"המונים שוב התאספו, אותם המונים שבאו בעת ההלויה ומגמתם אחרת. במקום דמעת אבל נצנצה הפעם בעיניהם דמעת אור וגיל. השמחה השתפכה מלבם ואחזה כשלהבת חוגים יותר ויותר רחבים. כתף אל כתף, יד על שכם, האוירה מפיצה שכרון, ידים נעות, רגלים דופקות סביב סביב, ביתר שאת. התחולל המחול. נעצמו העינים, אפס כובד הגוף. הכל מסתובב יחד, הכל רועד, הורה עלי עלי."
(תיאור שכתב יצחק, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, ביום הנחת אבן הפינה, כ' תמוז, תרצ"ט)
בתחילה לא קראו להם "מעלה החמישה", כי עוד לא קרה האסון, והם היו עדיין "סתם" קבוצה חלוצית צעירה, אחת מיני רבות שעלו מאירופה, במטרה לבנות להם בית – פרטי ולאומי – חדש בארץ ישראל.
הגרעין הראשון – שנקרא גרעין "במעלה" היה מורכב מחברי 2 קבוצות נפרדות אליהם נוספו בהמשך צעירים מעליית הנוער – קבוצה מתנועת ויתקיניה וקבוצה מתנועת גורדוניה שהתאחדו במגורים זמניים בקרית ענבים שבהרי ירושלים.
המטרה הייתה הקמת נקודת יישוב חדשה. הויכוח היה – האם להתיישב בעמק או לקחת על עצמם את המשימה ההרואית "לכבוש את ההר" ולהתיישב במקום הקשה הזה.
הימים היו ימי המרד הערבי הגדול, ובינתיים נענו חברי הקבוצה לבקשת ההסתדרות וקיבלו לידיהם את הטיפול במחצבת האבן בנחלת יצחק שננטשה על ידי בעליה הערבים. העבודה במחצבת האבן הייתה קשה ולא מוכרת לחברים שעברו הכשרה חקלאית בעיקר, תנאי הדיור היו קשים ולא נוחים – הם לנו באולם מרכזי אחד ונאלצו להשתתף במשמרות שמירה אחרי העבודה. בנוסף, עבדו במקביל בייעור באזור.
בתוך החבורה החלוצית הזו שעדיין חיפשה את מקומה, היה גם זוג צעיר אחד – יצחק וחנה מגדל. באותה תקופה ראשונית של עבודה קשה לצד התקפות הערבים ועתיד שעדיין לא היה ברור, נולדה להם בבית החולים הדסה הישן בירושלים – בת. התינוקת יערה הייתה ביתם הבכורה של הזוג מגדל אבל הצאצא השלישי של חברי הגרעין הראשונים.
למרות חילוקי הדעות והקשיים הראשוניים, היה ברור לכל החברים כי גם, ואולי בעיקר, עבור הילדים ועתידם – הם צריכים לקבל החלטה בנוגע להתיישבות.
אבל המציאות קיבלה את ההחלטה הקשה עבורם.
בתשיעי בנובמבר, 1937 יצאו כמה מהחברים לעבוד בסלילת כביש בהר הרוח, מעט דרומית למקום הקיבוץ היום. הם הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, כליהם עמוסים על חמור, ישירות לתוך מארב ערבי. היריות שהרגו אותם היו כמעט מטווח אפס. קבוצת החברים הבאה שהגיעה מיד אחריהם הספיקה לראות את המרצחים בבריחתם.
אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושוע פוחובסקי, משה בר גיורא (באומגרטן) ו-יצחק מגדל, אביה של התינוקת יערה, נרצחו באכזריות.
תחושות חברי הקבוצה הקטנה היו קשות מאד, אבל נפלה ההחלטה: הם יבחרו בהתיישבות בהר, למרות הקושי הפיזי והביטחוני. הם יעשו את זה בגלל נרצחי העבר ולמען עתיד ילדיהם.
בארכיון מעלה החמישה, שפועל מזה שנים רבות לשימור כל פיסת היסטוריה הקשורה לקיבוץ, שמורים עד היום דברים שכתבו בזמנו חברי הקבוצה, כשהם חושפים את רגשותיהם ומתעדים את הרגעים המכוננים של התיישבותם.
כחלק מפרויקט רא"י, במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מעלה החמישה, משרד המורשת והספריה הלאומית – מרבית הפריטים הללו זמינים דיגיטלית לכלל הציבור באמצעות אתר הספרייה.
לקראת סוף יולי 1938 יצאו חברי הקבוצה מקרית ענבים, כשהם מלווים בכוח עזר של תושבי ירושלים ושאר היישובים בסביבה. הם עלו לקברם של החמישה, ואז התקיים טקס הנחת אבן הפינה בראש ההר.
המלווים עזרו בהקמת סידורי הלינה והביצורים הראשונים, אבל בסופו של דבר – הם עזבו, משאירים מאחוריהם את חברי הקבוצה שנבחרו בקפידה להיות ראשוני המתיישבים – אלה שיכשירו את הקרקע והמבנים להגעתם של כל השאר.
"15 חברים נשארו במקום. מסביב לסלע קשה התיישבו לארוחתם הראשונה במקום הזה. איזה ספוק נשגב, איזו הרגשה נעימה נסוכה על האנשים כשאחרי יום הרעש הסתכלו למעשה ידיהם.
הרוח הקיצית נשבה וטאטאה את עקבותיהם של ההמונים, ברעש הסתובבה מסביב לצריף החדש, הקיפה אותו סביב סביב, וכשהבינה שאין להכניעו, תרה לה דרך אחרת בישימון.
ומהיום והלאה על הפסגה הגבוהה הולך ומתפתח מפעל מעלה החמשה, מטופח בידי חברים מעטים שהתקשרו עם המקום קשרי חיים ומוות, קשרי נצח. "
(יצחק, מעלה החמישה, כ' כ' תמוז, תרצ"ט)
הקבוצה הראשונה מנתה מעט חברים "שידעו פרק בשמירה וביטחון", הם התנהלו במעין משטר צבאי, בלב שטח עוין ומועד להתקפות ערביות. הנקודה טרם קבלה צביון של יישוב. אפילו נשים לא הגיעו עדיין, פרט לבחורה אחת שנשאה בתפקיד רפואי.
הם הכשירו את הקרקע מסביבם לנטיעות חקלאיות אבל בעיקר בנו – ביצורים, לולי עופות, קו מים מקרית ענבים ובתים.
"אך הספיקו לגמור את שני בתי הסוכנות הראשונים ועלו הילדים ואיתם ההורים. מה היתה שמחת הפעוטים, שגם הם עלו לנקודה. חזון העליה שלהם התגשם והתבטא בשמחה ילדותית עמוקה. ומי מאיתנו ידע להביע אל נכון את רגשותיהם של הילדים, ולא קל לילדים, אבל חלוצים המה. ככה צעד אחרי צעד נכבש המקום ונכנע לידי בני אדם, אדוני הטבע ויוצרי התרבות".
(לאה, מעלה החמישה)
עם הגעת הילדים, הפכה הנקודה ממשלט צבאי למחצה, לבית. בית בו הם עתידים להקים משפחות, לגדל את דור העתיד של העם.
אפשר היה להניח כי ילדים הגדלים לצד עמדות קרב, כשהוריהם והמבוגרים סביבם שקועים עד צווארם בהכשרת שטח אדמה קשה למגורים ולמשק תוך כדי תורנויות שמירה קשוחות, יאלצו לוותר על המקום הראשון בתשומת ליבם או ברגשותיהם של האחראיים עליהם.
המציאות הוכיחה את ההיפך – הילדים היו מקור עונג ותקווה לכלל החברים – לא רק להוריהם או למטפלותיהם.
וכך מספרת צילה כהן רוטבליט על היום הראשון של דליה – התינוקת הראשונה של הקיבוץ – בגנון:
"מאורע חשוב בחיינו הפנימיים: דליה יוצאת מהטיפול ועוברת לגנון. מתחילה בשבילה תקופה חדשה, יותר מעניינת אבל גם יותר קשה… למרות רצוננו הטוב אין ביכולתנו לסדר גנון אצלנו.. ברגע זה, עם השינוי הרב בחייה הצעירים והרכים של דלינקה נאחלים אנו לעצמנו, שהבת הבכורה הזו לא תאכזב את תקוותינו שאנו תולים בה, ושתגדל לנו לשבח ותהילה"
כשנולדה רעיה לחנה ויצחק ז"ל, ניהלו המטפלות מעקב קפדני אחר התפתחותה וגדילתה. במעין יומן "טיפת חלב" שהקדים את זמנו, נרשמו בכתב יד מסודר ומוקפד משקלה, מה אכלה, ומאילו מחלות ינקות סבלה.
כשגדלה, כבר היה גנון בקיבוץ עצמו, והיא לא נאלצה להיפרד מידי יום מסביבתה הטבעית כמו חברתה הגדולה דליה. הגננת הייתה בדנה, שאהבה את הילדים אהבת נפש, והם החזירו לה אהבה.
חייהם היו מלאים בשירים וסיפורים, היו להם בובות, משחקים וספרים ושגרה כמעט רגילה, של כל ילד בכל מקום בעולם. כאילו שהם לא גרים על הר חשוף מול אויבים שינצלו כל הזדמנות לפרוץ לביתם ולרצחם. כאילו שכמה עשרות מטרים מהגן אין עמדת שמירה מצוידת בתתי מקלע ורימונים. כאילו שמעולם לא שמעו, תוך כדי שירת שירי בוקר הדי הפגזות או צרורות ירי כבדים.
הם היו ילדים כמעט רגילים, שהתלוננו על מקלחות קרות מידי, דרישות מעצבנות של המבוגרים כמו להוריד את הנעליים בכניסה לבתים ולגן (הם חיו בסביבה שברובה לא הייתה עדיין סלולה או מרוצפת, והנעליים היו מתמלאות בבוץ ואבק – תלוי בעונת השנה) והדרך הארוכה לבית הספר שהיה במרחק של 2-3 קילומטרים.
אבל האם מעטה הנורמליות הזה הספיק כדי לחפות על העובדה שאביה של יערה לא חיכה לה מידי ערב בבית? שהוריהם של דליה, גדעון, איתנה וגילה השתתפו מידי לילה בתורניות שמירה מחוץ לבית?
ב 29 בנובמבר 1947, ההורים והמטפלות ניסו לבחור בין שגרה נורמלית להכרה בגודל האירוע: הילדים לא הורשו להישאר ערים, אבל הובטח להם שיעירו אותם עם תוצאות ההצבעה. בסופו של דבר, הם נשלפו טרוטי עיניים ממיטותיהם כדי להשתתף בחגיגות בחדר האוכל של הקיבוץ.
אבל הצהלה לא נמשכה לאורך זמן. הסביבה החלה להיות יותר ויותר מסוכנת. עכשיו כבר התווספו למצבת המגורים בקיבוץ פלמחניקים שסייעו בהגנה ובהכשרה של החברים למלחמה הממשמשת ובאה. הילדים היו צופים בסקרנות באימוניהם ובאורחות חייהם, ואז שומעים מהמטפלות כי זה נהרג וזה נפצע.
הלימודים בבית הספר נפסקו, הילדים עכשיו עזרו במילוי שקי חול, תרגלו מה עושים בזמן הפגזה (ממד לא היה, בדרך כלל הם פשוט נשכבו בין המיטה לקיר בחדריהם) ובעיקר השתדלו שלא להסתובב "מתחת לרגליים" של המבוגרים הטרודים.
אחרי נפילת גוש עציון, התקבלה התראה כי יש לצפות להתקפה מצד כוחות האויב שכבר לא היו מרותקים לגוש. בדיוק אז הסתיימה בניית המקלט הראשון. באחד הלילות של סוף מאי, כשהחלה הפגזה כבדה העבירו את הילדים למקלט שעדיין היו בו שאריות של חומרי בניה.
"במקלט הלבשתי את הילדים והספקתי לתת להם ארוחת בוקר" מספרת חברת הקיבוץ עדנה וקסלר:
"עוד לא הספקנו להתארגן בסידור הילדים במקלט ולפתע נפלה הפקודה לפנות מיד את המקום. מבלי שאדע מאין, הופיעו פתאום בחורי הפלמ"ח בתוך המקלט. את האמהות שהגיעו הם הוציאו החוצה כי לייעל את הפינוי ולזרזו. לא הרשו לאמהות להתערב ולחפש את ילדיהן, אלא תחבו לכל אחת מהבחורות ילד קטן לידיים וציוו לרוץ לעבר קרית ענבים. הילדים הגדולים יותר רצו אחרינו בעצמם."
בקרית ענבים כבר חיכו להם אוטובוסים שפינו אותם לירושלים – תחילה לבתים בשכונת קטמון ואז למנזר רטיסבון, שם הם נשארו עד לסיומה של המלחמה.
לאחר המלחמה, הם חזרו. ומאז ועד היום הם ממלאים את המדשאות, המטעים והשבילים בקולות של צחוק וחיים.