חיים גמזו היה איש תרבות בכל רמ"ח איבריו. הוא ייסד את בית הספר לתיאטרון "בית צבי" והיה המנהל (בשתי קדנציות שונות של מוזיאון תל אביב.) לא יהיה מוגזם לומר שהוא היה אחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית במדינה הצעירה.

אבל בכתבה זו לא נעסוק בכך. כי חיים גמזו היה מפורסם גם בשל עוד צד בחייו המקצועיים: טורי הביקורת המושחזים שלו על עולם התיאטרון המקומי.

"אמש בתיאטרון" הפך להרבה יותר מטור ביקורת התיאטרון של עיתון "הארץ". המדור היה במידה רבה קובע מי לאש ומי למים. מי שזכה לביקורת משבחת, או לפחות סבירה, היה בגג העולם. מי ש"נגמז" היה שוקע בדיכאון עמוק.

"אנשי התיאטרון היו מסתתרים בשיחים מחוץ למערכת הארץ", מספר רפי גמזו, בנו של הגומז. "הם לא היו מוכנים לחכות לעיתון שיצא לדפוס. הם היו מחכים שאבי יצא ממערכת העיתון ומתגנבים לראות בדפוס מה הוא כתב עליהם".

חייו של מבקר התיאטרון בודדים הם. אצל גמזו הבדידות הייתה מבחירה, כי הוא האמין שמבקר תיאטרון לא יכול להיות חבר של מושא ביקורתו. "רק כשהתאלמנתי", סיפרה לימים מי שהייתה רעייתו השנייה, חוה, "חיי החברה שלי פרחו".

אבל פעם אחת חיים גמזו חרג ממנהגו. פעם אחת שגרמה לעולם התרבות לסעור. פעם בה מושא הביקורת היה לא אחר מאשר המשורר והחבר נתן אלתרמן.

פונדק הרוחות: השד שעבר בין אלתרמן לגמזו

לא הרבה מחזות כתב נתן אלתרמן. אפשר לספור אותם בשתי ידיים. אבל כאשר המחזה שלו "פונדק הרוחות" עלה לבמת הקאמרי, הסצנה התרבותית בישראל הצעירה תססה.

אבל רגע. בואו נעשה הפסקה קטנה כדי להגביר את המתח.

אלתרמן וגמזו היו מיודדים. האמת שלא היו "סתם" מיודדים. הם היו חברים טובים וגמזו העריץ את חברו המשורר. הם אפילו חלקו חדר בפריז, שם גרו לצורך לימודים, שם גילה גמזו את נדיבותו של אלתרמן כשמעותיו כסטודנט עני נגמרו והוא היה רעב ללחם. "כשנתן הרגיש שאני כנראה די גווע ברעב, היה משאיר על שולחני מדי יום 10 פראנקים", סיפר גמזו בראיון ל"במחנה" ימים ספורים אחרי הסערה שעוד מעט נספר עליה. "הוא קיבל כסף מאביו בארץ, ואף שחי גם הוא בצמצום חילק עמי את פרוטותיו האחרונות. זו הייתה התחלה לידידות, שנמשכה כל השנים, ואני רוחש לו גם היום ידידות כנה ומאחל לו כל טוב. גם כיום, אני שומר בלבי את זכרו של האדם היפה, והחבר הנפלא, שהיה לי כל חיי…"

נחזור ל"פונדק הרוחות".

עולם התרבות געש ותסס לקראת הבכורה המצופה של המחזה "פונדק הרוחות" שכתב נתן אלתרמן, בבימויו של גרשון פלוטקין ובכיכובם של חנה מרון, עודד קוטלר, יוסף ידין, דבורה קידר, אברהם חלפי ועוד ענקים. אלד מאלו שהגיעו לפרמיירה בקאמרי בליל ה-29 בדצמבר 1962 היה כמובן הגומז חיים גמזו.

האמת שזה לא כל כך מובן מאליו. הרי כבר סיפרנו שחיים גמזו סירב לשלב בין ביזנז לחברות. האמת היא שגמזו יכול היה לבקש מהמבקרת הדה בושס (גם עליה נכתוב יום אחד) להחליף אותו. בכל זאת, הרי הוא ואלתרמן היו חברי נפש.

אבל יהיו סיבותיו אשר יהיו, גמזו החליט שהוא יכתוב את הטור "אמש בתיאטרון" על המחזה של ידידו אלתרמן. וחיים גמזו, כמנהגו, גמז את ההצגה. בעצם, לא ממש גמז את המחזה עצמו, אבל את ההצגה שהתבססה על המחזה… גמז גם גמז. את הבימוי, את השחקנים הראשיים, ואפילו את המלבישה.

גם בטקסט וגם על הבמה היה צריך לוותר לפחות על הופעת הרפאים הראשונה של נעמי. צריך היה לגנוז את המונולוג הנבוך של חובב המוסיקה הזקן.

גמזו על חנה מרון

צריך היה לקצר, לקצר ולקצר, למען הצלחתו של המחזה. שעלילתו ואווירתו תובעות מן הבמאי יצירתו של אקלים-בלדה אפוף דמדומי פיוט של שעת בין השמשות או מאפליית חצות הרת עולם.

גמזו על גרשון פלוטקין

סיכום: אין לחפש בהצגה את עקבותיה של עמקות, המתגלית לקורא תוך כדי קריאה. 'פונדק הרוחות' גם בטקסט וגם על הבמה אינו אותה דרמה פיוטית פסגלית שאליה נכספנו. אם אם ינופו ממנה יסודות מדלודרמה רבים, אם תבויים כיאות ליצירתו של משורר ולא כמתכונת 'כל בו' בימתי מיוזיקולי, אם יימצאו השחקנים המתאימים לביצועה ויולפו בה התלבושות המגוחכות, יכולה יצירה זו לשמש אחת מאבני הפינה של הדרמטורגיה הישראלית.

גמזו מסכם

האמת שבקריאה רעננה של הביקורת הזו, יותר מ-60 שנה אחרי שנכתבה, אלתרמן ואנשי "פונדק הרוחות" יצאו בזול. האמת שגם ביחס לטורים אחרים של מדור "אמש בתיאטרון", הביקורת איננה עוקצנית וצינית כמו שגמזו ידע לגמוז. אבל את אלתרמן זה לא עניין. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. החברות נקטעה, ואלתרמן השיב מלחמה.

כמה שבועות אחרי הפרימיירה התקיים ערב לכבודו של "פונדק הרוחות" ואלתרמן לא היסס להגיד מה בדיוק חשב על הביקורת של חברו לשעבר חיים גמזו.

"אני חושב ששורש הרע הוא בכך שלמבקר התיאטרון יש ביטחון כי מה שהוא יאמר יישאר ללא תשובה", גמז אלתרמן את גמזו. "אם יחדל 'מוסר הציונים' בעקבות הביקורת התיאטרלית, ומבצעי מחזה יתקוממו ויבטאו ערבות הדדית ושותפות למפעל שעשו, זה יבריא גם את המחזות וגם את הביקורת".

אבל בזה לא נגמרה הגמיזה. "אם אפשר לומר על משורר שהוא התנוון, אפשר לומר זאת גם על מבקר הסוטה מן המסילה. דבר שבח שלו נעשה מועקה לאנשים רבים ודבר התקפה נושא לעליצותם", סיכם אלתרמן.

אבל גמזו, לא נשאר חייב. "אני לא חושש מפני ההתקפות האלה", הגיב הגומז על הגמיזה של אלתרמן בגמיזה חדשה. "הן לא מעניינות אותי. אני מאמין בשליחותי לומר את האמת לקהל, אפילו אם היא פוגעת ומכאיבה לאדם שאני חושבו לאחד מגדולי משוררינו ולאחד האנשים היקרים לי ביותר אישית".

רפי גמזו, הבן, מספר לנו כי בסופו של יום הייתה סוג של "סולחה" בין הצדדים. כמה שנים אחרי הסערה, אלתרמן גילה כי רפי חוגג בר מצווה ושלח לו במתנה שלושה כרכים של מחזות מולייר בתרגומו. "זה היה אקט של פיוס".

האמת שיש לנו עוד הרבה דברים עצובים לספר על הצד הזה בחייו של חיים גמזו. כמו למשל העובדה שחטף (פעמיים!) מכות בשל ביקורתיו. אבל נמשיך דווקא במשהו אופטימי. כי בקישון נבקש לעסוק עתה.

הגמוז קישון

היה עוד ערב בתיאטרון, וחיים גמזו אץ רץ לו לבקר את לא אחר מאשר את אפרים קישון!

ומילה אחת לאפרים קישון: לא כל בדיחת גלם ראויה לבמה

גמזו על קישון

אבל קישון, אולי בגלל שמדובר באחד מהסטאריקנים הגדולים אי פעם שראתה מדינתנו, לא ממש התרגש. ובמקום להיעלב, לכעוס או להגיב באלימות, הוא הביא לעולם את שם הפועל שהשתמשנו בו כל כך הרבה פעמים בכתבה הזו "לגמוז". טוב, אולי קצת נעלב. הנה מה שכתב בתגובה (סימנו בצהוב את שם הפועל החדש שהמציא קישון):

נראה שקישון פשוט נהנה מהגמיזה ולקח אותה צעד קדימה. ואפילו הוציא לקט סאטירות בספר תחת הכותרת "גומזים גומזים".

"אני מודה, אגב, לקישון, שהנציח את שמי במילון העברי", אמר גמזו ל'במחנה' אחרי סערת 'פונדק הרוחות'. "הייתי הראשון, שהשתמש ברדיו, ברוח טובה במילה 'לגמוז'"… "שום דבר לא ירתיעני! לא השמצות, לא הלשנה, לא איומים, לא פניות לעורכי שיפטרני (ואשר באומץ לב דחה את כל המלשינים, והראה להם את דלת היציאה). שום דבר לא ירתיעני מלמלא את שליחותי כשליח ציבור, לומר לציבור את דעתי, להדריכו, ולפקוח לו את העיניים להבדיל בין טוב לרע".

"אני מאוד מאוד הערכתי את הדוקטור", סיפר לימים קישון לרפי על אביו. וחיים גמזו? הוא אפילו זכה לקבל במתנה מקישון את "גומזים גומזים" עם הקדשה אישית:

ולסיום: גמיזות קצרות ובלתי נשכחות של גמזו

לקריאה נוספת

על "פונדק הרוחות", כולל תמלול מלא של תגובתו של אלתרמן לביקורת של גמזו, באתר הרשמי של נתן אלתרמן

ד"ר חיים גמזו – ביקורות תיאטרון / חיים גמזו. [עורך – מיכאל הנדלזלץ].

קטעי עיתונות על פרשיית "פונדק הרוחות"

״הייתכן שלא תשתתף…? כולנו חלוקים זה על זה ואפילו מלאי חימה זה על זה… (גם אם כולנו, לרבות החתום מטה, ראויים לעונשך – לא לעונש כזה). בוא… ופרוק את דעותיך וכעסיך. הדברים יפורסמו ללא צנזורה. אתה שנתת חיים לתיאטרון זה – הישוער שלא תבוא?!״.

דברי הפצרה אלה נשלחו בקיץ 1981 למייסד תיאטרון חיפה, יוסף מילוא. זאת לאחר שהודיע כי הוא מסרב להגיע ולא ישתתף באירוע לרגל מלאות עשרים שנה להקמת התיאטרון.

הדרמה הקטנה המקופלת במכתב זה ששלח ישראל גור, מייסד ארכיון התיאטרון ועורכו המיתולוגי של כתב העת ״במה״ לדרמה ולתיאטרון, היתה רק פרומו למהומה רבתי. זו פרצה כמה שנים מאוחר יותר, בחגיגות 40 שנה לתיאטרון הקאמרי ובנסיבות דומות.

יוסף מילוא ואשתו ימימה, היו מקבוצת מייסדי התיאטרון הקאמרי. בשנות הפעילות הראשונות של התיאטרון היה יוסף מילוא המנהל האמנותי, תפקיד אותו מילא כעשור וחצי, והיה הבמאי המרכזי של התיאטרון וביים בו לא פחות מ-25 הצגות. מטבע הדברים, בבוא הזמן לציין ברוב הדר ארבעים שנות פעילות לתיאטרון הקאמרי, נשלחה גם למילוא הזמנה ליטול חלק בחגיגות. אלא שגם הזמנה חגיגית זאת שקיבל מילוא, הוחזרה לשולחיה. הפעם בצירוף מכתב מפורט בלשון סרקסטית, שעלבון וכעס מבצבצים בו מכל שורה:

״קבלתי את הזמנתכם המלבבת למסיבת היובל, ומחזיר לכם אותה בזאת בתודה הראויה. כאשר נשאלתי טלפונית אם אבוא, הודעתי שאבוא כי חגכם הוא חגי, ואולי אף יותר מחגכם. פתגם עממי אומר: ׳להצלחה יש הרבה אבות׳, ומכיוון שהקאמרי הוא אכן סיפור של הצלחה – אין לי לא רצון ולא אמביציה לכפות עליכם את ׳אבהותי׳. אני מעריך מאוד את מאמציכם לצאת ידי חובה, אך אני צעיר מדי ברוחי ומבוגר מדי בגילי מלשמש תפאורה בחגו של התאטרון הקאמרי. אני מקווה שביובל ה-50 נחכים כולנו יותר – ועד אז, אני מאחל לכם שגשוג ודרך צלחה״. 

״ההזמנה המלבבת״ שנשלחה למילוא דווקא חלקה לו כבוד מסוים. היא נפתחה כך: ״40 שנה עברו מאז כינס יוסף מילוא את השחקנים… והקים אתם את ׳להקת המערכונים׳ שהפכה אח"כ לתיאטרון הקאמרי״. מילוא, אשר העיד במכתבו שאישר את בואו בשיחת טלפון מקדימה, קיבל בדואר את ההזמנה הרשמית לאירוע החגיגי, בחוזר גנרי שנשלח לכל המוזמנים. אם בכך לא די, תוכן האירוע שפורט בהזמנה: ״יופיעו שחקנים מהתיאטרון בהווה ובעבר בקטעים, מונולוגים, ושירים מהצגות התיאטרון בערב חד-פעמי״, התעלם מתרומתו הייחודית. מקומו נפקד גם מהמברכים שהיו: ״ראש הממשלה, שר החינוך והתרבות וראש העיר תל אביב״.

מילוא לפיכך הוזמן להתכבד ולשבת בקהל עם כל יתר האורחים, והחליט לוותר. אך לא בלי שהפיץ את מחאתו לכל הנוגעים בדבר. וכך המוזמנים הנכבדים זכו לקבל מכתבים אישיים ואיתם העתק ההתכתבות הדוקרנית בין הנהלת התיאטרון לבמאי הפגוע.

״לשמעון וסוניה ברכות לרוב… לצערי, אני נאלץ לצרף ׳חומר׳ לא כל כך סימפטי – אבל רציתי להביא את הדברים לידיעתך… שלכם באהבה״, כותב מילוא לשמעון פרס, יו״ר מפלגת העבודה שיחליף בקרוב את יצחק שמיר בלשכת ראש הממשלה.

״יצחק יקר, אני מקווה שאזכה לראותך לפני שאצא לוינה… כפרפראה, אני מצרף את הזמנת 'הקאמרי' ותגובתי. ד״ש חמה לאופירה. שלך״, מדווח מילוא ליצחק נבון בבית הנשיא בירושלים.

בקיץ 1989 מילוא עובד כבר כמה שנים בגרמניה. במכתבים קודמים הוא מציין שזו ״גלות שלא מרצון״. במכתב ארוך לנשיא נבון שנכתב לבקשת הנשיא ולשם בירור נסיבות ״הגלות״, מתוודה מילוא: ״אין לי משאלה גדולה יותר מאשר להיות בבית ולעבוד… העבודה והפעילות האמנותית הם בשבילי – איך לומר – סם חיים… לאחרונה התקשרתי עם תיאטרון חיפה… והצעתי את שירותי לשיקום התיאטרון – ולא זכיתי אפילו לתשובה״. (יוסף מילוא ליצחק נבון. 26 ביוני 1989. יוסף מילוא, " 'הפעילות האמנותית היא בשבילי סם חיים' ", במה 151 (1998), עמ' 18-11)

סערות היובל של הקאמרי ותיאטרון חיפה הן קצף טראגי על מערכת היחסים המורכבת של מילוא עם קהילת היצירה התיאטרלית הישראלית. ״יוסף מילוא הוא שהקים את התיאטרון הקאמרי, היה הרוח החיה בו, הבמאי המרכזי שהצגותיו המרהיבות הביאו להצלחתו הגדולה של הקאמרי מיד עם היווסדו", אומרת חוקרת התיאטרון ד״ר לאה גילולה, מנהלת הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור. "מילוא היה איש של חזון, בעל חלומות גדולים. הוא שהגה את הרעיון להקים תיאטרון בעיר חיפה עוד בשנות החמישים ודרבן את אבא חושי ראש עיריית חיפה להגשים את החזון. מילוא הודח מן התיאטרונים שיסד. ההדרה שלו מעולם התיאטרון המקומי וההכרה שכל כך רצה לקבל בערוב ימיו ולא קיבל, היא טרגדיה״.

נחמה פורתא אפשר למצוא במחווה מרגשת של איש התיאטרון והשחקן המצליח אילי גורליצקי, בן טיפוחיו של מילוא. גורליצקי שימש בין היתר כיו״ר חברת ״אשכולות״, העוסקת בזכויות יוצרים ובתשלום לזמרים ולנגנים תמורת ביצוע שירים. מודע למצוקה שבה שרוי מילוא בשנת 1995 המתקרב לגיל 80, מחליטה מועצת המנהלים של אשכולות לתת לבמאי מענק של אלפיים שקלים לשיקום מהתקפת לב. ״החלטה זאת היא יוצאת דופן הואיל והחברה איננה עוסקת בנושאים אלה״, כותב גורליצקי, ״אולם – כולנו רואים בך… – ענק תיאטרון שחינך וגידל דור שלם של אמנים מבצעים, ולכן זאת החלטה מיידית וטבעית״.

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בתוך הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.