חיית האור: אורי אורלב הכיר לנו שואה אחרת

רק כשהחל לכתוב ספרים לילדים ונוער, הפך אורי אורלב לסופר מוכר ואהוב בארץ ובעולם, בזכות הספרים שכתב על ילדותו בשואה. במשך שנים ניהל אורלב יחס אמביוולנטי לגבי חלק זה של הקריירה הספרותית שלו, ומחה על התיוג כ"סופר שואה לילדים", ובצדק. על ההומניזם ופילוסופיית החיים המופלאה של הנער שורד השואה, שניסה לגדל, דרך ספריו, דור אחר של ילדים, דור עם תקווה

832 629 Blog

אורי אורלב. תמונה: אלבום משפחתי

"מה תעשה עם הזקנים ברחובות? תחפש את מי שהרג את אמא שלך?" נשאל הסופר אורי את אורלב לפני שחזר, בפעם הראשונה מזה 40 שנים, לגרמניה. כשעזב את אירופה כנער, בסיום מלחמת העולם השנייה, הוא ירק על אדמת גרמניה ונשבע שלעולם לא יחזור אליה.

אבל כשנסע למדינה בה גדלו וחיו אלו שרצחו את אמו, לא חש את אותן התחושות שעלו בו כנער בן 14, שחמש שנים מחייו הצעירים היו גיהנום עלי אדמות. כשהגיע לשם והסתכל על המבוגרים ברחובות, לא הרגיש אפילו לא גרם של שנאה, כעס או רצון לנקמה. וזה לא שלא היו לו סיבות טובות לחוש כך. 

להכין תמונה נוספת של השיר הזה לצד תמונת הקבר שלו (3)
אורלב כנער מסומן בעיגול מימין ואחיו הצעיר במרכז התמונה כעולים חדשים בקרבת מחנה עתלית, פסבטמבר 1945. מתוך הספר "שירים מברגן בלזן, 1944".
האי ברחוב הציפורים
הספר שפרסם את אורלב, "האי ברחוב הציפורים" מ-1981, שפורסם מחדש ב-2011 במלאת 30 שנה לצאתו לאור. ספר לילדים המספר את סיפור הישרדותו של אורלב ואחיו בשואה.

*****

תחילת הקריירה הספרותית של מי שנודע יותר מכל כסופר לילדים ונוער, לא רמזה על העתיד לבוא. "ב-20 השנים הראשונות בהן כתב, אבא הוציא לאור 3 ספרים בלבד" מספר בנו של אורי אורלב, הסופר איתמר אורלב. "אלה היו בכלל ספרים למבוגרים", סיפר. הראשון בהם היה אוטוביוגרפיה שכתב אורלב על חייו בזמן מלחמת העולם השניה והשואה בשם "חיילי עופרת". השני רומן על התבגרותו של נער עולה ושמו "עד מחר" והשלישי היה קובץ סיפורים בשם "חופשת הקיץ האחרונה".

"ואז משהו קרה לו, אני לא יודע בדיוק מה", אומר בנו. ב-1976 החל אורלב לכתוב לילדים – ואז כוכבו דרך. משהו נפרץ בו, וזרם יצירתיות גואה פרץ ממנו. "בשש השנים הבאות הוא כתב 12 ספרים לילדים ונוער, זה קצב מטורף", מספר איתמר. אחד מהם, הספר המצליח ביותר של אורלב וזה שפרסם אותו בישראל וברחבי העולם היה "האי ברחוב הציפורים", שעסק בנושא שהעסיק את אורלב כל חייו ושממנו ניסה לחמוק כסופר – ילדותו בשואה. את הספר כתב בסגנון של רובינזון קרוזו, אחד הספרים האהובים עליו והוא אינו סיפורו הביוגרפי אלא עלילה בדיונית שמבוססת על חוויותיו של אורי ואחיו הקטן בגטו. אלמנתו של אורלב, יערה, מוסיפה שאת "חית חושך", סיפורו הראשון לילדים, כתב אורלב כסיפור להמשכים שנועד להקראה ברדיו בפינת הילדים והנוער, שעבורה נהג לעבד ספרים לתסכיתים. לאחר שקיבל תגובות נלהבות על התסכית החליט אורלב לפרסם אותו כספר. "מכאן ואילך הוא חש שמצא את קולו ככותב לילדים ונוער" מספרת יערה.

במשך חצי המאה הבאה, עד לפטירתו בשנת 2022, אורלב היה ידוע בעיקר בזכות הספרים שכתב על תקופת ילדותו בשואה, ועל האופן בו אפשר לילדים בישראל להתוודע אל מה שקרה בשואה, בגובה העיניים ובלי פאתוס או זלזול. "אורי הקפיד לכתוב, לספר, לדבר, על מה שעבר עליו בשואה אך ורק מנקודת ראותו של הילד שהוא היה". מספרת אלמנתו יערה. "הוא היה אומר: אני כתבתי כמו כל שאר האומנים, שפשוט מתייחסים לילדות שלהם, וכותבים על מה שהם מכירים. אני התייחסתי לילדות שלי, שבמקרה הייתה בשואה". יתרה מכך מספרת אלמנתו בשביל אורלב זו הייתה הדרך היחידה שבה היה יכול להתייחס לעברו: "״אני לא מסוגל לחשוב על מה שעברתי בשואה כמבוגר , לא יכול לדמיין את ילדיי במצבים שבהם הייתי. סיפור על השואה בעיני המבוגר שאני כיום משולה בעיני להליכה על קרח דק , שמעידה עליו עלולה לגרום לי לשקוע לתהום.. לכן אני יכול לספר על כך רק מנקודת הראות של הילד שהייתי.״

Whatsapp Image 2024 07 22 At 16.46.01
תמונה של אורלב הנמצאת בביתו של בנו, איתמר בברלין ולפניה זוג חיילי עופרת, דומים לאלה שאורי שיחק בהם במחבוא בתקופת המלחמה. תמונה באדיבות המשפחה.

למרות ואולי בגלל מה שעבר עליו בנעוריו, אורלב היה אופטימי חסר תקנה וכך הייתה גם כתיבתו. "זו הייתה האיכות שלו, והסיבה שהוא כתב היטב לילדים, והוא ידע זאת – שהוא כותב עם תקווה" אומרת יערה. "הוא לא היה מוכן ללכת לראות סרט אם הוא לא היה מוודא קודם שיש לו סוף טוב. זה מי שהוא היה".   

הכתיבה של אורלב הייתה מהפכנית לתקופתה. הוא הפך את השיח הציבורי על השואה ועל שורדיה למורכב יותר, אנושי יותר, ובעל שמות ופנים של אנשים שחיו בינינו. עד אז הייצוגים של ניצולי השואה היו דיכוטומיים. במדינה הצעירה לא הצליחו לראות את המורכבויות מאחורי סיפוריהם של הניצולים. שורדי השואה תוארו או כגיבורים – מי שלחמו במסגרת הפרטיזנים או במסגרות אחרות, או כמי שהלכו כצאן לטבח. לצברים היה קשה להכיר בסבל ובזוועות שעברו הניצולים. רבים מניצולי השואה העדיפו להסתיר את סיפוריהם, ולהדחיק את החוויות הנוראיות שעברו, שכן הרגישו שלא היה להם  מקום בציבוריות הישראלית. 

לכן כתיבתו של אורלב הייתה כה משמעותית. הספרים שכתב לילדים היו הסנונית הראשונה בגישה חדשה לזכרון השואה. הם איפשרו לגדל בישראל דור חדש שמכיר לפחות חלק ממורכבויות השואה וניצוליה כי הוא קרא עליהן במילים שנכתבו עבורו ונכנסו ללבו, ריתקו אותו ונתנו לו נחמה. ספרים כמו "חיילי עופרת" שעובד גם לסרט ששודר בטלוויזיה הישראלית ו"האי ברחוב הציפורים" היו במשך עשרות שנים, מוכרים בכל בית בישראל. 

Whatsapp Image 2024 07 24 At 07.47.40
הוצאות שונות של ספרו האוטוביוגרפי של אורלב "חיילי עופרת", מהשנים 2001, 1967, 1956.

אבל למרות ההצלחה הכבירה לה זכה, למרות השבחים, למרות המשימה החלוצית שמילא – אורי אורלב לא אהב שסימנו אותו כסופר שואה. "היו לו ספרים אחרים מופלאים", אומרת אלמנתו. "נורא עצבן אותו שתייגו אותו כסופר שואה, וכל ספר שהוציא, גם אם לא היה קשור בכלל – ניתחו ופירשו אותו כאילו הוא קשור בעקיפין לשואה, כמו למשל את 'סבתא סורגת'. אמנם הספרים שכתב על השואה באמת הצליחו, והביאו לפרסום שלו ושל היצירה שלו, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה."

גם הספרים שכתב אורלב ולא עסקו בשואה זכו להצלחה, אם כי מינורית יותר. ביניהם ניתן למנות ספרים כמו "חולצת אריה", "אח בוגר" ו"רחוקי משפחה". האם הספרים האחרים שלו לא קיבלו את אותה תשומת לב, רק מפני שהוא תויג כ"סופר שואה לילדים ונוער"? אורלב ידע כמה החלק הזה שבו, שבמשך שנים נשאר לא פתור, מצא את דרכו לכתיבתו לילדים, לכתיבתו את הילד שהיה.

Whatsapp Image 2024 07 22 At 23.04.18
אורי אורלב מקריא את ספרו "סבתא סורגת" לנכדו, אלכס, ששמו כשם גיבור הספר "האי ברחוב הציפורים", 2018. מתוך אלבום משפחתי.

*****

לפעמים מזור נמצא היכן שנפער הפצע – גם אצל אורלב, הפיוס עם עברו ועם מה שקרה לו קרה דווקא על אדמת גרמניה.

באותו ביקור ראשון בגרמניה, הקושי היחיד של אורלב התגלה כשהביט בנופים היפים של המדינה, אותם תכנן לצלם במצלמה שלקח עימו. בכל פעם שהוציא את המצלמה מנרתיקה היה קול פנימי שחזר ואמר לו: "אבל זו גרמניה". אורלב היה נרתע לפתע, מוריד את המצלמה מעיניו ונמנע מלתעד את המראות הנהדרים במדינה שהסבה לו סבל כה רב. 

עד שלקראת סוף הביקור הגיע אורלב לכנסיית תומאס בעיר לייפציג, בה עבד וניגן המלחין הנודע יוהן סבסטיאן באך במשך שנים ובה גם הוא קבור. כשהקול הפנימי שוב לחש לו לא לצלם, הייתה לאורלב תשובה משלו: "זו לא גרמניה – זה באך". השילוב הייחודי של הצלילים והמראות שהיו חלק מילדותו, הצליחו לפתוח אצלו את אותו מחסום פנימי עיקש והוא הוציא את המצלמה וצילם את התמונה הראשונה שלו על אדמת גרמניה. בנו איתמר אורלב, המתגורר בעצמו בברלין ב-9 השנים האחרונות, מספר לנו שזה היה רגע משמעותי ביחסיו של אביו עם עברו.

עם השנים ביקר אורלב בגרמניה עוד פעמים רבות. הוא התוודע לאחריות שלקח העם הגרמני, שהתחייב לעצמו ללמוד מעברו, החל ליהנות מהביקורים בגרמניה ואף חיכה להם. הוא פגש שם אנשים, ובמיוחד ילדים בבתי ספר, שרצו לדבר איתו על הספרים שכתב. והוא שמח על המפגש איתם. כעבור שנים, כאשר בנו עבר להתגורר שם, הוא בירך אותו על כך.

Whatsapp Image 2024 07 24 At 07.47.42 (1)
אורי אורלב, מתוך ספרו "משחק החול", 2001.

*****

באחד מאותם ביקורים בבית ספר תיכון בדיסלדורף, מספרת יערה אלמנתו, שאל מנהל בית הספר את אורלב אם יש לו מסר להעביר לתלמידים. "אורי ענה לו 'אני לא יודע למסור מסרים, אני יודע לספר סיפורים'". הוא סיפר להם סיפור קטן שמתאר יותר מהכל מי הוא היה כנער: "'כשהיינו בגטו אחי הקטן חזר יום אחד מהגן וסיפר בהתרגשות שהוא ראה קצין גרמני הולך עם סל מלא לחמניות ומחלק אותן לילדים הרעבים בגטו. אמא מיד אמרה 'מה פתאום, אתה ממציא את זה, לא יכול להיות'. אבל אני – האמנתי לו. ואם אתם רוצים", הוא סיים, "זה המסר שלי אליכם'". כזה היה אורלב, הומניסט גדול שהאמין שיש טוב ורע בכל מקום, ואם תחפש את הטוב, תמיד תמצא אותו.  

בנו, איתמר, מספר על מפגש נוסף עם ילדים בגרמניה שחשף את אהבת האדם העמוקה שפיעמה באביו למרות כל מה שעבר. כשרק הגיעו לארץ לבדם, אורי ואחיו הקטן, הם נשלחו לקיבוץ גניגר. אחרי כל מה שעבר, סיפר אורלב לילדים הגרמנים, הייתה לו פנטזיה שמתחת למיטה בבית הילדים יש לו פצצת אטום קטנה. כל ערב, אמר אורלב, החלטתי האם לזרוק את פצצת האטום על ברלין השנואה או לא. ילדה קטנה הרימה את ידה ושאלה: "אז זרקת או לא זרקת אותה?" אורלב השיב: "לא זרקתי. כי הבנתי שגם בברלין יש אימהות וילדים כמוני".   

*****

בשנה האחרונה, זוכים ספריו של אורלב לעדנה מחודשת ונדמה שהם רלוונטיים יותר מתמיד. שלושה מספריו יצאו במהדורות חדשות, כדי לתת לדור חדש של ילדים ונוער את ההזדמנות להכיר את הסופר החשוב הזה. חלק מהספרים שיוצאים במהדורה מחודשת לא עוסקים בשואה באופן ישיר. כך למשל "חיית החושך" שיצא לראשונה 3 שנים לאחר מלחמת יום כיפור וכעת יוצא מחדש, עוסק בהתמודדות של ילד שאיבד את אביו במלחמה. 

Whatsapp Image 2024 07 24 At 07.47.40 (1)
"חית החושך" – מימין בהוצאה הראשונה מ-1976, 3 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ומשמאל בהוצאה המחודשת מ-2024.

גם ספר פנטזיה שכתב אורלב, "כתר הדרקון", עתיד לצאת מחדש, מספר איתמר בנו ומגלה לנו שהוא ההשראה לספר: כילד הוא שאל את אביו "אבא, מאיפה באים הרעים?" והוא ישב וכתב לו כתשובה ספר שלם. יערה, אלמנתו חולמת שאת "האי ברחוב הציפורים" יתורגם לערבית, ושידפיסו מחדש ספרים אהובים נוספים שלו כמו "שירת הלוויתנים". 

אורי אורלב הלך לעולמו ביוני 2022, בן 93, והשאיר אחריו מורשת ספרותית מרשימה, מפעל חיים של רגש, הומניזם וכשרון להבנת נפשם של ילדים וילדות: "היו לו חיים טובים, מלאים וחיוביים, שזה מה שאפיין אותו יותר מהכל". 

Whatsapp Image 2024 07 24 At 15.36.11
מימין, שיר שכתב אורלב כנער במחנה הריכוז ברגן בלזן בפנקס קטן עליו שמר מכל משמר, ואשר משפחתו בחרה לצטט על קברו. מתוך ספרו "שירים מברגן בלזן, 1944". משמאל, קברו של אורלב, עם הציטוט המדובר. תמונה באדיבות המשפחה.

האדם (עדיין) מחפש משמעות: כשויקטור פרנקל חזר פתאום לרשימות רבי המכר

בשלהי 1945 עמד ויקטור פרנקל מול השוקת השבורה שנותרה מחייו: אחרי ששרד בעצמו את מחנות הריכוז הנאציים הוא איבד את אהובתו, את העובר שנשאה ברחמה, את מעמדו המקצועי ואת כתב היד של ספרו. עכשיו הוא נאלץ להתחיל מחדש. אבל האם אפשר בכלל לעשות דבר כזה? האם אפשר לשרוד את התופת ולקום ממנה חזק יותר? התשובה שהוא סיפק לעולם לשתי השאלות הללו הייתה חד משמעית - כן

ויקטור פרנקל עם אשתו השניה, אלינור

איך מגיע ספר קטן, בעיצוב מיושן, שנכתב לפני כמעט שמונים שנה באוסטריה לרשימות רבי המכר של מדינת ישראל של שלהי 2023? 

ויקטור פרנקל, מי שכתב את הספר הזה (ועוד רבים שהגיעו אחריו) היה אולי עונה לנו שהאדם מחפש משמעות – תמיד, לא משנה באיזה מאה נולדת. או עם אילו זוועות נאלצת להתמודד. 

ויקטור אמיל פרנקל נולד בוינה הגנדרנית והמשכילה של תחילת המאה העשרים. כבר בגיל שלוש או ארבע הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות רופא ולטפל בבני אדם, ולא עברו שנים מעטות בטרם החליט שרפואת הגוף אינה מספיקה והוא רוצה להתמקד דווקא ברפואת הנפש – פסיכיאטריה. 

אלזה וגבריאל, הוריו של ויקטור פרנקל. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut

אי אפשר היה לבחור סביבה מושלמת יותר ללימודים כאלה מזו שהייתה לפרנקל:  וינה הייתה אז בירת הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. מוסדות הלימוד ומכוני המחקר הווינאים היו מהמתקדמים בעולם בתחום, והעיר הייתה מלאה בחוקרים ומדענים ידועי שם. הוא למד אצל תלמידיו של זיגמונד פרויד, ואף ניהל עם פרויד עצמו מערכת מכתבים מסועפת עד כדי כך שכאשר הם נפגשו בסופו של דבר, לחץ אבי הפסיכואנליטיקה את ידו ואמר: "ויקטור פרנקל, וינה, רחוב צ'רנין מספר 6, דלת 25, נכון?"

אבל העיר הייתה רק התפאורה – הוא עצמו היה מוכשר וחרוץ, מלא רעיונות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר בנפש האדם. הוא גם היה נואם בחסד, וכבר בגיל 15 נשא את נאומו הראשון שכותרתו – היומרנית עבור ילד בגילו – הייתה "על משמעות החיים". 

פרנקל נחל הצלחה מסחררת, ובמהירות. הוא עדיין לא היה בן עשרים כשפרסם את מאמרו הראשון (בעידודו של פרויד, שמאוחר יותר יצא נגד רעיונותיו), ובקושי מלאו לו 25 כשקיבל את הדוקטורט הראשון שלו. בזמן הזה הוא התחיל לנסח את תורתו המקצועית העצמאית – הלוגותרפיה – פסיכותרפיה מבוססת משמעות (השם נגזר מהמילה היוונית "לוגוס" שפירושה "משמעות").

לימים כונתה הלוגותרפיה "האסכולה הוינאית השלישית לפסיכותרפיה", כשקדמו לה האסכולות הוינאיות הראשונה והשניה – זו של פרויד וזו של אדלר. 

אדלר עצמו, שבתחילה היה מתומכיו הנלהבים של פרנקל כוכב האקדמיה הצעיר, התרשם שלא לטובה מרעיונותיו העצמאיים וממש "זרק" אותו מ"החברה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית" שעמד בראשה. 

אבל זה לא פגע בפרנקל. להפך. הוא התפרסם באירופה ובעולם בזכות עצמו והוזמן להרצות במוסדות אקדמאיים מובילים – הרצאות שהיו ממלאות אולמות של סטונדנטים וחוקרים נלהבים. 

פרנקל נהג להתכתב עם אנשי שם ידועים בתחומי הפילוסופיה והרפואה. מכתב אל מרטין בובר, אותו הוא חותם במילים "בדרישת שלום מיוחדת ובהערכה כנה". המכתב מתוך ארכיון מרטין בובר, הספרייה הלאומית.

אם עולה מן התיאור תמונה של נער ואדם צעיר רציני עד אימה, שקוע רובו ככולו בין ספרים עבי כרס ומנותק מן העולם – הרי שזו תמונה רחוקה מאד מדמותו מלאת החיים והאהבה של פרנקל הצעיר. 

הרצאותיו היו מבוקשות כל כך לא רק בשל רעיונותיו ומחקריו שקנו להם שם, אלא גם בגלל שהוא ידע לדבר בגובה העיניים ותיבל את המידע היבש בהומור עדין. 

קסמו האישי של פרנקל עזר לו גם בקרב בנות המין היפה. הוא מספר בזכרונותיו איך היה משתמש במעמדו כמרצה צעיר "לתפוס" בחורות שמצאו חן בעיניו: הוא היה מספר להן על "איזה פרנקל אחד" שהוא מרצה בחסד, והיה מזמין אותן לבוא להרצאה הבאה יחד איתו. נקל לדמיין את התפעלותן של הנערות כשהמלווה לצידן היה קם ועולה על הבמה, לקול תשואות הנוכחים באולם. 

בינתיים, הנאצים סיפחו את אוסטריה. פרנקל, שהיה תומך נלהב של התנועה הציונית האוסטרית, נדרש "להוריד פרופיל". הוא כבר לא היה יכול להתהדר בתואר "דוקטור", שנשלל מרופאים יהודים, ונאלץ לסגור את הקליניקה הפרטית שפתח פחות משנה קודם לכן. 

בשנת 1940, כשהוא בן 35, הוא מונה לתפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. למרות שסיכן בכך את חייו – הוא סיפק לחולים אבחנות פסיכיאטריות כוזבות על מנת למנוע מהנאצים הוצאה להורג או כליאה של חולי נפש. 

על אף מעמדו האקדמאי והחברתי הגבוה, היה ברור שכיהודי, עתידו אינו מזהיר. האמריקאים פתחו לו את שערי ארצם שהיו נעולים בפני רבים אחרים, אבל הוא בחר להישאר בוינה לצד הוריו המבוגרים שלא זכו לקבל את הויזה המיוחלת. 

בדיוק אז, כשהעתיד היה ענן שחור מאיים – הוא פגש בבית החולים את האחות טילי גרוסר, והתאהב עמוקות. הם התחתנו באותה שנה, והיו הזוג היהודי האחרון שהורשה להתחתן רשמית בווינה שבשליטת הנאצים. אבל כשטילי נכנסה להריון, הזוג הצעיר נאלץ לוותר על החלום המשפחתי – יהודיות הרות נשלחו למזרח באופן מיידי, וטילי נאלצה לעבור הפלה כדי להציל את חייה. 

שנים אחר כך, יוקדש אחד מספריו "להארי, או למאריון. ילדים שלא באו לעולם". 

ויקטור וטילי ביום חתונתם. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

בספטמבר 1942 הוא נלקח, יחד עם טילי, הוריו ושאר בני משפחתם לגטו של "המיוחסים" – טֶרֶזְיֶינְשְטָט. בגטו, במסגרת תפקידו כרופא ופסיכיאטר הוא פיתח תוכניות פסיכולוגיות להקלה על ההלם הראשוני של האסירים החדשים ולמניעת התאבדות. 

כשאביו גסס בין זרועותיו ממחלת ריאות, הוא בחר בחמלה על פני שרידות – והזריק לאביו את מנת המורפיום היחידה שהצליח להבריח למחנה על מנת שיוכל למות בשלווה יחסית. 

שנתיים אחרי שהגיעו לגטו, שאר משפחת פרנקל הועלתה על אחד המשלוחים למזרח – למחנה ממנו איש כמעט לא שב – אל אושוויץ. 

בדרך, ברגעים האחרונים לפני שנפרד מאשתו, הוא אחז בידיה וביקש בקול הנוקשה ביותר שהצליח להפיק מעצמו באותם רגעים: "טילי, הישארי בחיים בכל מחיר. את שומעת? בכל מחיר!" זה לא עזר. הוא לא פגש אותה שוב, אבל היה בטוח עד סוף ימיו שהיא הייתה בין 17,000 האסירים והאסירות שמתו באזור ברגן בלזן (המחנה בו הייתה בסוף המלחמה כנראה) רק אחרי השחרור. 

לא רק את בני משפחתו לקחו הנאצים. בכיס המעיל שנאלץ לוותר עליו כשהגיע למחנה היה כתב היד הכמעט מוכן של ספרו הראשון על יסודות שיטת הלוגותרפיה – "הרופא והנפש". לימים הוא סיפר שבאותו יום בו נלקח ממנו כתב היד, הוא מצא במעיל אחר שקיבל במחנה דף קרוע מסידור תפילה, ועליו מילות תפילת "שמע ישראל". הוא ראה בכך סימן שעכשיו תורו לא רק לנסח רעיונות גבוהים אלא גם, ואולי בעיקר, לחיות לפיהם. 

כריכת המהדורה הראשונה של הספר "האדם מחפש משמעות" שיצאה לאור בוינה, 1946. הספר עדיין מככב ברשימות "הספרים שאדם חייב לקרוא בחייו" במדיות שונות עד היום.

אבל אם על טילי הוא יכול היה רק לחשוב ולחלום, הרי שבנוגע לספר הוא הצליח לעשות משהו ממשי. הוא המשיך לעסוק בכתיבתו לאורך כל אותה תקופה – בעיקר בראשו, אבל גם בכתב – על פיסות נייר קטנות שהצליח להשיג. 

"אני משוכנע", הוא כתב לימים, "שאני חב את הישרדותי, בין היתר, להחלטתי לשחזר את כתב היד שלי שאבד. התחלתי לעבוד עליו כשהייתי חולה בטיפוס וניסיתי להישאר ער, אפילו בלילה, כדי למנוע התמוטטות של מערכת כלי הדם. אסיר אחד נתן לי ביום הולדתי הארבעים זנב עיפרון שגנב כמעט בנס, וגם דפים אחדים מטפסים של האס.אס. רשמתי על הגב של טפסים אלה את ראשי הפרקים שעזרו לי לשחזר את ספרי."

מתוך אותם ראשי פרקים, ומתוך כל שעבר עליו בשנים הללו – הוא כתב ספר חדש. "האדם מחפש משמעות" נכתב בוינה מיד אחרי המלחמה, כשבמשך תשעה ימים רצופים פרנקל עמד מול כתבניות שהעלו את שטף דבריו על הכתב. 

הפתקים עליהם כתב פרנקל את ראשי הפרקים של ספרו במחנה הריכוז. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

את תורת הלוגותרפיה פרנקל פיתח עוד לפני המלחמה, אבל הספר הזה, שיצא לאור אחרי שנים של נדידה בין מחנות ריכוז, לא היה בדיוק הספר שתכנן להוציא. עכשיו, נוסף על תורתו המדעית "היבשה" הכיל הספר את סיפור הישרדותו שלו במחנות הריכוז, סיפור אוטוביוגרפי ששימש מעין מקרה בוחן ללוגותרפיה. 

שכן, תוך כדי שגרת החיים הבלתי אפשרית של המחנות הוא בחן על עצמו ועל הסובבים אותו את תורתו הפסיכותרפית. הוא מצא ששלושת היסודות העיקריים עליהם הוא העמיד את שיטת הלוגותרפיה – השאיפה למשמעות, משמעות החיים וחירות הרצון – הועמדו בפני המבחן האכזרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועמדו בו. 

"אנחנו שהיינו במחנות הריכוז, זוכרים את אלה שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, או כדי לתת להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו".  

האנשים ששרדו, כך טען פרנקל, לא היו האנשים החזקים ביותר, או העליזים ביותר, אלא האנשים שהצליחו למצוא משמעות ששווה לחיות עבורה. "כל מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך" הייתה אמנם אימרה של ניטשה, אבל פרנקל נתן לה משמעות מעשית. 

התוצאה הייתה ספר קטן – בקושי 200 עמודים, שנמכר ביותר מ-12 מיליון עותקים ונחשב שעיני רבים לאחד הספרים המשפיעים ביותר בעולם. 

עם סיומה של המלחמה ושחרורם ההדרגתי של מחנות הריכוז, חזר פרנקל מהתופת לווינה עיר הולדתו, למציאות האיומה בה גילה שכל בני משפחתו נרצחו, פרט לאחותו. בדוגמה אישית מרהיבה – הוא קם, וכשהוא רואה לנגד עיניו את המשמעות הגדולה ביותר של חייו ("לעזור לבני אדם למצוא את המשמעות שלהם", לפי דבריו שלו עצמו) – הוא הפשיל שרוולים ויצא לבנות מחדש את חייו. 

הוא נישא בשנית, לאחות בשם אלינור, ונולדה להם בת – גבריאל. היו אלה נישואי אהבה בין יהודי מאמין (הוא הניח תפילין מידי יום עד סוף ימיו) לנוצריה מאמינה לא פחות. היא הייתה מגיעה איתו לבית הכנסת והוא היה מתלווה אליה לכנסיה. 

ויקטור פרנקל עם סטונדטים בארה"ב. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

מאז ועד היום, רעיונותיו של ויקטור פרנקל הופצו ברחבי העולם כולו. הוא פרסם כ-40 ספרים שתורגמו ללמעלה מ-50 שפות. הוא עצמו נשאר לחיות בוינה עד סוף ימיו, אבל בילה שנים רבות בנסיעות ארוכות להרצאות ומפגשים בכל מוסד אקדמאי חשוב על פני הגלובוס. 

העובדה ש"האדם מחפש משמעות" חזר להיות רב מכר דווקא עכשיו, דווקא כשאנחנו בעיצומה של אחת התקופות הקשות והמאתגרות שעברו על מדינת ישראל, מלמדת יותר מכל על הרלוונטיות הנצחית של רעיונותיו. 

מאחר והוא עצמו אינו נוכח כאן איתנו כדי לספק מילים של נחמה ומשמעות, איננו יכולים אלא לשאוב מדבריו שנאמרו בעבר, בהתייחסות למאורעות נוראים אחרים: 

"לא מצב של העדר מתיחות הוא שדרוש לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו." 

כריכת המהדורה העברית המחודשת של הספר "האדם מחפש משמעות" – המהדורה שנכנסה בסוף השנה שעברה לרשימת רבי המכרבישראל.

השמיים שבתוכי: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

על קולות של אהבת אדם שממשיכים להישמע גם אחרי שקולם של המחברים נדם

"נוף ירח", רישום משנת 1942 שצייר פטר גינז

ספרים על השואה עשויים מסיפורים שכמעט איש לא יכול לדמיין ולכתוב, אבל גם שמי שכתב אותם לא יכול היה לכתוב אותם אחרת. אלו סיפורים בלתי אפשריים על מוות, על חזרה לחיים ועל המקום שבין לבין. אלו רשמי מסע שעוברים דרך האין אונים והכאב והזוועה שבמלחמה, אבל גם דרך אהבה וחסד של בני משפחה, חברים ואפילו זרים גמורים.

בחרתי שישה ספרים, שלושה לצעירים ושלושה המומלצים למבוגרים, העוסקים כולם בשואה – החל מחוויית ההתבגרות בצל המלחמה, דרך המסע הקשה למחנות וכלה ​בחיים שאחרי האסון. אלה סיפורים על גיבורים שמסרבים לשנוא, שמאמינים שהרוע האנושי יכול להתגלות בכל אדם, אבל גם הטוב האנושי.

ספרים לצעירים

​כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה, מתוכם כ-1.2 מליון ילדים יהודים. קשה לתאר לצעירים את המציאות הקשה והמפחידה שעמה התמודדו הילדים ובני הנוער בתקופת השואה. הנה שלושה ספרים מיוחדים שמצליחים לספר את האמת הכואבת הזו בעדינות וברגישות. הם מיועדים לקוראים צעירים ולבני נוער, אך ירתקו גם את הקוראים המבוגרים.

 

ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם-טוב

"רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית-המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה."

 

 

כך מתחילה ההתכתבות הסודית בין הילדה לינקה לבין אביה, בין מקום מסתור אחד לאחר, בהולנד הכבושה בידי הנאצים. האב – מדען מבריק – ממלא את מכתביו באהבה וצחוק, חיות ופרחים ורמזים לימים אחרים. הוא כורך אותם לספרונים צבעוניים, שהמחתרת ההולנדית מעבירה לילדה. מצורפת להם הוראה ברורה: להשמיד מיד לאחר הקריאה.

ואיך קוראים לך עכשיו הוא סיפורה של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית-הספר, מהשכנים, מהאיכרים, מאחרים שמסתתרים, ובעיקר – מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים מאביה.

 

 

תרגום המכתב המאויר:

"לינֶקֶה יקרה,
שלחת לנו מכתב נהדר. מאוד שמחנו בו. כמה זמן לא שמענו ממך!

חשבנו שאת עדיין שוכבת עמוק מתחת לשמיכות עם כאב ראש וחום גבוה… אבל את כבר שיחקת עם חברותייך בבית-הספר. טוב לשמוע!
תכתבי לנו שוב במהירות?
תמיד כשמגיע מכתב ממך יש לנו קצת חג."

 

תמי שם-טוב כתבה את הספר על פי סיפורה האמיתי של לינקה, ואף שילבה בו את המכתבים המקוריים.

הוצאת בית לוחמי הגטאות וכנרת זמורה ביתן, 253 עמודים
עורכת הספר: יעל גובר
עיצוב: גילה קפלן
יוזמת הפרויקט: טלי שנר

אמיל וקרל / יעקב גלאטשטיין

"אמיל, למה לקחו את אמא שלי?" שאל פתאום קרל, בשקט-בשקט.
אמיל לא השיב מהר כל-כך. מצא חן בעיני קרל שחברו לא יכול להשיב על השאלה. בדרך כלל יש לאמיל תשובה מוכנה לכל השאלות, אבל עכשיו הוא הציג לו שאלה קשה.
"ולמה הרגו את אבא שלי?" התגרה קרל באמיל שלא הצליח לענות לו.
אבל דווקא השאלה הזו נתנה לאמיל מפתח לתשובה.
"אביך היה סוציאליסט. כולם ידעו את זה טוב מאוד. אבא שלי תמיד סיפר על אבא שלך, שהוא לחם למען פועלים עניים. ואמא שלך הייתה גם כן סוציאליסטית."
"אז גם את אמא שלי הם ישרפו?" שאל קרל.
אמיל לא השיב.
"אמיל, אתה ישן?"
"לא. אני מפחד. זוז קרוב יותר אלי…"

 

 

אמיל וקרל היא נובלה יפהפייה וקורעת לב על החברות בין נער יהודי ונער נוצרי, בוִינה של שנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה. זהו ספר סוחף, מרגש, עצוב ומטריד על החיים תחת משטר דיקטטורי ועל מה שקורה לילדים במלחמה.

הספר ראה אור ביידיש כבר בשנת 1940, והיה אחת העדויות הספרותיות הראשונות למתרחש באירופה הכבושה על ידי השלטון הנאצי. מחברו, יעקב גלאטשטיין, היה סופר ומשורר יידי מפורסם, אשר נולד בפולין ב-1886, ונפטר בניו יורק ב-1971.

הקיבוץ המאוחד, 158 עמודים
תרגם מיידיש: אריה אהרוני
עריכה: נרי אלומה

 

יומנו של פטר גינז, 1942-1941

"בבוקר בבית הספר. בדרך ראיתי שש משאיות תובלה שהעבירו את הציוד מבית הכנסת ברחוב דוּשְׁנִי; בערך עשרים יהודים בבגדי עבודה (ביניהם דוֹד מילוש) סחבו את הרהיטים. היינו צריכים למסור את נעלי הסקי של אווה, לפי הוראה של הגרמנים. אחר הצהריים בבית. בערב אבא היה בכוננות חירום." 12.7.1941

 

 

יומנו של פטר גינז הוא ספר אישי מרגש מאוד, שמתאר את סיפור חייו הקצרים של נער יהודי צ'כי מוכשר ואמיץ. בספר מובאות רשימות ממחברותיו האישיות, סיפורים קצרים שכתב וציורים שאייר.

הסיפור שמאחורי גילוי הספר מרגש אף הוא, ואולי הוא ממש בבחינת סיפור התגלות: בשנת 2003 לקח איתו אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, את הרישום "נוף ירח", שהיה שמור ביד ושם, ושצייר ב-1942 פטר גינז.

אחרי שהתפרסם האיור, תושב פראג זיהה שיש ברשותו מחברות המלאות בכתביו של פטר ובציוריו, אותם מצא בבית ישן שקנה בפרוור של העיר. הוא פנה ליד ושם ודרכם הגיעו החומרים אל חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז. חוה שלא ידעה על קיומם, פגשה שוב ביצירות של אחיה אחרי למעלה משישים שנה. היא גם למדה דרך המחברות על הקורות את פטר בימי המלחמה, אחרי שדרכיהם נפרדו כבר. היא בחרה מתוך החומרים, תירגמה, ערכה, והוסיפה רשימה על הילד היוצר שפטר היה. בזכות צירוף הנסיבות הקוסמי הזה, קולו הייחודי של פטר גינז מוסיף להישמע.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר ויד שם, 175 עמודים
תרגום: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

 

 

ספרים למבוגרים

שלושת הספרים הבאים לקוראים מבוגרים מציגים סיפורי שואה יוצאי דופן הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן. הם מתאפיינים בכתיבה ספרותית עזה ומבריקה, ואכן לאחר השואה חורחה סמפרון וזופיה רומאנוביצ'ובה נעשו לסופרים בעלי שם. אפשר מאוד שגם אתי הילסום הייתה נעשית לסופרת מפורסמת אלמלא נרצחה באושוויץ. הספרים מיוחדים מעוד בחינה והיא שהם לא מתרכזים רק במה שעבר על היהודים בזמן המלחמה – הם מספרים על חברי מחתרות שנאבקו להציל יהודים ועל פעילים פוליטים שנרדפו, נתפסו ונשלחו למחנות בעצמם. הם מספרים על יחידים שאולי יכולים היו לברוח, אבל בחרו לקשור את עצמם לגורל העם היהודי, והאמינו בהכרח להילחם ברוע ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם.

 

​המסע הגדול / חורחה סמפרון

"כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יכול לשׂים כראוי שתי כפות-רגליו על ריצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוּכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי-שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרוויחים כמה סנטימטרים ואנו נחים לנו איש בתורו. 

מסביבינו אפלולית, נשימות כבדות ולחץ פתאומי, מבוהל, כל אימת שמישהו מתמוטט. כאשר מנו אותנו והיינו מאה-ועשרים לפני הקרון, חשתי צמרמורת בגבי, ניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה. זה עוד יותר גרוע. 

אני עוצם את העיניים, אני חוזר ופוקח את העיניים. אין זה חלום."

 

 

המסע הגדול הוא מסעם של 120 עצירים הסגורים בקרון בהמות בדרכם אל מחנה בוכנוולד, מסע הנמשך חמישה לילות וארבעה ימים. הזמן בתוך הקרון מתרסק ומתערבב עם מה שהיה ועם מה שמחכה בקץ המסע, השאלה מי ישרוד ומי יעזוב את עולמם של החיים.

המחבר חורחה סמפרון היה גולה בצרפת, הצטרף לשורות המחתרת הצרפתית, נאסר ונשלח למחנה בוכנוולד, שממנו שוחרר רק עם תום המלחמה.

ספרית פועלים, דוכיפת, 237 עמודים
תרגם מצרפתית: רן עדי

 

המעבר בים סוף / זופיה רומאנוביצ'ובה

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בן שניהם הדוק כל-כך, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי."

 

 

הרבה שנים חלפו מאז שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד הייתה כמעט ילדה, עכשיו היא אישה צעירה, יש לה דירה, עבודה, מאהב – ומעולם לא הייתה בודדה ונואשת כל כך. העתיד הוורוד שחלמה עליו בימי הזוועה במחנה יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, שלקחה אותה תחת חסותה, לא התממש אחרי השחרור. אבל היא מסרבת להרפות מן החלום ומן הגיהנום שבו נרקם, ובכל מאודה נאחזת בהם ובאותה ידידה של אז, שבינתיים המשיכה הלאה ודבקה בחיים ובהנאותיהם. במרכזו של המעבר בים סוף, ספר קצר ויפה, עומדת הפגישה המחודשת בין השתיים, פגישה המסתיימת בטרגדיה.

הסופרת, זופיה רומאנוביצ'ובה, נולדה בשנת 1922 בראדום שבפולין, ובעודה נערה הצטרפה לשורות המחתרת הפולנית נגד הנאצים. היא נתפסה והיתה כלואה במחנו ריכוז למעלה מארבע שנים.

עם עובד, 184 עמודים
תרגמה מפולנית: עדה פגיס

 

השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום, 1943-1941

"דבר אחד אני יודעת בוודאות: לעולם לא אצליח להביע במילים כתובות את מה שהחיים אייתו לי באותיות חיות." 

 

 

השמיים שבתוכי הוא סיפורה של אתי הילסום, אישה בת 27 מאמסטרדם, העוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג. היא כותבת בגילוי לב על תחושותיה בתור אישה ועל אהבותיה ועל רצונה לכתוב, אך אט אט חודרת השואה לכתיבתה. היומן נעשה לתיאור האיסורים על היהודים, הטרנספורטים והשילוח למחנות המוות, וגם לתיאור השנתיים האחרונות של חייה.

מתוך כתיבתה עולה דמות של צעירה מבריקה בעלת תעצומות נפש וגישה דתית-מיסטית, שמוצאת בגורל האיום שמצפה לה את הדרך להאיר את חייהם של אחרים ולעזור להם.

״בסופו של דבר, יש לנו רק חובה מוסרית אחת: לכבוש בתוכנו מישורים של שלום, עוד ועוד שלום, כדי שנוכל להקרין אותו לאחרים. וככל שיהיה יותר שלום בתוכנו, כך יהיה יותר שלום בעולמנו הנסער.״ 29 ספטמבר 1942

כתר, 191 עמודים
מהולנדית: שולמית במברגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

יצירות של ילדים ונערים מלפני השואה

התחקינו אחר גורלם של הילדות והילדים שפרסמו בעיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה

כתב העת "עולמי הקטן" היה דו-שבועון שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. עולמי הקטן ראה אור ביוזמת רשת "תרבות" בפולין, שהפעילה בתי ספר עבריים-ציוניים במזרח אירופה, ובעיקר בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העורכים היו שמואל רוזנהק (1894-1969) ואלחנן אינדלמן (1913-1983). רוזנהק ואינדלמן הוציאו לאור שלושה עיתונים לגילים שונים: עולמי (לכיתות ה'-ז'), עולמי הקטן (עד שנת תרצ"ט לכיתות א'-ד', בתרצ"ט לכיתות ג'-ד') ועולמי הקטנטן (בשנת תרצ"ט לכיתות א'-ב').

העיתון הקדיש תשומת לב מיוחדת לנעשה בארץ ישראל ולטבע הארץ, בדרך כלל בפתח כל גיליון. כמו כן ניתן מקום מיוחד לאישים מרכזיים בתנועה הציונית ובתרבות העברית. בעיתון הובאו ידיעות מן היישוב העברי, אשר עמד באותן שנים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בגיליונות העיתון הודגשו גם ההתיישבות החלוצית והעיר תל אביב, כמצופה מרשת "תרבות" הציונית. בעיתון אף התפרסמו יצירות מאת סופרים ומשוררים כלוין קיפניס, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יאנוש קורצ'אק ואנדה פינקרפלד.

בכתבה הזאת אביא יצירות של ילדים ונערים, שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן. לכל יצירה נוספו פרטים ביוגרפיים על הכותב. לשם כך נעזרתי במאגר השמות של קורבנות השואה ביד ושם. יצירות אלו משקפות את עולמם של הילדים ואת הווי החיים בגולה בתקופה שקדמה לשואה. בכתיבתם של הילדים והנערים ניכרים האהבה לארץ ישראל והעניין בה. רוב הילדים שכתבו בכתב העת נרצחו בשואה, והיצירות הן הד לעולם מלא שנקטע במלחמת העולם השנייה.

 

א. אשר דבורצקי, תלמיד בית הספר באיוויה, כתב בחוברת ב, שיצאה לאור בכ"ה באדר תרצ"ו (19 במרס 1936):

אחוד לכם חידה

אינו חזן ושר שירה

אינו מלך ולו עטרה

 

* אשר (זליג) דבורצקי נולד ב-1923 או ב-1925 באיוויה, עיירה במחוז הורדנה שבבלארוס. בן לשמואל ורחל לבית פרסקי. הוא נספה ב-12 במאי 1942. נלקח עם עוד כ-2,500 יהודים מכיכר העיר ליער סטנוביץ, ושם נרצח בגיא ההרגה. אשר למד בבית הספר "תרבות", היה חבר באגודת דוברי עברית והקפיד לדבר עברית. אחיו חיים לייב, שנולד ב-21 ביולי 1927, נפל בשיירת יחיעם ב-27 במרס 1948. את סיפור המשפחה אפשר למצוא בעדות של בת הדודה צילה יופן לבית דבורצקי.

 

ב. יוכבד צחובוי, תלמידת בית הספר "תרבות" בקוריץ, כתבה שיר לכבוד חנוכה בחוברת ח, שיצאה לאור בכ"ח בכסלו תרצ"ט (21 בדצמבר 1938):

 

שיר לחנוכה

מן הרחוב בא האב,

הביא חנוכייה ונרות.

מהר ניגש הסב

והדליק את האורות.

עומד הילד ומביט

ולבבו חוגג, שמח;

תכף יבואו הדוד והדודה,

הקרובים וגם אורח.

זה יביא לו שוקולד,

וזה יקנה לו אווירון,

דמי-חנוכה יקבל

וגם ישחק בסביבון.

 

* יוכבד צחובוי נולדה בקוריץ שבאוקראינה ב-24 בדצמבר 1930, בת ללאה ויצחק צחובוי ואחות לנח, המבוגר ממנה בארבע שנים. רק היא ואימה שרדו בשואה. יוכבד עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גינוסר. שם הכירה את בעלה יצחק הלפרין ונישאה לו ב-1950. נולדו לזוג שני בנים וארבעה נכדים. את סיפורה המלא של יוכבד הלפרין לבית צחובוי אפשר לקרוא בספר "מוכרחה להישאר בחיים – סיפורה של שניידל".

עם יוכבד יצרתי קשר. את השיר שכתבה קראה במפגש זום עם יוצאי קהילת קוריץ, שנערך לכבוד חנוכה תשפ"א.

 

ג. תמר בוסליק מרובנה כתבה בחוברת שבע, שיצאה לאור ב-14 בדצמבר 1937, על ביקור חיים נחמן ביאליק בעירה:

 

ביאליק ברובנה

לפני שנים אחדות, כאשר הייתי עוד בכיתה הראשונה, בא המשורר ביאליק אל עירנו. כל אנשי העיר היו שמחים והלכו לראות את המשורר. כל ילדי היהודים ברובנה – וגם אני בתוכם – עברו על יד המלון, שבו התגורר ביאליק. המשורר יצא על המעקה – והילדים בירכו אותו לשלום.

באחד מבתי הראינוע התקיימה אספה גדולה. המשורר ביאליק הופיע לפני הנאספים וסיפר על החיים בא"י, על החגים ועל חיי הילדים העברים בארץ.

בזוכרי עתה שהמשורר ביאליק איננו עוד, ליבי נמלא צער רב. לעולם לא אשכח את המשורר!

 

* תמר בוסליק נולדה בשנת 1923 ברובנה, הנמצאת בצפון-מערב אוקראינה. הוריה, אליעזר ומלכה, היו מורים בגימנסיה "תרבות" ברובנה. תמר, ככל הנראה, נרצחה עם הוריה בין 6 ל-7 בנובמבר 1941. כאן תוכלו לצפות בדף העד של תמר ביד ושם. באותה אקציה נרצחו כ-17,500 מיהודי רובנה לתוך בורות שהוכנו מראש ביער סוסנקי, המרוחק כשישה קילומטרים ממזרח לרובנה. על כך מסופר בספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז:

… כבר היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי… ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות וגרגרי יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף נפש [קיימות עדויות שונות על מספר הנרצחים ביער סוסנקי]. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. …והיו שם מוריה של אמי מימי "תרבות", יששכר רייס המנהל בעל הנוכחות הכריזמטית והעיניים החודרות, ההיפנוטיות, שמבטן פילח את חלומותיהן של המון תלמידות מתבגרות, ויצחק ברקובסקי הישנוני, המפוזר והנבוך תמיד, ואליעזר בוסליק הרתחן שלימד תרבות ישראל…

 

 

ד. יצחק הס, תלמיד כיתה ד' מבית הספר "שפה ברורה" בנובי סונץ', כתב שיר על סתיו בחוברת ה, שיצאה לאור בי"ז בחשוון תרצ"ט (11 בנובמבר 1938):

 

סתיו

כבר בא הסתיו אלינו                                                                  כבר עברו החגים,

          ואיתו גשמים,                                                                          נחרבה הסוכה שבנינו…

גשם טורד, לח החוץ                                                                    והציפורים בורחות מאיתנו,

והעלים נושרים.                                                                            – היום בעצמנו ראינו.

ועוד דבר ראינו:

מתכוננים כבר לחורף הקר,

רוח נושבת בגן-העיר הריק –

וצר לנו, כה צר!

 

* יצחק הס נולד ב-1928, והיה בן הזקונים להוריו יוסף ושרה. שני אחיו הגדולים היו יעקב (יליד 1927) ולאה (ילידת 1925). כל משפחת הס בנובי סונץ', עיר נפה במחוז קרקוב, נספתה בשואה. בני המשפחה היו "בגטו A", מקום הריכוז של יהודים שנחשבו כשירים לעבודה. בתחילת ספטמבר 1942 גורשו בני המשפחה למחנה עבודה במושינה, עיירה בנפת נובי סונץ'. ומשם גורשו לאושוויץ בדצמבר 1942, עם חיסול מחנה העבודה, ובה נספו. את דף העד של יצחק ביד ושם אפשר לראות כאן.

 

ה. זאב שטורם, תלמיד בית הספר "תרבות" בלודמיר, כתב שלושה קטעים. במאמר זה אביא רק שיר שהתפרסם בחוברת ט, שיצאה לאור בכ' בטבת תרצ"ט (11 בינואר 1939):

 

חורף

גדולה לילדים השמחה:                                     הוציאו גם מגלשַיִם

שלג לבן כיסה את האדמה!                                גולם שלג יש בגן –

       כבר נסענו במִגְרָרָה –                                       הילדים העמידו אותו כאן.

אני, אחי ואימא                                                  הכול יפה, הכול לבן –

הילדים הוציאו מחליקַיִם                                   חורף, חורף בא!

 

* זאב שטורם נולד ב-1931 להוריו בֵר (דוב) ורחל. אחיו ישראל היה יליד 1924. האב בר היה מהנדס. זאב נספה בשואה בשנת 1942. אפשר לעיין כאן בדף העד של זאב ביד ושם.