אוֹדָה למֵרום: גיורא פישר כותב את געגועיו לבנו

השיחה עם גיורא פישר נשמעת קצת כמו שירה, וזה לא בזכותי. פישר מדבר במשפטים קצרים, פשוטים, שביניהם שזורות פאוזות, הפסקות טבעיות, שהופכות את המילים השקולות שלו למופע לא מכוון של ספוקן וורד.

פישר, בן 74, רפתן בן רפתנים ממושב אביגדור, מורה לתנ"ך בגימלאות בבית הספר במושב (שרוצה לשוב וללמד), נשוי לדורית, אב ליאיר, מרום וגלעד וסב לשלוש נכדות. התמונה הפסטורלית שוודאי מצטיירת בעיניכם כעת מופרת על ידי המציאות, שקרעה קרע בלתי ניתן לאיחוי בקורות החיים החביבים של פישר. "יש לי שלושה ילדים" הוא אומר, "רק שאחד חסר, אחד איננו". אותו אחד שחסר הוא סמל מרום פישר, בנו, שנהרג בעת לחימה במסגרת מבצע "חומת מגן".

מרום, שהיה לוחם בגדוד 51 של "גולני", בפלוגה המסייעת, נפל בקרב בג'נין ביום שישי ה- 5 באפריל 2002, בן 19 היה במותו והותיר אחריו את הוריו, גיורא ודורית, שני אחים, יאיר וגלעד, ובת זוג, שני אומיאל פלדמן.

מותו של מרום הצית אצל פישר דחף לכתוב, לא מיד ובטפטופים – ובסופו של דבר הפך את פישר למשורר מוכר ומצוטט, ואת שירתו (בין היתר) לגל-עד לבנו.

פישר, איש רהוט, מעשי, בעל חיוך מדבק, הוא דור שני למייסדי מושב אביגדור, ששוכן בין אשדוד לאשקלון, בן למשפחת רפתנים. "אני עדיין גר באותו מושב, באותו מקום שבו גדלתי, מול הבית של ההורים שלי, זכרונם לברכה, עכשיו בני הבכור יאיר גר שם."

כבר שם, בתחילת הסיפור, מקפיד פישר להבהיר ולבאר את הפסטורליה: "יש להניח שאם הייתי נולד בעיר, המקום האחרון שהייתי מגיע אליו זה למושב, אבל מכיוון שככה נולדתי והייתי היורש, הייתי צריך לעבוד במשק, אז עשיתי את זה. אם כי אני חייב לציין, בגאווה גדולה, שעד לפני שלוש שנים הייתי במקביל מורה בתיכון בבאר טוביה, אותו תיכון שבו אני למדתי. לימדתי בבית הספר ועבדתי ברפת בלי לקחת פועל, כי גם אחרי שהוריי נפטרו, הייתי בטוח שאימא שלי תסתכל עליי מלמעלה ותגיד 'נו נו נו גיורא, לא לוקחים פועל'."

"זו הייתה פרנסה לגמרי לא רעה, קבועה ומובטחת, אם כי עבודה של 365 יום בשנה. כי אין הנחות. יש חליבת בוקר, חליבת ערב, ההאכלה וההמלטות וכולי וכולי. זה לא היה התענוג שלי, זה לא היה משהו שעשיתי מתוך אהבה גדולה, אבל עשיתי את זה, כי אני מניח שרוב בני האדם מתעסקים בדברים כי הם צריכים. 

הרפת הייתה גם המקום בו השתנו חייו: "הבשורה הקשה הגיעה אליי לרפת, באמצע חליבת ערב. לשם הגיע קצין העיר להודיע. וכשהאיש הגיע, אני ידעתי למה הוא מגיע."

היית לבד?

"הייתי לבד, כן. הרפת נמצאת מאה מטר מהבית. אבל במקרה, אשתי לא הייתה בבית, היא ביקרה את אימא שלה שגרה במקום אחר במושב, ונסעתי לשם לספר להן."

כתבת לפני המוות של מרום?

"התחלתי בתור ילד קטן. מצאתי מחברות שלי עם שירים שכתבתי, ואחר כך גם כשחזרתי ללמד בתיכון והייתי הולך לספריית בית הספר גיליתי שגם בעיתון בית הספר הייתי כותב שירים, ואחר-כך בצבא, בסיומי קורסים. זאת לא הייתה שירה רצינית ולא שירה של ממש, איזה סוג של פזמונים מחורזים. במשך שנים לא כתבתי. הכתיבה – לפני שהתחלתי לכתוב ממש – לא הייתה כתיבה רצינית. היה לי סוג של כישרון ועט מהיר, אז כתבתי, אבל אני לא יכול להגיד שהיה לי עבר והפסקתי."

"הכתיבה נפלה עליי שנה לאחר שמרום נפל. החלטנו שאנחנו לא עושים את ליל הסדר בארץ, כי בליל הסדר הקודם קראו למרום והזעיקו אותו לבוא למקום שאחר כך הוא לא חזר ממנו. נסענו לאיטליה, המקום האהוב על אשתי, והשתתפנו בליל סדר של חסידי חב"ד בפירנצה. בלילה התעוררתי פתאום, ובראש שלי התחיל להיכתב שיר. בבוקר הייתי חייב לכתוב אותו ושלחתי אותו לאגי משעול חברה קרובה שלי, שהייתה מורה יחד איתי בבית הספר, והיא אמרה לי, 'זה שיר'. ואחרי זה כתבתי במשך השנה הזאת עוד שני שירים, ככה. ובזה זה הסתיים. ושנה לאחר מכן התחיל פרץ של כתיבה."

השיר הראשון הזה, שנכתב באותו לילה בפירנצה, מצא את דרכו, 20 שנה אחרי, לספר השירים החדש של פישר. ספר השירה הראשון של פישר, "אחרי זה", יצא לאור בשנת 2010 בהוצאת "עם עובד", ומאז הוציא עוד 4 ספרי שירה, הטרי שבהם, שיצא רק לפני שבועות אחדים, הוא "היה לי פעם נסיך" (עם עובד 2025), שחזיתו מעוטרת בקלף נסיך, שבארבעה קצותיו מופיעה האות M במקום האות J. הספר מאגד שירים מתקופות שונות בכתיבתו, מיעוטם נכתב בשנתיים האחרונות.

בִּעוּתֵי לילה 

רָדְפוּ אַחֲרַי רַגְלַי לֹא זָזוּ

נָפַלְתִּי מִצּוּק רַגְלַי פִּרְפְּרוּ

טָבַעְתִּי

אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁלַּיְלָה

יָדַעְתִּי אֲנִי חוֹלֵם

יָדַעְתִּי אֶתְעוֹרֵר

וְיָבֹא יוֹם.

וּבָא יוֹם שֶׁתָּפַס אוֹתִי

וְזָרַק.

צִפָּרְנַי נִנְעֲצוּ בַּאֲוִּיר

רַגְלַי נֶאֱחְזוּ בְּסֶלַע מִתְפּוֹרֵר

נֶחְבַּטְתִּי בַּמַּיִם עָצַרְתִּי נְשִׁימָה

נִשְׁכַּבְתִּי עַל הַגַּב יָדַי פְּרוּשׂוֹת

פָּנַי לַשָּׁמַיִם.

צַפְתִּי.

השנה האחרונה בחייו של פישר הייתה דרמטית: "התגלה אצלי לפני כשנה סרטן ריאות, שחשבתי שהוא סופני, אבל למזלי אשתי חשדה במשהו ושלחה אותי לבדיקות בזמן. הוציאו את האונה הנגועה. איך אמר לי הטכנאי בבדיקה האחרונה: 'אני מקנא בך עכשיו, כי אתה יודע שאין אצלך שום דבר, ואני לא יודע מה קורה אצלי'."

בפתח ספרו החדש כתב: "'היה לי פעם נסיך' מוקדש 'לדורית רעייתי שהולכת לצידי והצילה את חיי', כי היא הצילה את חיי פשוטו כמשמעו כשהיא שמה לב להשתעלויות שלי והכריחה אותי, בניגוד לרצוני, ללכת לעשות צילום, זה מה שהציל אותי. אבל ההקרנות פגעו לי בזיכרון. דברים נמחקים לי."

למרות הפגיעה הזו, פישר מנסה לחזור לדמותו של מרום בזכרונותיו:

ספר לי על מרום. איזה ילד הוא היה?

תמיד דאגתי לו וחששתי לגביו, כי הוא היה מה שנקרא 'יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי'. הילדים שלי הם נהדרים, אבל הוא היה… החלום שלי. הוא היה גבוה ויפהפה בצורה לא רגילה, הוא היה צ'ארמר. הוא אהב את הארץ, היה בחברה להגנת הטבע, ומי שפגש אותו התאהב בו.

אחד מהשירים שלי מדבר גם על זה. הוא אמר לי, 'אבא, אתה חושב שאני מושלם, אבל אני לא, גם אצלי יש חור שחור כמו אצל כולם.' "

הוא היה איש של מילים או של מעשים?

הוא לא היה איש של כתיבה, אבל כשמצאתי את המחברות שלו, התפלאתי לראות כמה הוא כתב יפה, מדויק, מאוד מצומצם. הוא היה איש של עשייה, של אהבת הארץ, חבר בחברה להגנת הטבע ומדריך וטייל עם הילדים כשהדריך אותם בארץ. זה היה מרום.

הוא ידע מה הוא רוצה להיות? היו לו תוכניות לעתיד?

"אני חושב שהוא רצה ללמוד כלכלה דווקא. הוא תכנן אחרי הצבא לעשות טיול בהודו. התרבות של הודו עניינה אותו, החדר שלו היה מלא בספרים על הודו, אז זו הייתה התוכנית שלו."

שיחת הטלפון האחרונה בין פישר למרום הייתה טעונה בדאגה מובנת: "תמיד נורא דאגתי לו, כי הוא היה too good to be true, וכשנפרדנו, והייתה לי איזו תחושה מאוד מאוד קשה. שיחת הטלפון האחרונה שלנו הייתה כשהוא צלצל אליי, ואני שמעתי את היריות ברקע, ואמרתי לו, 'מרום, תיזהר, אל תרד', הוא היה על הנגמ"ש, והוא אמר לי, 'אבא, אני לא יכול להבטיח לך'. והדבר האחרון שאני זוכר זה שאני אמרתי למרום, לפני הכניסה לג׳נין, שצריך להיכנס לשם עם שופלים וטרקטורים ולהרוס והוא אמר לי, 'אבא, אתה לא מתבייש? כל החיים שלי לימדת אותי שאסור לפגוע בחפים מפשע, וכשזה מגיע לבן שלך, ככה אתה מדבר.' ואלה היו בעצם המילים האחרונות שאנחנו דיברנו בינינו."

האם פרץ הכתיבה שלך אחרי מותו של מרום הוא גם סוג של ניסיון תקשורת איתו?

"את יודעת מה, עכשיו כשאת אומרת את זה, אני חושב שיכול להיות שמשם זה בא. אף פעם לא הגדרתי את זה כך, אבל באמת, זה איזה סוג של תקשורת. אולי הוא רואה? אולי הוא קורא? אולי…

 פישר עוצר לרגע, כמהסס.

"תראי, הכתיבה שלי יצרה לי גם סוג של ייסורי מצפון."

למה?

"זה נשמע משונה. כי כשהתחלתי לכתוב, באמת שמחתי, (המילה שמחתי מוזרה בהקשר זה) שקוראים את השירים, ושבטקסי זיכרון רבים קוראים שיר כזה או אחר שלי ומזכירים את מרום ובשביל זה כתבתי אותם. אבל לאחר מכן גם התחלתי להפיק איזה סוג של הנאה מהכתיבה, דווקא לא על מרום. אחרי כשנתיים עברתי לכתוב גם על דברים אחרים, על החיים באופן כללי, וההצלחה והקבלה האלה גורמים לי לאיזה מין סוג של ייסורי מצפון, כאילו סוג של אני 'מרוויח משהו מזה'."

"אני גם סוג של שמח שההצלחה והקבלה אומרים שהכישרון הוא לא רק בגלל השירים על מרום. כי תמיד הייתה לי איזו תחושה באמת מרה, שזו הסיבה. אז הנה, אתה מוכיח שאתה יכול גם לעשות דברים אחרים."

פישר הוא גם מורה לתנ"ך במקצועו. אחרי שנים בהן לימד בבית הספר של המושב, הוא פרש לגמלאות אבל כעת שוקל לחזור לאהבה השנייה שלו – ההוראה.

"אנשים מתפלאים שאני לא מורה לספרות, אבל לא הייתי אף פעם מורה לספרות. התעניינתי תמיד בתנ״ך ובהיסטוריה של עם ישראל. למדתי באוניברסיטה בתואר ראשון מקרא והיסטוריה של עם ישראל, וכשחזרתי, לא הייתי בטוח שאני רוצה להיות מורה, אבל עשיתי תעודת הוראה. ההורים שלי אמרו 'תעשה את זה כל זמן שאנחנו יכולים לעבוד במשק, תעשה, שיהיה לך מקצוע בטוח.' וכשחזרתי, אז באמת התחלתי ללמד תנ״ך, מאוד אהבתי את המקצוע. ואני עדיין אוהב.

בכל זאת התנ״ך הוא אחד מיצירות הספרות הגדולות שנכתבו אי פעם.

לזה התכוון המשורר, ובגלל זה אני אוהב ללמד, בגלל שזו יצירה ספרותית נפלאה, הן בפרוזה שלה, ובייחוד מאז שהפכתי להיות משורר. אז לא חשבתי ככה, ופתאום אני קורא את השירה המופלאה ואני מבין שזה באמת משהו גדול.

אבל התנ״ך מלא בקינות ובסיפורים טרגיים על אובדנים מאוד גדולים. זה משהו שהדהד בך אחרי המוות של מרום?

"בשירים הראשונים, כלומר בשנה-שנתיים, שלוש השנים הראשונות שכתבתי שירה, בכל שיר היה משהו מהתנ״ך, עד שקיבלתי איזה 'פליק' מאיזה מבקר ספרות שכתב לחבר באופן פרטי שלא מוצא חן בעיניו שאצלי הכל הכל על התנ״ך. אבל אין לי ספק שהיצירה הזאת כמובן השפיעה עליי ומשפיעה.

למשל?

"פתחתי במקרה בשיר שקוראים לו 'התעמלות יומית', מתוך הספר 'אחרי זה':"

הַקְפֵּד עַל גֵּו זָקוּף.

הָרֵם אֶת יָדֶיךָ לִצְדָדִים 

כְּדֵי לִשְׁמֹר 

עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל.

הַיְשֵׁר מַבָּטְךָ

וּבְשׁוּם פָּנִים

אַל תַּבִּיט לְמַטָּה

פֶּן תִּרְאֶה 

מִבַּעַד לַחֹשֶׁךְ 

אֵיךְ נִרְאִים 

פְּנֵי הַתְּהוֹם.

בחדר המורים באותו בתיכון בו לימד פישר צמחה, כאמור, עוד משוררת. אגי משעול ופישר חלקו זה עם זה חברות אמיצה, שירים וביקורת על כוסות קפה דלוח:

"היה לנו חדר מורים נהדר, ואגי, עוד לפני שהייתה מה שנקרא 'אגי משעול', הייתה מביאה לחדר המורים את השירים שהיא כתבה, אז עוד בכתב יד, והייתה נותנת למזכירה, רותי עליה השלום, להדפיס אותם במכונת כתיבה, עוד לפני עידן המחשבים. לפני כמה זמן עיינתי באחד הספרים שאגי נתנה לי והיא כתבה שם 'לגיורא המיטיב לראות ולקרוא'. היא סמכה עליי אז, עם מה שכתבה והיה בינינו דיבור כמו שיש בינינו גם עד היום. אחרי שהתחלתי לכתוב שלחתי לה את השירים, ומה שאהבתי זה שהיא לא התביישה, למרות שהיא הכירה אותי ואת מרום, ולימדה את זוגתו שני – היא לא התביישה למחוק מילים או לכתוב 'לא טוב', 'כן טוב', 'יפה', 'את זה תוריד', היא התייחסה לשירים שלי בעיניים מקצועיות, לא של חברה, וזה מאוד עזר לי ושימח אותי, כי ידעתי שיש בשירים משהו, אם אגי מתייחסת אליהם ככה."

אחרי הביקורת הכנה של משעול, פישר מצא דרך לתקשר ישירות עם קהל קוראיו, בתקופה שזה לא היה עדיין מקובל.

מה פייסבוק והמרשתת עשו לשירים שלך, ולך כמשורר?

"בזמנו, לפייסבוק היה מה שנקרא 'שם רע', של מקום של בנות 16 ו-15 שמחפשות חברים. אבל אני די מהר גיליתי את הרשת החברתית, ובשבילי כל פרסום של השירים היה פרסום טוב. רציתי להגיע לאנשים. פונקציית השיתוף ברשתות החברתיות והאפשרות של קהילה – דרך זה הגעתי להמון אנשים שבדרך אחרת לא היו מגיעים לשירה שלי, אני יודע. השירים, לשמחתי, מצאו חן בעיני אנשים, אנשים העבירו אותם, וככה הם הגיעו אליהם, וזה שימח אותי מאוד מאוד.

אבל אתה הגעת גם למדורים הספרותיים

כן, הגעתי גם למדורים הספרותיים. פרסמתי במקביל, אבל הפייסבוק היה באמת אפשרות להגיע לקהל הרחב, שבזכות הפייסבוק ומקומות אחרים גם רכשו הרבה מהספרים שלי.

מה השיר שלך שמשך הכי הרבה תשומת לב? תפילה?

כן, השיר "תפילה" הוא השיר שמשך הכי הרבה תשומת לב עד היום, משתמשים בו. ובכל מקום קוראים את השיר הזה. אבל לשמחתי הבא קוראים גם שירים אחרים שקשורים לשכול, ולשמחתי העוד יותר רבה, גם שירים אחרים, הקשורים לחיי היום-יום. משתמשים בשירים שלי ואני שמח על כך.

אם תחפשו תמונות של פישר ברשת, תגלו שברובן המכריע הוא עם חיוך תמידי על פניו, לעיתים בניגוד לעצב הגדול שמגולם בחלק משיריו.

יש לך חוש הומור די מפותח שאתה מרבה להשתמש בו. זאת אומרת, אתה איש מצחיק שנראה לי שמח.

אני שמח שאת אומרת את זה כי באמת בשירים שלי, אני חושב שיש גם הומור. דרך אגב, את זה אני למדתי מאגי. כשאנחנו הלכנו לבית ספר בזמנו, המורים לימדו את כל השירים הרציניים, וכשאגי התחילה להביא את השירים שלה, ראיתי שאפשר גם להכניס הומור לשירה, זה יכול להיות בסדר. למשל השיר הזה, מתוך "היה לי פעם נסיך":

פריז

                לאורנה ועודד

בַּת לְמַעְלָה מִשְּׁמוֹנִים, מַדְלֵן

(שְׁמָהּ רָשׁוּם לְיַד קֻפְסַת הַמַּטְבְּעוֹת}

עִם חִיּוּךְ קָטָן וּבָארֶט אָפוֹר

מְטוֹפֶפֶת לִצְלִילֵי רְבִיעִיַּת כְּלֵי מֵיתָר.

וַאֲנִי,

הַמְּחַפֵּשׂ בַּכֹּל אֶת צַעַר הַקִּיּוּם

לֹא מוֹצֵא בְּפָנֶיהָ אֶת

צִלְלֵי צַעֲרָהּ הַמִּתְבַּקֵּשׁ

שֶׁל זְקֵנָה הָרוֹקֶדֶת בָּרְחוֹב

לִנְקִישַׁת פְּרוּטוֹת נִתָּכוֹת.

בָּעֶרֶב, בְּחַדְרִי בַּמָּלוֹן

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אִמִּי הַמְּנוֹחָה אוֹמֶרֶת:

גִּיּוֹרָא

מִי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה?

הַאִם לַחֲלֹב פָּרוֹת וּלְהִתְבּוֹסֵס בְּזִבְלָן

בַּמּוֹשָׁב נִדַּח לְיַד קִרְיַת מַלְאָכִי

טוֹב מִלִּרְקֹד בְּפָּרִיז?

מה עבר עליך בעקבות ה-7 באוקטובר?

אני מניח שהנפש שלי פיתחה איזה סוג של הגנה על עצמה, לא להתרגש לא בדברים משמחים ולא בדברים מעציבים.

גם לא במשמחים?

גם לא במשמחים. יכול להיות זה בגלל שאני תמיד מחכה לראות איפה העסק יתקלקל, אני לא יודע. יש לי הרגשה שבניתי איזה סוג של מחסום רגשי, פסיכולוג בטח ידע לנתח את זה הרבה יותר טוב ממני, סוג של איזה מחסום רגשי כדי לא להיפגע.

יש דבר כזה שתיקה של משוררים. זאת אומרת, חלק באופן מודע, וחלק לא רציונלי. הלוואי והייתי יכול לכתוב יותר. הייתי רוצה. אבל העסק הניח לי, עזב אותי באיזושהי צורה, אני מקווה שיחזור.

וגם היית חולה מאוד בשנה האחרונה.

כן, הייתי גם חולה. אבל זה התחיל כבר קודם, העניין של השתיקה. יכול להיות שאמרתי את מה שיש לי להגיד, ואני מקווה שאמרתי את זה בצורה טובה, אני, מבחינתי, שמח שהשירים שכתבתי, שקשורים למרום, קיימים ונמצאים. וכל היתר זה רק סוג של רווח נלווה. אם יגיעו עוד שירים, אני מאוד מאוד אשמח. אם לא, אז לא. חבל, אבל זהו.

בסוף השיחה מבקש פישר לקרוא לי שני שירים, הראשון מתוך "היה לי פעם נסיך", ששורה שנלקחה ממנו נתנה את שמו של הספר:

אבל לסיום, פישר "רוצה לסיים במשהו קצת יותר…."

אופטימי?

"לא אופטימי. תראי, אני לא יכול לכתוב ממש אופטימי, אבל אני יכול בכל אופן לראות קדימה. אז זה השיר בשבילנו, בשביל כולנו":

גַּם כְּשֶׁהַמִּשְׁקֹלֶת מוֹשֶׁכֶת לְמַטָּה

הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה קָדִימָה.

אַל תָּרוּץ –

שֶׁלֹּא תִּפֹּל וְתִשְׁבֹּר רַגְלַיִם,

אַל תַּבִּיט לְמַטָּה

שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל סְחַרְחֹרֶת,

עֲצֹר לְכַמָּה רְגָעִים

קַח אֲוִיר,

הֵעָזֵר בָּנוּ כִּבְמַעֲקֶה –

עוֹד מְעַט 

דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה תִּתְגַּלֶּה לְעֵינֶיךָ.

[מתוך "מה למדת מהסיפור", עם עובד, 2017]

"זו ברכת הדרך שלי," מסיים פישר את השיחה שלנו, "ואני באמת רוצה להגיד שחברים ומשפחה הם הדבר הכי חשוב. הם עוזרים, גם בדברים הטובים, אנחנו צריכים אותם."