״הייתכן שלא תשתתף…? כולנו חלוקים זה על זה ואפילו מלאי חימה זה על זה… (גם אם כולנו, לרבות החתום מטה, ראויים לעונשך – לא לעונש כזה). בוא… ופרוק את דעותיך וכעסיך. הדברים יפורסמו ללא צנזורה. אתה שנתת חיים לתיאטרון זה – הישוער שלא תבוא?!״.
דברי הפצרה אלה נשלחו בקיץ 1981 למייסד תיאטרון חיפה, יוסף מילוא. זאת לאחר שהודיע כי הוא מסרב להגיע ולא ישתתף באירוע לרגל מלאות עשרים שנה להקמת התיאטרון.
הדרמה הקטנה המקופלת במכתב זה ששלח ישראל גור, מייסד ארכיון התיאטרון ועורכו המיתולוגי של כתב העת ״במה״ לדרמה ולתיאטרון, היתה רק פרומו למהומה רבתי. זו פרצה כמה שנים מאוחר יותר, בחגיגות 40 שנה לתיאטרון הקאמרי ובנסיבות דומות.
יוסף מילוא ואשתו ימימה, היו מקבוצת מייסדי התיאטרון הקאמרי. בשנות הפעילות הראשונות של התיאטרון היה יוסף מילוא המנהל האמנותי, תפקיד אותו מילא כעשור וחצי, והיה הבמאי המרכזי של התיאטרון וביים בו לא פחות מ-25 הצגות. מטבע הדברים, בבוא הזמן לציין ברוב הדר ארבעים שנות פעילות לתיאטרון הקאמרי, נשלחה גם למילוא הזמנה ליטול חלק בחגיגות. אלא שגם הזמנה חגיגית זאת שקיבל מילוא, הוחזרה לשולחיה. הפעם בצירוף מכתב מפורט בלשון סרקסטית, שעלבון וכעס מבצבצים בו מכל שורה:
״קבלתי את הזמנתכם המלבבת למסיבת היובל, ומחזיר לכם אותה בזאת בתודה הראויה. כאשר נשאלתי טלפונית אם אבוא, הודעתי שאבוא כי חגכם הוא חגי, ואולי אף יותר מחגכם. פתגם עממי אומר: ׳להצלחה יש הרבה אבות׳, ומכיוון שהקאמרי הוא אכן סיפור של הצלחה – אין לי לא רצון ולא אמביציה לכפות עליכם את ׳אבהותי׳. אני מעריך מאוד את מאמציכם לצאת ידי חובה, אך אני צעיר מדי ברוחי ומבוגר מדי בגילי מלשמש תפאורה בחגו של התאטרון הקאמרי. אני מקווה שביובל ה-50 נחכים כולנו יותר – ועד אז, אני מאחל לכם שגשוג ודרך צלחה״.
״ההזמנה המלבבת״ שנשלחה למילוא דווקא חלקה לו כבוד מסוים. היא נפתחה כך: ״40 שנה עברו מאז כינס יוסף מילוא את השחקנים… והקים אתם את ׳להקת המערכונים׳ שהפכה אח"כ לתיאטרון הקאמרי״. מילוא, אשר העיד במכתבו שאישר את בואו בשיחת טלפון מקדימה, קיבל בדואר את ההזמנה הרשמית לאירוע החגיגי, בחוזר גנרי שנשלח לכל המוזמנים. אם בכך לא די, תוכן האירוע שפורט בהזמנה: ״יופיעו שחקנים מהתיאטרון בהווה ובעבר בקטעים, מונולוגים, ושירים מהצגות התיאטרון בערב חד-פעמי״, התעלם מתרומתו הייחודית. מקומו נפקד גם מהמברכים שהיו: ״ראש הממשלה, שר החינוך והתרבות וראש העיר תל אביב״.
מילוא לפיכך הוזמן להתכבד ולשבת בקהל עם כל יתר האורחים, והחליט לוותר. אך לא בלי שהפיץ את מחאתו לכל הנוגעים בדבר. וכך המוזמנים הנכבדים זכו לקבל מכתבים אישיים ואיתם העתק ההתכתבות הדוקרנית בין הנהלת התיאטרון לבמאי הפגוע.
״לשמעון וסוניה ברכות לרוב… לצערי, אני נאלץ לצרף ׳חומר׳ לא כל כך סימפטי – אבל רציתי להביא את הדברים לידיעתך… שלכם באהבה״, כותב מילוא לשמעון פרס, יו״ר מפלגת העבודה שיחליף בקרוב את יצחק שמיר בלשכת ראש הממשלה.
״יצחק יקר, אני מקווה שאזכה לראותך לפני שאצא לוינה… כפרפראה, אני מצרף את הזמנת 'הקאמרי' ותגובתי. ד״ש חמה לאופירה. שלך״, מדווח מילוא ליצחק נבון בבית הנשיא בירושלים.
בקיץ 1989 מילוא עובד כבר כמה שנים בגרמניה. במכתבים קודמים הוא מציין שזו ״גלות שלא מרצון״. במכתב ארוך לנשיא נבון שנכתב לבקשת הנשיא ולשם בירור נסיבות ״הגלות״, מתוודה מילוא: ״אין לי משאלה גדולה יותר מאשר להיות בבית ולעבוד… העבודה והפעילות האמנותית הם בשבילי – איך לומר – סם חיים… לאחרונה התקשרתי עם תיאטרון חיפה… והצעתי את שירותי לשיקום התיאטרון – ולא זכיתי אפילו לתשובה״. (יוסף מילוא ליצחק נבון. 26 ביוני 1989. יוסף מילוא, " 'הפעילות האמנותית היא בשבילי סם חיים' ", במה 151 (1998), עמ' 18-11)
סערות היובל של הקאמרי ותיאטרון חיפה הן קצף טראגי על מערכת היחסים המורכבת של מילוא עם קהילת היצירה התיאטרלית הישראלית. ״יוסף מילוא הוא שהקים את התיאטרון הקאמרי, היה הרוח החיה בו, הבמאי המרכזי שהצגותיו המרהיבות הביאו להצלחתו הגדולה של הקאמרי מיד עם היווסדו", אומרת חוקרת התיאטרון ד״ר לאה גילולה, מנהלת הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור. "מילוא היה איש של חזון, בעל חלומות גדולים. הוא שהגה את הרעיון להקים תיאטרון בעיר חיפה עוד בשנות החמישים ודרבן את אבא חושי ראש עיריית חיפה להגשים את החזון. מילוא הודח מן התיאטרונים שיסד. ההדרה שלו מעולם התיאטרון המקומי וההכרה שכל כך רצה לקבל בערוב ימיו ולא קיבל, היא טרגדיה״.
נחמה פורתא אפשר למצוא במחווה מרגשת של איש התיאטרון והשחקן המצליח אילי גורליצקי, בן טיפוחיו של מילוא. גורליצקי שימש בין היתר כיו״ר חברת ״אשכולות״, העוסקת בזכויות יוצרים ובתשלום לזמרים ולנגנים תמורת ביצוע שירים. מודע למצוקה שבה שרוי מילוא בשנת 1995 המתקרב לגיל 80, מחליטה מועצת המנהלים של אשכולות לתת לבמאי מענק של אלפיים שקלים לשיקום מהתקפת לב. ״החלטה זאת היא יוצאת דופן הואיל והחברה איננה עוסקת בנושאים אלה״, כותב גורליצקי, ״אולם – כולנו רואים בך… – ענק תיאטרון שחינך וגידל דור שלם של אמנים מבצעים, ולכן זאת החלטה מיידית וטבעית״.
