השנה היא 1959, ואת המתח ששרר באותו יום בקפה כסית, מקדשן התל אביבי של כמה וכמה דורות של חבורות ספרותיות ותרבותיות, אפשר היה לחתוך בסכין. או אולי, בכלי שהתאים יותר לנוכחים – עט מושחז להפליא.
נמצא שם נתן אלתרמן, נושא בגאון את הכתר הבלתי נראה של "המשורר הלאומי", ומסביבו עדת מעריציו וחבריו. מולו יושב נתן אחר, צעיר ממנו בעשרים שנה, משורר גם הוא. זהו נתן זך, המנהיג הבלתי מוכתר אבל הבלתי מעורער של הדור החדש של היצירה הלירית הישראלית, האיש שכמעט המציא מחדש את שפת השירה העברית והוכיח לכולם שלא נדרשות מילים רבות או תיאטרליות מוגזמת (לפי דעתו) כדי לגעת בנימים הדקים של הנפש.
למרות ששני הנתנים – הן אלתרמן והן זך, מנסים לשמור על אווירה מאופקת, הרוחות מסביבם מתלהטות. "אידיוט!" מתפרץ אחד מתומכיו של אלתרמן כלפי זך, אבל המשורר בן החמישים משתיק אותו: "הס. הלוואי וזה היה אידיוט".
על מה המהומה?
באביב של אותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר ארוך, פרי עטו של זך, שנשא את הכותרת שיכולה הייתה להשתמע לשתי פנים "הרהורים על שירת אלתרמן", אבל תוכנו היה חד משמעי ובוטה להפליא.
זך היה אז כבר משורר מפורסם, גם אם צעיר. הוא עלה לארץ מגרמניה יחד עם הוריו יותר מעשרים שנה קודם לכן, כשהוא רק בן שש, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון. הוריו – יהודי גרמני ואיטלקייה – התקשו עד מאד להתרגל לחיים בישראל, אבל דאגו לבנם להשכלה האיכותית ביותר שהארץ יכולה הייתה להציע אז. הוא למד פילוסופיה ומדע המדינה, ועוד לפני כן פרסם סיפורים וכתבות לילדים בעיתוני התקופה.
מהר מאד דמותו הצבעונית והמרתקת הפכה למוכרת ומשפיעה באליטה התרבותית הישראלית. קבצי שיריו, בתחילה בשיתוף פעולה עם אחרים ("בשלושה" בשיתוף עם משה דור ואריה סיון, בהוצאת 'לקראת', 1953), ואז כקבצים עצמאיים ("שירים ראשונים", 1955, "שירים שונים", 1960), התקבלו בזרועות פתוחות. סגנונו המינימליסטי, המושחז והחודר, שדיבר בכוונה תחילה דווקא על הדברים "הקטנים", היומיומיים, האישיים ביותר, נכנס ללבבות והיה השראה לכותבים רבים אחרים.
בזמן כתיבת המאמר נגד אלתרמן, הוא עבד על קובץ שיריו השני, כשבמקביל הוא יצא בעוז, בכל במה שהיא, נגד "הגוורדיה הישנה" של היוצרים בני הדור הקודם, אלה שנולדו באירופה הקלאסית וכתבו, לדעתו, בהשראת כל מה שהיה רע בה – אברהם שלונסקי, לאה גולדברג וכן, גם המשורר הלאומי הנערץ – נתן אלתרמן.
הקוראים, גם אם הכירו לפני כן את דעותיו של זך, היו קצת המומים מהבוטות. "אוסף של זיקוקין די נור" הוא כינה את אחד השירים האהובים של אלתרמן, שלפי דעתו של זך "פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך".
אלתרמן עצמו נפגע עמוקות, כאדם וכיוצר. באותו מפגש טעון ומפורסם (שאפילו נכתב עליו אחר כך שיר בפני עצמו), הוא שאל את זך: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות?", ומשם הרוחות, כאמור, התלהטו מעט.
אבל זך ככל הנראה ניחם מעט על הבוטות הקשה של דבריו, ומאז והלאה היה מתייחס לאלתרמן בכבוד בכל פעם שנפגשו. אחרי מותו של אלתרמן הוא אף כתב כמה שירים שביטאו את רגשותיו המעורבים בנוגע לפגיעה הזו. כשערך בשנות השמונים, יחד עם דן מירון את "אגרא – אלמנך לספרות ואמנות", הוא כלל באחד הכרכים את השיר "דונה קלרה" של היינריך היינה, בתרגומו של לא אחר מאשר נתן אלתרמן המושמץ.
בשנת 2022, יותר משישים שנה אחרי "הרהורים על שירת אלתרמן", וכמעט שנתיים לאחר מותו של נתן זך, פרסמה חנות הספרים המשומשים "האחים גרין" כי יש בידם עותק של ספר השירים של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שהיה שייך ללא אחר מאשר יריבו המר – נתן זך, והוא מלא בסימונים והערות בכתב ידו של זך.
המכירה הפומבית של הספר נערכה בצילן של טענות ציבוריות כי מקומו של הספר בספרייה הלאומית, ובסופו של דבר, בני הזוג אורי ומירית אייזן פתרו את הפלונטר בכך שהם רכשו את הספר באותה מכירה ותרמו אותו מיד לספרייה.
"ישנם ספרים", אמר אייזן, "עם הערות שוליים שאין להם תחליף, והספר הזה הוא אחד מהם. לא מדובר רק בעותק של היצירה, כי אם במחשבות והארות שרק נתן זך מסוגל להן".
אבל זה לא היה הסוף. כששמעה אלמנתו של זך, שרה אביטל, את הסיפור, היא החליטה להעביר לידי הספרייה ספר דומה מעזבונו – העותק הפרטי של זך של "חגיגת קיץ" של אלתרמן, מלא אף הוא בסימונים והערות שוליים שהן עדות מוחשית ומרתקת ליריבות המקצועית בין השניים.
כשהספרייה הלאומית קיבלה לידיה את שני האוצרות האלה, הם הועברו לשימור, לא לפני שנסרקו והונגשו דיגטלית לציבור הרחב באמצעות אתר הספרייה. אתם מוזמנים להציץ בהם במו עיניכם בקישורים שבתגובות.
***
זו הייתה מלחמה שלא היו בה באמת מפסידים. שנים ואף עשרות שנים אחר כך, שני המשוררים בעלי הסגנונות השונים כל כך זכו בפרס ישראל, מילותיהם הולחנו והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם המוזיקה הישראלי.
"ואני לא יודע", כתב זך האחד משיריו האייקוניים ("כי האדם עץ השדה")
"איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה."
אבל האמת היא שאנחנו היום יכולים, אולי ובזהירות, לענות על השאלה הזו – "איפה אהיה", כי הוא כאן, בליבותיהם של כל אלה שהתרגשו אי פעם ממילותיו המדויקות, הנוגעות.
