את האלוהים עזבתי על גרם מדרגות ירושלמי, בצהרי שבת קיץ חמה. זה היה רגע לפני שהבית שלי התפרק והחיים התחלקו למעכשיו ועד עכשיו. זה היה כשעל ראשי עוד מונחת כיפה וציצית לבנה עוד משתלשלת לי תחת החולצה, גולשת על המכנסיים. זו לא הייתה פרידה דרמטית כל כך. הרי כמה דרמטית יכולה להיות פרידה ממי שכבר אינך מרגיש אליו דבר. ובכלל, הלו האלוהים הוא מין משהו כזה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולכן גם אהבה אליו וממנו אין ממש, כלומר אין במובן הרגיל של אהבה. כלומר זה לא שאתה אוהב לאכול תפוח ואוהב איש ואוהב לכתוב ואוהב את אלוהים. לפחות אצלי זה לא היה כך.
הדרמטיות, אם הייתה, נכחה בפרידה ממעשי התורה והמצוות. מהשבתות, מהחגים, מהתפילין הנכרכות על היד, מברכות השחר, מתפילת ערבית, מאברהם ויצחק ויעקב, מסעודה שלישית, מחמשת הצומות, מהאיסור לשתות כוס קפה חלבית אחרי ארוחה בשרית ומהאיסורים בכלל.
שם הייתה הדרמה. שם היה הפלא. שם מצאתי את תחושת החופש נטולת הגעגוע, את השחרור שיכולתי לנשום לתוכו ומתוכו. את הבחירה המחודשת, את ההחלטה כי לא ייתכן דבר שיהיה חשוב יותר מהחיים עצמם ולא ייתכן שיהיה דבר שראוי שהחיים יתכופפו לעומתו.
שם מצאתי את הדף החלק שעליו יכולתי לרשום את עצמי ולשרטט את גבולותיי כפי שרציתי אני.
אני זוכר את החירות. את יום הכיפורים הראשון. הייתי לבדי בדירה קטנה אותה שכרתי בקצה מושב שנתקע בזמן, בהרי ירושלים. הערב ירד. יצאתי לבית הכנסת לשמוע כל נדרי, כי רציתי. ויצאתי ממנו אחרי עשר דקות, כי רציתי. ובבוקר, היום היה צלול וכחול ונקי ושתיתי תה ואכלתי עוגיות רכות כאלה שקניתי בשוק יום לפני והיה לי שקט בלב אחרי ימים רבים של רעש. אחר כך נעלתי נעליים וירדתי ברגל למעיין הסמוך למושב ואף אחד לא היה שם אז נכנסתי למים לבדי ויצאתי וישבתי על שפת הבריכה הקרירה ושתיתי מים ואחר כך התלבשתי וחזרתי לדירה וראיתי סרט ונרדמתי. והתעוררתי. והיום החל לשקוע. ולא היה בי את התימהון הישן של היוצאים בשאלה מפעם, תימהון של איך לא נפלו עליי השמיים, או איך לא היכה הברק. רק היה בי התימהון על עצמי, איך שנים רבות לא הפלתי את השמיים. איך שנים רבות הרשיתי למכות הברק.
ילדיי, כמו אשתי לשעבר, נותרו דתיים. לכן, המסורת ההלכתית היהודית הוסיפה ללכת לידי. כמו בחורה שיודעת שאני והיא כבר לא. כמו בני זוג שנפרדו יפה וכעת הנוכחות שלה והנוכחות שלו לא מכבידה עליהם. יש להם איזה מין שלום קריר מרוחק אך נטול אמוציות. מערכת יחסים שאפשר להתהלך איתה במדרכה, בלי לריב. היו תמיד את הדברים שלא שנאתי אף פעם. את הניגונים, למשל. את שירי השבת. את נעימות בית הכנסת. לא חיפשתי אותם. אך לא מנעתי מעצמי להנות מהם כשהייתי לידם או בתוכם, בגלל הילדים. ככל שהעמקתי שורש וענף בחילוניות, המסורת איימה עליי פחות ומאידך, הדתיות הנוקשה, ההלכתית, ההשקפתית, הרגיזה אותי יותר. כיווצה לי לב. אימצה לי את אגרוף הידיים.
וידעתי, גם בימים רחוקים מאד, שיש דברים שאין להם תחליף. דברים כמו, נגיד, רגע הדלקת הנרות בשישי בערב. הדד-ליין היהודי הזה שאין שני לו בחילוניות. שהרי לחילוניות אין דד-ליין והיא מגדירה את הזמנים של חגיה ושבתותיה כפי רצונה. יש בזה חופש רב ורוגע, אבל משהו בכורח לעבור מעולם החול אל עולם השבת, דרך הנרות המונחים על פמוטים, מגרד איזה קסם מן המציאות ולקסם הזה, לא מצאתי תחליף. בכלל, השבת הדתית היא דבר שאינני רוצה לחיות שוב אך אני יודע בוודאות שאין כמוהו. הניתוק הכפוי והבלתי ייאמן מכל המסביב, הרי זו מתנת אמת שקשה לקבל אותה אם אתה לא משוכנע שכך נכון לחיות או לעשות.
אז שמרתי על קרבה עדינה עם המסורת. גם בגלל הילדים. אך גם כי זכרתי את היופי שיכול להיות בצורת החיים הזו. יחד עם זאת, הקרבה המפלרטטת מרחוק הזו לא הייתה דומה למה שהרגשתי מאז שפרצה המלחמה הנוכחית.
כי המלחמה הנוכחית, על כל הזוועות והדברים הנוראיים שקרו ועוד קורים בה, פתאום שמה סימן שאלה על החילוניות. פתאום הבנתי והרגשתי עד העצמות שאני, כלומר אנחנו כולנו, חיים פה בתוך מרחב דתי מאד. מרחב שורשי מאד. מרחב אלים וקשה שמחזיק אמונה עמוקה בצדקת דרכו ומשוכנע שהמקום הזה אינו שלנו ושזה רק עניין של זמן ושל דם עד שנלך מכאן. פתאום תהיתי, איך בכלל אפשר להחזיק כאן בלי שורש. בלי דת. בלי טירוף אלוהי בין העיניים. בלי נכונות להקריב את עצמך על איזה שהוא מזבח. מה הסיכוי לשרוד את המזרח התיכון הזה. ומאידך, מה פתאום שנחזיק מערכת תורה ומצוות והתחייבות ובריתות רק בשביל לשרוד מול מי שמחקו את עצמם עבור אללה.
אבל זה לא היה רק זה. זו הייתה גם תחושת הגורל החריפה. אני יהודי. זה המצב. זה לא הולך להשתנות, לא חשוב לאן אלך ומה אעשה. אני יהודי כפי שהיו כל היהודים לפניי. אני יהודי בעיני השכנים פה ואני יהודי בעיני העולם כולו. אני מסומן. בטלאי צהוב, בסמל צהוב, בדגל ישראל, בפרי פלסטיין. אני יהודי שאמנם חלם חלום ליברלי אוניברסלי, חלום שבו היה ליהדות מקום חמודי כזה וקטני כזה. אבל היא לא חמודה וקטנה, היהדות הגורלית שלי. היא עוטפת אותי, מסמנת אותי, דורשת ממני להבין אותה או לפחות, להתייחס אליה. כי לברוח הרי אי אפשר.
ולצד כל זה, או בגלל כל זה, גם תחושת גאווה. אני זוכר שהחלו ההפגנות ברחבי העולם ובקמפוסים האמריקאיים והרגשתי פתאום שבא לי להניח תפילין שם. מולם. דווקא. לחפש את התפילין שלי שדחפתי עמוק בארון ולכרוך שוב את הרצועות השחורות העתיקות היהודיות מול כל הצודקים והצדקניים לובשי הכאפיות היעני אקזוטיות, היודעים כביכול משהו שאני לא יודע. בא לי לצעוק להם, אני מתרבות עתיקה אני. אני מתרבות עשירה וקשה וכואבת ויפה אני. אני יודע דבר או שניים על אהבה ועל חמלה ועל התמסרות. גם לי יש שורש עמוק, שורש שחוצה שכבות זמן, שורש שחוצה שכבות גיאוגרפיות. גם לי יש שורש כאן. ובכלל.
לא מצאתי את עצמי שוב חוזר אל התורה והמצוות או אל האמונה השלמה. אך הימים הקשים העמידו אותי מחדש מול שאלת המסורת והחיבור אליה. דחפו אותי לתוך איזה דבר שכנראה גם ככה בער בי, לשוב אל ההתעסקות והחיטוט בתוך המקום היהודי שלי. הנה אני חוזר ומחייה ומדבר-על ובוחן-את: החגים, את הטקסטים, את בראשית ואת שמות ואת ויקרא, את הגמרא, את חכמי הדורות. דווקא ממקום חילוני שלא רואה טעם או צורך להתמסר באופן מוחלט ולא חושב שהחיים ראויים להתכופף לאיזה דבר שמיימי או רוחני, אבל כן מכבד פתאום מאד את הכובד הזה, את ים החכמה, את ערימות היהודים שחיו לפניי ונתנו משהו. את השורש עליו אני עומד. אני מרגיש יותר את העובדה שאני, ובכן למרבה הקלישאה, חולייה בשרשרת. ואני שמח בשרשרת הזו ורוצה, ללמוד אותה יותר. לשאוב ממנה השראה מקום.
*
צבי בן מאיר הוא עורך וסופר. ספרו 'מי שסוכתו נופלת' מספר את סיפור אהבתם ופרידתם של ביני ואסתר שגדלו שניהם במגזר הדתי לאומי והם מנסים ככל יכולתם לשמור על ביתם למרות זהותו ההומוסקסואלית של ביני. הספר זכה בפרס ברנר והיה מועמד לפרס ספיר.
כחלק מאירועי שבוע הספר בספרייה הלאומית יתארח בן מאיר בפאנל "יוצאים מהפרדס" בהנחייתו של יובל אביבי על רעידת האדמה הספרותית המתרחשת בשנים האחרונות, בה יותר ויותר בוגרי ויוצאי המגזר הדתי לאומי שולחים ידם בכתיבה. הכניסה בחינם אך מותנת בהרשמה מראש, לפרטים והרשמה לחצו כאן.
