יהודה עמיחי: אל תפחדו לחיות את החיים במלואם

בשיר "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" מבקש מאיתנו המשורר יהודה עמיחי לא לפחד מהכאב ומהאהבה שהם מנת חלקם של החיים

832 629 Blog

יהודה עמיחי במדים. מארכיון משפחת עמיחי

"כתבת פעם ש'גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות', ובשירי האהבה שלך אני מרגיש גם את הבטנה הרכה של אותה כפפה, בצד העור הקשה שממנו תבוא המכה. האם בשירי האהבה שלך אתה מחליף עט?"
"לא", ענה. "אין לי אהבה של מעלה ואהבה של מטה".
"והשפה", לא ויתרתי, "האם היא אותה שפה?"
"העברית הייתה פעם שפת הרחוב של האלוהים והיום אני אומר בה דברי אהבה קדושים. ובכלל, באותו עט שבו אני כותב שיר אני חותם על טופס של מס הכנסה".

(חמישה הרהורי אהבה על שירת יהודה עמיחי מאת המשורר רוני סומק)

כדרכן של מהפכות כאשר הן משלימות את מהלכיהן נראה שהן היו כאן מאז ומעולם. אולם שירתו של יהודה עמיחי הייתה בהחלט מהפכה ושינוי כיוון בנהר של השירה העברית. כחלק מהדור החדש של השירה העברית הכתיבה שלו לא התמקדה בנושאים אידאולוגיים וציוניים או סוציאליסטים כבדי משקל, אלא התמקדו בחווית החיים של האינדיבידואל, ומה יותר אינדיבידואלי מאשר אהבה?

אחד השירים האהובים ביותר שלו ובהתאמה גם נוגעים ורלוונטיים לימנו הוא "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר".

שיערו גולח כשבא למחנה,
שיערה נשאר ארוך ובלי מענה
"אינני שומע אותך ברעש הגובר".
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר

כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח,
בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח.
"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר

הרוח שיברה את העץ, העץ את הרוח
היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח.
"הגשם יורד, בוא הביתה מהר".
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר

כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח,
בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח.
"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר

אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים.
השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים,
"מה את אומרת?", "מה אתה אומר?"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר

עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, במאית ויוצרת בתחום התאטרון, מספרת שאביה מעולם לא העניק לה פרשנות לשיר הזה בעצמו. אבל מאוד ברור שהשיר מדבר על הזמן בו אדם גויס למלחמה ועל אהובתו. הזמן שמתבטא בשיער שגולח כשהוא התגייס לעומת השיער שלה שנשאר ארוך. על הפער בין המלחמה ואנשים שעזבו משפחות ואהובות וארוסות ויצאו לעולם אחר, לזמן מלחמה. כולנו חיים באותו ציר זמן, אבל הפער בין אנשים שחזרו (או לא חזרו) הוא מין תהום מאוד עמוקה

 "אני מכירה את זה גם מאנשים שקרובים לי", עמנואלה עמיחי מזהה את הרלוונטיות המצמררת של השיר גם לתקופה בה אנו חיים ועוברים, "אנשים שגויסו או אפילו עדיין בסדיר, ומשהו משתנה לנצח. הפער בין שם ופה נעשה מאוד עמוק ולפעמים לוקח הרבה זמן לחזור ולהתחבר כמו שמתואר בשורה "מה את אומרת?", "מה אתה אומר?". לוקח זמן לסגור את הפער".


"המילים של השיר נהדרות, משום שהוא נותן לדמיון המאזין לפרש את השיר, כל אחד לפי ראות עיניו." סיפר ישראל גוריון שהלחין את השיר כחלק מצמד 'הדודאים'. "הפירוש שלי הוא שמדובר בשיר אהבה על חייל שחוזר מהמלחמה, שם כנראה גילחו אותו, או שהסתפר. לה, כנראה, השיער האריך בתקופה שלא התראו. יש שורה בטקסט: 'כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח, בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח'. בתקופה הזאת הפרחים, גם האהבה והגעגועים, פרחו עד שנפגשו. השיר גם נגמר יפה: 'השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים'. מבינים שהולך לקרות משהו יותר מסתם דיבורים. 'השמים נפתחו' – כאילו דה סקאי איז דה לימיט. ספרי החוקים נסגרו ונותר רק חוק אחד, האהבה".

אין זה מקרה משום שיהודה עמיחי מעולם לא התחבא מאחורי תוארו כמשורר כדי להתחמק משדה הקרב. הוא נלחם בשש מלחמות, לצד חיי אהבה מלאי תהפוכות. אפילו השם "עמיחי" שכה מזוהה עמו ניתן לו על ידי אחת מהנשים בחייו. הוא היה נשוי פעמיים ויש לו ילדים משני הנישואים שלו.

Whatsapp Image 2024 06 16 At 14.07.17
יהודה עמיחי ובתו עמנואלה. מארכיון משפחת עמיחי

"אהבה זה כוח מאוד מניע ומפעיל". מתארת עמנואלה עמיחי, "משורר שלא כותב שירי אהבה, זה מאוד נדיר. אנשים מחפשים משוררים שכותבים שירי אהבה כדי לבטא אהבה. הוא כתב אהבה במובן הרחב שלה, הפחד לאבד, גם הכאב שהיא מביאה, על קנאה. הוא כתב על מגוון התחושות שיש ברגש הזה, הוא היה אדם מאוד רגיש וחי את החיים באופן מאוד חשוף, החיים נגעו בו בלי מגננות".

הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר היא רק אחד מהשירים שיושמעו בהופעה יחודית בספרייה הלאומית ב-26 ביוני לציון 100 שנים ללידתו של יהודה עמיחי. בהשתתפות: אסף אמדורסקי, חנן יובל, אלון עדר,  שי צברי, רונה קינן, הילה רוח ושלומי שבן עם מיטב משיריו המולחנים.

יום הכיפורים של יהודה עמיחי

'הימים הנוראים' היו עבור עמיחי חוויה מכוננת ומשמעותית, החוזרת שוב ושוב בשירים שכתב בחלוף השנים

הימים הנוראים.

יש מי שעבורו אלו ימי תפילה חגיגיים: ימים שהם רגעי השיא של השנה. ימים טובים.

ויש מי שעבורו הימים הנוראים הם מוקש. זמן רגיש ופגיע – וכשמם כן הם, ימים נוראים.

לימים הנוראים יש מקום משמעותי בקרב משוררי השירה העברית. משוררים רבים התייחסו בשירתם לימים הנוראים. מי מתוך זיכרון ילדות נוסטלגי ומי מתוך חוויה רוחנית מיידית, או תובנת עומק על מהותם של הימים הללו.

משוררים רבים ממשוררי השירה העברית ביטאו דרך שירים על ראש השנה, ובמיוחד על יום הכיפורים, את הפער הגדול בין בית ההורים המסורתי, על מנהגיו וניגוניו, לבינם, בני דור שהפנה עורף למסורת האבות.

אחד מן המשוררים העבריים שעסק בחווית הימים הנוראים באופן האינטנסיבי ביותר היה יהודה עמיחי.

עבור עמיחי, היו ראש השנה ויום הכיפורים ימים רגישים במיוחד, וקריאה בכל שיריו תגלה כי עמיחי הקדיש שירים רבים לניסיון לנסח עבורו ועבור קוראיו, את מה שיש בהם, בימים הנוראים, שבגללו הפכו עבורו לחוויה מכוננת ומשמעותית כל כך.

 

"כפירה גמורה"

את מעמדו של עמיחי כמשורר מרכזי בשירה העברית, קשה לערער היום, ואין ספק שהוא מן המשוררים הנקראים והפופולריים ביותר בקרב קוראי השירה העברית.

בעיני רבים בציבור הישראלי נתפס עמיחי, שהיה מן הבולטים במשוררי דור המדינה וחייל במלחמת השחרור, למשורר ישראלי מאוד, ומי שניסח בשיריו את ההוויה הישראלית של משוררי דור המדינה – חבורת המשוררים הצעירים שמרדו בדור המשוררים שקדם להם: דורם של שלונסקי, אלתרמן וגולדברג.

רבים מקוראיו של עמיחי זיהו את שירתו כשירה "חילונית". הינה למשל דבריו של בעז ערפלי, מחוקרי שירתו של עמיחי, המנסח את התפיסה שרבים ייחסו לשירתו של עמיחי:

שירת עמיחי היא שירה חילונית… אם יש לה זיקה ל"עולמות אחרים", דתיים, מטאפיזיים, מיתיים או אידאולוגים, זוהי תמיד זיקה, מפורשת או משתמעת, של התנגדות. המרכז הקיומי והערכי שמתוכו היא מתבוננת על העולם, הוא האדם היחיד… ההסתכלות של המשורר בעולם ובחיי היחיד מוליכה אותו לכפירה גמורה בכל קדושה שאינה קדושת חייו של היחיד, לערעור על כל הרעיונות המבקשים לפרש את העולם במושגים מטאפיזיים או קולקטיביים ולמרות ששירתו מלאה צירופים ומושגים מן המסורת הדתית, היא מבטאת עמדה חילונית עקבית.

אולם לאמיתו של דבר סיפור חייו של עמיחי, כמו גם שירתו, מלמדת שהאופן שבו הוא נתפס לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות:

עמיחי נולד בעיר וירצבורג שבבוואריה למשפחה דתית שהייתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שבעיר. אביו היה סוחר, ואימו עקרת בית. משפחתו הייתה משפחה יהודית-גרמנית בעלת מסורות שעתידות להיות ברבות הימים לחלק משמעותי מחייו ומשירתו של עמיחי.

אפילו שמו הישראלי כל כך, "יהודה עמיחי", הוא עברות של השם הגלותי שבו נולד: לודוויג פויפר (Pfeuffer).

יהודה עמיחי
יהודה עמיחי בבית הספר היהודי בווירצבורג ובידו חרוט ה"צוקרטוטה " , Zuckertüte

 

יחסו של יהודה עמיחי לימים הנוראים בכלל וליום הכיפורים בפרט הוא כעין חלון הצצה מרתק לשאלת העיסוק האינטנסיבי של עמיחי בסמלים ובמושגים מהעולם הדתי. כאמור, הימים הנוראים על שלל מרכיביהם הם נושא החוזר פעמים רבות בשירתו של עמיחי.

לעיתים הוא עושה שימוש בחלקי תפילות שונות מתוך מחזור התפילות לימים הנוראים, ולעיתים עוסקת שירתו באופן ישיר בתיאור זיכרון העבר והתמודדות ההווה עם ימים אלו, ובפרט עם יום הכיפורים.

 

והיא תהלתך

אחד משיריו המוכרים ביותר של עמיחי הוא השיר "והיא תהילתך". כאן משתמש עמיחי בפיוט הידוע "אשר אימתך", המיוחס לייני, ואשר נאמר במקצת קהילות ישראל בעיצומו של יום הכיפורים. בפיוט המקורי מוכיח הפייטן כי רצונו של האל למעשים ולתפילות מצד האדם דווקא, כאשר האדם "הנחות" מועדף על פני מלאכי רום.

י
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331. באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי
כתב ידו של יהודה עמיחי, מתוך: אוסף שבדרון. הספריה הלאומית

ובניגוד גמור לפיוט המשמש כתשתית לשירו, נובעת תהילתו של האל דווקא מנחיתותו היחסית של האל המתחבא מפני האדם בניגוד לתיאור בספר בראשית שבו האדם אשר חטא בחטא פרי עץ הדעת מתחבא מהאלוהים מפני חטאו:

אך הפעם אלוהים מתחבא
ואדם צועק איכה.
והיא תהילתך.

בהמשך השיר מחדד עמיחי את עמדתו הנחותה של האל על ידי דימוי מפתיע במיוחד:

אלוהים שוכב בגבו מתחת לתבל
תמיד עסוק בתיקון תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.

אלוהים, כפי שהוא עולה מדימויו של עמיחי עסוק בתיקון העולם, באותה פרוזאיות שבה עסוק המוסכניק בשימון וגירוז המנוע. לאמור: תהילתו של אלוהים אינה בחוסר השגתו, ברוממותו, ובנבדלותו במפני האדם, אלא דווקא בעובדה שידו בכל – שהוא מקיים את העולם קיום יומיומי. העולם שאותו ברא האל אינו מושלם ויש בו ליקויים תמידיים. האל עוסק בשיפור ובהתגברות על הליקויים ובכך הוא מתדמה לאדם. הוא אינו שלם. וזוהי תהילתו.

אָבִי בֵּרַךְ אוֹתִי וְיָדָיו רָעֲדוּ

(יַחַס מְבֻגָּרִים לִילָדִים הוּא שֶׁל רַעַד.)

בְּעֵינָיו

הִשְׁתַּקְּפוּ כָּל חֲטָאַי בֶּעָתִיד.

שִׂחַקְנוּ עֲקֵדַת אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

מוֹתוֹ הַמֻּקְדָּם הִיא הַמַּאֲכֶלֶת

הַמּוּרֶמֶת מֵעָלַי. מְרַחֶפֶת תָּמִיד.

(מתוך השיר: "יוֹם כִּפּוּר, עֶרֶב, אָבִי")

האירוע העומד במרכזו של השיר "יום כיפור, ערב, אבי" הוא ברכת האב לבנו בערב יום הכיפורים. בניגוד לברכת השבת השבועית הקצרה, ברכת ערב יום כיפור הנאמרת פעם אחת בשנה בלבד מחזיקה נוסח ארוך יותר. נראה כי ברקע השיר עומדות מילותיו של ברכת האב ביום כיפור:

וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִּתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, וִיהִי חִשְׁקְךָ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת. עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת, יָדֶיךָ יַעַסְקוּ בְמִצְווֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשֹוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם…

עם כניסתו של היום הקדוש, בעת התקיימותה של סיטואציה משפחתית אינטימית, חד פעמית בייחודה, ומרוממת בעוצמתה, שבה מברך האב את בנו במילים "ותהיה יראת ה' על פניך כל הימים שלא תחטא", נגלים לנגד עיני האב באורח נבואי כמעט כל חטאי העתיד של בנו:

אומנם מציאות שבה אב מסוגל לדמיין את מחשבותיו, שיגיונותיו ושגיאותיו של בנו היא מציאות טבעית ביחס שבין הורה לבנו, אבל המילים "בעיניו השתקפו כל חטאי בעתיד" מעידות על הבנת העתיד באופן חמור וכואב, על ידי האב, במיוחד על רקע הברכה ליום כיפור, שמתרוקנת מתוכנה-והופכת לברכה לבטלה, שכן האב יודע בידיעה פנימית עמוקה שאין כל תקווה שבנו החוטא יבורך בברכתו לעתיד לבוא.

אולי הבנה זו של האב, ויכולתו לצפות את המרד של בנו, הם אלה הגורמים לידיו לרעוד בעת שהוא מברך את בנו. הבן חש בעוצמה רבה את הרעד הזה, ומבין שאינו "נכון" וטבעי לסיטואציה שאמורה להיות חמה ומחבקת.

[א]

הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכָה אָבִי בְּיוֹם כִּפוּר

אֵינָן מְוָתְרוֹת עָלַי.

בְּמַעְבֶּדֶת לִבִּי אֲנִי עוֹמֵד וְעוֹבֵד

לַהָפְכָן לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

(מתוך: "שְׁנֵי שִׁירֵי יוֹם כִּפּוּר")

 

 

גם בשיר זה, משמש יום כיפור "טריגר" לעיסוק במות האב, וביחס שבין האב לבנו על רקע מוות זה. נראה כי קדושת היום וחשיבותו הרבה של המומנט הספציפי הזה בעיני האב, הם המגלמים את האפשרות לדיבור כה אינטימי על הצער.

 

אחרי עשרים שנה

עשרים שנה לאחר שפרסם עמיחי את שירי יום הכיפורים שלו, העוסקים ביחסו עם אביו המת, התפרסם בספרו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות "(1989) שיר יום כיפורים נוסף. בחלוף השנים נפטרה גם אימו של עמיחי, וכעת הוא מתמודד עם זכר שניהם ביחס לימים הנוראים:

יוֹם כִּפוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי

הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.

מִבִּרְכַּת יְדֵיהֶם עַל רֹאשִׁי

נִשְׁאַר רַק הָרַעַד, כְּמוֹ רַעַד מָנוֹעַ

שֶׁלֹּא פָּסַק גַּם אַחַר מוֹתָם.

(מתוך השיר "יוֹם כִּפוּר")

 

המשפט הפותח את השיר, אשר עתיד לחזור במהלכו שנית כדי להדגיש את היותו משפט המפתח בשיר הוא: "יום כיפור בלי אבי ואמי הוא לא יום כיפור".

נראה כי כל מהותו של היום הקדוש, על תפילותיו, ברכותיו, וגם האיסורים שבו, היא מהות הנלווית בתודעת המשורר לקיומם של אביו ואימו. אין ביום הכיפורים כוח משל עצמו בחיי הדובר, ומשפסקה הווייתם של הוריו שהתקיימה בחייו, פסקה גם הווייתו של היום הקדוש להתקיים בחייו, ועל כן יום כיפור שוב אינו יום כיפור.

כל שנותר לדובר מחוויית יום הכיפורים הוא הרעד ההוא, המדובר, של אביו (ואליו מצטרף גם הרעד של אימו שלא נדון בשירים קודמים). הרעד אותו חש בעבר שב ומלווה אותו באופן מוחשי, ומעיד כאלף עדים על עוצמתו של הרעד, כפי שהוא מופיע בשיר "יום כיפור. ערב. אבי" שנכתב עשרים שנה קודם לכן.

האכילה והשתייה בעצם יום הצום מזכירה לו את הוריו, על דרך יסוריי המצפון המתעוררים בו.

הבית האחרון בשיר מדגים באופן חד את הסיבוך שנתון בו הדובר בין עברו להווה שבו הוא נתון:

זיכרון תפילות יום כיפור בחייו המוקדמים, שבהם מתפללים ביום "סלח לנו, מחל לנו כפר לנו" ולעת ערב "פתח לנו שער בעת נעילת שער" מכביד על הדובר בשיר, עד שבכאן ועכשיו של חייו הוא נאלץ להתחנן כלפי האלוהים: "שכח לנו. שכח אותנו. הנח לנו".

הדובר בשיר שניסה להתנתק באופן חד צדדי מהאלוהות, ומהוויית יום הכיפורים – לא מצליח במעשה זה. הוא מתחנן לניתוק גם מהצד השני, בציפייה שאולי יש בכוחו של ניתוק זה להביאו לשחרור מעברו המשפחתי והדתי.

 

כתבות נוספות

של מי אתה, יודה?

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

 

 

 

של מי אתה, יודה?

המחלוקת על זהותו הדתית של יהודה עמיחי

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

יהודה עמיחי קורא משיריו בבית הקפה תמול שלשום בירושלים. יוני, 1994. צילום: יאיר מדינה

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,
אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.
אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר
וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,
אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,
יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,
שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,
שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,
שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב
בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן
מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי
יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים
הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם
וְלֹא רַק בּוֹ.

(יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

המשורר, המספר והמחזאי יהודה עמיחי, יליד העיר וירצבורג שבגרמניה (מאי 1924), שנפטר בירושלים בספטמבר 2000, היה דמות ייחודית בדורו, 'דור המדינה' בשירה, מבחינת זיקתו לטקסטים היהודיים המסורתיים.

בעיר וירצבורג הבווארית, שבה נולד לודוויג-יהודה פויפר (Pfeuffer) לאביו, סוכן-נוסע וסוחר בצורכי-תופרות, ולאימו, עקרת בית, הייתה קהילה יהודית בת פחות מ-3000 נפש שקיימה חיים דתיים ערים ומוסדות חינוך, סעד ובריאות.

לודוויג ביקר בגן היהודי של 'דודה בֶּלה', שפעל ברוח רעיונות החינוך המתקדמים של מריה מונטסורי, וסיים כיתה ו' בבית הספר היהודי, אז עלה ארצה עם משפחתו באביב-קיץ 1936. אחרי שנה בפתח תקווה, שבה למד בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' והתוודע לפראותם היחפנית של בני המושבה, הוא עבר עם הוריו ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים לירושלים. כאן למד מכיתה ח' עד י"ב בבית הספר הדתי המתקדם 'מעלה'. הלימודים בבית הספר 'מעלה' היו בעלי משמעות מרחיקת לכת בחייו, בשל רמת הלימודים הגבוהה, הפתיחות הרוחנית וההשכלה העשירה של המורים ובעיקר בזכות המחנך, המורה לאנגלית ד"ר פנחס בלומנטל.

בשנות ההתבגרות שלו הוא עבר התרחקות הדרגתית מהדת. לטענתו המבודחת-למחצה, ההתרחקות הזאת החלה כבר בעת העלייה לתורה שלו בגיל בר מצווה, משום שנפלה בחלקו קריאה בפרשה דוחה במיוחד (תזריע-מצורע). הוא השתמט יותר ויותר מקיום מצוות, אולם על אף ויכוחים מתמשכים בנושא הזה עם אביו המחמיר בדת, נותרו יחסים טובים והרמוניים בינו לבין הוריו.

יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני
יהודה עמיחי. יוני, 1987. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני

חינוכו הדתי טבע חותם עמוק בעולם האסוציאציות של המשורר עמיחי (ככל הידוע, הוא הפך מ'פויפר' ל'עמיחי' עקב לחצו של סגן מנהל בית הספר 'גאולה' בחיפה, שבו הוא לימד בשנת הלימודים 1947-48, לשנות את שמו לעברי). התנ"ך והתפילה נוכחים לעיתים קרובות בשיריו (ולעיתים מזדמנות גם הגמרא), כמעט תמיד כחלק מהתנצחות ועימות עם עולם האמונה (שירו 'אל מלא רחמים' הוא הידוע ביותר בתחום זה). על אף שעמיחי היה כל חייו, מאז התבגרותו, חילוני מובהק ועקרוני (בראיון לעדנה עברון אמר שהוא מאמין 'שיש איזה בעל בית בעולם; "שכל עליון" או "היגיון" או "השגחה"', שבלשון אנאכרוניסטית אפשר לקרוא לו אלוהים), הנוכחות התכופה של אזכורים מסורתיים בשירתו, גם אם במגמה פולמוסית, קירבה אליו קוראים דתיים, ששמרו לו אמונים בחייו ובשנים שלאחר מותו. משמעותי מבחינה זו הוא הפולמוס על 'שיוכו' של עמיחי ועל 'הזכות לאהוב אותו' גם מצד מתנגדים פוליטיים, שהתקיים סמוך למותו ונספר עליו כאן בקצרה.

לווייתו של עמיחי נערכה בימי ממשלת אהוד ברק הקצרה, בעוד הייחולים לשלום והאמונה בו לא נדחקו עדיין לקרן זווית בזויה.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

הוא נפטר בערב שבת, ב-22.9.2000, בבית החולים 'הדסה', וארונו, עטוף בדגל ישראל, הוצב יומיים אחר כך בכיכר ספרא, בחזית עיריית ירושלים (מלבד חללי צה"ל זוכים לעיטוף ארונם בדגל המדינה רק מנהיגי ציבור חשובים). הדי הלבטים מול תכסיסיו העמומים של ערפאת במשא ומתן על הֶסדר בין ישראל לפלסטינאים ניכרו בהספדים שנשאו נציגי הממשלה והצבא. עוזי דיין, שהיה אז בשלהי כהונתו כסגן הרמטכ"ל, אמר ש'אנו נזקקים לו [לעמיחי] בתקופה שבה האגרוף הופך ליד פתוחה שמושטת לשלום'.

אהוד ברק ראש הממשלה חזר על אמרתו של שמעון פרס ששירת עמיחי 'הכשירה את הלבבות לפיוס הגדול'. ברק התייחס לירושלים בשירתו: 'אין עיר שמתאימה לעמיחי כמו ירושלים: עיר השלום ומרכז הקונפליקט […] שאפשר להשיג בה את הבלתי אפשרי'. היטיב אולי יותר מכולם לאפיין את 'אימפקט עמיחי' על הציבור בישראל העיתונאי דורון רוזנבלום במאמר 'האזרח מספר אחת' שפרסם ביום הלוויה: שורות של עמיחי צצות באופן טבעי בשיחה, במאמר, בפזמונים רבים; עמיחי חדר אל 'התת-מודע הקולקטיווי' של הישראלים.

הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
הלוויתו של יהודה עמיחי. 24 בספטמבר, 2000. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

מכיכר ספרא הובל ארונו של עמיחי אל בית הקברות הקטן בסנהדריה, שם נקבר לצד הוריו. יותר משנה לאחר מותו הוקמה על קברו מצבה עשויה שתי אבנים צמודות, 'צורתה כגל בים ללא התחלה וללא סוף', פרי תכנונו של משה ספדיה. לדברי האדריכל, שורות של עמיחי 'צפות' עליה: 'אפילו המוות לא יפריד אלא יפגיש אותנו בפגישה מחודשת שאין לה קץ ביקום'.

קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים
קברו של יהודה עמיחי בבית הקברות סנהדריה בירושלים

השאלה, המוכרת לגבי יוצרים גדולים, ניסרה בחריפות מיוחדת: 'של מי אתה, יודה'? (אם לנקוט בגרסת שמו החביבה עליו). טלי ליפקין-שחק הזכירה לקוראיה במעריב שהוא לא היה 'משורר של כולנו', כי לא היה בישראל של אז – ועוד יותר היום – 'כולנו' משותף. עיתונאים זריזים הזכירו שעמיחי היה איש שלום ורודף שלום, אבל סלד ממה שנראה לו התרפסות של השמאל כלפי הפלסטינאים וממעין 'גזענות הפוכה' הנוטה לסלוח ל'פיגור' וטיפשות בצד האויב. גאולה כהן, חברת כנסת ומעמודי התווך של הימין הרדיקלי, התלוננה על ניכוסו של המשורר בידי השמאל, אבל גם קבלה על אנשי הימין שרק מעטים מהם 'הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון', עקב מיעוט עניין, לדעתה, במחנה שלה בעשייה תרבותית המשולבת בעשייה פוליטית. האהבה לעמיחי הלא-פתטי אינה מנוגדת, לדעתה, לאהבה לשירת ביאליק ואצ"ג ההולכים בדרכים אחרות.

את הדיון שנערך אז בעניין 'דתיותו' של עמיחי נתחיל דווקא מחילוני מובהק, עלי מוהר, שברשימת זיכרון בהעיר, במלאת שבעה למות המשורר, העדיף להתמקד בשיר שלו 'גורל אלוהים': 'גורל אלוהים/ הוא עכשיו כגורל/ עצים ואבנים […]// אבל הוא מוכרח להישאר עימנו: / לפחות כעצים, לפחות כאבנים'. מוהר ציין אמת סוציולוגית: בתקופה שבה נכתב השיר, שנות השישים המאוחרות, נראה היה שמעמד הדת והדתיות בישראל בשקיעה; אולם הפירוש שהוא נותן לשיר, כביכול יש בו קריאה 'לרחם' על אלוהים, לגאול אותו כלשהו מבדידותו – שגוי, לדעתי. השיר 'גורל אלוהים' הוא אכן מרכזי להבנת עולמו של עמיחי; הוא מדבר על הצורך בהשארת תמונת העולם הדתית בחיוניותה גם בהעדר אמונה. המיוחד לעמיחי ביחס לבני דורו החילונים הוא שהאמירות והתמונות הקדומות, בעיקר אלו השאובות מהתנ"ך והתפילה ומאגדות התלמוד הידועות, ממשיכות להיות נוכחות אצלו כממשות סמלית, שקרינתה הנפשית-רוחנית אדירה. אלוהים אינו מחולל ניסים, אינו מעניש ואינו מרחם, ממש כמו העץ והאבן; אבל אלוהים 'קיים' כביטוי לצורך אנושי אינסופי במשמעות, בסדר עולם מוסרי. אלוהים הוא רק שֵם לתחושת סדר, צדק, היגיון, ל'משפט ההיסטוריה' שאנו עורגים אליו ולפעמים נדמה לנו שהוא מתחולל לעינינו. בתובנה העמוקה הזאת, שחלחלה אליו אולי באופן טבעי מהחינוך שקיבל בילדותו, עמיחי שונה מרבים מבני תקופתו ובוודאי מרבים מקוראיו-מעריציו החילוניים.

יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ
יהודה עמיחי,1962. צילום: פריץ כהן, לע"מ

חיים נבון מביטאון המתנחלים נקודה נכח בלוויית עמיחי והצטער שרק מעטים מחבריו הדתיים היו בה. לפי תחושתו, הוא למד ממנו 'על מוסר ועל אנשים ועל דעות'. המבט של המתבונן ב'משלושה או ארבעה בחדר', זה ה'רואה את העוול בין קוצים ואת השרֵפות בגבעה', קסם לו ומדריך אותו בחייו. 'לפעמים אני מקווה שהייתי יכול להתפלל אל א-לוהים [כך] באותה עוצמה שעמיחי רב איתו'.

חמוץ וצדקני ממנו, אך גם נוקב בהבחנתו, היה אבינדב ויתקון בנתיב הימני רדיקלי. ויתקון תמה על הכינוי 'משורר לאומי' שעוּטר לעמיחי בלווייתו, וניסה להסביר לעצמו ולקוראיו את פשר ההתרפקות על עמיחי מצד נציגי הציונות החילונית. ל'אליטה הישראלית השמאלית, ה"משכילה", של יוצאי תנועת העבודה לדורותיה היווה עמיחי […] לא רק חבר ותיק או מורה נערץ אלא, כך מסתבר, מורה רוחני', ובכך הוא ממשיך שושלת שראשיתה בביאליק וטשרניחובסקי והמשכה באלתרמן (שאינו מוזכר אצלו), רחל ואחרים. הללו 'עיצבו בשירתם את הדור שהקים את המדינה והיווה את הכוח המרכזי בה'. בהכרזה על עמיחי כ'משורר לאומי' ויתקון רואה את 'ההכרזה הגדולה על מלחמת התרבות'. 'הרכיבו לראשינו "משורר לאומי" חדש-ישן […] ללא א-לוהים, ללא קודש […] הומניזם מטריאליסטי עקר, מדולדל מיהדות […]'. עד כאן לא יותר מניאוצים מוכרים בקטטות חילונים-דתיים; אבל שורות המחץ באות בסוף: 'הנכס שעמיחי הותיר אחריו הוא לא אהבת האדם והרגישות', שהכותב מכיר בקיומם בשירתו; 'הדור הצעיר, ילידי שנות השמונים, לא מכיר את שירי עמיחי […] הוא לא קורא שירה ולא צורך תרבות עברית. הישראלי החדש, שצמח בבלי דעת בערוגתם הרוחנית של עמיחי וחבריו, […] הוא חסר זהות, הוא גדל בריק […] המטריאליזם החדש הוא לא הומני ומוסרי כאבִיו עמיחי'.

האם ירידת כוח המשיכה של השמאל בחברה הישראלית, מול זרמים סוחפים בכיוון הנגדי, אין להסבירה, בין שאר גורמים, בהסתגרות החוגים הליברליים בעולמו של היחיד ובקידוש ה'נורמליות', שבישרה שירת עמיחי אך עשתה זאת באיזונים של ציונות מחויבת וזיקה 'טבעית' למורשת התרבותית היהודית, החסרה לתלמידיו-כביכול וליונקי תורתו?

הרשימה מבוססת על ביוגרפיה של יהודה עמיחי העומדת לראות אור

 

כתבות נוספות

מה לא אהב המרצה בסמינריון שהגיש הסטודנט יהודה עמיחי?

אודיו: ראיון עם יהודה עמיחי במרץ, 2000

לאתר של עידו בסוק

 

יהודה עמיחי וירושלים האחרת

השיר "תיירים" מצייד את הקורא במצלמה המסתחררת בעיר, בזמן ובמרחב

יש שירים שנבנו סביב מוקד התרחשות אחד: סיטואציה, שיחה או תיאור שתקף למקום וזמן מסוימים, ויש כאלה המסתחררים בין אנשים, מקומות וזמנים באינטנסיביות. "תיירים" של יהודה עמיחי שייך ללא ספק לסוג השני.

בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,

יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,

 

מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל

וּבְקֶבֶר הֵרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמשֶׁת,

בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ

וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ

וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם

לְיִבּוּשׁ מָהִיר

בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.

 

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים

הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ

וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם

הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.

קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:

הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת

מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ

וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

מגדל דוד. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990039998260205171

אומנם השיר כולו מתאר מצבים המתרחשים בירושלים, אך הרושם שהוא מותיר אינו אחיד: שלושת חלקי השיר מתארים תמונות שונות בתכלית המדלגות בין אתרים לנקודות מבט שונות בעיר ובין התבוננות מבחוץ למונולוג אישי.

הדילוג הזה מעורר בלבול קל בקריאה ראשונה, אך אם מביטים בשיר כמו דרך עדשת מצלמה, הבלבול נפתר, שכן המשחק בין ממדי הזמן, המרחב ונקודות המבט מעניק לשיר תנופה – ניתן לראות אותו ממש כאילו הוא סרט קצר שצולם במצלמת קולנוע המתקרבת ומתרחקת. בהתאם, שלושת חלקי השיר אינם נפרדים, אלא הם סצנות קולנועיות המורכבות מ"שוֹטים" נפרדים שמעברים חלקים ביניהם.

תיירים אנגליים בירושלים. צילום: בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137490105171

תנועת המצלמה עוברת לאורך השיר ונוסקת בהתחלה מלמעלה, ממבט מעוף הציפור; היא מקיפה את רחבת הכותל המערבי כולה על ההמונים המתגודדים בה ולבסוף נוחתת אל קלוז-אפּ קרוב במיוחד – פירות הנמצאים בסלו של הדובר. ההבדל החד בין תחילת השיר לסופו בא לידי ביטוי גם בממד הזמן, בסחרור של מעברי דורות: לעומת הכותל, שייעודו כחלק מחומת בית המקדש כבר נקבע לפני אלפי שנים, הפירות והירקות שבסל ממתינים להיאכל ולהתחסל בתוך שעות ספורות.

בחלקו הראשון של השיר ובחלקו השני אנחנו זוכים להיות עדים לסצנות המוניות באתרי תיירות פוטוגניים, אך גם להציץ בהיחבא לתוך חללים פרטיים. כאן נחשף ניגוד נוסף, הפעם של הבעת רגשות. הרגשות ה"מכובדים" שלכאורה מתלווים לכל אתר תיירותי דורשים הקפדה על רצינות. לעומת זאת, בחדר הפרטי התיירים מרשים לעצמם לצחוק ולהתנהג "כרגיל". ניהול מלאכותי זה של הרגש שונה לחלוטין מן הנינוחות של המרחב האישי שבו נמצא הדובר העוצר כדי לנוח בדרכו הביתה.

בחלק השני של השיר, כאשר ה"מצלמה" עוברת למדיום-שוֹט (צילום מטווח בינוני), היא קולטת ניגוד חד נוסף – מהוגנות מול עליבות. הווילונות המכובדים, היקרים והדיסקרטיים של חדרי המלון המסוגלים להשתיק קולות, ומולם בד התחתונים שכובס ומחפה על בושה פרטית.

התחתונים התלויים לייבוש נוטלים את עוקצם של המיתוסים הגדולים מהחיים שאותם התיירים מנסים לכפות הר כגיגית על תולדות העיר: השבחים ל"יפי גבורת נערינו" ו"קשיחות נערותינו" נשטפים בפשטות אל תוך הכיור.

צליינים בישראל. צילום: זאב אקרמן. מתוך אוסף דן הדני. מס' מערכת: 990040338800205171

נופך קומי-משהו מתקבל בחלק השלישי של ה"סרט", כאשר הדובר מכניס את עצמו לשיר – אדם נושא סלים החוזר מהשוק מיוגע, אנטיתזה לנופי התיירות המוסדרים. כשם שהאתרים ההיסטוריים הם נקודות ציון בזמן, כך האיש הוא נקודת ציון חשובה במרחב. אכן, אומר השיר, ישראל – וירושלים בפרט – היא מקום של אנשים המהלכים וחיים במקומות שנקשרו להם כתרים מיתיים, אך אין זו סיבה להתעלם מן האנשים עצמם, וחיי ההווה זורמים ללא התחשבות במה שהתרחש באותו אתר לפני מאות ואלפי שנים.

(מסֵפר אורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920: "להר' ליפא קאמיניץ הנני מגיש תודתי לבעל הבית הנ"ל עבור השתדלותו לטובת האורחים הסרים אליו, הן בהחזקות הבית על חקר הטהרה והנקיות והן בהכנת המאכלים על חוקי הגאסטראנאם..". מאוסף הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990000445160205171

בין לונג-שוט לקלוז-אפ

אם כך, מהו נושאו של השיר-סרט הזה? האם הוא עוסק בעיר הפיזית ירושלים? בזיכרון היסטורי המתעלם מן ההווה? ואולי בכלכלה תיירותית של התשלום לבית המלון אל מול מחירי הפירות והירקות בשוק? הוא ודאי עוסק בכל אלה ועוד, אבל לא פחות מהם – בהבדל התפיסות בין הלונג-שוט לבין הקלוז-אפ. הצילום העילי של המונים המבקרים בכותל מקבע את ההתייחסות המיתית אל המקום וגורע מן הראייה האנושית של פני אדם. בדומה, ההשקפה ממעוף הציפור על מצודת דוד (מגדל דוד בשמה האחר) מעלימה את העובדה שבמָקום יש מדרגות שתושבי האזור יכולים לנוח עליהן. בקצרה, האתרים אינם רק "גלויות נוף", אלא גם מקום שבו מתקיימים האדם וצרכיו היום. מבחינה זו, השיר משלב יפה צורה ותוכן: הוא נע בחופשיות כמו עדשת מצלמה, בוחר בכל פעם במה להתמקד, ונושאו הוא זוויות המבט.

דף מפנקס האורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920. מס' מערכת: 990000445160205171

הרהורו של הדובר בסוף השיר נתפס כפשוטו, אך כמו כל דבר בשיר זה, גם הוא אינו אמור להתקבל כמובן מאליו. מדוע, בעצם, הגאולה תבוא אם התיירים יזכו להדרכת מטיילים אחרת? האומנם נערים יפסיקו להיהרג וקברים יחדלו להיות מוקד עלייה לרגל אם נפסיק לבקר בקשת הרומית?

ייתכן, אך סביר יותר שהמילה "גאולה" מקבילה בלקסיקון של השיר הזה למילה "פרספקטיבה". ברגע שנפסיק להתמקד רק בהסתכלות הרחוקה, נראה פרטים רבים יותר. ברגע שנוכל לראות ישירות איך הזולת מרגיש, אדם עייף שישב לנוח, נפסיק להתבטא במילים ריקות. מהבחינה הזו, המצלמה של יהודה עמיחי נתונה בידיים מיומנות ומוליכה את הקורא אל המרחק הנכון מן העיר, הלוא הוא גובה העיניים. רק כך, הוא אומר, ניתן לראות את ירושלים האחרת.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.