"מה תעשה עם הזקנים ברחובות? תחפש את מי שהרג את אמא שלך?" נשאל הסופר אורי את אורלב לפני שחזר, בפעם הראשונה מזה 40 שנים, לגרמניה. כשעזב את אירופה כנער, בסיום מלחמת העולם השנייה, הוא ירק על אדמת גרמניה ונשבע שלעולם לא יחזור אליה.
אבל כשנסע למדינה בה גדלו וחיו אלו שרצחו את אמו, לא חש את אותן התחושות שעלו בו כנער בן 14, שחמש שנים מחייו הצעירים היו גיהנום עלי אדמות. כשהגיע לשם והסתכל על המבוגרים ברחובות, לא הרגיש אפילו לא גרם של שנאה, כעס או רצון לנקמה. וזה לא שלא היו לו סיבות טובות לחוש כך.
*****
תחילת הקריירה הספרותית של מי שנודע יותר מכל כסופר לילדים ונוער, לא רמזה על העתיד לבוא. "ב-20 השנים הראשונות בהן כתב, אבא הוציא לאור 3 ספרים בלבד" מספר בנו של אורי אורלב, הסופר איתמר אורלב. "אלה היו בכלל ספרים למבוגרים", סיפר. הראשון בהם היה אוטוביוגרפיה שכתב אורלב על חייו בזמן מלחמת העולם השניה והשואה בשם "חיילי עופרת". השני רומן על התבגרותו של נער עולה ושמו "עד מחר" והשלישי היה קובץ סיפורים בשם "חופשת הקיץ האחרונה".
"ואז משהו קרה לו, אני לא יודע בדיוק מה", אומר בנו. ב-1976 החל אורלב לכתוב לילדים – ואז כוכבו דרך. משהו נפרץ בו, וזרם יצירתיות גואה פרץ ממנו. "בשש השנים הבאות הוא כתב 12 ספרים לילדים ונוער, זה קצב מטורף", מספר איתמר. אחד מהם, הספר המצליח ביותר של אורלב וזה שפרסם אותו בישראל וברחבי העולם היה "האי ברחוב הציפורים", שעסק בנושא שהעסיק את אורלב כל חייו ושממנו ניסה לחמוק כסופר – ילדותו בשואה. את הספר כתב בסגנון של רובינזון קרוזו, אחד הספרים האהובים עליו והוא אינו סיפורו הביוגרפי אלא עלילה בדיונית שמבוססת על חוויותיו של אורי ואחיו הקטן בגטו. אלמנתו של אורלב, יערה, מוסיפה שאת "חית חושך", סיפורו הראשון לילדים, כתב אורלב כסיפור להמשכים שנועד להקראה ברדיו בפינת הילדים והנוער, שעבורה נהג לעבד ספרים לתסכיתים. לאחר שקיבל תגובות נלהבות על התסכית החליט אורלב לפרסם אותו כספר. "מכאן ואילך הוא חש שמצא את קולו ככותב לילדים ונוער" מספרת יערה.
במשך חצי המאה הבאה, עד לפטירתו בשנת 2022, אורלב היה ידוע בעיקר בזכות הספרים שכתב על תקופת ילדותו בשואה, ועל האופן בו אפשר לילדים בישראל להתוודע אל מה שקרה בשואה, בגובה העיניים ובלי פאתוס או זלזול. "אורי הקפיד לכתוב, לספר, לדבר, על מה שעבר עליו בשואה אך ורק מנקודת ראותו של הילד שהוא היה". מספרת אלמנתו יערה. "הוא היה אומר: אני כתבתי כמו כל שאר האומנים, שפשוט מתייחסים לילדות שלהם, וכותבים על מה שהם מכירים. אני התייחסתי לילדות שלי, שבמקרה הייתה בשואה". יתרה מכך מספרת אלמנתו בשביל אורלב זו הייתה הדרך היחידה שבה היה יכול להתייחס לעברו: "״אני לא מסוגל לחשוב על מה שעברתי בשואה כמבוגר , לא יכול לדמיין את ילדיי במצבים שבהם הייתי. סיפור על השואה בעיני המבוגר שאני כיום משולה בעיני להליכה על קרח דק , שמעידה עליו עלולה לגרום לי לשקוע לתהום.. לכן אני יכול לספר על כך רק מנקודת הראות של הילד שהייתי.״
למרות ואולי בגלל מה שעבר עליו בנעוריו, אורלב היה אופטימי חסר תקנה וכך הייתה גם כתיבתו. "זו הייתה האיכות שלו, והסיבה שהוא כתב היטב לילדים, והוא ידע זאת – שהוא כותב עם תקווה" אומרת יערה. "הוא לא היה מוכן ללכת לראות סרט אם הוא לא היה מוודא קודם שיש לו סוף טוב. זה מי שהוא היה".
הכתיבה של אורלב הייתה מהפכנית לתקופתה. הוא הפך את השיח הציבורי על השואה ועל שורדיה למורכב יותר, אנושי יותר, ובעל שמות ופנים של אנשים שחיו בינינו. עד אז הייצוגים של ניצולי השואה היו דיכוטומיים. במדינה הצעירה לא הצליחו לראות את המורכבויות מאחורי סיפוריהם של הניצולים. שורדי השואה תוארו או כגיבורים – מי שלחמו במסגרת הפרטיזנים או במסגרות אחרות, או כמי שהלכו כצאן לטבח. לצברים היה קשה להכיר בסבל ובזוועות שעברו הניצולים. רבים מניצולי השואה העדיפו להסתיר את סיפוריהם, ולהדחיק את החוויות הנוראיות שעברו, שכן הרגישו שלא היה להם מקום בציבוריות הישראלית.
לכן כתיבתו של אורלב הייתה כה משמעותית. הספרים שכתב לילדים היו הסנונית הראשונה בגישה חדשה לזכרון השואה. הם איפשרו לגדל בישראל דור חדש שמכיר לפחות חלק ממורכבויות השואה וניצוליה כי הוא קרא עליהן במילים שנכתבו עבורו ונכנסו ללבו, ריתקו אותו ונתנו לו נחמה. ספרים כמו "חיילי עופרת" שעובד גם לסרט ששודר בטלוויזיה הישראלית ו"האי ברחוב הציפורים" היו במשך עשרות שנים, מוכרים בכל בית בישראל.
אבל למרות ההצלחה הכבירה לה זכה, למרות השבחים, למרות המשימה החלוצית שמילא – אורי אורלב לא אהב שסימנו אותו כסופר שואה. "היו לו ספרים אחרים מופלאים", אומרת אלמנתו. "נורא עצבן אותו שתייגו אותו כסופר שואה, וכל ספר שהוציא, גם אם לא היה קשור בכלל – ניתחו ופירשו אותו כאילו הוא קשור בעקיפין לשואה, כמו למשל את 'סבתא סורגת'. אמנם הספרים שכתב על השואה באמת הצליחו, והביאו לפרסום שלו ושל היצירה שלו, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מזה."
גם הספרים שכתב אורלב ולא עסקו בשואה זכו להצלחה, אם כי מינורית יותר. ביניהם ניתן למנות ספרים כמו "חולצת אריה", "אח בוגר" ו"רחוקי משפחה". האם הספרים האחרים שלו לא קיבלו את אותה תשומת לב, רק מפני שהוא תויג כ"סופר שואה לילדים ונוער"? אורלב ידע כמה החלק הזה שבו, שבמשך שנים נשאר לא פתור, מצא את דרכו לכתיבתו לילדים, לכתיבתו את הילד שהיה.
*****
לפעמים מזור נמצא היכן שנפער הפצע – גם אצל אורלב, הפיוס עם עברו ועם מה שקרה לו קרה דווקא על אדמת גרמניה.
באותו ביקור ראשון בגרמניה, הקושי היחיד של אורלב התגלה כשהביט בנופים היפים של המדינה, אותם תכנן לצלם במצלמה שלקח עימו. בכל פעם שהוציא את המצלמה מנרתיקה היה קול פנימי שחזר ואמר לו: "אבל זו גרמניה". אורלב היה נרתע לפתע, מוריד את המצלמה מעיניו ונמנע מלתעד את המראות הנהדרים במדינה שהסבה לו סבל כה רב.
עד שלקראת סוף הביקור הגיע אורלב לכנסיית תומאס בעיר לייפציג, בה עבד וניגן המלחין הנודע יוהן סבסטיאן באך במשך שנים ובה גם הוא קבור. כשהקול הפנימי שוב לחש לו לא לצלם, הייתה לאורלב תשובה משלו: "זו לא גרמניה – זה באך". השילוב הייחודי של הצלילים והמראות שהיו חלק מילדותו, הצליחו לפתוח אצלו את אותו מחסום פנימי עיקש והוא הוציא את המצלמה וצילם את התמונה הראשונה שלו על אדמת גרמניה. בנו איתמר אורלב, המתגורר בעצמו בברלין ב-9 השנים האחרונות, מספר לנו שזה היה רגע משמעותי ביחסיו של אביו עם עברו.
עם השנים ביקר אורלב בגרמניה עוד פעמים רבות. הוא התוודע לאחריות שלקח העם הגרמני, שהתחייב לעצמו ללמוד מעברו, החל ליהנות מהביקורים בגרמניה ואף חיכה להם. הוא פגש שם אנשים, ובמיוחד ילדים בבתי ספר, שרצו לדבר איתו על הספרים שכתב. והוא שמח על המפגש איתם. כעבור שנים, כאשר בנו עבר להתגורר שם, הוא בירך אותו על כך.
*****
באחד מאותם ביקורים בבית ספר תיכון בדיסלדורף, מספרת יערה אלמנתו, שאל מנהל בית הספר את אורלב אם יש לו מסר להעביר לתלמידים. "אורי ענה לו 'אני לא יודע למסור מסרים, אני יודע לספר סיפורים'". הוא סיפר להם סיפור קטן שמתאר יותר מהכל מי הוא היה כנער: "'כשהיינו בגטו אחי הקטן חזר יום אחד מהגן וסיפר בהתרגשות שהוא ראה קצין גרמני הולך עם סל מלא לחמניות ומחלק אותן לילדים הרעבים בגטו. אמא מיד אמרה 'מה פתאום, אתה ממציא את זה, לא יכול להיות'. אבל אני – האמנתי לו. ואם אתם רוצים", הוא סיים, "זה המסר שלי אליכם'". כזה היה אורלב, הומניסט גדול שהאמין שיש טוב ורע בכל מקום, ואם תחפש את הטוב, תמיד תמצא אותו.
בנו, איתמר, מספר על מפגש נוסף עם ילדים בגרמניה שחשף את אהבת האדם העמוקה שפיעמה באביו למרות כל מה שעבר. כשרק הגיעו לארץ לבדם, אורי ואחיו הקטן, הם נשלחו לקיבוץ גניגר. אחרי כל מה שעבר, סיפר אורלב לילדים הגרמנים, הייתה לו פנטזיה שמתחת למיטה בבית הילדים יש לו פצצת אטום קטנה. כל ערב, אמר אורלב, החלטתי האם לזרוק את פצצת האטום על ברלין השנואה או לא. ילדה קטנה הרימה את ידה ושאלה: "אז זרקת או לא זרקת אותה?" אורלב השיב: "לא זרקתי. כי הבנתי שגם בברלין יש אימהות וילדים כמוני".
*****
בשנה האחרונה, זוכים ספריו של אורלב לעדנה מחודשת ונדמה שהם רלוונטיים יותר מתמיד. שלושה מספריו יצאו במהדורות חדשות, כדי לתת לדור חדש של ילדים ונוער את ההזדמנות להכיר את הסופר החשוב הזה. חלק מהספרים שיוצאים במהדורה מחודשת לא עוסקים בשואה באופן ישיר. כך למשל "חיית החושך" שיצא לראשונה 3 שנים לאחר מלחמת יום כיפור וכעת יוצא מחדש, עוסק בהתמודדות של ילד שאיבד את אביו במלחמה.
גם ספר פנטזיה שכתב אורלב, "כתר הדרקון", עתיד לצאת מחדש, מספר איתמר בנו ומגלה לנו שהוא ההשראה לספר: כילד הוא שאל את אביו "אבא, מאיפה באים הרעים?" והוא ישב וכתב לו כתשובה ספר שלם. יערה, אלמנתו חולמת שאת "האי ברחוב הציפורים" יתורגם לערבית, ושידפיסו מחדש ספרים אהובים נוספים שלו כמו "שירת הלוויתנים".
אורי אורלב הלך לעולמו ביוני 2022, בן 93, והשאיר אחריו מורשת ספרותית מרשימה, מפעל חיים של רגש, הומניזם וכשרון להבנת נפשם של ילדים וילדות: "היו לו חיים טובים, מלאים וחיוביים, שזה מה שאפיין אותו יותר מהכל".