"העברית תובעת את עלבונה": משה שרת נגד הבימה

זה התחיל כמו ביקור רגיל בהצגה, אבל הסתיים קצת אחרת. מה הביא את ראש הממשלה לשעבר לשלוח מכתב בן שישה עמודים להנהלת התיאטרון הלאומי?

צילום ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי

יושב ראש ממשלה לשעבר וצופה במחזה ישראלי. המחזה, אגב, מבוסס על סרט שובר קופות אמריקאי שהיה בעצמו עיבוד למחזה תיאטרון. מה כבר יכול להשתבש? 

למשה שרת, מסתבר, היה ברור מאד מה השתבש. והוא לא היסס להעלות את דעתו הנחרצת על הכתב. 

בסוף שנת 1959 העלה תיאטרון "הבימה" מחזה שלא היה קשה לחזות את הצלחתו מראש: המחזה, שנקרא בעברית "12 המושבעים", הועלה על במות הארץ רק כשנתיים לאחר שהסרט באותו שם בכיכובו של הנרי פונדה, שבר קופות ברחבי העולם. 

את המחזה ביים במאי התיאטרון אברהם ניניו שעבד שנים ארוכות עם תיאטרון "הבימה", לצד תיאטראות אחרים. על עבודת התרגום הייתה אחראית אשתו, חנה בן-ארי, שהשתמשה בפסבדונים "מ. בן גרשון". 

שער תוכניית ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1959. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-004)

ארכיוניהם האישיים של בני הזוג ניניו מופקדים בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור וזמינים דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית, במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון, הספרייה ומחלקת היודאיקה בספריית הרווארד. בארכיונים האלו קיים חומר רב על הפקת "12 המושבעים", כולל פנינת – ביקורת אחת שנספר עליה מיד.

תמונה מתוך ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-010)

ב"הבימה" השקיעו לא מעט בהפקה ובשיווק המחזה. כרזות צבעוניות צוירו, פרסומות הופיעו בעיתונים, ששלחו במקביל את מבקרי התיאטרון שלהם להצגת הבכורה. 

התוכנייה המהודרת שהופקה עבור ההצגה הציגה לצד תמונות השחקנים את מקביליהם האמריקאים מהסרט הפופולרי, אלא שלא בטוח שהיה בכך צורך שכן משתתפי ההפקה היו ברובם כוכבים עולים, כאלה שכבר היו מפורסמים באותו זמן וכאלה שעמדו להתפרסם מאד בהמשך הדרך. בתמונות אפשר לזהות את שמואל רודנסקי (בתור המושבע התוקפני ביותר), שמוליק סגל, יהושע ברטונוב, אבנר חזקיהו, יהודה אפרוני ועוד שחקן צעיר אחד: יוסי בנאי.

מודעה המציגה את שחקני הסרט "12 המושבעים" לצד שחקני ההצגה בתיאטרון הבימה. תדפיס מתוך "אמנות הקולנוע", לצד פרסום של תיאטרון הבימה, 1959. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-008)

ההצגה רצה גם לאורך שנת 1960, ומשכה לאולמות מגוון רחב של צופים.  

אחד מהצופים האלה היה מנהל הוצאת הספרים "עם עובד" באותה עת – ביקור סביר בהחלט של איש תרבות וספר. אלא שאותו מנהל הוצאת ספרים היה במקרה גם ראש ממשלה ושר חוץ לשעבר, מאדריכלי הקמתה של מדינת ישראל – משה שרת. ההצגה הותירה על שרת רושם רב וכנהוג באותם ימים, הוא הביע את הוקרתו במכתב ששלח לצוות ההצגה. המכתב, בכתב ידו של משה שרת ועל נייר מכתבים הנושא את שמו, נשמר בארכיונם של אברהם ניניו וחנה בן־ארי.

משה שרת בשנת 1956. צילום: אדגר הירשביין. מתוך אוספי ביתמונה, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"זה זמן ועידן לא זכיתי בהתרשמות כה עמוקה מהצגה תיאטרונית כמו זו שנפלה בחלקי עת צפיתי במחזה שלכם. דומני כי גם בבימוי גם במשחק הגיעה 'הבימה' בחזיון זה לאחד משיאיה המבהיקים ביותר"

אך לאחר כשלושה משפטים ההוקרה הפכה לביקורת. שרת עבר לעסוק בנושא שטרד את מנוחתו בעת שצפה בהצגה הנפלאה: מצב העברית שבפי השחקנים.

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. חדי העין ישימו לב לכתובת השולח, מהבית שעוד לא היה אז בית ראש הממשלה. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

חלק מן הבעיות, מסיק שרת במכתבו, נובע מעבודת התרגום, בעוד שלחלק אחר אחראים השחקנים עצמם. האופן שבו הם נוהגים להגות את המילים – שגוי.

זו לא הייתה ביקורת סתמית על איכותו המקצועית של המחזה. הייתה זו נזיפה חריפה ואזהרה אודות ההשפעה הגדולה שיש למחזות ולשחקנים על השפה המדוברת בפי העם. בשנות השישים העברית לא הייתה שפת האם של רבים מהצופים, ושרת חשש מהשפעה קלוקלת שתגיע דווקא מאומניות הבמה.

"אצל כל אומה בת תרבות שפת התיאטרון משמשת מופת לדור כולו, וגם אם מוצג על הבמה מחזה שמשולבת בו שפת ההמון, אין השחקן מסלף נגינתה של מילה ואין הוא פורע לשמצה כללי דקדוק ראשוניים…על אחת כמה וכמה חיוני תפקידו של תיאטרון כמורה־לשון לרבים בקרב אומה כשלנו, אשר טרם למדה לדבר בלשונה כהלכה".

הצצה קטנה ברשימת השיבושים שממלאת את העמודים הבאים במכתב מוכיחה יותר מכל דבר אחר ששרת צדק בחששו: העם אכן למד את השפה בה דיברו השחקנים, וחלק מהביטויים או ההטיות שצרמו אז לאזנו, נכנסו לעברית התקנית המודרנית יותר.  

להלן מספר דוגמאות מתוך המכתב, מהן נראה כי לשרת יש בעיה עם המילה "מספיק" על הטיותיה ושימושיה השונים  (את הפירוט המלא ניתן לראות במכתב הסרוק, כאן):

במקום "מספיק לראות" הנכון הוא "די לראות"

במקום "פרט לך" הנכון הוא "מלבדך"

במקום "אחד אחרי השני" הנכון הוא "זה אחרי זה"

במקום "לפתוח את הפה" הנכון הוא "לפתוח פה" (או פי או פיך) ומוטב מזה "לפצוח פה"

במקום "מה הולך כאן?" הנכון הוא "מה מתרחש כאן?" איזו שפת עילגים מגוחכת בעברית! – קוצר יד משווע בתרגום הניב האנגלי what goes on here

במקום "אולי תפסיק לצעוק" הנכון הוא "אולי תחדל לצעוק" 

במקום "תשע-שלוש" הנכון הוא "תשעה-שלושה" כי גם מושבע גם קול הם זכר ולא נקבה! 

במקום "מאיפה" הנכון הוא "מאין" או "מניין" (או שמא תאמרו גם "לאיפה"?)

במקום "אבא שלך" הנכון הוא "אביך"

במקום "יש מספיק עובדות מסופקות" (נחמד, לא כן?), הנכון הוא "די עובדות מסופקות" 

במקום "בטח" הנכון הוא "בוודאי" או "כמובן"

 

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

בהמשך מפרט שרת בעיות בהגייה בין מלעיל ומלרע, מצר על שימוש לא נכון באותיות השימוש או על שיבושם של ניבים. בסיומו של המכתב מוסיף שרת – שבשנות פרישתו מהממשלה עסק רבות בשפה העברית ובחידוש מילים – עוד מנה גדושה של רגשות אשם:

"…כמעט כל השיבושים האלה, השגורים בשפת־דיבורנו הקלוקלת, שימשו נושא להערותיי במסיבת עיתונאים… אשר נתפרסמו ברוב העיתונים, אבל כנראה אין אמנים קוראים עיתונים, וגם אם הם קוראים בהם לפעמים הריהם נוהגים בהם ביטול גמור!"

את המכתב הוא חותם באווירה מפייסת, במילה "מעריצכם".

מתוך מכתבו של משה שרת לצוות ההצגה "12 המושבעים" בתיאטרון הבימה, 22.02.1960. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-014)

נדמה שהנהלת התיאטרון לא התייחסה בזלזול למכתבו של שרת. היא ארגנה פגישה בנושא בהשתתפות השחקנים והבמאי, ומיהרה להדפיס את המכתב במכונת כתיבה ולהפיצו לשחקנים יחד עם ההוראה: "אנו מבקשים מכם לשים לב לכל ההערות והתיקונים עליהם הוא מצביע – ויתקן נא כל משתתף את הטעויות שלו"

מתוך מכתב מטעם הנהלת "הבימה" אל צוות ההצגה "12 המושבעים". בהמשך צורף העתק מכתבו של משה שרת מודפס במכונת כתיבה. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי. (סימול PNiBe-001-017-014)

אין בידינו תשובה לשאלה האם משה שרת היה מוצא שגיאות בעברית גם בהוראה זו. האם מצאתם אתם?

יחד עם זאת, לא כל התגובות למכתב (שדבר שליחתו פורסם בעיתונים) היו חיוביות. ב-13 במרץ 1960, דיווח על המכתב בעיתון "מעריב" יוסף לפיד. ניכר, שהוא לא ראה בעין יפה את ההתעקשות על העברית הנכונה:

"מר שרת שכח פרט אחד: שנים־עשר המושבעים אינם בלשנים, אלא סתם אנשי הרחוב, סוחרים, בעלי בתי־מלאכה, פקידים וכו'. "עמך" אינו מדבר על־פי ספרי הדקדוק – לא באמריקה ולא בישראל. אם רוצה הסופר – והמתרגם – להיות נאמן לחיים, עליו לשבש את לשון דיבורם של גיבורי המחזה – בכוונה תחילה".

 

צילום ההצגה "12 המושבעים" בבימויו של אברהם ניניו, תיאטרון הבימה, 1960-1959. צילום: ירון מירלין. מתוך ארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי (סימול PNiBe-001-017-010)

 

תוספת קטנה לסיום:

לא רק ראש הממשלה משה שרת ביקר בהצגה הפופולרית. צפה בה גם מי שהיה שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, שכעורך דין ומשפטן היה למחזה לדידו ערך מוסף. כתבת הרכילות מירה אברך לא היססה לדווח על מעשיו של השר, ואף טרחה והביאה מדברים שאמר בעת ביקורו מאחורי הקלעים: "למרות שאני, אישית, משוכנע כי הנאשם הוא אשם, הרי במשפט של ממש הוא היה נהנה מהספק ויוצא חופשי!". על פי הדיווח, רוזן התנגד נחרצות לשיטת המושבעים בנימוקים שלאו דווקא שרדו את מבחן הזמן: "מדינתנו טרם מגובשת די צורכה כדי לסמוך על 12 מושבעים מקרב העם. אולם – אני אישית, הייתי לוחם נגד שיטה זו גם בעוד 20 שנה, בהיותנו עם אחיד ומגובש. בכלל, אני נגד הנהגת שיטת מושבעים!". כאן נקטע, למרבה הצער, הציטוט משום שנשמע האות לפתיחת המערכה השנייה והשר נאלץ לשוב למקומו באולם…

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אברהם ניניו וחנה בן ארי, המופקד בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים, זמין דיגיטלית באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, אוניברסיטת חיפה והספרייה הלאומית של ישראל.

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

המשימה הבלתי אפשרית שקיבל המעצב אוטו וליש: עליך להכין, תוך 24 שעות, את כל הדרוש עבור טקס הכרזת העצמאות. וגם: האם מאחורי דיוקנו של הרצל מסתתרת לה תמונת עירום?

טקס הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח, צילום: רודי ויסנשטין

ב-11 בבוקר, ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, גילה אוטו וליש שהוטלה עליו משימה רגישה. הגרפיקאי הרשמי של היישוב העברי הוזמן לישיבה דחופה במוזיאון תל אביב – אז המוזיאון היחיד בעיר העברית הראשונה. האיש שזימן את וליש לישיבה היה זאב שרף, מי שמונה רק לאחרונה לתפקיד "המזכיר הזמני של מינהלת העם". בישיבה החפוזה, שארכה לא יותר מדקות ספורות, מסר שרף לאוטו וליש את המשימה שהוטלה עליו: "עליך להכין, תוך עשרים וארבע שעות, את האולם הגדול של המוזיאון, שם ייערך טקס הכרזת העצמאות". לפני שהספיק וליש לשאול לפרטים, נעלם שרף מן החדר ואץ לעיסוקיו הבוערים.

אוטה וליש בעבודתו. מקור: משפחת וליש

התקציב שעמד לרשותו: 150 לירות. הטקס, כך תכנן בן גוריון, ממילא אמור להתנהל תחת מעטה סודיות כבד.

וליש ניגש למשימה הדחופה במלוא המרץ שנותר בו אחרי מספר לילות חסרי שינה אותם העביר בעיצוב סדרת הבולים הראשונה למדינה שבדרך. בעוד ראשית קרבות מלחמת העצמאות מסעירים את יפו השכנה, וליש התרוצץ ברחבי תל אביב – קנה עץ לשולחן מהמשביר המרכזי, בד לכסות את הקיר המלא בתמונות עירום מאחורי הבמה שעליה ישבו קברניטי המדינה שעוד שעות ספורות תוקם לה ושטיח שישווה מראה מכובד יותר לאולם. כיסאות לבמה החרים וליש מבתי הקפה שבסביבה. התקציב הזעום לא הספיק לדגלים, ובחנויות לא הייתה אפשרות להשיג את תמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: לכן, את שני הפריטים האלה הוא שאל מקרן היסוד. רק שאת הדגלים היה צריך לכבס, ואותם לקח וליש למכבסה קרובה והורה על "כביסת בזק".

חלק מההוצאות ששולמו עבור טקס הכרזת המדינה. אוסף ערי וליש

פסל העירום שהוצב בכניסה למוזיאון כוסה בבד לבן, ולמרות שמלחמת העצמאות הייתה עדיין בשלביה הראשונים, החליט וליש לכסות את כל וילונות האולם בשחור – שמא יוטלו פצצות אוויר בתל אביב מתוך שיקול של "מי יודע מה יתרחש". וכאילו שכל זה לא הספיק, נקרא וליש שנית למשרדו של שרף, שהטיל עליו משימה נוספת: להכין ללא דיחוי קלף שעליו תיכתב מגילת העצמאות.

וליש נחפז אל "בית המהנדס" בקצה רחוב דיזינגוף. הוא ביקש לסקור קלפים שונים לכתיבה, אך מכיוון שנבצר ממנו לגלות את פשר בקשתו המשונה, השתכנע הנציב שסייע לווליש שמדובר בברנש "מסובב" במקצת. וליש רכש את הקלף וביצע עליו את הבדיקה – האם יחזיק מעמד לדורות – במשרדו שלו.

סיומה של מגילת העצמאות בעיצובו ובהכנתו של אוטו וליש

משסיים את מסע הרכישות-השאלות-החרמות המסחרר, התפנה הגרפיקאי שהוסב למעצב פנים, להכין את האולם לרגע ההיסטורי. וכך, ב-11 בבוקר למחרת, בדיוק עשרים וארבע שעות אחרי שהוטלה עליו המשימה וחמש שעות בלבד לפני שנחתמה מגילת העצמאות והמדינה שבדרך הפכה למדינת ישראל – כבר היה האולם מוכן לקבל את הבאים. כל זאת מתואר בכתבה ציורית של פנחס יורמן שפורסמה בעיתון "דבר" רק 5 שנים לאחר מכן, ב-1953, אותה ניתן לקרוא באוסף העיתונות של הספריה הלאומית.

ההזמנה הרשמית שניתנה לאוטו וליש לטקס הכרזת העצמאות. אוסף ערי וליש

אותו פנחס יורמן, בספרו "32 דקות ראשונות" תיאר את הכרזת העצמאות עצמה במילים אלו:

לא ייאמן – אבל עובדה: החשוב והמכריע בטקסים שנערכו אי פעם בישראל – הטקס ההיסטורי של הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב – לא נמשך אלא שלושים ושתיים דקות; כלל נאום קצר אחד בלב; התנהל בסדר מופתי וכובד אחר כך על ידי משתתפיו במיטב המחמאות, החל ב"גדול ורב רושם" וכלה ב"חד פעמי, מרגש עד עמקי הנפש".

למרות החשאיות הרבה שהוטלה על מיקום הטקס, ההתקהלות הרבה בתוך אולם מוזיאון תל אביב – ששימש לפנים ביתו הפרטי של ראש העירייה המנוח מאיר דיזינגוף – הבטיחה שקהל רב התייצב מחוץ לאולם הכניסה בתקווה להציץ לטקס החשוב ביותר בתולדות המדינה. סיפור אחד משעשע במיוחד נוגע לאורח שכמעט ולא זכה להיכנס – על כך מספר ההיסטוריון מרדכי נאור בספרו "יום שישי הגדול". היה זה פנחס רוזן, אז יושב ראש מפלגה קטנה ונשכחת בשם 'עלייה חדשה'. מכיוון ששכח רוזן את ההזמנה הרשמית לטקס בביתו, השומר שהוצב בכניסה סירב לאפשר לו להיכנס. לא עזרו לרוזן כל תחנוניו. רק לאחר התערבותו זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, הורשו מי שעתיד להתמנות לשר המשפטים בממשלה הזמנית להיכנס לטקס ולחתום על המגילה. ובאמת, לא חסרו נעלבים ובעלי טרוניות שניסו להפעיל את כל קשריהם כדי להשתתף בטקס הרם והנכבד.

בסופו של דבר רק שלוש מאות וחמישים איש הורשו לעבור את דלת המוזיאון בשדרות רוטשילד 16. אפילו כתבי העיתונים בארץ לא גילו את מקום הטקס. והאירוע כולו שודר ברדיו קול ישראל – שזה היה לו שידור הבכורה.

מודעה צנועה זו פורסמה בכל עיתוני הבוקר של ה-14 במאי 1948. מתוך עיתון הצפה

ושוב פנחס יורמן:

לאחר נקישה קלה בפטיש (בצבע אגוז) על השולחן, קמו הכל על רגליהם ושר "התקוה". בקול שתואר אחר כך בעיתונים כ"רועד", פתח דוד בן-גוריון והשמיע חמש עשרה מילים, שחותם ההיסטוריה טבועה עליהן: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל, אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם".

לשמע שמה המפורש של מדינת ישראל פרץ קהל הנאספים "ברעם מחיאות כפיים". אחד מיושבי הבמה, הרב י.ל. פישמן, לא נטל חלק במחיאות הכפיים הספונטניות. הוא פרץ בבכי.

החיפזון שבו אורגן טקס הכרזת המדינה, וכמות האילתורים שנדרשו כדי שהוא יקרה בזמן קצר כל כך, לא הצליחו לפגום בחשיבותה של הכרזת המדינה. בסופו של דבר כמה שהטקס היה מהיר כך הוא היה מרגש, והוא סימל התחלה חדשה במובנים רבים – כמו למשל מוסדות חדשים (הרדיו לדוגמא) שקמו למדינה הצעירה ויאפיינו אותה עוד שנים רבות.

ותחי מדינת ישראל!

כששלמה ארצי שר על ניקיון ו"אמקור" זכתה בגביע

מנהג הניקיון בחג הפסח אומנם נעוץ עמוק במסורת היהודית של ביעור החמץ. אבל לפעמים, המסורת היא רק תירוץ להתחדשות חיצונית ופנימית וערים, שכונות ומוסדות לא היססו להשתמש בה. והיו גם פרסים!

תן ידך לנקיון עירך! - מבצע אביב לנקיון בעיר. מקור: עיריית תל אביב

"צַלַּחַת סְדוּקָה, קֻמְקוּם וְקַנְקַן,
תְּמוּנָה מְחוּקָה, בְּדִיחָה עִם זָקָן,
תַּנּוּר שֶׁחִמֵּם בְּעִקָּר אֶת עַצְמוֹ,
וְסֵפֶר אֶחָד, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמו".

"ניקיון" יסודי אינו שיר לאגרנים וייתכן שגם לא לעצלנים.

הוא מעודד אנשים להיפטר מהחפצים הישנים שלהם, לנקות ולסדר וגם לזנוח הרגלים ישנים ואכזבות מרות. זהו אומנם שיר לפסח אבל נסו לשאוב ממנו השראה בכל יום אחר, זה עובד.

שירה של לאה נאור נכתב עבור תוכנית ששודרה בערוץ הראשון באמצע שנות ה-70 וביקשה להפוך את חגי ישראל לעדכניים ונגישים יותר עבור הקהל הצעיר, שהתרחק מן המסורת לטובת פיתויי המדינה שהלכה והתבססה.

נסו לדמיין: במקום "הזמר במסכה" בהשתתפות סלבריטאים חצי אלמוניים, חבורה של זמרים וזמרות שרים על פסח, פורים וחנוכה. ואיזה זמרים וזמרות! את "ניקיון יסודי" ביצעו שלמה ארצי, אושיק לוי וחבורת "שוקולד מנטה מסטיק" (ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין).

"אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים נִקָּיוֹן יְסוֹדִי
קִירוֹת, חַלּוֹנוֹת, לְבָבוֹת וּבְגָדִים.
סַבּוֹן וּמִבְרֶשֶׁת,
מַטְלִית מְשֻמֶּשֶׁת,
וּדְלִי, מַטְאֲטֵא וּמַקֵּל וְצִנוֹר
וּמִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיָבוֹא לַעֲזוֹר".

רבים אכן באו לעזור.

ראשי היישוב והערים נהגו לעודד מבצעי ניקיון, בעיקר לקראת בוא האביב וחג הפסח. עם התחממות מזג האוויר ולבלוב הפרחים ניסו בערים לגייס את הקהילה לטובת ניקיון הרחובות ולעיתים אף הציעו פרס תמורת זאת. שורשי הבקשה היתה אולי נעוצה במושג ביעור החמץ שבמסורת היהודית אך היא הפכה גם למנהג חילוני, שמוטב היה אם היינו מקיימים אותו בכל עת.

כך, למשל, יצאה עיריית תל אביב בשנת 1968 למבצע ניקיון נושא פרסים: "ועדת שופטים תבקר בחדרי המדרגות ובחצרות והמצטיינים בנקיונם יקבלו פרסים".

מבצע ניקיון עם בוא האביב, 1968. מקור: עיריית תל אביב

לא לגמרי ברור מי היו המנקים המצטיינים במקרה הזה אבל המבצע לא היה חד-פעמי ולא הוגבל רק לאביב ולחג הפסח. שלוש שנים קודם לכן יצאה עיריית תל אביב ב"מבצע נקיון יסודי" שבו השתתפו חברות מרכזיות במשק.

מבצע נקיון יסודי בתל אביב, 1965

הזוכה היתה חברת "אמקור" שלה הוענק גביע בטקס שהתקיים בגני התערוכה, לא פחות.

"הצופה". 11 באוגוסט, 1965

יוזמות ותחרויות דומות תועדו בערים נוספות, כמו רמת גן, יפו ואפילו בשכונה ח' באשדוד שבה גרתי בתחילת שנות התשעים. מיותר לציין שהבניין שבו התגוררתי זכה בפרס, בין היתר בגלל היוזמות הנפלאות המבורכות של ועד הבית לשתילת עציצים ובניית ספסל. "בניין 1963 תמיד בראש!" הייתה הסיסמה שלנו. ועד הבית היה אבא שלי.

אירוויזיון 2023: חדת-קרן | יוניקורן – Unicorn של נועה קירל בתרגום המילים לעברית

אהבנו כל-כך את השיר שייצג אותנו באירוויזיון, שהחלטנו לתרגמו למען ציבור שוחרי העברית!

נועה קירל. צילום: ערן לוי

חדת-קרן | נועה קירל

הֵי, אֵינְךָ אוֹהֵב אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
הֵי, אָז אַתָּה עוֹמֵד שָׁם בַּצַּד קוֹרֵא לִי בְּשֵׁמוֹת
לֹא, אֵינֶנִּי הָאוֹיֶבֶת שֶׁלְּךָ
אָז אִם אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, פָּשׁוּט אַל

הֵי, רוֹצֶה לִבְדֹּק אֶת הַגֵּנִים שֶׁלִּי?
הֵי, סִפּוּרִים שֶׁהִתְיַשְּׁנוּ, זְמַן לָלֶכֶת
הֵי, וּלְהַאֲמִין בְּאַגָּדוֹת
אָז אִם אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת…

אֶתְיַצֵּב כְּמוֹ חַדַּת-קֶרֶן
לְבַד שָׁם בְּגַפִּי
יֵשׁ לִי כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
מָתַי כְּבָר תִּלְמַד?
לֹא אֶסְתַּכֵּל לְאָחוֹר
לֹא אַבִּיט לְמַטָּה
כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה מַעְלָה
כְּדַאי לְךָ לְהִסְתּוֹבֵב
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן

הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ,
לֹא תִּרְצֶה לְשַׁנּוֹת זֹאת?
אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים, אַתָּה וַאֲנִי
לִכְתֹּב סֵפֶר חָדָשׁ
לֹא תִּרְצֶה לְשַׁנּוֹת זֹאת עַתָּה?

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
נָשִׁי נָשִׁי נָשִׁיּוֹנָלִי

אֶתְיַצֵּב כְּמוֹ חַדַּת-קֶרֶן
לְבַד שָׁם בְּגַפִּי
יֵשׁ לִי כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
מָתַי כְּבָר תִּלְמַד?
לֹא אֶסְתַּכֵּל לְאָחוֹר
לֹא אַבִּיט לְמַטָּה
כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה מַעְלָה
כְּדַאי לְךָ לְהִסְתּוֹבֵב
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
נָשִׁי נָשִׁי נָשִׁיּוֹנָלִי

אֲנִי לֹא כְּמוֹ כֻּלָּם
מוּל כָּל הָעוֹלָם

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵמֵנִין-פֵמֵנִין-פֵמֵנִינָלִי

אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא לִי מַלְכָּה: אֵין לִי דָאוִין
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?!
הַבֵּט בִּי!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!

יוצרי השיר: מאי ספדיה, ינון יהל, דורון מדלי ונועה קירל