בית קטן בהרי ירושלים: הילדים של גיבורי מעלה החמישה

האם הר טרשי, חשוף ומטווח על ידי אויבים הוא מקום טוב לגדל בו ילדים? כמה שמחה יכולה להיות לתינוקת בת עשרה חודשים שמאבדת את אביה לטובת חזון לאומי? סיפור על הילדות החלוצית בקיבוץ מעלה החמישה - אהבה, משובה וצחוק לצד איומים תמידיים ואבדן.

יערה, התינוקת היחידה שנשארה מחמשת הנרצחים על שמם נקרא הקיבוץ. באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

"המונים שוב התאספו, אותם המונים שבאו בעת ההלויה ומגמתם אחרת. במקום דמעת אבל נצנצה הפעם בעיניהם דמעת אור וגיל. השמחה השתפכה מלבם ואחזה כשלהבת חוגים יותר ויותר רחבים. כתף אל כתף, יד על שכם, האוירה מפיצה שכרון, ידים נעות, רגלים דופקות סביב סביב, ביתר שאת. התחולל המחול. נעצמו העינים, אפס כובד הגוף. הכל מסתובב יחד, הכל רועד, הורה עלי עלי." 

(תיאור שכתב יצחק, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, ביום הנחת אבן הפינה, כ' תמוז, תרצ"ט)

בתחילה לא קראו להם "מעלה החמישה", כי עוד לא קרה האסון, והם היו עדיין "סתם" קבוצה חלוצית צעירה, אחת מיני רבות שעלו מאירופה, במטרה לבנות להם בית – פרטי ולאומי – חדש בארץ ישראל. 

הגרעין הראשון – שנקרא גרעין "במעלה" היה מורכב מחברי 2 קבוצות נפרדות אליהם נוספו בהמשך צעירים מעליית הנוער – קבוצה מתנועת ויתקיניה וקבוצה מתנועת גורדוניה שהתאחדו במגורים זמניים בקרית ענבים שבהרי ירושלים. 

המטרה הייתה הקמת נקודת יישוב חדשה. הויכוח היה – האם להתיישב בעמק או לקחת על עצמם את המשימה ההרואית "לכבוש את ההר" ולהתיישב במקום הקשה הזה. 

חברי הקבוצה הראושנים במעלה החמישה. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-144)

הימים היו ימי המרד הערבי הגדול, ובינתיים נענו חברי הקבוצה לבקשת ההסתדרות וקיבלו לידיהם את הטיפול במחצבת האבן בנחלת יצחק שננטשה על ידי בעליה הערבים. העבודה במחצבת האבן הייתה קשה ולא מוכרת לחברים שעברו הכשרה חקלאית בעיקר, תנאי הדיור היו קשים ולא נוחים – הם לנו באולם מרכזי אחד ונאלצו להשתתף במשמרות שמירה אחרי העבודה. בנוסף, עבדו במקביל בייעור באזור. 

בתוך החבורה החלוצית הזו שעדיין חיפשה את מקומה, היה גם זוג צעיר אחד – יצחק וחנה מגדל. באותה תקופה ראשונית של עבודה קשה לצד התקפות הערבים ועתיד שעדיין לא היה ברור, נולדה להם בבית החולים הדסה הישן בירושלים – בת. התינוקת יערה הייתה ביתם הבכורה של הזוג מגדל אבל הצאצא השלישי של חברי הגרעין הראשונים. 

יערה התינוקת. התמונה באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

למרות חילוקי הדעות והקשיים הראשוניים, היה ברור לכל החברים כי גם, ואולי בעיקר, עבור הילדים ועתידם – הם צריכים לקבל החלטה בנוגע להתיישבות.

אבל המציאות קיבלה את ההחלטה הקשה עבורם. 

בתשיעי בנובמבר, 1937 יצאו כמה מהחברים לעבוד בסלילת כביש בהר הרוח, מעט דרומית למקום הקיבוץ היום. הם הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות, כליהם עמוסים על חמור, ישירות לתוך מארב ערבי. היריות שהרגו אותם היו כמעט מטווח אפס. קבוצת החברים הבאה שהגיעה מיד אחריהם הספיקה לראות את המרצחים בבריחתם. 

אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושוע פוחובסקי, משה בר גיורא (באומגרטן) ו-יצחק מגדל, אביה של התינוקת יערה, נרצחו באכזריות.  

תחושות חברי הקבוצה הקטנה היו קשות מאד, אבל נפלה ההחלטה: הם יבחרו בהתיישבות בהר, למרות הקושי הפיזי והביטחוני. הם יעשו את זה בגלל נרצחי העבר ולמען עתיד ילדיהם. 

העמוד בספר החברים בו מצוין, בלקוניות משהו, מותו של יצחק מגדל. באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

בארכיון מעלה החמישה, שפועל מזה שנים רבות לשימור כל פיסת היסטוריה הקשורה לקיבוץ, שמורים עד היום דברים שכתבו בזמנו חברי הקבוצה, כשהם חושפים את רגשותיהם ומתעדים את הרגעים המכוננים של התיישבותם. 

כחלק מפרויקט רא"י, במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מעלה החמישה, משרד המורשת והספריה הלאומית – מרבית הפריטים הללו זמינים דיגיטלית לכלל הציבור באמצעות אתר הספרייה. 

לקראת סוף יולי 1938 יצאו חברי הקבוצה מקרית ענבים, כשהם מלווים בכוח עזר של תושבי ירושלים ושאר היישובים בסביבה. הם עלו לקברם של החמישה, ואז התקיים טקס הנחת אבן הפינה בראש ההר. 

המלווים עזרו בהקמת סידורי הלינה והביצורים הראשונים, אבל בסופו של דבר – הם עזבו, משאירים מאחוריהם את חברי הקבוצה שנבחרו בקפידה להיות ראשוני המתיישבים – אלה שיכשירו את הקרקע והמבנים להגעתם של כל השאר. 

"15 חברים נשארו במקום. מסביב לסלע קשה התיישבו לארוחתם הראשונה במקום הזה. איזה ספוק נשגב, איזו הרגשה נעימה נסוכה על האנשים כשאחרי יום הרעש הסתכלו למעשה ידיהם. 

הרוח הקיצית נשבה וטאטאה את עקבותיהם של ההמונים, ברעש הסתובבה מסביב לצריף החדש, הקיפה אותו סביב סביב, וכשהבינה שאין להכניעו, תרה לה דרך אחרת בישימון. 

ומהיום והלאה על הפסגה הגבוהה הולך ומתפתח מפעל מעלה החמשה, מטופח בידי חברים מעטים שהתקשרו עם המקום קשרי חיים ומוות, קשרי נצח. "

(יצחק, מעלה החמישה, כ' כ' תמוז, תרצ"ט)

עיתון דבר מספר על הקמת מעלה החמישה, 22 ביולי 1938. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

הקבוצה הראשונה מנתה מעט חברים "שידעו פרק בשמירה וביטחון", הם התנהלו במעין משטר צבאי, בלב שטח עוין ומועד להתקפות ערביות. הנקודה טרם קבלה צביון של יישוב. אפילו נשים לא הגיעו עדיין, פרט לבחורה אחת שנשאה בתפקיד רפואי. 

הם הכשירו את הקרקע מסביבם לנטיעות חקלאיות אבל בעיקר בנו – ביצורים, לולי עופות, קו מים מקרית ענבים ובתים. 

"אך הספיקו לגמור את שני בתי הסוכנות הראשונים ועלו הילדים ואיתם ההורים. מה היתה שמחת הפעוטים, שגם הם עלו לנקודה. חזון העליה שלהם התגשם והתבטא בשמחה ילדותית עמוקה. ומי מאיתנו ידע להביע אל נכון את רגשותיהם של הילדים, ולא קל לילדים, אבל חלוצים המה. ככה צעד אחרי צעד נכבש המקום ונכנע לידי בני אדם, אדוני הטבע ויוצרי התרבות". 

(לאה, מעלה החמישה)

ילדים ראשונים במעלה החמישה. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-055)

עם הגעת הילדים, הפכה הנקודה ממשלט צבאי למחצה, לבית. בית בו הם עתידים להקים משפחות, לגדל את דור העתיד של העם. 

אפשר היה להניח כי ילדים הגדלים לצד עמדות קרב, כשהוריהם והמבוגרים סביבם שקועים עד צווארם בהכשרת שטח אדמה קשה למגורים ולמשק תוך כדי תורנויות שמירה קשוחות, יאלצו לוותר על המקום הראשון בתשומת ליבם או ברגשותיהם של האחראיים עליהם. 

המציאות הוכיחה את ההיפך – הילדים היו מקור עונג ותקווה לכלל החברים – לא רק להוריהם או למטפלותיהם. 

וכך מספרת צילה כהן רוטבליט על היום הראשון של דליה – התינוקת הראשונה של הקיבוץ – בגנון: 

"מאורע חשוב בחיינו הפנימיים: דליה יוצאת מהטיפול ועוברת לגנון. מתחילה בשבילה תקופה חדשה, יותר מעניינת אבל גם יותר קשה… למרות רצוננו הטוב אין ביכולתנו לסדר גנון אצלנו.. ברגע זה, עם השינוי הרב בחייה הצעירים והרכים של דלינקה נאחלים אנו לעצמנו, שהבת הבכורה הזו לא תאכזב את תקוותינו שאנו תולים בה, ושתגדל לנו לשבח ותהילה"

כשנולדה רעיה לחנה ויצחק ז"ל, ניהלו המטפלות מעקב קפדני אחר התפתחותה וגדילתה. במעין יומן "טיפת חלב" שהקדים את זמנו, נרשמו בכתב יד מסודר ומוקפד משקלה, מה אכלה, ומאילו מחלות ינקות סבלה. 

יומן מעקב ההתפחות של יערה, באדיבות ארכיון מעלה החמישה.

כשגדלה, כבר היה גנון בקיבוץ עצמו, והיא לא נאלצה להיפרד מידי יום מסביבתה הטבעית כמו חברתה הגדולה דליה. הגננת הייתה בדנה, שאהבה את הילדים אהבת נפש, והם החזירו לה אהבה. 

חייהם היו מלאים בשירים וסיפורים, היו להם בובות, משחקים וספרים ושגרה כמעט רגילה, של כל ילד בכל מקום בעולם. כאילו שהם לא גרים על הר חשוף מול אויבים שינצלו כל הזדמנות לפרוץ לביתם ולרצחם. כאילו שכמה עשרות מטרים מהגן אין עמדת שמירה מצוידת בתתי מקלע ורימונים. כאילו שמעולם לא שמעו, תוך כדי שירת שירי בוקר הדי הפגזות או צרורות ירי כבדים. 

הם היו ילדים כמעט רגילים, שהתלוננו על מקלחות קרות מידי, דרישות מעצבנות של המבוגרים כמו להוריד את הנעליים בכניסה לבתים ולגן (הם חיו בסביבה שברובה לא הייתה עדיין סלולה או מרוצפת, והנעליים היו מתמלאות בבוץ ואבק – תלוי בעונת השנה) והדרך הארוכה לבית הספר שהיה במרחק של 2-3 קילומטרים. 

אבל האם מעטה הנורמליות הזה הספיק כדי לחפות על העובדה שאביה של יערה לא חיכה לה מידי ערב בבית? שהוריהם של דליה, גדעון, איתנה וגילה השתתפו מידי לילה בתורניות שמירה מחוץ לבית? 

הורים וילדים בקיבוץ, 1938. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-040)

ב 29 בנובמבר 1947, ההורים והמטפלות ניסו לבחור בין שגרה נורמלית להכרה בגודל האירוע: הילדים לא הורשו להישאר ערים, אבל הובטח להם שיעירו אותם עם תוצאות ההצבעה. בסופו של דבר, הם נשלפו טרוטי עיניים ממיטותיהם כדי להשתתף בחגיגות בחדר האוכל של הקיבוץ. 

אבל הצהלה לא נמשכה לאורך זמן. הסביבה החלה להיות יותר ויותר מסוכנת. עכשיו כבר התווספו למצבת המגורים בקיבוץ פלמחניקים שסייעו בהגנה ובהכשרה של החברים למלחמה הממשמשת ובאה. הילדים היו צופים בסקרנות באימוניהם ובאורחות חייהם, ואז שומעים מהמטפלות כי זה נהרג וזה נפצע. 

הלימודים בבית הספר נפסקו, הילדים עכשיו עזרו במילוי שקי חול, תרגלו מה עושים בזמן הפגזה (ממד לא היה, בדרך כלל הם פשוט נשכבו בין המיטה לקיר בחדריהם) ובעיקר השתדלו שלא להסתובב "מתחת לרגליים" של המבוגרים הטרודים. 

ילדים עוזרים בעבודות הרפת, 1946. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-013-006)

אחרי נפילת גוש עציון, התקבלה התראה כי יש לצפות להתקפה מצד כוחות האויב שכבר לא היו מרותקים לגוש. בדיוק אז הסתיימה בניית המקלט הראשון. באחד הלילות של סוף מאי, כשהחלה הפגזה כבדה העבירו את הילדים למקלט שעדיין היו בו שאריות של חומרי בניה. 

"במקלט הלבשתי את הילדים והספקתי לתת להם ארוחת בוקר" מספרת חברת הקיבוץ עדנה וקסלר: 

"עוד לא הספקנו להתארגן בסידור הילדים במקלט ולפתע נפלה הפקודה לפנות מיד את המקום. מבלי שאדע מאין, הופיעו פתאום בחורי הפלמ"ח בתוך המקלט. את האמהות שהגיעו הם הוציאו החוצה כי לייעל את הפינוי ולזרזו. לא הרשו לאמהות להתערב ולחפש את ילדיהן, אלא תחבו לכל אחת מהבחורות ילד קטן לידיים וציוו לרוץ לעבר קרית ענבים. הילדים הגדולים יותר רצו אחרינו בעצמם." 

בקרית ענבים כבר חיכו להם אוטובוסים שפינו אותם לירושלים – תחילה לבתים בשכונת קטמון ואז למנזר רטיסבון, שם הם נשארו עד לסיומה של המלחמה.

לאחר המלחמה, הם חזרו. ומאז ועד היום הם ממלאים את המדשאות, המטעים והשבילים בקולות של צחוק וחיים.

אנחנו נחזור: הרוח של קיבוץ נירים תנצח

שתי מילים נכתבו על ההצעה לחולצות שהכינו ניצולי קיבוץ נירים לחברי הקיבוץ: אנחנו נחזור. המילים האלו מגלמות בתוכן היסטוריה של אומץ, גבורה, חלוציות וציונות שצריכה לשמש דוגמה לכולנו. הקיבוץ שהוקם ב-1946 וכבר שנתיים לאחר מכן נאלץ להילחם קרב נואש על קיומו, שרד אז וגם היום בזכות הרוח המיוחדת המפעמת בין חבריו

דורה אבני בת ה-25 חברת קיבוץ נירים מנקה רובה בעוד שני בניה, אמיר בן ה-6 וארנון בן השנתיים צופים בה, 1955. אמיר נהרג בגיל 22 בעת שעלה על מוקש עם הטרקטור בו עבד במטעי האבוקדו של נירים. צילום: משה פרידן, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; וכיתוב עבור חולצה "אנחנו נחזור" שעוצבה על ידי ארנון אבני, גרפיקאי וחבר קיבוץ נירים.

"שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות – עדות לצמיחת המשק, התינוקות – עדות לאמונה בעתיד, והספרייה – אות ומשל לתרבות העל." (שולה רם, אחת ממייסדות קיבוץ נירים, בהקדמה לספר "חמישים השנים הראשונות 1946-1996" שיצא לציון יובל להקמת נירים).

ההתחלה של נירים הייתה צנועה ביותר – 4 צריפים בסך הכל הרכיבו את הנקודה הראשונה בה עלה לקרקע קיבוץ נירים, (אז דנגור), קרקע הנמצאת רק קילומטרים ספורים ממיקומו הנוכחי. הקיבוץ עלה על הקרקע במוצאי יום כיפור 46', במסגרת מבצע 11 הנקודות, בו עלו על הקרקע בלילה אחד 11 התיישבויות שונות, מתחת לאפם של הבריטים, רובן הגדול בנגב.

צילום אוויר של קיבוץ נירים בנקודה בדנגור, 1946, צלם לא ידוע. מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

נירים הוא קיבוץ שמבוסס על ילידי הארץ, צברים, בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר שהפכו מאוחר יותר לפלמ"חניקים. בהמשך הצטרפו אליהם גם גרעינים שונים מארצות שונות, אך משהו מהצבריות המחוספסת והעקשנית דבק במקימי הקיבוץ וסייע להם להתגבר על הקשיים הרבים בהם נתקלו במהלך השנים.

39 צעירים וצעירות חיו, במשלט הקטן שהיה קיבוץ נירים של אז, טיפחו אותו והגנו עליו. הם עבדו בחקלאות, בתנאים לא פשוטים כאשר המים הובאו מרחוק על עגלה וחולקו במשורה. מתוך היכרות עם הסיכונים שביישוב ספר ביצרו חברי הקיבוץ את הנקודה ככל יכולתם ובנו בונקרים ותעלות הגנה.

חברי קיבוץ נירים בדרכם לעבודה בשדות, 1947. צילום: זולטן קרוגר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

בקרב הקשה וההירואי שלהם במלחמת העצמאות עמדו חברי נירים מול מתקפה של מאות מצרים שצבאו על הגדר הפשוטה שנבנתה סביב לנקודת ההתישבות שלהם בדנגור. בדרך לא דרך הם הצליחו לעצור אותם. בעזרת נשקים ספורים שהיו בידיהם הם נלחמו בחוכמה ובשיטתיות במטרה ליצור תחושה שהם כוח גדול ממה שהיו בפועל. הם נפגעו בעצמם אך גם פגעו במצרים שככל הנראה נבהלו מעוז הלחימה שלא ציפו לה בנקודה כה קטנה וברחו מהמקום. 11 מבני הקיבוץ הצעיר, כמעט שליש מהלוחמים והלוחמות, נהרגו באותה מתקפה קשה.

חברי קיבוץ נירים חופרים תעלות לפני מלחמת העצמאות, 1948. צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.

לפני המתקפה הקשה תלו בצריף ששימש כחדר האוכל של נירים שלט חגיגי, שביטא את רוח הזמן: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". אחריה, ההרס בקיבוץ היה כה גדול עד שכמעט לא נותר בדנגור דבר. הצריף כולו נחרב, רק הקיר ועליו השלט נותרו עומדים, כסמל לרוחם של חברי נירים ששרדו את יום המלחמה הקשה.

השלט על קיר צריף חדר האוכל היחידי שנותר עומד בסיום המתקפה, "לא הטנק ינצח כי אם האדם" מחגיגות ה-1 למאי 1948. הצילום לקוח ממוזיאון הפלמ"ח, באדיבות ד"ר אלדד חרובי.
כתבה מעיתון 'דבר' מיום ה-16.5.1949.

בקושי עברה שנה מאז, וכבר במאי 1949 יצאה לאור בקיבוץ החבול אך הגאה חוברת הנצחה מרגשת: "נירים מול אויב", חוברת זיכרון המספרת על ההתקפה על נירים והנופלים בה. חוברת זו היא דוגמא לתרבות מבוססת ורוח איתנה של חברי הקיבוץ שעוד תתפתח ותשגשג במהלך השנים. בה מופיעה לראשונה תפילת ה"יזכור" המצמררת והייחודית של נירים. תפילה זו תשמש את הקיבוץ במשך כל שנות קיומו, בטקס המציין את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל:

"נזכור את חברינו – מיטב בני קבוצתנו אשר הרוו בדמם את אדמתו הצחיחה של הנגב. יד זדונית התנכלה למעט אשר בנינו, אשר נטענו וזרענו, היא לא יכלה לנו כי עמדו למולה פניהם וזרועותיהם של בוני הנגב, של משחררי ירושלים, לוחמים אמיצים – של אחד עשר החברים אשר נדרו לאמר: לא תדרוך כף רגלם על אדמתינו!"

 

בחוברת הזיכרון של שנת 49' ביטאו חבריה את האבל על ההרס והאובדן יחד עם התקווה והנחישות להמשיך הלאה:

"- – – דנגור היפה עם גגותיה המרועפים אדום, שכה הרבינו להתגאות בהם, נהרסה ונשרפה, צריף אחרי צריף. הכל למעלה נשרף, אך המצרים לא חדרו לנקודה.
נירים בדנגור נהרסה ונירים אחרת תבנה. במקום קרוב למקום בו נפלו חברינו נקים לנו את ביתנו. ושם במקומנו החדש נקים מצבת עד חיה יקרה לחברינו שנפלו. " (בני, ע"מ 39).

את זכרם של חבריהם שנהרגו בקרב רצו לשמר באופן חי וחיוני, ולא כמצבה דוממת – שגשוגו של הקיבוץ היה להם למצבה, כפי שהתחייבו בחוברת הזיכרון:

"עברה שנה. חדשים עברו – ואנו לא נרפאנו. אותות האסונות שבאונו בשנה אחת בלבד נחרתו עמוק בלבנו. צדקו האומרים כי כל אחד נושא בקרבו בית קברות קטן.
נחוצה לנו מצבת עדות לחיים שנכרתו. אנו רוצים בבית שישמור על דמותם, על חיוכם.
נקים בית תרבות. בית תרבות שיהיה נופש לחבר אחר עבודתו. מקום רענון נפשי ותרבותי – כה כשם שהם, חברינו שאינם אתנו בשעה זו, היו רוצים שיהיה.
לא מצבת זכרון בלבד לא אבן דוממת. בית שוקק חיים, בית לדורות ולבנינו אחרינו.
ובתוך הבית הזה תשמר דמותם, ישמר כל אשר היה ונשאר חי בלבנו וכל אשר להם. כדי שיהיו יום-יום אתנו, שעה-שעה, וכדי שהבטוי לחיינו המשותפים יהיה עמוק יותר, כנה יותר.
צריך שיהיה זה בית תרבות טובה, חם ונעים, בית שיקשור אליו גם את ההורים, הקרובים והידידים.
זה המפעל אשר יוקם לזכרם."

גם העשור הראשון בנירים היה קשה. חבריו נאלצו להתמודד עם אינספור מאבקי הישרדות בתנאים בלתי אפשריים של מדבר שומם, מים מועטים, סופות חול מסמאות עיניים ודרכי גישה בלתי עבירות.

חברי קיבוץ נירים מול לוח סידור העבודה, בו יראו את שיבוצם לעבודה ביום או בשבוע הקרובים, 1955. צילום: משה פרידן, מתוך אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלית.
ילדי נירים מטיילים בתעלות המגן בקיבוץ, בכניסה למקלט בתי הילדים, כנראה בשנות ה-60'. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

למרות שמבחינה ביטחונית החיים בנירים אף פעם לא היו רגועים לגמרי, הקשיים לא הפילו את רוחם של אנשי הקיבוץ. הם נותרו גאים במורשתם, והמשיכו את דרכם של ראשוני הקיבוץ ביתר שאת. הרוח המפעמת הזו באה לידי ביטוי בשירים שהיו חלק מרכזי בתרבות של נירים. לחוברת פזמונים של הקיבוץ בחרו בשם החד משמעי: "אצלנו שרים ככה" (נירים 1956-1967). השירים נאספו על ידי אורה חסין, בת גרעין שעזבה את הקיבוץ ואסופה זו הייתה מעין מתנת פרידה שהיא הכינה לחבריה שנותרו בו. היא יצאה לאור ככל הנראה בסביבות 1967, לפני מלחמת ששת הימים, שנים שהיו שקטות יחסית בקיבוץ. החוברת היא דוגמא לתרבות הייחודית והעניפה שהתפתחה בקיבוץ נירים שמחזקת את תחושות הגאווה והשייכות שחשים תושביו.

הכריכה של החוברת "אצלנו שרים ככה – נירים 1956-1967", עותק השמור בספרייה הלאומית.

השיר הראשון המופיע באסופת הפזמונים הוא גרסה מקומית של נירים ל"שיר השלום", שיר שהיה ידוע בתנועה כולה ונכתב על ידי חבר הגרעין ציקי דינשטיין בתקופת מבצע סיני ב-1956. השיר הביע באומץ את השאיפה לחיים משותפים ושלווים עם השכנים הערביים, מה שכעת נראה כחלום רחוק אך במשך שנים הושר בקיבוץ נירים אינספור פעמים:

"תראו רבותי שיגיע היום,
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו נסע לחאן-יונס לסרט,
עם עבדול וואהב, בערבית מדוברת."

בסיום החוברת המשפט המייצג:

"עוד תראו איזה מין קיבוץ יהיה כאן בנירים! שמכל הקיבוצים יבואו לקחת ממנו שיעורים!!"

לאורך כל השנים נחשב הקיבוץ לאחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של יישובי הנגב המערבי ועוטף עזה. בדיחה ידועה של הקיבוץ השכן, ניר-עוז, ממחישה זאת היטב:

"כששואלים חבר קיבוץ ניר עוז מהיכן הוא, התשובה היא "ליד נירים"… כשהיינו ילדים נהגנו ללגלג על ילדי קיבוץ נירים שחשבו שהם מרכז העולם; אז אמרנו שאנחנו "ליד נירים". או במילים אחרות: אנחנו ליד מרכז העולם (חשובים, אבל פחות)". (הדר רובין, בת ניר עוז, מתוך דף הפייסבוק שלה).

החולצות שהדפיסו בקיבוץ נירים לאורך השנים מבטאות גם הן את גאוות היחידה של חברי וחברות הקיבוץ.  גאוות יחידה שאפילו אירועי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר לא יצליחו לרמוס. כולן עוצבו על ידי ארנון אבני, מאייר, גרפיקאי וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים. בחולצה הזו, הראשונה שהודפסה, הקיבוץ מוצג בין הערים הגדולות והמפורסמות בעולם:

החולצה המדוברת: "פריז, ניו יורק, לונדון, נירים", תמונה באדיבות ינון חפץ, בן קיבוץ נירים. עיצוב: ארנון אבני.

בחולצה שהודפסה לציון סיום מבצע צוק איתן בשנת 2014 כתוב: "לא מוותרים על נירים".

אלה ברגיל, בת הקיבוץ, עם החולצה "לא מוותרים על נירים" שהודפסה בקיבוץ נירים באוגוסט 2014 לציון סיום מבצע 'צוק איתן'. עיצוב: ארנון אבני. צילום: ארנון אבני.

בטבח של ה-7 לאוקטובר נרצחו בנירים 5 אנשים, מתוכם 3 בני הקיבוץ ושני אורחים, וכן נחטפו 5 אנשים – 4 בני קיבוץ ואורחת אחת. כעת, בסוף שנת 2023, לאחר האירועים הטראגיים שהיכו בקיבוץ ובכל הנגב המערבי, הרוח החזקה של נירים שבה לנשוב, והחולצה (שטרם הודפסה) הפעם נושאת את המילים הפשוטות: "אנחנו נחזור".

ההצעה לעיצוב חולצה שהעלה ארנון אבני. לגבי תהליך החשיבה מאחורי החולצה הוא כותב: "…יש בו כלנית שהיא מעין סמל של 'העוטף' כולו שכולנו חברין בו וגם שני עלים שנשרו. מי שיראה בהם טיפות דם או מעין לב שבור – לא יחטא למסר. המילים 'אנחנו נחזור' הן המסע שהתחלנו בו. הן כתובות בכתב חופשי שיכול להיראות כחתימה, כהתחייבות".

החולצות הן עדות מרגשת לתחושת השייכות של חברי הקיבוץ לאדמתם ולמפעל המדהים שבנו עליה, למרות הקשיים העצומים. זו גאוות היחידה שמחזקת את הנותרים והנשארים. ואולי לא מפתיע שנירים היה הקיבוץ הראשון שהכריז בפומבי כי חבריו החליטו לחזור לקיבוצם ברגע שיתאפשר הדבר.

ונסיים בשורות האחרונות של אותה תפילת "יזכור" משנת 1949:

 

"נזכרם על שמות החיבה והחן, על שעות הנחת והכאב, שחיו עמנו. כי בכל אשר נבנה ונקים עוד יעלה ויזכר שמם. בלא מילים – ביסוד של בנין. בכל דונם אדמה שנזרע ונקצור – כי זאת הייתה משאת נפשם, בחייהם ובמותם.

הלוואי וגם בימינו יתאושש הקיבוץ ויחזור לתפארתו באותה מהירות כפי שעשה זאת לאחר מלחמת השחרור, ועם אותו להט ותשוקה לבנות ולהיבנות. מי ייתן וגם הפעם זכרון הנרצחים ישמש דלק לבנייה ועשייה חלוצית ותרבותית, כמו שבנירים יודעים כל כך טוב לעשות.

 

בהכנת הכתבה נעזרנו בעבודת סמינריון של גליה הלר קרמר, בת קיבוץ נירים : "יצירה עצמית של חברי קיבוץ נירים בשנות החמישים והשישים".

תודתנו שלוחה לחברי קיבוץ נירים בר חפץ וענת מרלא, שסייעו בהכנת הכתבה.

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

 

239 בתים וגעגוע – המיצג למען החטופים בספרייה הלאומית

כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות מאחורי מאות החטופים שמוחזקים בעזה לאנשים ממשיים, כאלה עם אהבות, תחביבים ותקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו. טור של דורית גני, אוצרת המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה"

צילום: לירון הלברייך

פינוקי חמוד שלי איפה אתה? 

אלפי הורים בארץ ובעולם קראו את המשפט הזה לילדיהם, לילה אחרי לילה, כשהם חבוקים יחד במיטה חמה ובבית בטוח. 

כעת, שני עותקים זהים של ״איפה פינוקי״ מונחים על כסאותיהן הקטנים של התאומות יולי ואמה קוניו, רק בנות 3, והמשפט הזה מקבל משמעות שוברת לב. 

מאז ה-7 באוקטובר כולנו מוצפים בעצב ובחוסר אונים אל מול הטרגדיה הבלתי נתפסת שפקדה כל כך הרבה משפחות ישראליות. כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו. משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות לאנשים ממשים, כאלה עם אהבות, תחביבים, תקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו.

המיצג שלנו נקרא "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה". עשרות רבות, רבות מדי, של כיסאות שחורים מוצבים בלב אולם הקריאה החדש שלנו ועליהם תמונות החטופים. לצידם – כסאות צבעוניים של ילדי גן וילדי בית ספר וגם, מי יכול היה להעלות בדמיונו מצב כזה, כסא תינוק אחד.  

צילום: שי ניצן

על כל כסא מחכה לכל אחד מהחטופים והחטופות ספר. ספר שבחרנו עבורם. 

בתוך כל אחד מהספרים הכנו לכל אחד ואחת כרטיס קורא אישי, (כמו בספריות של פעם) ובכולם אותו תאריך החזרה – עכשיו.  

רצינו להמחיש את הכמות הבלתי נתפסת של החטופים והחטופות ובו זמנית לאפשר מבט אישי על כל אחד ואחת מהם, להזכיר שלכל אחד ואחת יש סיפור שטרם הושלם. מתוך סיפורי המשפחות והקרובים, למדנו להכיר קצת את האנשים מאחורי השמות והתמונות, ובחרנו עבורם ספר שחשבנו שיעזור לאחרים להכיר אותם טוב יותר ולהבין מי הם. בסתר ליבנו, מצאנו את עצמנו תוהים האם הם יאהבו את הספר שבחרנו? האם הבחירות שלנו עושות איתם חסד וצדק? מציגות אותם כפי שהם וכפי שהיו רוצים? 

צילום: שי ניצן

לאליקים ליבמן, בן ה-24, שלא יכול לשאת פגיעה בחלשים ומכונה על ידי משפחתו "רובין הוד" הנחנו על הכסא עותק של "הרפתקאות רובין הוד".

לליאת אצילי, בת ה-49, שלא מזמן סיימה קורס מדריכים ב"יד ושם", שמנו את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד.

לשגיא דקל חן בן ה-35, איש בעל ידי זהב שבנה צעצועים לילדיו, שמנו את הספר "אבא בונה עוגה" של ליעד שהם.

לחנה פרי בת ה-79, שאוהבת מאוד לטפח את הגינה שלה, שמנו את "גינת בר" של מאיר שלו.

לאלכס לובנוב שאוהב טיולי ג'יפים שמנו ספר עם מסלולי 4X4.

לאביגיל עידן בת ה-3, שבוודאי מתגעגעת מאוד לחיבוק ולנשיקה של הוריה סמדר ורועי, זכרונם לברכה, שמנו את "הנשיקה שהלכה לאיבוד" של דבורה עומר. 

ליובל ברודץ בן ה-8, שאוהב לשחק באקס בוקס, שמנו את "מסע ההצלה" מסדרת מיינקראפט.

לדורון שטיינברכר בת ה-30, אחות וטרינרית, שמנו את הספר "לחופש נולדה" על לביאה שיצאה לחופשי.   

לענבר הימן בת ה-27, שמנו את הספר "אומנות האהבה" של אריך פרום, לאחר שבן זוגה נועם אלון סיפר לנו שהם נהגו לקרוא את הספר הזה יחד. הם עדיין באמצע הספר והוא ממתין לה שתחזור לקרוא בו יחד איתו.

לאורי דנינו, שרק לאחרונה הציע נישואין לחברתו שניצלה ומחכה לשובו, שמנו את הספר "בקרוב אצלכם – הזמנות לחתונות בארץ ישראל".

למורן סטלה ינאי, שבמסיבה ברעים הגשימה את חלומה והקימה דוכן עם תכשיטים מעשי ידיה, שמנו קטלוג תערוכה מהודר על תכשיטים ישראליים.

לאוהד מונדר, שציין יום הולדת 9 בשבי, שמנו ספר מסדרה שרוב בני גילו קוראים בשקיקה – "מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר-עמית – ומתוכה בחרנו את הספר "השבת השחורה", ששמו מקבל כעת משמעות חדשה ושוברת-לב.

ולכפיר ביבס הקטנטן, שהיה רק בן 9 חודשים כשנחטף, שמנו את הספר שכל תינוק ותינוקת ישראלים מכירים – "איה פלוטו" של לאה גולדברג – גם בגלל המשפט לקראת סופו, שכל הורה צעיר מדקלם בעל-פה: "חזרת הביתה, איזו שמחה!"

אלה רק חלק מהספרים שהתאמנו באופן אישי, ובצידם ניתן למצוא ספרים שנבחרו כי הכותר שלהם או תוכנם מקבלים כעת משמעות חדשה: "אין מקום שהוא רחוק מדי", "כל החיים לפניו", "החתיכה החסרה", "רוץ ילד רוץ", "תקוות גדולות" ו"מי ינחם את קטנטן"? 

בנימה אישית, עלי להודות שנושא החטופים והחטופות היה עבורי הקשה ביותר. לא יכולתי לשאת את המחשבה על החטופים ולא את סבלם הנורא של המשפחות, התקשיתי לקרוא את הסיפורים עליהם ולהביט בתמונותיהם. זה היה כאב שלא יכולתי לשאת. והנה, מצאתי את עצמי מעבירה ימים ולילות שלמים בקריאה עליהם, בקריאה על מה שקרה להם באותו יום ובעיקר – על מי שהם, על הדברים שהם אוהבים לעשות ועל האנשים שהם אוהבים ושאוהבים אותם. עכשיו, כל שם וכל תמונה הפכו לשמות ולתמונות שלמדתי להכיר ולאהוב. יחד עם ההיכרות הזו גדלו גם הכאב על היעדרם והתקווה הגדולה לשוב לראות אותם כאן.

לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב.

***


המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה" מוצג בימים אלה באולם הקריאה (קומות 1-, 2-) של הספרייה הלאומית, ופתוח לקהל הרחב.

דורית גני, ספרנית יעוץ והדרכה בספרייה, היא אוצרת המיצג.

***
צילומי כיסאות: לירון הלברייך

חַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת: גרסת החטופים לספר הילדים הקלאסי

לימור אילן, בעלת משפחתון ופזמונאית, כתבה בעקבות ה-7 באוקטובר גרסה מיוחדת לספר הילדים האהוב "איילת מטיילת" של רינת הופר. בסיפור המקורי – איילת אוספת אליה שלל חיות ונושאת אותן איתה. בגרסה של לימור, החיילת המטיילת אוספת ומצילה את כל הילדים החטופים, ומחזירה אותם אלינו הביתה בשלום. זהירות – קריאת הטקסט עלולה לגרור אחריה התייפחות בלתי נשלטת

לימור אילן, בת 48 מתל-אביב, בעלת משפחתון לגיל הרך ופזמונאית, חרדה מאז ה-7 באוקטובר לשלום החטופות והחטופים שנלקחו לרצועת עזה.

כמו כולנו, היא חשה חסרת אונים ויש בה רצון עז לעזור. עבודתה במשפחתון העלתה בה רעיון: "אני מקריאה לילדים במשפחתון כל הזמן ספרים ובזמן האחרון כמעט כל ספר מעלה בי אסוציאציות למצב." סיפרה לנו. "הרגשתי צורך להציל את כל הילדים, ואני לא חיילת ולא יכולה לעשות את זה בעצמי, אז יכולתי לעשות את זה רק בדמיון. לא צריך להיות בעלת משפחתון או אימא בשביל לחשוב על זה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה שבמשפחתון שלי למשל, בתחילה השנה אני מקפידה על הסתגלות איטית והדרגתית, כי חשוב לי שהילדים לא ישארו איתי לבד ללא נוכחות ההורים, לפני שהם מרגישים שאני כבר לא בן אדם זר, ושירגישו שאני רואה אותם. אבל אביגיל הקטנה לא זכתה להסתגלות ב'גנון' של חמאס, ואני רואה אותה כל הזמן נגד עיניי וחושבת מה קורה איתה."

ברגע של השראה הפכה לימור את ספר ילדים הידוע "אַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת" שכתבה וציירה רינת הופֶר, לסיפור שהוא פסגת השאיפות של כל ישראלי וישראלית – הסיפור על חזרתם של הילדים והילדות החטופים הביתה. היא כתבה את הטקסט הארוך בסלולרי, ברגעים קטנים של הפוגה משגרת היום: "הילדים הפרטיים שלי לא הבינו למה אני כל היום עם הראש בתוך הנייד, וכשהם פנו אליי, אמרתי להם: 'רגע, אני לא יכולה עכשיו, אני עסוקה בחילוץ הילדים החטופים בעזה'".

כריכת הספר המקורי "אילת מטילת" של רינת הופר

לימור הקפידה לשלב את שמותיהם של כל הילדים החטופים, עד גיל 18, בטקסט היפה: "ישבתי עם רשימה [של הילדים-ל.ה], וסימנתי אחד אחד, כדי לוודא שאני לא שוכחת אף אחד." סיפרה לנו.

 

בפוסט שלה בפייסבוק, שם העלתה את השיר, כתבה: "סליחה על האורך, אבל הייתי חייבת להציל את כולם."

התגובות שקיבלה לימור לפוסט הפתיעו אותה: "אמרתי 'למי יש סבלנות לקרוא את זה? אבל אנשים מרגישים ממש מחוייבות לקרוא את זה, כאילו אם  הם לא יקראו את זה, מילה מילה, עד הסוף, הם ישאירו ילד מאחור. היו אנשים שכתבו לי שקראו הכל, בלי לדלג על החזרות ב'פזמון', למרות שידעו שהוא חוזר על עצמו, כי זה עוזר להם לשנן את השמות, כי חשוב להם לא לשכוח אותם. היו כאלה שכתבו שזה גרם להם פעם ראשונה לקלוט את הכמות העצומה של ילדים שנחטפו."

לימור מבקשת בפוסט וגם מאיתנו, לעדכן אותה אם ידוע על טעויות או אי-דיוקים בשמות החטופים, כדי שתשנה את הטקסט בהתאם. הטקסט שמופיע בפוסט המקורי עשוי עוד להתעדכן בשל הצורך להוסיף שמות או לתקן טעויות שקשורות בשמות הקיימים.

בתפילה לחזרת כולם כולם, קטנים ומבוגרים כאחד, במהרה ובשלום הביתה:

חַיֶּלֶת מְטַיֶּלֶת

שֶׁמֶשׁ מְצִיצָה בֵּין עַנְנֵי הָעוֹפֶרֶת
וּבַשְּׁבִיל צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת.

פּוֹסַעַת לָהּ חַיֶּלֶת
עַל שְׁבִילֵי הַמֶּלֶט
לְפֶתַע הִיא שׁוֹמַעַת
יַלְדָּה מְמַלְמֶלֶת
מִי הַיַּלְדָּה שֶׁעַכְשָׁו מִלְמְלָה?
דַּפְנָה וְאִתָּהּ אֲחוֹתָהּ אֵלָה.

אוֹמֶרֶת אֵלָה,
אֲנַחְנוּ עֲיֵפוֹת מְאוֹד
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם בְּכִיס הָאֵפוֹד?

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
בְּלִבָּהּ מִתְפַּלֶּלֶת
עִם דַּפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מִתּוֹךְ חוֹר בָּאֲדָמָה
נִשְׁמַע קוֹל בְּכִי וְאָז שׁוּב דְּמָמָה
מִי מִסְתַּתְּרִים פֹּה הַשֶּׁבַח לָאֵל?
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל.

אוֹמֵר אֲרִיאֵל צָנוּם וְיָחֵף
אֲנַחְנוּ רוֹצִים לַחֲזֹר לָעוֹטֵף
קְחִי אוֹתָנוּ אִתָּךְ עַל הַכָּתֵף.

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
לֹא מְוַותֶּרֶת
עִם כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׂיחִים
שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ אַחִים
מִי מִסְתַּתֵּר פֹּה – כָּזוֹ שְׁלִישִׁיָּה?
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה.

אוֹמֵר יוּבָל שֶׁמְּחַבֵּק אֶת אוּרִיָּה
נִבְהַלְנוּ מְאוֹד כִּי הָיְתָה יְרִיָּה
יֵשׁ לְךָ מָקוֹם עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
מְאוֹד מִשְׁתַּדֶּלֶת
עִם כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַחוֹרִים
בַּחוּרָה אַחַת וּשְׁנֵי בַּחוּרִים
מִי זֶה מְצִיצִים מִתּוֹךְ הַפִּיר?
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר.

זוֹעֲקִים הַשְּׁלוֹשָׁה
תּוֹדָה! תּוֹדָה! תּוֹדָה!
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַקַּסְדָּה?
גַּם יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
פִּתְאוֹם מוֹפִיעוֹת וְיוֹשְׁבוֹת עַל הָרֹאשׁ.

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
קְצָת מְסֻרְבֶּלֶת
עִם מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה רֶכֶב נָטוּשׁ
שׁוֹמַעַת מִלָּה בְּעִבְרִית וְלִחְשׁוּשׁ
מִי מִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית?
נוֹעַם הַבֵּן וְעָמִית.

שׁוֹאֲלִים בְּיַחַד נוֹעַם וְעָמִית
חִכִּינוּ הָמוֹן, אֵיפֹה הָיִיתְ?
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית?

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת
כִּמְעַט נוֹפֶלֶת
עִם נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

מוֹצֵאת הַחַיֶּלֶת עַד מְהֵרָה
אֶת יָגִיל וְאוֹר בִּקְצֵה מִנְהָרָה
וּמִי נִמְצָא לְיָדָם קְצָת מְפֻחָד?
אוֹהַד.

שׁוֹאֵל אוֹהַד
בְּטוֹן מְפֻחָד
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם בְּתוֹךְ כַּף הַיָּד?

דְּרוּכָה הַחַיֶּלֶת
מְחַבֵּל מְחַסֶּלֶת
וּמַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ הַמְּפֻתֶּלֶת
עִם יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

לְפֶתַע פִּתְאוֹם בֵּין פִּיצּוּץ לְפִיצוּץ
מַתְחִילוֹת שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת מֵהַקַּרְקַע לָצוּץ
מִי מַגִּיחוֹת פֹּה מִתּוֹךְ מְחִילָה?
גַּלִּי וְהִילָּה.

אוֹמֶרֶת הִילָּה
הִתְגַּשְּׁמָה הַתְּפִילָּה
אִם נִשְׁאַר מָקוֹם, נִשְׂמַח
לְהִכָּנֵס לְכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח.

הוֹלֶכֶת חַיֶּלֶת
גֵּאָה וּמְתֻלְתֶּלֶת
עִם גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם בְּחַלּוֹן מַבָּט מְקַוֶּוה
זוֹ בֶּטַח יָהֵל וְאִתָּהּ גַּם נָוֶוה
וּמִי עוֹד אִתָּם בַּכּוּךְ הַקָּטָן?
אֵיתָן.

אוֹמֵר אֵיתָן בְּטוֹן מְשֻׁלְהָב
בְּבַקָּשָׁה קְחִי אוֹתָנוּ אִתָּךְ עַל הַגַּב.

הוֹלֶכֶת חַיֶּלֶת
וְלֹא מִתְבַּטֶּלֶת
עִם יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
לְיָדָם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם הִיא רוֹאָה בְּתוֹךְ גַּל הֲרִיסוֹת
שְׁתֵּי יְלָדוֹת קְטַנּוֹת מִתְכַּסּוֹת
מִי שׁוֹכֵב שָׁם מְכֻרְבָּל?
מִיקָה וְיוּבָל.

שׁוֹאֶלֶת מִיקָה, הַגְּדוֹלָה מִבֵּין הַשְּׁתַּיִם
עִם זִיק שֶׁל תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
אֶפְשָׁר לְהִתְחַפֵּר לָךְ בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
קְצָת מִשְׁתַּעֶלֶת
עִם יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נועַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה רְעֵבוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת שְׁבוּרָה
יוֹצְאִים שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים בְּשׁוּרָה
מָה הֵם אוֹמְרִים לָהּ בְּקוֹל מְגֻמְגָּם?
זֶה אֲנַחְנוּ טַל, גַּל וַאֲגַם.

אוֹמֶרֶת אֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
יָדַעְנוּ שֶׁצַּהַ"ל לֹא יְוַתֵּר
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל הַסַּנְטֵר?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
עוֹדָהּ מְסֻגֶּלֶת
עִם טַל, גַּל וַאֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
עַל הַסַּנְטֵר
יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נוֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

פִּתְאוֹם בַּשֶּׁטַח מְסֻכָּן
קוֹל קוֹרֵא: אֲנַחְנוּ כָּאן
מִי זֶה קוֹרֵא לָהּ בְּאֵזוֹר בְּמֻפְגָּז?
אָבִיב וְרָז.

אוֹמֶרֶת אָבִיב בְּטוֹן מְעֻלָּף
יֵשׁ לָךְ מָקוֹם עַל קְצֵה הָאַף?

צוֹעֶדֶת חַיֶּלֶת
קְצָת מְסֻרְבֶּלֶת
עִם רָז וְאָבִיב בִּמְשֻׁתָּף
עַל קְצֵה הָאַף
טַל, גַּל וַאֲגַם הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר
עַל הַסַּנְטֵר
יוּבָל וּמִיקָה עִם תִּקְוָה בָּעֵינַיִם
בְּתוֹךְ הַגַּרְבַּיִם
יָהֵל, נָוֶוה וְאֵיתָן מְשֻׁלְהָב
עַל הַגַּב
גַּלִּי וְהִילָּה שְׂמֵחוֹת כָּל-כָּךְ
בְּכִיסֵי הַדַּגְמָ"ח
יָגִיל אוֹר וְאוֹהַד
עַל כַּף הַיָּד
נֹעַם וְעָמִית
עַל הַנַּעַל הַצְּבָאִית
מייה, תָּמִיר וְאוֹפִיר
מוֹקִירֵי הַתּוֹדָה
עַל הַקַּסְדָּה
יוּלִי וְאֵמָּהּ בְּנוֹת הַשָּׁלוֹשׁ
אִתָּם עַל הָרֹאשׁ
כְּפִיר וַאֲרִיאֵל הַיָּחֵף
עַל הַכָּתֵף
יוּבָל, עָפְרִי וְאוּרִיָּה
עַל הַכָּתֵף הַשְּׁנִיָּה
וְדַפְנָה וְאֵלָה עֲיֵפוֹת מְאוֹד
בְּכִיס הָאֵפוֹד.

מְשַׂמֵּחַ מְאוֹד!

צוֹעֶדֶת לָהּ חַיֶּלֶת שַׁעַל שַׁעַל
וּפִתְאוֹם מֵאֲחוֹרֶיהָ טַנְק שֶׁל צַהַ"ל
בְּתוֹכוֹ יוֹשְׁבוֹת עַלְמָה ונוֹעַם הַיַּלְדָּה
גַּם לִיאָם וְנֹגַהּ יוֹשְׁבִים עַל יָדָהּ
סַהַר וְאֶרֶז מְדַבְּרִים בַּפִּינָּה
וְאִיתַי מְזַמְזֵם לְעַצְמוֹ מַנְגִּינָה
לִירִי וְאֶמִילְיַה מִתְנַקּוֹת מֵהַפִּיחַ
וַאֲבִיגַיִל וְאֶמִילִי יוֹשְׁבוֹת בַּצְּרִיחַ!

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְבַצְבֶּצֶת בָּרָקִיעַ הַסַּגְרִיר
וּמָטוֹס אֶחָד שֶׁל צַהַ"ל מְגַבֶּה מֵהָאֲוִיר
בְּתוֹךְ תָּא הַטַּיָּס עוֹד גִּבּוֹר מְהֻלָּל
לְיָדוֹ מִצְטוֹפְפִים לָהֶם עיישאה וּבלאל.

הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, פִּתּוּל וְעוֹד פִּתּוּל
וּבְסוֹפָהּ נִרְאֶה סוֹף סוֹף הַגְּבוּל
מִי מְחַכֶּה בְּסוֹף הַשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל?

עַם יִשְׂרָאֵל!

רָצִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת כָּל קְרוֹבֵי הַמִּשְׁפָּחָה
מֵאֲחוֹרֵיהֶם כָּל הָעָם שׁוֹאֵג בְּשִׂמְחָה:
הִכָּנְסוּ מְתוּקִים
כְּבָר כֻּלָּם מְחַכִּים
נִתֵּן לָכֶם עוּגִיּוֹת שֶׁל רָחֵל מֵאוֹפָקִים
וְאֵין סוֹף נְשִׁיקוֹת וְחִבּוּקִים.

גַּם שְׁאַר הַחֲטוּפִים וְהַשְּׁבוּיִים שָׁבִים לְשָׁלוֹם
וְסוֹף סוֹף כֻּלָּנוּ יְכוֹלִים שׁוּב לִנְשׁוֹם.