באיחור של 90 שנה: ספרו של הגנרל היהודי המעוטר נחת בספרייה!

באיחור "קל", הגיע אלינו ספר מכתבי המלחמה שכתב הקצין היהודי המפורסם והבכיר ביותר במלחמת העולם הראשונה. מי היה הגנרל ג'ון מונש? ומה עבר על הספר מאז שהוקדש לספרייה בשנת 1935? יצאנו לחפש תשובות

832 629 Blog

באחד מימי אפריל 2024 הגיעה חבילה חשודה למחלקת הביטחון בסניף האוסטרלי של חברת השקעות בינלאומית מוכרת. השולח היה דמות מפוקפקת, אדם המוכר לקצין הביטחון בתור מי שלעיתים קרובות נהג להטריד את מנכ"ל החברה. במקרים כאלה בדרך כלל משמידים את החבילה, אבל קצין הביטחון הבחין שמדובר בסך הכול בספר, אז הוא פתח את החבילה.

אחרי מבט מהיר בספר, קצין הביטחון פנה ישירות לספרייה הלאומית בירושלים. בהתכתבות איתו הוא הסביר לי שמההקדשה בתחילת הספר הוא הבין שהספר יועד להישלח אלינו לפני הרבה שנים. הרבה מאוד שנים. מפה לשם, לאחר חילופי מיילים וענייני שילוח, בספטמבר השנה התקבל הספר בספרייה.

הספר המדובר הוא "War Letters of General Monash". זהו אוסף מכתבים שכתב הגנרל האוסטרלי ג'ון מונש במלחמת העולם הראשונה. מונש היה הקצין היהודי הבכיר ביותר במלחמה בכל הצבאות הלוחמים.

שער הספר
הספר "War letters of general Monash". הגיע ממש לאחרונה לספרייה הלאומית

את המכתבים שבספר כתב הגנרל האוסטרלי בעיקר לאשתו ובתו, ובהם פירט אירועים היסטוריים חשובים שניהל ושהשתתף בהם בין דצמבר 1914 לדצמבר 1918. הספר פותח בתיאור עזיבתו את יבשת אוסטרליה וההפלגה למצרים כשעמד בראש חטיבה 4. הוא ממשיך ומספר שלאחר כמה חודשים במצרים חצתה החטיבה את הים התיכון והשתתפה בקרבות בגליפולי. בתום משימת הגנה על תעלת סואץ, הפליגה החטיבה לצרפת ללחימה על אדמת אירופה. משם עבר מונש לאנגליה וקיבל פיקוד על דיוויזיה 3 האוסטרלית. את רוב 1917 ו־1918 העביר בצרפת בפיקוד על חלק מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם. במאי 1918 הועלה בדרגה ומונה למפקד כל הכוחות האוסטרליים בחזית המערבית.

20241009 132230
חיילים אוסטרלים באזור העיר איפר (Ypres) שבצפון בלגיה, 1917

תכירו: ג'ון מונש, מהנדס וגנרל מוערך

ג'ון מונש נולד באוסטרליה ב־1865 להורים יהודים שהיגרו מגרמניה. הוא למד הנדסה באוניברסיטת מלבורן והצטרף ליחידה הצבאית של האוניברסיטה. לאחר הלימודים המשיך בקריירה אזרחית בתחום ההנדסה, ובד בבד התקדם בצבא ועלה בסולם הדרגות. הוא התמחה בעבודה עם בטון ובנייה של גשרים ומסילות ברזל. בצבא פיקד על סוללת תותחים ובהמשך עבר לתפקיד במודיעין. כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה קיבל פיקוד על חטיבת חי"ר.

במלחמה הוא הפגין את יכולותיו הפיקודיות ובלט בחשיבה היצירתית ובכושר התכנון והירידה לפרטים. רבים מכירים את התיאורים הקשים מהמלחמה הזו של שורות חיילים מסתערים לעבר האויב, וזה כותש אותם בירי מקלעים. מול המציאות הזו, הדגיש מונש את חשיבות השילוב של מגוון אמצעים וכלי נשק – כגון טנקים, מטוסים ומרגמות – כדי לסייע לחיילי החי"ר להגיע בבטחה ליעדם במקום לשלוח אותם למותם במשימות מיותרות וחסרות תועלת. הוא אכן דאג לחייליו.

350px John Monash Portrait 1918
הגנרל ג'ון מונש, 1918

מונש זכה להערכה רבה על תפקודו הצבאי, ויש שמשערים שלו הייתה המלחמה נמשכת, היה זוכה לפקד על כל הצבא הבריטי באירופה.

מונש נפטר ב־1931 מהתקפת לב, והוא בן 66. לאחר לוויה רבת משתתפים הוא נקבר בחלקה היהודית בבית הקברות במלבורן. אשתו נפטרה 11 שנים לפניו, והוא הותיר אחריו רק את בתו, ברטה בנט.

הגנרל מונש והספרייה הלאומית

היום אנחנו כבר יודעים שברטה היא שתרמה לספרייה הלאומית ב־1935 את הספר "War Letters of General Monash", שנתגלה השנה בסניף האוסטרלי של חברת ההשקעות. בתחילת הספר כתבה ברטה הקדשה "לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לזכר אבי המנוח הגנרל סר ג'ון מונש – יהודי שפיקד על הצבא האוסטרלי במלחמה הגדולה".

אך משום מה הספר מעולם לא יצא מגבולות אוסטרליה. עד החודשים האחרונים.

Letter
הקדשת ברטה בנט לספרייה הלאומית, יוני 1935

עוד לפני תרומתה של ברטה – שבסופו של דבר התעכבה בדרכים 90 שנה – תרומות אחרות שתרם מונש בעצמו דווקא הגיעו לספרייה הלאומית. הגיעו, ואפילו פתחו סאגה מעניינת בפני עצמה.

וככה התגלגלו הדברים (שמתחילים בזרקור מהיר אל דמות מוערכת אחרת):

אברהם שבדרון (שרון) נולד בגליציה ב־1878. הוא היה הוגה דעות, מחבר, מוזיקאי ובעל שלושה תוארי דוקטור מאוניברסיטת וינה. שבדרון עלה לארץ ישראל ב־1927 וכאן התעסק בעיקר באוסף האוטוגרפים והפורטרטים שלו. במשך עשרות שנים שבדרון ביקש וקיבל מכתבים, גלויות ומסמכים אחרים שנכתבו או לפחות נחתמו בידי דמויות חשובות, בעיקר בעולם היהודי. נוסף עליהם אסף תמונות ותצלומים של מפורסמים. את הכול תרם לספרייה הלאומית, שבה עבד שנים רבות.

ב־1920 פרסם שבדרון בעיתון היהודי הבריטי הוותיק "The Jewish Chronicle" שהוא אוסף חתימות של יהודים מפורסמים ברחבי העולם וביקש את עזרת הקוראים בהרחבת האוסף.

Scwad Jc 19 Nov 1920
פרסום בקשתו של שבדרון בעיתון "The Jewish Chronicle", נובמבר 1920

מונש כנראה ראה את הבקשה בעיתון. בספטמבר 1921 שלח מונש לשבדרון גלויה עם פורטרט של עצמו ובחתימתו. במכתב הנלווה הוסיף מונש: "אתה (שבדרון, ד"ל) בוודאי יודע שפיקדתי על הצבא האוסטרלי בצרפת ב־1918. אני מכיר היטב את הנציב העליון הרברט סמואל ויועצו המשפטי נורמן בנטוויץ'". המכתב והגלויה הוכנסו לאוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

מכתב ותמונה
המכתב והגלויה ששלח מונש לשבדרון ב־1921

שמונה שנים לאחר מכן, במאי 1929, שלח מונש לאוסף הספרייה את ספרו "The Australian Victories in France in 1918". הספר, שכתב כשנתיים לאחר סיום המלחמה, מתאר את הקרבות שבהם לחמו החיילים האוסטרלים בשנה האחרונה למלחמה. בספר נכללים גם תצלומים, מפות ונספח של פקודות מלחמה והוראות לוגיסטיות בשדה הקרב. לספר ששלח הוסיף מונש מכתב קצר "לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", שבו תיאר את תרומתו הצנועה לספרות על אודות המלחמה הגדולה, שלדבריו הביאה "חירות לעם היהודי בפלשתינה".

בכריכה הפנימית של הספר מודבקת תווית לזכר הוריהם של רוז וברנט אלטסון ((Altson. משפחה זו גרה באוסטרליה, אבל הקשר בינה לבין מונש לא ברור. לכאורה עותק מהספר שכתב מונש, שהיה בבעלות משפחת אלטסון, הגיע לידי המחבר עצמו, ומונש החליט לשלוח לספרייה הלאומית דווקא את העותק הזה, שכנראה לא היה שלו. ניסיתי בעזרת הצוות הגניאלוגי שלנו למצוא קשר בין שתי המשפחות, אבל לא מצאנו דבר.

Letter And Book
מכתב ההקדשה של מונש בספרו שהיה בבעלות משפחת אלטסון (לפי התווית משמאל)

תחנונים לעזרה

חלפה עוד שנה, ובמרץ 1930 כתב שבדרון מכתב ארוך למונש באוסטרליה. הוא הודה לו על הגלויה ועל הספר ופירט באריכות את המצב בארץ ישראל. הוא ציין שאינו שייך למפלגה פוליטית, אך כיהודי מודאג הוא מוכרח לתקן את הטעות בדברי מונש על חירות ליהודי הארץ. לדבריו, שלטון המנדט ב־11 השנים האחרונות עשה כמעט הכול כדי להפוך את ארץ ישראל למקום מאוד לא חופשי לעם ישראל. המנדט מצדד בתושבים הערבים, והם האחראים לפוגרומים שנעשו ביהודי הארץ. 95% מהפקידים הבריטיים הם אנטי ציוניים וגורמים אכזבה רבה ליהודים הרבים שעזבו את חייהם ומשפחותיהם באירופה כדי לבנות את ארץ ישראל מתוך עמל ויגיעה ובעקבות הצהרת בלפור, בתקווה לעתיד טוב יותר. שבדרון מביא דוגמאות לחוסר ההגינות מצד השלטון הבריטי כלפי היהודים, בין היתר בהשוואת המיסים הנמוכים שמשלמים התושבים הערבים לעומת היהודים.

Schwadron
המכתב של שבדרון למונש, מרץ 1930

ייתכן ששבדרון קיווה שמונש יוכל להפעיל את השפעתו וקשריו לטובת אחיו היהודים היושבים בציון.

שלושה חודשים לאחר מכתבו של שבדרון, מונש ענה לו במכתב שהוא מאוכזב ומופתע מהביקורת של שבדרון על שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. מונש לא הביע דעה לגבי האשמותיו של שבדרון והסביר שילמד על המצב ממקורות נוספים. מונש הוסיף שהוא אדם עסוק מאוד ולמרות שהוא מתעניין מאוד בנושאים חברתיים, אין לו די זמן להתעסק בזה. הוא הודה לשבדרון על המידע בנוגע לפעילות המנדט, מידע שבדרך כלל לא מגיע לידיעתו.

Monash To Schwadron
מכתב התגובה של מונש לשבדרון, יוני 1930

אבל שבדרון לא התייאש ובאוגוסט של אותה שנה כתב שוב למונש. שבדרון הסביר שלאחר עיון בחומר, הוא בטוח שמונש יסייע בשינוי משמעותי של המצב בארץ. שבדרון עדכן בהחמרת המצב בארץ מאז מכתבו הקודם והתייחס לוועידת שו (שחקרה את מאורעות תרפ"ט), הגבלת העלייה, הספר הלבן, העדפת העסקת ערבים (94% מפקידי השלטון שאינם בריטים), חוסר סיוע לחקלאים היהודים ודבריו האנטישמיים של המופתי של ירושלים. שבדרון סיים בשאלה: "כיצד יקום בית לאומי כשאלו הממונים על הקמתו הם אלימים באופן גלוי או נסתר?"

תגובה למכתב הזה, אם הייתה, לא הגיעה לידינו. כנראה למונש באמת לא היה זמן להתעסק בתלונותיו של שבדרון.

באוסטרליה זכה הגנרל מונש להערכה רבה, ולאחר מותו ב־1931 הונצח בדרכים מגוונות. על שמו נקראו אוניברסיטה, מרכז רפואי, כביש מהיר ורשות עירונית. כאן בישראל כפר מונש שבעמק חפר מנציח את זכרו. ביוגרפיות רבות נכתבו על מונש ועל תרומתו לניצחונות במלחמה הגדולה ולבנייתה של אוסטרליה.

העותק מספר מכתבי המלחמה שכתב מונש ושבתו ברטה הקדישה לספרייה הלאומית – לא היה הראשון שהגיע אלינו. כמה עותקים של הספר כבר היו לנו בספרייה. אבל עכשיו יש לנו אחד נוסף עם ייחוס מיוחד: עותק שתרמה בתו של המחבר.

ברטה כנראה מעולם לא העבירה את הספר לירושלים, והוא נדד באוסטרליה עד שהגיע לאותה חברת השקעות. סיפור מוזר שאת פרטיו ייתכן שלעולם לא נדע. העיקר שלבסוף הספר הגיע ליעדו ונמצא היום על מדפי הספרייה הלאומית בירושלים.

20241009 131634
העותק שתרמה בתו של מונש. הגיע לבסוף לספרייה הלאומית

חיילים יהודים בשרות הקייזר

12,000 יהודים נפלו למען מולדתם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך זה "לא הספיק" לאנטישמים

חיילים יהודים בצבא גרמניה חוגגים את החנוכה בחזית המזרחית, 1916. צילום: Jewish Museum Frankfurt, S. Ajnwojner Collection

מלחמת העולם הראשונה עירבה מדינות רבות ועמים רבים. היהודים, שהיו פזורים בכל המדינות שהשתתפו במלחמה, נטלו חלק פעיל בלחימה, ויוצגו בצבאות השונים. היהודים היו מיעוט קטן באוכלוסיות של המדינות השונות, ובכל זאת היוו חלק משמעותי במאמץ המלחמתי של מדינות הלאום שלהם, ולא פעם היה האחוז שלהם בצבא מדינתם גדול מהשיעור שלהם באוכלוסייה.

חיילים יהודים גרמנים ביום כיפור 1914 בכנסייה הקתולית בצפון צרפת

באין להם מדינת לאום משלהם, לא פעם נוצר מצב אבסורדי ואפילו טרגי, בו יהודים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. יהודי יכול היה לעמוד מול צבא האויב, ולא לדעת שמולו ניצב אחיו היהודי, שהיה כעת לאויבו הלאומי. אגדות רבות נרקמו סביב מפגשים בין אחים לדת באמצע שדה הקרב. בקרבות פנים אל פנים נהגו לא פעם החיילים היהודים לזעוק "שמע ישראל".

חיילים יהודיים ביחידת קשר בצבא הגרמני , 1915

לעתים קרובות גרמה קריאת המלים בעברית לכך שיהודי שניצב במקרה מולם, נמנע מלהרוג את אחיו שנקלע בדרכו. במקרים אחרים, כשחייו של היהודי שצעק "שמע ישראל" לא יכלו להינצל, גרמה הקריאה בקול רם לכך שהחייל היהודי הפצוע יזכה ליד תומכת עד צאת נשמתו.

סידור תפילה לחיילים יהודים, ברלין, 1914

מלחמת העולם הראשונה לא הייתה המערכה הראשונה שבה יהודים לחמו לצדם של בני דת אחרת להגנה על מולדת משותפת ולכן גם נקלעו ללחום ביהודים בצבא שמולם. במאה השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, יהודים לחמו בצבאות של מלכים וקיסרים ברחבי אירופה, מצרפת ואנגליה ועד רוסיה וגרמניה. גם בעולם החדש לחמו יהודים משני צדי המתרס, במלחמת האזרחים האמריקנית.

חיילים יהודים גרמנים בתפילת יום כיפור בבריסל, 1915

כאחיהם בצרפת ובאנגליה, גם יהודי גרמניה מיהרו להתגייס לצבא מדינתם עם פרוץ המלחמה. כמעט 20% מיהודי גרמניה שירתו בצבא הגרמני במהלך המלחמה. על רקע המתח ששרר בחברה הגרמנית מזה שנים בין גישות פתוחות יותר כלפי היהודים ובין גישות לאומניות-אנטישמיות, סברו יהודים רבים שהנה ניתנת להם הזדמנות לבטא את אהבתם למולדתם גרמניה ולהפגין ברבים את נאמנותם כלפיה.

אלא שעד מהרה נפוצו בגרמניה האשמות שהיהודים אינם פטריוטים ואינם מתגייסים במספרים משמעותיים. עוד באוקטובר 1916 הכריז הפיקוד הצבאי הגרמני על Judenzählung, "מפקד יהודים", כדי לברר את נכונות הטענות. תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם. השמועות רחשו. ובאווירה הזאת פרסם Otto Armin (ששמו האמיתי היה Alfred Roth) ספר שבו, לטענתו, מובא הסיכום של הממצאים.

כרזה אנטישמית: החייל היהודי 'האחרון להסתער הראשון ללכת הביתה'

המחבר ניסה להוכיח שהיהודים אכן התחמקו משירות בצבא הגרמני, אך לשונו האנטישמית הבוטה חושפת את כוונתו האמיתית.

כריכת ספרו האנטישמי של אוטו ארמין "היהודים בצבא" שיצא בשנת 1919

לעומתו, נזעקו היהודים להוכיח שהטענות בדבר התחמקות משירות וחוסר נאמנות למולדת נעדרות כל בסיס. כך למשל פרסם Jacob Segall ספר עמוס נתונים על אודות החיילים היהודיים בצבא הגרמני, תוך פירוט מקום מגוריהם ומעשיהם במלחמה.

כריכת ספרו של ד"ר יעקב סגל "יהודי גרמניה כחיילים במלחמת 1918-1914, מחקר סטטיסטי". התפרסם ב-1922

מסתבר כי בסך הכול שירתו בצבא הגרמני כ-100,000 יהודים. 12,000 מהם נהרגו במלחמה, ולא פחות מ-35,000 זכו בציונים לשבח ובאותו מלחמה.

כרזה גרמנית לזכר 12,000 חיילים יהודים שנפלו במלחמה

יחד עם זאת, הוויכוח על תרומתם של היהודים הגרמנים למאמץ המלחמתי של מולדתם ועל מידת נאמנותם אליה לא פסק, ונמשך עד לתקופה הנאצית, כעין רוח רעה שבישרה על הבאות.

מכירים סיפורים נוספים על יהודים לוחמים? בואו לקרוא ולשתף גם בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו

 

כתבות נוספות

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית




הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

הצצה לסידורים והיומנים השמורים בספרייה, המלמדים על הקשיים איתם התמודדו החיילים היהודיים בצבאות הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה.

יום כיפור בבריסל, שנת 1915

בימים הקרובים  בבתים רבים יכינו תפוחים, דבש ויתר סימני החג ויורידו את האבק ממחזורי התפילה לימים הנוראים, שהצטבר מאז שנה שעברה.

לפני מאה שנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התכוננו יהודים רבים, חיילים בצבאות שונים לראש השנה ויום כיפור. חלק מהרבנים הצבאיים ארגנו מקומות תפילה ושלחו הודעות על כך ליחידות השונות בתקווה שבני דתם יקבלו אישור ממפקדיהם להגיע. ככל שהיה ניתן, נאסף אוכל לסעודות החג ונמצאו חדרי אוכל שיכלו להכיל את החיילים הרבים.

הרבנים דאגו גם לצרכיהם הרוחניים של החיילים. שופרות, טליתות ומחזורי תפילה ודרשות המתאימות לאווירה ולזמן. בין אוספי הספרייה הלאומית יש מספר פריטים מתקופה זו.

הרבנות הצבאית לא הדפיסה מחזורים באופן מסודר אך מחזורים אלו כללו את תמצית תפילות החגים והימים הנוראים, בתוך סידורי התפילה. בבריטניה הייתה רבנות צבאית מרוכזת ומאורגנת שנהנתה משירותי בתי הדפוס הרשמיים. בגרמניה, לעומת זאת, הרבנים נאלצו בדרך כלל לפעול בכוחות עצמם ומתוך תקציב (או תרומות) שקיבלו. כך אנו רואים מהדורות שונות של סידורים גרמניים ורק מהדורה סטנדרטית אחת בבריטניה.

הסידורים שהודפסו בכל הצבאות קצרים מאד בהשוואה לסידורים שאנו מכירים כיום והם כוללים רק את עיקרי התפילות של כל השנה. לימים הנוראים הם מקדישים מספר עמודים בודדים.

 

סדר תקיעת שופר מתוך סידור : Prayer book for Jewish sailors and soldiers, London 1914-1918

 

תפילת ונתנה תוקף מתוך סידור    Gebetbuch für israelitische Soldaten im Kriege, Vienna 1914

 

סידור קצר נוסף שהודפס לקראת ראש השנה תרע"ו, יצא לאור על ידי הקהילה היהודית בהמבורג "עבור חיילינו היהודים". הסידור פותח בתפילה מיוחדת שכתב רב הקהילה להצלחה בקרב ומברך את הלוחמים ש"מכל צרות שנה העברה תנצלו בבאה… ננצח אויבינו לתפארת מלכנו". בסידור זה אין תפילות לימים הנוראים, אך מכיוון שיצא עם פתיחת השנה החדשה – צורף לו לוח שנה לשנת תרע"ו.

 

 

Gebete während der Kriegszeit : für unsere jüdischen Soldaten, Hamburg 1915

 

היו יהודים שנאלצו לעבור את החגים במחנות שבויים. עדות מוזרה על כך מופיעה דווקא בתוך מחזור תפילה בכתב יד שתצלומים ממנו נמצאים בספרייה.

בשלושה מחזורי מנהג אפ"ם (אסטי, פוסאנו, מונקאלוו – במחוז פיימונטה שבצפון איטליה) לימים נוראים משנת 1673, 1704 ו-1729, נמצאו טקסטים שאותם כתבו שבויים יהודיים בשנת 1916. הכותבים מספרים כי הם שבויי מלחמה מגליציה ובוקובינה שנשלחו למחנה בפאסנו שבאיטליה. בתוך הטקסטים, מציינים השבויים רשימה ארוכה של בעלי התפילה בימים הנוראים ומקום מוצאם.

 

 

שאלות רבות עולות מפריטים אלו, שאלות עליהן אין לנו תשובה: מי היו אותם שבויי מלחמה יהודים? חיילים בצבא האוסטרו-הונגרי או אזרחים פשוטים? מאיפה קיבלו מחזורים יקרים בכתב יד? האם לא הצליחו למצוא ספרים מודפסים? כיצד עלה בדעתם לכתוב (ולהזיק) בתוך אותם כתבי יד שלא היו שייכים להם? מה פשר הזכרת האירוע ורשימת המתפללים? מדוע חשוב כל כך לציין אירוע חד פעמי בתוך מחזור התפילה? הסיפור הזה בהחלט דורש מחקר מעמיק יותר.

שנה לאחר המלחמה, אנו מוצאים שבויים יהודים נוספים שהעבירו את הימים הנוראים – הפעם בכלא אנגלי במצרים. היו אלה שמואל גולדשטיין מירושלים וחברו אהרון היבלר מצפת. מחזור תפילה הנמצא באוסף הספרים הנדירים שלנו, נשלח לגולדשטיין מרבו הרב ברוך ראובן שלמה יונגרייז מייסד העדה החרדית בירושלים. בדומה לשבויים בפאסנו, השתמשו שני החברים בעמוד השער ובעמודו הפנימי של המחזור כדי לתעד את שהותם במקום. שניהם כתבו בנפרד מספר מילים ואיחלו לעצמם שחרור מהיר מהכלא. וכך כתבו:

"המחזור שנשלח מאת מורי ורבי הרה"ג ר' ברוך ראובן שלמה יונגרייז הגיע הנה בשבי ביום שלשי כח אלול תרע"ט ולמזכרת נצח אשים את שמי ושם חברי עליו ויה"ר שנכתב ונחתם בספר חיים של צדיקים ונזכה לחוג את שמחת בית השואבה בארץ-ישראל. שמואל זיינוויל בר אלכסנדר גולדשטיין מעיר ירושלים וחברי אהרן בר' צבי היבלר.

למען תזכרו את יום צאתכם מארץ-מצרים, לא רק אבותינו בלבד, אך גם אנחנו, "למזכרת נצח" מהשבי במצרים, מקום שעבוד אבותינו בחומר ובלבנים בשנת תרע"ט בשבי.

חנוכה, פורים, פסח, שבועות וגם ימים נוראים. יה"ר שנכתב ונחתם לשנה טובה ומאושרה, שנת חרותינו ונזכה לראות בבנין ציון וירושלים. ערב ראש השנה, מאהרן ב"ר צבי היבלר מעיה"ק צפת לחברי שמואל ב"ר אלכסנדר גא"שט."

 

מחזור לראש השנה ויום הכפורים, ווילנא 1906

הרבנים הצבאיים התאימו כמובן את דרשותיהם לנושאים אקטואליים. מספר דרשות ליום כיפור וסוכות פורסמו ב-1916 בחוברת בשם "ברכת הרב הצבאי לחברים היהודים בצבא הגרמני" שחולק לחיילים. בחוברת זו משתתפים מספר רבנים צבאיים גרמנים ששירתו בחזיתות השונות.

 

Ein Gruss der Feldrabbiner an die jüdischen Kameraden im Deutschen Heere, Berlin 1916

הרב הצבאי של הארמיה החמישית הגרמנית היה הרב גאורג זלצברגר. הוא כותב ביומנו שביום השני של ראש השנה היו כל החיילים בלחימה והוא נאלץ להתפלל לבדו. הוא מתאר ביומן את אברהם אבינו בדברי קריאת התורה של ראש השנה, המוכן להקריב את בנו יצחק והוא ראה בדמיונו את כל אבותיהם של החיילים היהודים הולכים בעקבותיו ושולחים את בניהם לחזית למען גרמניה. אבל האימהות בוכות. בדומה לרחל אימנו עליה קוראים בהפטרת יום שני של ראש השנה.

"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו".

 

שער יומן המלחמה של הרב זלצברגר

 

הרב זלצברגר מנחם את עצמו ואת המתפללים הרבים שהוא הרגיש שותפים לתפילתו. הבנים אמנם במלחמה אך כברכת האלוקים לרחל הם ישובו בקרוב: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"

שנה טובה.

 

***

כתבות נוספות:

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

המחיצה שפתחה מלחמת דת בכותל המערבי

***

 

 

 

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

קו שבר שהיוותה מלחמת העולם הראשונה בתולדות אירופה והעולם מצא לו שלל ביטויים בספרות שנכתבה בעשורים שאחרי המלחמה.

הפסקת האש של חג המולד בחזית המערבית, שנת 1914

"… אם לפחות אפשר היה לקרוא ספר! תמיד אהבתי לקרוא את שניצלר. אבל כמעט בין לילה הוא כוסה באבק בעובי של מטרים. אינני מצליחה לזהות ולהבין את דמויותיו מתחת השכבה האפורה. […] איך אפשר לקרוא שירתו של הופמנסטל בליווי נגינת התותחים? את ספרי המלחמה הרבים, שכעת צומחים כפטריות מהאדמה, בלתי ניתנים לקריאה בכלל."

(אדריאן תומס, מתוך הרומן קתרין מתגייסת, 1930)

 

ספרות ומלחמה, זהו צמד מונחים שעל פניו לא חי זה לצד זו. הפער והניגוד בין תרבות (כאן בצורתה הספרותית) לבין אלימות מלחמתית (כביטוי לפוליטיקה "באמצעים אחרים") נראים גדולים מאוד. למרות זאת, קיימות יצירות ספרותיות רבות שנכתבו בזמן מלחמות או זמן קצר אחריהן. ספרות זו מחולקת לשני סוגים: הספרות האוהדת את פעולות המלחמה ואת הגבורה המשוערת או האמתית של הלוחמים, והספרות המתנגדת למלחמות ומדגישה את ההרס, את המוות ואת הטרגדיות האנושיות שמלוות כל סכסוך מזוין.

העובדה שהספרות האוהדת פעולות מלחמתיות בדרך כלל נעלמת במהרה מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי מעניינת מאוד, וחושפת את הנתון שלמרות ההתלהבות המופגנת בתחילת כמעט כל מערכה צבאית, לא נשאר ממנה הרבה לאורך הזמן. הציטוט המובא לעיל מאת הסופרת היהודייה מאלזס-לוריין, אדריאן תומס, נותן גם מקום להשערה כי ספרות מהסוג הזה בדרך כלל לא הצטיינה באיכותה. בין הסופרים שאהדו מלחמות ואלימות מדינית לא נמנים חתני פרס נובל לספרות, ואילו יש כמה שזכו בפרס יוקרתי זה מהמחנה השני.

רשימת השמות של יצירות אנטי-מלחמתיות שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה וסופריהן ארוכה, וכותרים רבים שייכים לקנון הספרות העולמית המקובל. כאן יש להזכיר את הסופר הצרפתי רומן רולן (על מהומת הקרב) ואת עמיתו האמריקני ארנסט המינגווי (הקץ לנשק; שניהם חתני פרס נובל לספרות), את הגרמני אריך מריה רמרק (במערב אין כל חדש), את הצרפתי אנרי ברביוס (האש – עד היום לא תורגם לעברית!), ואת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק). יצירותיהם שייכות בלי שום ספק לקנון הבינלאומי המוכר, תורגמו לשפות רבות (עד ימינו אנו) ושימשו בסיס לעיבודי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.

 

הקץ לנשק מאת ארנסט המינגווי, הוצאת ידיעות אחרונות

בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החליטו הצרפתים רומן רולן (Romain Rolland) ואנרי ברביוס (Henri Barbusse) להקים תנועת שלום לאינטלקטואלים מכמה מדינות שנקראה "בהירות" (Clarté). מטרת הארגון הייתה הפצת יצירות ספרותיות שמגנות מלחמות ויוצאות נגד השפעתן ההרסנית על התרבות האנושית. ברביוס גם הזמין את שטפן צוייג להצטרף לאותו ארגון (ראו בתמונה את המכתב מאת ברביוס אל צוייג, ככל הנראה מכתב חוזר לאינטלקטואלים רבים). צוייג אמנם היה פציפיסט מוצהר, אך כמעט ולא פנה ביצירותיו בצורה חד משמעית נגד אירועי מלחמת העולם הראשונה, אלא הדגיש את איחולו לעם היהודי, שלא ייכנס לשיכרון הלאומני, שהיה נפוץ מאוד במדינות רבות שהשתתפו במלחמה.

 

מכתבו של אנרי ברביוס לסטפן צוויג

 

האש מאת אנרי ברביוס

 

הרומן האש מאת ברביוס היה מעין "חלוץ" בז'אנר האנטי-מלחמתי. הוא כבר פורסם בשנת 1916 בכתב עת צרפתי ולאחר מכן גם יצא הספר. עם יצירה זו זכה הסופר בפרס הספרות היוקרתי, "פרס גונקור". עוד בימי המלחמה תרגום אנגלי ראה אור, ומיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה יצאה לאור הגרסה הגרמנית. ברביוס כתב את הספר ממבטו האישי בתור חייל במלחמה בשנים 1916-1914. הוא לא הסתיר את הסבל ואת המצוקה של החיילים הפשוטים, שהם הגיבורים בספר זה. הגישה והסגנון היו שונים מהמקובל. בולט בעיקר היעדר השיכרון הלאומי בהשוואה לספרים אחרים שיצאו לאור באותם ימים.

 

שירי המלחמה הגדולה מאת זיגפריד ששון, הוצאה עצמית

 

כמו רוב הסופרים שחשפו את צדדיה המכוערים של מלחמת העולם הראשונה, גם הבריטי (והיהודי) זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) היה חייל פעיל. בתחילת המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי, אך לאחר כמה פציעות שינה את גישתו. למרות זאת נשאר בצבא ושרד את כל שנות המלחמה. כבר מ-1917 התחיל להוציא יצירות – פרוזה ושירה – שהתמקדו בחוויותיו כחייל: (The Old Huntsman (1917), Counter-Attack (1918 ואחרים (לא תורגמו לעברית). ששון אף כתב שירים שבהם שנות המלחמה הפכו לנושא מרכזי. מבחר מהם פורסם בתרגום לעברית ב-2011 בשם שירי המלחמה הגדולה.

 

במערב אין כל חדש מאת אריך מריה רמרק, הוצאת מחברות לספרות

 

אחד הספרים המפורסמים ביותר בנושא הוא במערב אין כל חדש מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק. ברומן זה, שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו ב-1929, מתאר רמרק את גורלם של תלמידי תיכון גרמניים, שהתגייסו היישר מספסל הלימודים לחפיר בחזית המערבית. ספר זה הבליט את המונח של "הדור האבוד": החיילים הצעירים שלומדים מהר מאוד, שכמעט כל הידע האזרחי שרכשו מאבד את ערכו בפעולות המלחמה, ושהדרך חזרה לחיים שגרתיים לא פשוטה. מוטיב זה אף מופיע בהמשך בעוד כמה רומנים אחרים של רמרק. הספר תורגם ליותר מ-50 שפות וראה מהדורה כוללת של כ-20 מיליון עותקים. מיד לאחר פרסומו נעשה סרט הוליוודי על בסיס הסיפור. לאחרונה יצא לאור תרגום חדש של ספר חשוב זה לעברית בתרגומו של גדי גולדברג.

 

קתרין מתגייסת מאת אדריאן תומס

 

האישה היחידה שהצליחה לקבל תשומת לב רבה עם ספרה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה אדריאן תומס (Adrienne Thomas), ילידת לוריין (Lorraine) ויהודייה. שמה האמתי היה הרתה לסר (Hertha Lesser). היא חיברה רומן בצורה של יומן פיקטיבי של נערה יהודייה תושבת העיר מיץ (Metz): קתרין מתגייסת (Die Katrin wird Soldat). עם פרוץ המלחמה הגיבורה מתנדבת בצוות אחיות של הצלב האדום בתחנת הרכבת של מיץ ומטפלת בפצועים מהרכבות שחוזרות מהחזית המערבית זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הסופרת לא רק שפכה אור על פן זה של המלחמה, אלא גם הצליחה להבליט את הרבדים השונים בזהות הגיבורה: בתור אזרחית גרמנייה, תושבת לוריין (עם כל הדגשים על התרבות הצרפתית) ובהיותה יהודייה. גם ספר זה היה רב מכר עולמי ותורגם לתשע שפות זמן קצר לאחר פרסומו ב-1930, כבר יותר מעשור לאחר סיום המלחמה!

 

השגעון הגדול מאת אביגדור המאירי, הוצאת דביר

 

החייל האמיץ שווייק מאת ירוסלב האשק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

 

הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל (במקור: אויגן הפליך – Eugen Hoeflich) חיבר ספר בעקבות מלחמת העולם הראשונה מזווית מיוחדת מאוד. הוא היה חייל וקצין בצבא האוסטרי בכמה מקומות, בסוף בתפקיד מפקד יחידה קטנה בירושלים. בן גבריאל כתב על כך בעיקר בספרו זהב בחוצות, שיצא לאור ב-1946 בעברית (בתרגום של אביגדור המאירי, שאף הוא כתב ספר על מלחמת העולם הראשונה), למרות שנכתב במקור בגרמנית (רק ב-2016 יצאה לאור הגרסה המקורית הגרמנית). בן גבריאל ניגש לנושא בצורה חצי הומוריסטית ומזכיר פה ושם את ספרו של האשק החייל האמיץ שווייק. הנושא, ככל הנראה, לא משך יותר מדי תשומת לב לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה, כך שספר זה עד היום לא זכה בהערכה מלאה.

אין זה המקום לציין את כל הסופרים ואת כל היצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא הוזכרו כאן שמות כמו אלברט ארנשטיין, שמעון דובנו, מיכאיל בולגקוב ואחרים. רוב היצירות נגישות בספרייה הלאומית ואף חומרים ארכיוניים הקשורים לנושא קיימים באוספיה.