האדם (עדיין) מחפש משמעות: כשויקטור פרנקל חזר פתאום לרשימות רבי המכר

בשלהי 1945 עמד ויקטור פרנקל מול השוקת השבורה שנותרה מחייו: אחרי ששרד בעצמו את מחנות הריכוז הנאציים הוא איבד את אהובתו, את העובר שנשאה ברחמה, את מעמדו המקצועי ואת כתב היד של ספרו. עכשיו הוא נאלץ להתחיל מחדש. אבל האם אפשר בכלל לעשות דבר כזה? האם אפשר לשרוד את התופת ולקום ממנה חזק יותר? התשובה שהוא סיפק לעולם לשתי השאלות הללו הייתה חד משמעית - כן

ויקטור פרנקל עם אשתו השניה, אלינור

איך מגיע ספר קטן, בעיצוב מיושן, שנכתב לפני כמעט שמונים שנה באוסטריה לרשימות רבי המכר של מדינת ישראל של שלהי 2023? 

ויקטור פרנקל, מי שכתב את הספר הזה (ועוד רבים שהגיעו אחריו) היה אולי עונה לנו שהאדם מחפש משמעות – תמיד, לא משנה באיזה מאה נולדת. או עם אילו זוועות נאלצת להתמודד. 

ויקטור אמיל פרנקל נולד בוינה הגנדרנית והמשכילה של תחילת המאה העשרים. כבר בגיל שלוש או ארבע הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות רופא ולטפל בבני אדם, ולא עברו שנים מעטות בטרם החליט שרפואת הגוף אינה מספיקה והוא רוצה להתמקד דווקא ברפואת הנפש – פסיכיאטריה. 

אלזה וגבריאל, הוריו של ויקטור פרנקל. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut

אי אפשר היה לבחור סביבה מושלמת יותר ללימודים כאלה מזו שהייתה לפרנקל:  וינה הייתה אז בירת הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה. מוסדות הלימוד ומכוני המחקר הווינאים היו מהמתקדמים בעולם בתחום, והעיר הייתה מלאה בחוקרים ומדענים ידועי שם. הוא למד אצל תלמידיו של זיגמונד פרויד, ואף ניהל עם פרויד עצמו מערכת מכתבים מסועפת עד כדי כך שכאשר הם נפגשו בסופו של דבר, לחץ אבי הפסיכואנליטיקה את ידו ואמר: "ויקטור פרנקל, וינה, רחוב צ'רנין מספר 6, דלת 25, נכון?"

אבל העיר הייתה רק התפאורה – הוא עצמו היה מוכשר וחרוץ, מלא רעיונות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר בנפש האדם. הוא גם היה נואם בחסד, וכבר בגיל 15 נשא את נאומו הראשון שכותרתו – היומרנית עבור ילד בגילו – הייתה "על משמעות החיים". 

פרנקל נחל הצלחה מסחררת, ובמהירות. הוא עדיין לא היה בן עשרים כשפרסם את מאמרו הראשון (בעידודו של פרויד, שמאוחר יותר יצא נגד רעיונותיו), ובקושי מלאו לו 25 כשקיבל את הדוקטורט הראשון שלו. בזמן הזה הוא התחיל לנסח את תורתו המקצועית העצמאית – הלוגותרפיה – פסיכותרפיה מבוססת משמעות (השם נגזר מהמילה היוונית "לוגוס" שפירושה "משמעות").

לימים כונתה הלוגותרפיה "האסכולה הוינאית השלישית לפסיכותרפיה", כשקדמו לה האסכולות הוינאיות הראשונה והשניה – זו של פרויד וזו של אדלר. 

אדלר עצמו, שבתחילה היה מתומכיו הנלהבים של פרנקל כוכב האקדמיה הצעיר, התרשם שלא לטובה מרעיונותיו העצמאיים וממש "זרק" אותו מ"החברה לפסיכולוגיה אינדיבידואלית" שעמד בראשה. 

אבל זה לא פגע בפרנקל. להפך. הוא התפרסם באירופה ובעולם בזכות עצמו והוזמן להרצות במוסדות אקדמאיים מובילים – הרצאות שהיו ממלאות אולמות של סטונדנטים וחוקרים נלהבים. 

פרנקל נהג להתכתב עם אנשי שם ידועים בתחומי הפילוסופיה והרפואה. מכתב אל מרטין בובר, אותו הוא חותם במילים "בדרישת שלום מיוחדת ובהערכה כנה". המכתב מתוך ארכיון מרטין בובר, הספרייה הלאומית.

אם עולה מן התיאור תמונה של נער ואדם צעיר רציני עד אימה, שקוע רובו ככולו בין ספרים עבי כרס ומנותק מן העולם – הרי שזו תמונה רחוקה מאד מדמותו מלאת החיים והאהבה של פרנקל הצעיר. 

הרצאותיו היו מבוקשות כל כך לא רק בשל רעיונותיו ומחקריו שקנו להם שם, אלא גם בגלל שהוא ידע לדבר בגובה העיניים ותיבל את המידע היבש בהומור עדין. 

קסמו האישי של פרנקל עזר לו גם בקרב בנות המין היפה. הוא מספר בזכרונותיו איך היה משתמש במעמדו כמרצה צעיר "לתפוס" בחורות שמצאו חן בעיניו: הוא היה מספר להן על "איזה פרנקל אחד" שהוא מרצה בחסד, והיה מזמין אותן לבוא להרצאה הבאה יחד איתו. נקל לדמיין את התפעלותן של הנערות כשהמלווה לצידן היה קם ועולה על הבמה, לקול תשואות הנוכחים באולם. 

בינתיים, הנאצים סיפחו את אוסטריה. פרנקל, שהיה תומך נלהב של התנועה הציונית האוסטרית, נדרש "להוריד פרופיל". הוא כבר לא היה יכול להתהדר בתואר "דוקטור", שנשלל מרופאים יהודים, ונאלץ לסגור את הקליניקה הפרטית שפתח פחות משנה קודם לכן. 

בשנת 1940, כשהוא בן 35, הוא מונה לתפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. למרות שסיכן בכך את חייו – הוא סיפק לחולים אבחנות פסיכיאטריות כוזבות על מנת למנוע מהנאצים הוצאה להורג או כליאה של חולי נפש. 

על אף מעמדו האקדמאי והחברתי הגבוה, היה ברור שכיהודי, עתידו אינו מזהיר. האמריקאים פתחו לו את שערי ארצם שהיו נעולים בפני רבים אחרים, אבל הוא בחר להישאר בוינה לצד הוריו המבוגרים שלא זכו לקבל את הויזה המיוחלת. 

בדיוק אז, כשהעתיד היה ענן שחור מאיים – הוא פגש בבית החולים את האחות טילי גרוסר, והתאהב עמוקות. הם התחתנו באותה שנה, והיו הזוג היהודי האחרון שהורשה להתחתן רשמית בווינה שבשליטת הנאצים. אבל כשטילי נכנסה להריון, הזוג הצעיר נאלץ לוותר על החלום המשפחתי – יהודיות הרות נשלחו למזרח באופן מיידי, וטילי נאלצה לעבור הפלה כדי להציל את חייה. 

שנים אחר כך, יוקדש אחד מספריו "להארי, או למאריון. ילדים שלא באו לעולם". 

ויקטור וטילי ביום חתונתם. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

בספטמבר 1942 הוא נלקח, יחד עם טילי, הוריו ושאר בני משפחתם לגטו של "המיוחסים" – טֶרֶזְיֶינְשְטָט. בגטו, במסגרת תפקידו כרופא ופסיכיאטר הוא פיתח תוכניות פסיכולוגיות להקלה על ההלם הראשוני של האסירים החדשים ולמניעת התאבדות. 

כשאביו גסס בין זרועותיו ממחלת ריאות, הוא בחר בחמלה על פני שרידות – והזריק לאביו את מנת המורפיום היחידה שהצליח להבריח למחנה על מנת שיוכל למות בשלווה יחסית. 

שנתיים אחרי שהגיעו לגטו, שאר משפחת פרנקל הועלתה על אחד המשלוחים למזרח – למחנה ממנו איש כמעט לא שב – אל אושוויץ. 

בדרך, ברגעים האחרונים לפני שנפרד מאשתו, הוא אחז בידיה וביקש בקול הנוקשה ביותר שהצליח להפיק מעצמו באותם רגעים: "טילי, הישארי בחיים בכל מחיר. את שומעת? בכל מחיר!" זה לא עזר. הוא לא פגש אותה שוב, אבל היה בטוח עד סוף ימיו שהיא הייתה בין 17,000 האסירים והאסירות שמתו באזור ברגן בלזן (המחנה בו הייתה בסוף המלחמה כנראה) רק אחרי השחרור. 

לא רק את בני משפחתו לקחו הנאצים. בכיס המעיל שנאלץ לוותר עליו כשהגיע למחנה היה כתב היד הכמעט מוכן של ספרו הראשון על יסודות שיטת הלוגותרפיה – "הרופא והנפש". לימים הוא סיפר שבאותו יום בו נלקח ממנו כתב היד, הוא מצא במעיל אחר שקיבל במחנה דף קרוע מסידור תפילה, ועליו מילות תפילת "שמע ישראל". הוא ראה בכך סימן שעכשיו תורו לא רק לנסח רעיונות גבוהים אלא גם, ואולי בעיקר, לחיות לפיהם. 

כריכת המהדורה הראשונה של הספר "האדם מחפש משמעות" שיצאה לאור בוינה, 1946. הספר עדיין מככב ברשימות "הספרים שאדם חייב לקרוא בחייו" במדיות שונות עד היום.

אבל אם על טילי הוא יכול היה רק לחשוב ולחלום, הרי שבנוגע לספר הוא הצליח לעשות משהו ממשי. הוא המשיך לעסוק בכתיבתו לאורך כל אותה תקופה – בעיקר בראשו, אבל גם בכתב – על פיסות נייר קטנות שהצליח להשיג. 

"אני משוכנע", הוא כתב לימים, "שאני חב את הישרדותי, בין היתר, להחלטתי לשחזר את כתב היד שלי שאבד. התחלתי לעבוד עליו כשהייתי חולה בטיפוס וניסיתי להישאר ער, אפילו בלילה, כדי למנוע התמוטטות של מערכת כלי הדם. אסיר אחד נתן לי ביום הולדתי הארבעים זנב עיפרון שגנב כמעט בנס, וגם דפים אחדים מטפסים של האס.אס. רשמתי על הגב של טפסים אלה את ראשי הפרקים שעזרו לי לשחזר את ספרי."

מתוך אותם ראשי פרקים, ומתוך כל שעבר עליו בשנים הללו – הוא כתב ספר חדש. "האדם מחפש משמעות" נכתב בוינה מיד אחרי המלחמה, כשבמשך תשעה ימים רצופים פרנקל עמד מול כתבניות שהעלו את שטף דבריו על הכתב. 

הפתקים עליהם כתב פרנקל את ראשי הפרקים של ספרו במחנה הריכוז. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

את תורת הלוגותרפיה פרנקל פיתח עוד לפני המלחמה, אבל הספר הזה, שיצא לאור אחרי שנים של נדידה בין מחנות ריכוז, לא היה בדיוק הספר שתכנן להוציא. עכשיו, נוסף על תורתו המדעית "היבשה" הכיל הספר את סיפור הישרדותו שלו במחנות הריכוז, סיפור אוטוביוגרפי ששימש מעין מקרה בוחן ללוגותרפיה. 

שכן, תוך כדי שגרת החיים הבלתי אפשרית של המחנות הוא בחן על עצמו ועל הסובבים אותו את תורתו הפסיכותרפית. הוא מצא ששלושת היסודות העיקריים עליהם הוא העמיד את שיטת הלוגותרפיה – השאיפה למשמעות, משמעות החיים וחירות הרצון – הועמדו בפני המבחן האכזרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועמדו בו. 

"אנחנו שהיינו במחנות הריכוז, זוכרים את אלה שהיו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, או כדי לתת להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות, לבחור את דרכו".  

האנשים ששרדו, כך טען פרנקל, לא היו האנשים החזקים ביותר, או העליזים ביותר, אלא האנשים שהצליחו למצוא משמעות ששווה לחיות עבורה. "כל מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך" הייתה אמנם אימרה של ניטשה, אבל פרנקל נתן לה משמעות מעשית. 

התוצאה הייתה ספר קטן – בקושי 200 עמודים, שנמכר ביותר מ-12 מיליון עותקים ונחשב שעיני רבים לאחד הספרים המשפיעים ביותר בעולם. 

עם סיומה של המלחמה ושחרורם ההדרגתי של מחנות הריכוז, חזר פרנקל מהתופת לווינה עיר הולדתו, למציאות האיומה בה גילה שכל בני משפחתו נרצחו, פרט לאחותו. בדוגמה אישית מרהיבה – הוא קם, וכשהוא רואה לנגד עיניו את המשמעות הגדולה ביותר של חייו ("לעזור לבני אדם למצוא את המשמעות שלהם", לפי דבריו שלו עצמו) – הוא הפשיל שרוולים ויצא לבנות מחדש את חייו. 

הוא נישא בשנית, לאחות בשם אלינור, ונולדה להם בת – גבריאל. היו אלה נישואי אהבה בין יהודי מאמין (הוא הניח תפילין מידי יום עד סוף ימיו) לנוצריה מאמינה לא פחות. היא הייתה מגיעה איתו לבית הכנסת והוא היה מתלווה אליה לכנסיה. 

ויקטור פרנקל עם סטונדטים בארה"ב. התמונה באדיבות Viktor Frankl Institut.

מאז ועד היום, רעיונותיו של ויקטור פרנקל הופצו ברחבי העולם כולו. הוא פרסם כ-40 ספרים שתורגמו ללמעלה מ-50 שפות. הוא עצמו נשאר לחיות בוינה עד סוף ימיו, אבל בילה שנים רבות בנסיעות ארוכות להרצאות ומפגשים בכל מוסד אקדמאי חשוב על פני הגלובוס. 

העובדה ש"האדם מחפש משמעות" חזר להיות רב מכר דווקא עכשיו, דווקא כשאנחנו בעיצומה של אחת התקופות הקשות והמאתגרות שעברו על מדינת ישראל, מלמדת יותר מכל על הרלוונטיות הנצחית של רעיונותיו. 

מאחר והוא עצמו אינו נוכח כאן איתנו כדי לספק מילים של נחמה ומשמעות, איננו יכולים אלא לשאוב מדבריו שנאמרו בעבר, בהתייחסות למאורעות נוראים אחרים: 

"לא מצב של העדר מתיחות הוא שדרוש לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו." 

כריכת המהדורה העברית המחודשת של הספר "האדם מחפש משמעות" – המהדורה שנכנסה בסוף השנה שעברה לרשימת רבי המכרבישראל.

בית קטן בהרי ירושלים: הילדים של גיבורי מעלה החמישה

האם הר טרשי, חשוף ומטווח על ידי אויבים הוא מקום טוב לגדל בו ילדים? כמה שמחה יכולה להיות לתינוקת בת עשרה חודשים שמאבדת את אביה לטובת חזון לאומי? סיפור על הילדות החלוצית בקיבוץ מעלה החמישה - אהבה, משובה וצחוק לצד איומים תמידיים ואבדן.

יערה, התינוקת היחידה שנשארה מחמשת הנרצחים על שמם נקרא הקיבוץ. באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

"המונים שוב התאספו, אותם המונים שבאו בעת ההלויה ומגמתם אחרת. במקום דמעת אבל נצנצה הפעם בעיניהם דמעת אור וגיל. השמחה השתפכה מלבם ואחזה כשלהבת חוגים יותר ויותר רחבים. כתף אל כתף, יד על שכם, האוירה מפיצה שכרון, ידים נעות, רגלים דופקות סביב סביב, ביתר שאת. התחולל המחול. נעצמו העינים, אפס כובד הגוף. הכל מסתובב יחד, הכל רועד, הורה עלי עלי." 

(תיאור שכתב יצחק, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, ביום הנחת אבן הפינה, כ' תמוז, תרצ"ט)

בתחילה לא קראו להם "מעלה החמישה", כי עוד לא קרה האסון, והם היו עדיין "סתם" קבוצה חלוצית צעירה, אחת מיני רבות שעלו מאירופה, במטרה לבנות להם בית – פרטי ולאומי – חדש בארץ ישראל. 

הגרעין הראשון – שנקרא גרעין "במעלה" היה מורכב מחברי 2 קבוצות נפרדות אליהם נוספו בהמשך צעירים מעליית הנוער – קבוצה מתנועת ויתקיניה וקבוצה מתנועת גורדוניה שהתאחדו במגורים זמניים בקרית ענבים שבהרי ירושלים. 

המטרה הייתה הקמת נקודת יישוב חדשה. הויכוח היה – האם להתיישב בעמק או לקחת על עצמם את המשימה ההרואית "לכבוש את ההר" ולהתיישב במקום הקשה הזה. 

חברי הקבוצה הראושנים במעלה החמישה. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-144)

הימים היו ימי המרד הערבי הגדול, ובינתיים נענו חברי הקבוצה לבקשת ההסתדרות וקיבלו לידיהם את הטיפול במחצבת האבן בנחלת יצחק שננטשה על ידי בעליה הערבים. העבודה במחצבת האבן הייתה קשה ולא מוכרת לחברים שעברו הכשרה חקלאית בעיקר, תנאי הדיור היו קשים ולא נוחים – הם לנו באולם מרכזי אחד ונאלצו להשתתף במשמרות שמירה אחרי העבודה. בנוסף, עבדו במקביל בייעור באזור. 

בתוך החבורה החלוצית הזו שעדיין חיפשה את מקומה, היה גם זוג צעיר אחד – יצחק וחנה מגדל. באותה תקופה ראשונית של עבודה קשה לצד התקפות הערבים ועתיד שעדיין לא היה ברור, נולדה להם בבית החולים הדסה הישן בירושלים – בת. התינוקת יערה הייתה ביתם הבכורה של הזוג מגדל אבל הצאצא השלישי של חברי הגרעין הראשונים. 

יערה התינוקת. התמונה באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

למרות חילוקי הדעות והקשיים הראשוניים, היה ברור לכל החברים כי גם, ואולי בעיקר, עבור הילדים ועתידם – הם צריכים לקבל החלטה בנוגע להתיישבות.

אבל המציאות קיבלה את ההחלטה הקשה עבורם. 

בתשיעי בנובמבר, 1937 יצאו כמה מהחברים לעבוד בסלילת כביש בהר הרוח, מעט דרומית למקום הקיבוץ היום. הם הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, כליהם עמוסים על חמור, ישירות לתוך מארב ערבי. היריות שהרגו אותם היו כמעט מטווח אפס. קבוצת החברים הבאה שהגיעה מיד אחריהם הספיקה לראות את המרצחים בבריחתם. 

אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושוע פוחובסקי, משה בר גיורא (באומגרטן) ו-יצחק מגדל, אביה של התינוקת יערה, נרצחו באכזריות.  

תחושות חברי הקבוצה הקטנה היו קשות מאד, אבל נפלה ההחלטה: הם יבחרו בהתיישבות בהר, למרות הקושי הפיזי והביטחוני. הם יעשו את זה בגלל נרצחי העבר ולמען עתיד ילדיהם. 

העמוד בספר החברים בו מצוין, בלקוניות משהו, מותו של יצחק מגדל. באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

בארכיון מעלה החמישה, שפועל מזה שנים רבות לשימור כל פיסת היסטוריה הקשורה לקיבוץ, שמורים עד היום דברים שכתבו בזמנו חברי הקבוצה, כשהם חושפים את רגשותיהם ומתעדים את הרגעים המכוננים של התיישבותם. 

כחלק מפרויקט רא"י, במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מעלה החמישה, משרד המורשת והספריה הלאומית – מרבית הפריטים הללו זמינים דיגיטלית לכלל הציבור באמצעות אתר הספרייה. 

לקראת סוף יולי 1938 יצאו חברי הקבוצה מקרית ענבים, כשהם מלווים בכוח עזר של תושבי ירושלים ושאר היישובים בסביבה. הם עלו לקברם של החמישה, ואז התקיים טקס הנחת אבן הפינה בראש ההר. 

המלווים עזרו בהקמת סידורי הלינה והביצורים הראשונים, אבל בסופו של דבר – הם עזבו, משאירים מאחוריהם את חברי הקבוצה שנבחרו בקפידה להיות ראשוני המתיישבים – אלה שיכשירו את הקרקע והמבנים להגעתם של כל השאר. 

"15 חברים נשארו במקום. מסביב לסלע קשה התיישבו לארוחתם הראשונה במקום הזה. איזה ספוק נשגב, איזו הרגשה נעימה נסוכה על האנשים כשאחרי יום הרעש הסתכלו למעשה ידיהם. 

הרוח הקיצית נשבה וטאטאה את עקבותיהם של ההמונים, ברעש הסתובבה מסביב לצריף החדש, הקיפה אותו סביב סביב, וכשהבינה שאין להכניעו, תרה לה דרך אחרת בישימון. 

ומהיום והלאה על הפסגה הגבוהה הולך ומתפתח מפעל מעלה החמשה, מטופח בידי חברים מעטים שהתקשרו עם המקום קשרי חיים ומוות, קשרי נצח. "

(יצחק, מעלה החמישה, כ' כ' תמוז, תרצ"ט)

עיתון דבר מספר על הקמת מעלה החמישה, 22 ביולי 1938. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

הקבוצה הראשונה מנתה מעט חברים "שידעו פרק בשמירה וביטחון", הם התנהלו במעין משטר צבאי, בלב שטח עוין ומועד להתקפות ערביות. הנקודה טרם קבלה צביון של יישוב. אפילו נשים לא הגיעו עדיין, פרט לבחורה אחת שנשאה בתפקיד רפואי. 

הם הכשירו את הקרקע מסביבם לנטיעות חקלאיות אבל בעיקר בנו – ביצורים, לולי עופות, קו מים מקרית ענבים ובתים. 

"אך הספיקו לגמור את שני בתי הסוכנות הראשונים ועלו הילדים ואיתם ההורים. מה היתה שמחת הפעוטים, שגם הם עלו לנקודה. חזון העליה שלהם התגשם והתבטא בשמחה ילדותית עמוקה. ומי מאיתנו ידע להביע אל נכון את רגשותיהם של הילדים, ולא קל לילדים, אבל חלוצים המה. ככה צעד אחרי צעד נכבש המקום ונכנע לידי בני אדם, אדוני הטבע ויוצרי התרבות". 

(לאה, מעלה החמישה)

ילדים ראשונים במעלה החמישה. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-055)

עם הגעת הילדים, הפכה הנקודה ממשלט צבאי למחצה, לבית. בית בו הם עתידים להקים משפחות, לגדל את דור העתיד של העם. 

אפשר היה להניח כי ילדים הגדלים לצד עמדות קרב, כשהוריהם והמבוגרים סביבם שקועים עד צווארם בהכשרת שטח אדמה קשה למגורים ולמשק תוך כדי תורנויות שמירה קשוחות, יאלצו לוותר על המקום הראשון בתשומת ליבם או ברגשותיהם של האחראיים עליהם. 

המציאות הוכיחה את ההיפך – הילדים היו מקור עונג ותקווה לכלל החברים – לא רק להוריהם או למטפלותיהם. 

וכך מספרת צילה כהן רוטבליט על היום הראשון של דליה – התינוקת הראשונה של הקיבוץ – בגנון: 

"מאורע חשוב בחיינו הפנימיים: דליה יוצאת מהטיפול ועוברת לגנון. מתחילה בשבילה תקופה חדשה, יותר מעניינת אבל גם יותר קשה… למרות רצוננו הטוב אין ביכולתנו לסדר גנון אצלנו.. ברגע זה, עם השינוי הרב בחייה הצעירים והרכים של דלינקה נאחלים אנו לעצמנו, שהבת הבכורה הזו לא תאכזב את תקוותינו שאנו תולים בה, ושתגדל לנו לשבח ותהילה"

כשנולדה רעיה לחנה ויצחק ז"ל, ניהלו המטפלות מעקב קפדני אחר התפתחותה וגדילתה. במעין יומן "טיפת חלב" שהקדים את זמנו, נרשמו בכתב יד מסודר ומוקפד משקלה, מה אכלה, ומאילו מחלות ינקות סבלה. 

יומן מעקב ההתפחות של יערה, באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

כשגדלה, כבר היה גנון בקיבוץ עצמו, והיא לא נאלצה להיפרד מידי יום מסביבתה הטבעית כמו חברתה הגדולה דליה. הגננת הייתה בדנה, שאהבה את הילדים אהבת נפש, והם החזירו לה אהבה. 

חייהם היו מלאים בשירים וסיפורים, היו להם בובות, משחקים וספרים ושגרה כמעט רגילה, של כל ילד בכל מקום בעולם. כאילו שהם לא גרים על הר חשוף מול אויבים שינצלו כל הזדמנות לפרוץ לביתם ולרצחם. כאילו שכמה עשרות מטרים מהגן אין עמדת שמירה מצוידת בתתי מקלע ורימונים. כאילו שמעולם לא שמעו, תוך כדי שירת שירי בוקר הדי הפגזות או צרורות ירי כבדים. 

הם היו ילדים כמעט רגילים, שהתלוננו על מקלחות קרות מידי, דרישות מעצבנות של המבוגרים כמו להוריד את הנעליים בכניסה לבתים ולגן (הם חיו בסביבה שברובה לא הייתה עדיין סלולה או מרוצפת, והנעליים היו מתמלאות בבוץ ואבק – תלוי בעונת השנה) והדרך הארוכה לבית הספר שהיה במרחק של 2-3 קילומטרים. 

אבל האם מעטה הנורמליות הזה הספיק כדי לחפות על העובדה שאביה של יערה לא חיכה לה מידי ערב בבית? שהוריהם של דליה, גדעון, איתנה וגילה השתתפו מידי לילה בתורניות שמירה מחוץ לבית? 

הורים וילדים בקיבוץ, 1938. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-040)

ב 29 בנובמבר 1947, ההורים והמטפלות ניסו לבחור בין שגרה נורמלית להכרה בגודל האירוע: הילדים לא הורשו להישאר ערים, אבל הובטח להם שיעירו אותם עם תוצאות ההצבעה. בסופו של דבר, הם נשלפו טרוטי עיניים ממיטותיהם כדי להשתתף בחגיגות בחדר האוכל של הקיבוץ. 

אבל הצהלה לא נמשכה לאורך זמן. הסביבה החלה להיות יותר ויותר מסוכנת. עכשיו כבר התווספו למצבת המגורים בקיבוץ פלמחניקים שסייעו בהגנה ובהכשרה של החברים למלחמה הממשמשת ובאה. הילדים היו צופים בסקרנות באימוניהם ובאורחות חייהם, ואז שומעים מהמטפלות כי זה נהרג וזה נפצע. 

הלימודים בבית הספר נפסקו, הילדים עכשיו עזרו במילוי שקי חול, תרגלו מה עושים בזמן הפגזה (ממד לא היה, בדרך כלל הם פשוט נשכבו בין המיטה לקיר בחדריהם) ובעיקר השתדלו שלא להסתובב "מתחת לרגליים" של המבוגרים הטרודים. 

ילדים עוזרים בעבודות הרפת, 1946. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-013-006)

אחרי נפילת גוש עציון, התקבלה התראה כי יש לצפות להתקפה מצד כוחות האויב שכבר לא היו מרותקים לגוש. בדיוק אז הסתיימה בניית המקלט הראשון. באחד הלילות של סוף מאי, כשהחלה הפגזה כבדה העבירו את הילדים למקלט שעדיין היו בו שאריות של חומרי בניה. 

"במקלט הלבשתי את הילדים והספקתי לתת להם ארוחת בוקר" מספרת חברת הקיבוץ עדנה וקסלר: 

"עוד לא הספקנו להתארגן בסידור הילדים במקלט ולפתע נפלה הפקודה לפנות מיד את המקום. מבלי שאדע מאין, הופיעו פתאום בחורי הפלמ"ח בתוך המקלט. את האמהות שהגיעו הם הוציאו החוצה כי לייעל את הפינוי ולזרזו. לא הרשו לאמהות להתערב ולחפש את ילדיהן, אלא תחבו לכל אחת מהבחורות ילד קטן לידיים וציוו לרוץ לעבר קרית ענבים. הילדים הגדולים יותר רצו אחרינו בעצמם." 

בקרית ענבים כבר חיכו להם אוטובוסים שפינו אותם לירושלים – תחילה לבתים בשכונת קטמון ואז למנזר רטיסבון, שם הם נשארו עד לסיומה של המלחמה.

לאחר המלחמה, הם חזרו. ומאז ועד היום הם ממלאים את המדשאות, המטעים והשבילים בקולות של צחוק וחיים.

סיפור מלחמה: הספרים שמרפאים אותנו

"הצורך לארגן את התוהו ובוהו של המציאות סביב סיפורים הוא צורך אנושי שמתעורר ביתר שאת גם בעת הזו". אילה דקל מספרת על מקומם ותפקידם של ספרים וסיפורים בימים של מציאות שבורה וכאוטית

אביתר, תבור ובארי - ילדיה של אילה דקל, בעולמו של הארי פוטר. עולם סיפורי מסודר עם סוף טוב בצילה של מציאות מסוכסכת וכאוטית.

בשבעה באוקטובר, כשאזעקות התחילו להישמע במרחב והאימה מילאה את האוויר, בן הזוג שלי מיד עלה על מדים ויצא למילואים. אני הייתי דבוקה למסך הפלאפון כדי לשמוע עדכונים מאנשים אהובים וכדי לנסות לחלוב מידע מהחדשות. הבן שלי בחר בדרך אחרת, הוא הרים מהמדף את הספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון ולא עזב את גיבור הספר יומם וליל. הוא קרא בין חמש מאות לאלף עמודים ביום, והתעמק במיתולוגיה היוונית שהיא כה שונה ממה שמתרחש במרחב סביבנו.

"אמא, המלחמות שהיו פעם יותר הוגנות" הוא הסביר לי בין ספר לספר, "להילחם בחרבות זה יותר הוגן מרובים, יש לצד השני יותר יכולת להתגונן כשכל אחד מחזיק חרב".

ילדים קוראים. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף יוסף דרנגר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המלחמה מאיימת על הסדר של חיינו, וכשהחרדה נכנסה אל הלב, הוא חזר אל העולם המסודר שנמצא בין הספרים – שעל אף שיש בו מלחמות, על אף שיש בו רעים, ורבים עלולים לחשוב שהוא יכול להוות טריגר – הוא עולם מסודר. יש בו עלילה שמתקדמת בקצב הנכון. יש בו התחלה, אמצע וסוף ויש בו את הידיעה הברורה והעמוקה שהטובים ינצחו בסוף.

"המציאות היא תמיד לא אחידה, מסוכסכת, מלאת סתירות. הדרך היחידה לארגן אותה לתבנית משמעותית אחידה היא לנסות לספר סיפור" כותב ויליאם פוקנר. במידה רבה הוא מתאר את מה שאנחנו רואים סביבנו מאז אותה שבת שחורה. המציאות היא כאוטית, אין בה שום סדר או כוונה. אנחנו מנסים לסדר אותה בתבנית סיפורית כי אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור.

בני אדם זקוקים למזון, לביטחון, לאהבה. ובני אדם זקוקים גם לסיפור. הצורך לארגן את התוהו ובוהו של המציאות סביב סיפורים הוא צורך אנושי שמתעורר ביתר שאת גם בעת הזו.

בארי מתמודד בדרכו שלו. צילום: אילה דקל.

הסיפור בימים האלה יכול לנחם, לנרמל, להרגיע ולתמוך. אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק איך נראית המציאות, אנחנו מפעילים את הדמיון מתוך מה שאנחנו רואים ויודעים. הסיפורים עוזרים לנו להושיב חלקי דמיון במקום טוב יותר, הם עוזרים לנו להרגיע את הנפש.

בימים של חג החנוכה, כשהקרבות עוד משתוללים, אנחנו עדים להדלקת נרות וחנוכיות גם במקומות לא שגרתיים – בכיכר החטופים בתל אביב ובלב עזה ממש. אל מול הנרות הדולקים מסופר שוב ושוב סיפורם של המכבים, והגבורה אז מחזקת את הלב גם היום. ואותו אור שמאיר דרך סיפור המכבים כבר אלפי שנים מעודד את כולנו ומנחם אותנו. מספר לנו שעוד נצליח לצאת מאפילה לאורה. מזכיר שהעם היהודי כבר ניצח את החושך בעבר ומספר לנו שנצליח גם הפעם.

כשהסתובבה השמועה על אישה שילדה בשבי החמאס, חזרתי בתוך ראשי שוב ושוב אל שתי סצנות ספרותיות. האחת מתוך ספרה של ויקטוריה היסלופ על אישה שילדה במחנה עבודה ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, והשניה מתוך ספרה של ג'וג'ו מויס "מתנת כוכבים", שבה מתרחשת לידה בין כתלי בית הסוהר בדרום ארצות הברית בראשית המאה העשרים. בשתי הסצנות, על אף הקושי הנוראי שיש בסיטואציה, נולדת ברגעים הקשים האלה גם חמלה אנושית. השומרים והקלגסים מתרחקים קצת כדי לתת מקום לחיים להיוולד. אמנם הסופים לאו דווקא טובים בשתי הסצנות, אבל יש איזה רגע, איזה זיק של תקווה כשאמא פוגשת את התינוק שבוקע מתוכה. ובאותם רגעים קשים, כשחשבתי על אישה שילדה בשבי, קיוויתי וייחלתי שגם שם יש רגע כזה, בתוך המציאות הנוראית. הסיפורים שהכרתי בין הדפים והמילים עזרו רגע להחזיק את המציאות.

סיפורים עוזרים להחזיק מציאות. עטיפות הספרים "האנשים שאהבנו" ו"מתנת הכוכבים".

כשהבן שלי שמע על כך שיש ילדים חטופים הוא נחרד עד עמקי נשמתו, והיה קשה מאד להרגיע אותו. המילים הרגועות הראשונות שלו היו – "אני מקווה שבשבי של החמאס יש מישהו שדואג לילדים כמו שגברת בלום דאגה לויש ואוליבר".

בתוך החרדה לילדים שבשבי הוא חזר לסצנה ספרותית שהוא מכיר מתוך הספר כראמל, בה נחטף התינוק אוליבר (ובסדרה הטלוויזיונית נחטף הילד ויש). בסיפור, בין החוטפים יש אישה אחת, שעל אף שהיא מרשעת איומה, היא מצליחה לדאוג לו ולוודא שלא יהרגו אותו – גברת בלום. כדי להרגיע את נפשו, הבן שלי שאב כוחות מסצנה של שבי שהוא מכיר, מגברת בלום והטיפול שלה בילד החטוף בסדרת כראמל.

גברת בלום. גם נבלים יכולים לשמור. צילום מסך מתוך הסדרה "כראמל" בכאן לחינוכית.

סצנה נוספת שעזרה להתמודדות עם השבי נמצאת בסדרת הארי פוטר. שם מוחזקים במרתף חשוך ואיום לונה לאבגוד ואדון אוליבנדר. כשהם משתחררים מכלאם אומר אדון אוליבנדר כי לונה, הילדה, היתה נקודת האור שלו במקום הנורא ההוא. היא עזרה לו להיזכר שכדאי להמשיך לחיות. אנחנו מתחילים לשמוע סיפורים על השבי הנורא שעברו החטופים, בהם נקודת האור היא רגעי החמלה.  איתן יהלומי, ילד בן 12, וויתר על המזרון שלו עבור אישה מבוגרת יותר. ילד אחר אמר לאוהד מונדר מזל טוב ליום הולדתו, וסיפר לו שראה בטלויזיה איך המאמן של נבחרת הפועל באר שבע מברך אותו. רגעים קטנים של דאגה אנושית בשבי. של עזרה בתוך סיטואציה בלתי אפשרית.

באחד מרגעי השבירה שלי במלחמה, הרגשתי שהכל אבוד. שאין יותר תקווה ואנחנו לא נצליח לצאת מהמצב הזה לעולם. לא ראיתי אופק. בכיתי ללא הפסקה ואפילו עברתי התקף חרדה. כשהתכתבתי עם חברה היא בחוכמתה שלחה אותי למילותיה של לונה לאבגוד בספר השביעי בסדרת הארי פוטר. הם נמצאים באמצע קרב נוראי מול אדון האופל, נראה שהכל אבוד, פרד מת, ההגנות של הוגוורטס נפרצו, נראה שכולם הולכים למות. באמצע הקרב, הארי מרגיש שהוא לא יכול יותר, שאין לו תקווה. ואז לונה מציעה לו משהו טוב שהוא יכול לחשוב עליו: העובדה שהם עדיין נלחמים, שיש סביבו אנשים שלא ויתרו, שהם נאבקים ולא נכנעים לרוע.

אנחנו עדיין נלחמים. שלושת המילים האלה הלכו איתי במשך ימים ועזרו ללב להתגבר. הידיעה שאנחנו לא מוותרים. שעל אף הרוע, האלימות והאבדות הבלתי נסבלות, אנחנו ממשיכים להילחם. לא התייאשנו.

לונה לאבגוד. אנחנו ממשיכים להילחם.

החיים הם לא ספר לצערנו, הטובים לא תמיד מנצחים. וגם אם כן, הכאב והאימה שיש בדרך בלתי ניתנים לשיעור. אבל כדי להכיל את האימה שסביבנו אנחנו זקוקים לסיפור. הזדקקות אמיתית.

הצורך בסיפור פושט ולובש צורה לאורך החיים ואנחנו משתמשים בו בדרכים שונות. אבל תמיד, אנחנו זקוקים לו.

כשבן הזוג שלי יצא לאפטר מעזה, הוא הקדיש את היום הראשון שלו בבית לביקור פצועים ואבלים. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו שינוח, אבל הוא התעקש, ואני שחררתי והצטרפתי אליו.

הוא עבר מפצוע לפצוע ומבית אבלים אחד למשנהו ועזר להם להשלים את חלקי הפאזל לסיפור שלם. כל חייל יודע רק מה קרה לו ברגעי הקרב והוא עזר להם לאסוף את כל הרגעים לסיפור אחד כדי לסגור מעגל.

אחר כך הוא הסביר לי שכשהוא היה חייל צעיר לא אספו עבורם את הסיפורים, הקצוות נשארו פרומים ורבים מהחברים שלו סוחבים שאלות עד היום. כחלק מתהליך הריפוי, כחלק מהיכולת להמשיך בחיים, אנחנו זקוקים לכמה שיותר חלקים בסיפור. אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור מיטיב. כזה שיש לו התחלה אמצע וסוף. כזה שמכיל בתוכו משמעות וסיבה. שיש לו דרך לתמוך בנו כדי להגיע חזקים יותר אל יום המחר.

סיפור לפני השינה בצל מלחמה, קיבוץ נירים. צילום: משה פרידן. מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

אנחנו נחזור: הרוח של קיבוץ נירים תנצח

שתי מילים נכתבו על ההצעה לחולצות שהכינו ניצולי קיבוץ נירים לחברי הקיבוץ: אנחנו נחזור. המילים האלו מגלמות בתוכן היסטוריה של אומץ, גבורה, חלוציות וציונות שצריכה לשמש דוגמה לכולנו. הקיבוץ שהוקם ב-1946 וכבר שנתיים לאחר מכן נאלץ להילחם קרב נואש על קיומו, שרד אז וגם היום בזכות הרוח המיוחדת המפעמת בין חבריו

דורה אבני בת ה-25 חברת קיבוץ נירים מנקה רובה בעוד שני בניה, אמיר בן ה-6 וארנון בן השנתיים צופים בה, 1955. אמיר נהרג בגיל 22 בעת שעלה על מוקש עם הטרקטור בו עבד במטעי האבוקדו של נירים. צילום: משה פרידן, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; וכיתוב עבור חולצה "אנחנו נחזור" שעוצבה על ידי ארנון אבני, גרפיקאי וחבר קיבוץ נירים.

"שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות – עדות לצמיחת המשק, התינוקות – עדות לאמונה בעתיד, והספרייה – אות ומשל לתרבות העל." (שולה רם, אחת ממייסדות קיבוץ נירים, בהקדמה לספר "חמישים השנים הראשונות 1946-1996" שיצא לציון יובל להקמת נירים).

ההתחלה של נירים הייתה צנועה ביותר – 4 צריפים בסך הכל הרכיבו את הנקודה הראשונה בה עלה לקרקע קיבוץ נירים, (אז דנגור), קרקע הנמצאת רק קילומטרים ספורים ממיקומו הנוכחי. הקיבוץ עלה על הקרקע במוצאי יום כיפור 46', במסגרת מבצע 11 הנקודות, בו עלו על הקרקע בלילה אחד 11 התיישבויות שונות, מתחת לאפם של הבריטים, רובן הגדול בנגב.

צילום אוויר של קיבוץ נירים בנקודה בדנגור, 1946, צלם לא ידוע. מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

נירים הוא קיבוץ שמבוסס על ילידי הארץ, צברים, בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר שהפכו מאוחר יותר לפלמ"חניקים. בהמשך הצטרפו אליהם גם גרעינים שונים מארצות שונות, אך משהו מהצבריות המחוספסת והעקשנית דבק במקימי הקיבוץ וסייע להם להתגבר על הקשיים הרבים בהם נתקלו במהלך השנים.

39 צעירים וצעירות חיו, במשלט הקטן שהיה קיבוץ נירים של אז, טיפחו אותו והגנו עליו. הם עבדו בחקלאות, בתנאים לא פשוטים כאשר המים הובאו מרחוק על עגלה וחולקו במשורה. מתוך היכרות עם הסיכונים שביישוב ספר ביצרו חברי הקיבוץ את הנקודה ככל יכולתם ובנו בונקרים ותעלות הגנה.

חברי קיבוץ נירים בדרכם לעבודה בשדות, 1947. צילום: זולטן קרוגר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

בקרב הקשה וההירואי שלהם במלחמת העצמאות עמדו חברי נירים מול מתקפה של מאות מצרים שצבאו על הגדר הפשוטה שנבנתה סביב לנקודת ההתישבות שלהם בדנגור. בדרך לא דרך הם הצליחו לעצור אותם. בעזרת נשקים ספורים שהיו בידיהם הם נלחמו בחוכמה ובשיטתיות במטרה ליצור תחושה שהם כוח גדול ממה שהיו בפועל. הם נפגעו בעצמם אך גם פגעו במצרים שככל הנראה נבהלו מעוז הלחימה שלא ציפו לה בנקודה כה קטנה וברחו מהמקום. 11 מבני הקיבוץ הצעיר, כמעט שליש מהלוחמים והלוחמות, נהרגו באותה מתקפה קשה.

חברי קיבוץ נירים חופרים תעלות לפני מלחמת העצמאות, 1948. צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

לפני המתקפה הקשה תלו בצריף ששימש כחדר האוכל של נירים שלט חגיגי, שביטא את רוח הזמן: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". אחריה, ההרס בקיבוץ היה כה גדול עד שכמעט לא נותר בדנגור דבר. הצריף כולו נחרב, רק הקיר ועליו השלט נותרו עומדים, כסמל לרוחם של חברי נירים ששרדו את יום המלחמה הקשה.

השלט על קיר צריף חדר האוכל היחידי שנותר עומד בסיום המתקפה, "לא הטנק ינצח כי אם האדם" מחגיגות ה-1 למאי 1948. הצילום לקוח ממוזיאון הפלמ"ח, באדיבות ד"ר אלדד חרובי.
כתבה מעיתון 'דבר' מיום ה-16.5.1949.

בקושי עברה שנה מאז, וכבר במאי 1949 יצאה לאור בקיבוץ החבול אך הגאה חוברת הנצחה מרגשת: "נירים מול אויב", חוברת זיכרון המספרת על ההתקפה על נירים והנופלים בה. חוברת זו היא דוגמא לתרבות מבוססת ורוח איתנה של חברי הקיבוץ שעוד תתפתח ותשגשג במהלך השנים. בה מופיעה לראשונה תפילת ה"יזכור" המצמררת והייחודית של נירים. תפילה זו תשמש את הקיבוץ במשך כל שנות קיומו, בטקס המציין את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל:

"נזכור את חברינו – מיטב בני קבוצתנו אשר הרוו בדמם את אדמתו הצחיחה של הנגב. יד זדונית התנכלה למעט אשר בנינו, אשר נטענו וזרענו, היא לא יכלה לנו כי עמדו למולה פניהם וזרועותיהם של בוני הנגב, של משחררי ירושלים, לוחמים אמיצים – של אחד עשר החברים אשר נדרו לאמר: לא תדרוך כף רגלם על אדמתינו!"

 

בחוברת הזיכרון של שנת 49' ביטאו חבריה את האבל על ההרס והאובדן יחד עם התקווה והנחישות להמשיך הלאה:

"- – – דנגור היפה עם גגותיה המרועפים אדום, שכה הרבינו להתגאות בהם, נהרסה ונשרפה, צריף אחרי צריף. הכל למעלה נשרף, אך המצרים לא חדרו לנקודה.
נירים בדנגור נהרסה ונירים אחרת תבנה. במקום קרוב למקום בו נפלו חברינו נקים לנו את ביתנו. ושם במקומנו החדש נקים מצבת עד חיה יקרה לחברינו שנפלו. " (בני, ע"מ 39).

את זכרם של חבריהם שנהרגו בקרב רצו לשמר באופן חי וחיוני, ולא כמצבה דוממת – שגשוגו של הקיבוץ היה להם למצבה, כפי שהתחייבו בחוברת הזיכרון:

"עברה שנה. חדשים עברו – ואנו לא נרפאנו. אותות האסונות שבאונו בשנה אחת בלבד נחרתו עמוק בלבנו. צדקו האומרים כי כל אחד נושא בקרבו בית קברות קטן.
נחוצה לנו מצבת עדות לחיים שנכרתו. אנו רוצים בבית שישמור על דמותם, על חיוכם.
נקים בית תרבות. בית תרבות שיהיה נופש לחבר אחר עבודתו. מקום רענון נפשי ותרבותי – כה כשם שהם, חברינו שאינם אתנו בשעה זו, היו רוצים שיהיה.
לא מצבת זכרון בלבד לא אבן דוממת. בית שוקק חיים, בית לדורות ולבנינו אחרינו.
ובתוך הבית הזה תשמר דמותם, ישמר כל אשר היה ונשאר חי בלבנו וכל אשר להם. כדי שיהיו יום-יום אתנו, שעה-שעה, וכדי שהבטוי לחיינו המשותפים יהיה עמוק יותר, כנה יותר.
צריך שיהיה זה בית תרבות טובה, חם ונעים, בית שיקשור אליו גם את ההורים, הקרובים והידידים.
זה המפעל אשר יוקם לזכרם."

גם העשור הראשון בנירים היה קשה. חבריו נאלצו להתמודד עם אינספור מאבקי הישרדות בתנאים בלתי אפשריים של מדבר שומם, מים מועטים, סופות חול מסמאות עיניים ודרכי גישה בלתי עבירות.

חברי קיבוץ נירים מול לוח סידור העבודה, בו יראו את שיבוצם לעבודה ביום או בשבוע הקרובים, 1955. צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.
ילדי נירים מטיילים בתעלות המגן בקיבוץ, בכניסה למקלט בתי הילדים, כנראה בשנות ה-60'. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

למרות שמבחינה ביטחונית החיים בנירים אף פעם לא היו רגועים לגמרי, הקשיים לא הפילו את רוחם של אנשי הקיבוץ. הם נותרו גאים במורשתם, והמשיכו את דרכם של ראשוני הקיבוץ ביתר שאת. הרוח המפעמת הזו באה לידי ביטוי בשירים שהיו חלק מרכזי בתרבות של נירים. לחוברת פזמונים של הקיבוץ בחרו בשם החד משמעי: "אצלנו שרים ככה" (נירים 1956-1967). השירים נאספו על ידי אורה חסין, בת גרעין שעזבה את הקיבוץ ואסופה זו הייתה מעין מתנת פרידה שהיא הכינה לחבריה שנותרו בו. היא יצאה לאור ככל הנראה בסביבות 1967, לפני מלחמת ששת הימים, שנים שהיו שקטות יחסית בקיבוץ. החוברת היא דוגמא לתרבות הייחודית והעניפה שהתפתחה בקיבוץ נירים שמחזקת את תחושות הגאווה והשייכות שחשים תושביו.

הכריכה של החוברת "אצלנו שרים ככה – נירים 1956-1967", עותק השמור בספרייה הלאומית.

השיר הראשון המופיע באסופת הפזמונים הוא גרסה מקומית של נירים ל"שיר השלום", שיר שהיה ידוע בתנועה כולה ונכתב על ידי חבר הגרעין ציקי דינשטיין בתקופת מבצע סיני ב-1956. השיר הביע באומץ את השאיפה לחיים משותפים ושלווים עם השכנים הערביים, מה שכעת נראה כחלום רחוק אך במשך שנים הושר בקיבוץ נירים אינספור פעמים:

"תראו רבותי שיגיע היום,
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו נסע לחאן-יונס לסרט,
עם עבדול וואהב, בערבית מדוברת."

בסיום החוברת המשפט המייצג:

"עוד תראו איזה מין קיבוץ יהיה כאן בנירים! שמכל הקיבוצים יבואו לקחת ממנו שיעורים!!"

לאורך כל השנים נחשב הקיבוץ לאחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של יישובי הנגב המערבי ועוטף עזה. בדיחה ידועה של הקיבוץ השכן, ניר-עוז, ממחישה זאת היטב:

"כששואלים חבר קיבוץ ניר עוז מהיכן הוא, התשובה היא "ליד נירים"… כשהיינו ילדים נהגנו ללגלג על ילדי קיבוץ נירים שחשבו שהם מרכז העולם; אז אמרנו שאנחנו "ליד נירים". או במילים אחרות: אנחנו ליד מרכז העולם (חשובים, אבל פחות)". (הדר רובין, בת ניר עוז, מתוך דף הפייסבוק שלה).

החולצות שהדפיסו בקיבוץ נירים לאורך השנים מבטאות גם הן את גאוות היחידה של חברי וחברות הקיבוץ.  גאוות יחידה שאפילו אירועי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר לא יצליחו לרמוס. כולן עוצבו על ידי ארנון אבני, מאייר, גרפיקאי וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים. בחולצה הזו, הראשונה שהודפסה, הקיבוץ מוצג בין הערים הגדולות והמפורסמות בעולם:

החולצה המדוברת: "פריז, ניו יורק, לונדון, נירים", תמונה באדיבות ינון חפץ, בן קיבוץ נירים. עיצוב: ארנון אבני.

בחולצה שהודפסה לציון סיום מבצע צוק איתן בשנת 2014 כתוב: "לא מוותרים על נירים".

אלה ברגיל, בת הקיבוץ, עם החולצה "לא מוותרים על נירים" שהודפסה בקיבוץ נירים באוגוסט 2014 לציון סיום מבצע 'צוק איתן'. עיצוב: ארנון אבני. צילום: ארנון אבני.

בטבח של ה-7 לאוקטובר נרצחו בנירים 5 אנשים, מתוכם 3 בני הקיבוץ ושני אורחים, וכן נחטפו 5 אנשים – 4 בני קיבוץ ואורחת אחת. כעת, בסוף שנת 2023, לאחר האירועים הטראגיים שהיכו בקיבוץ ובכל הנגב המערבי, הרוח החזקה של נירים שבה לנשוב, והחולצה (שטרם הודפסה) הפעם נושאת את המילים הפשוטות: "אנחנו נחזור".

ההצעה לעיצוב חולצה שהעלה ארנון אבני. לגבי תהליך החשיבה מאחורי החולצה הוא כותב: "…יש בו כלנית שהיא מעין סמל של 'העוטף' כולו שכולנו חברין בו וגם שני עלים שנשרו. מי שיראה בהם טיפות דם או מעין לב שבור – לא יחטא למסר. המילים 'אנחנו נחזור' הן המסע שהתחלנו בו. הן כתובות בכתב חופשי שיכול להיראות כחתימה, כהתחייבות".

החולצות הן עדות מרגשת לתחושת השייכות של חברי הקיבוץ לאדמתם ולמפעל המדהים שבנו עליה, למרות הקשיים העצומים. זו גאוות היחידה שמחזקת את הנותרים והנשארים. ואולי לא מפתיע שנירים היה הקיבוץ הראשון שהכריז בפומבי כי חבריו החליטו לחזור לקיבוצם ברגע שיתאפשר הדבר.

ונסיים בשורות האחרונות של אותה תפילת "יזכור" משנת 1949:

 

"נזכרם על שמות החיבה והחן, על שעות הנחת והכאב, שחיו עמנו. כי בכל אשר נבנה ונקים עוד יעלה ויזכר שמם. בלא מילים – ביסוד של בנין. בכל דונם אדמה שנזרע ונקצור – כי זאת הייתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם.

הלוואי וגם בימינו יתאושש הקיבוץ ויחזור לתפארתו באותה מהירות כפי שעשה זאת לאחר מלחמת השחרור, ועם אותו להט ותשוקה לבנות ולהיבנות. מי ייתן וגם הפעם זכרון הנרצחים ישמש דלק לבנייה ועשייה חלוצית ותרבותית, כמו שבנירים יודעים כל כך טוב לעשות.

 

בהכנת הכתבה נעזרנו בעבודת סמינריון של גליה הלר קרמר, בת קיבוץ נירים : "יצירה עצמית של חברי קיבוץ נירים בשנות החמישים והשישים".

תודתנו שלוחה לחברי קיבוץ נירים בר חפץ וענת מרלא, שסייעו בהכנת הכתבה.

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה