בשבעה באוקטובר, כשאזעקות התחילו להישמע במרחב והאימה מילאה את האוויר, בן הזוג שלי מיד עלה על מדים ויצא למילואים. אני הייתי דבוקה למסך הפלאפון כדי לשמוע עדכונים מאנשים אהובים וכדי לנסות לחלוב מידע מהחדשות. הבן שלי בחר בדרך אחרת, הוא הרים מהמדף את הספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון ולא עזב את גיבור הספר יומם וליל. הוא קרא בין חמש מאות לאלף עמודים ביום, והתעמק במיתולוגיה היוונית שהיא כה שונה ממה שמתרחש במרחב סביבנו.
"אמא, המלחמות שהיו פעם יותר הוגנות" הוא הסביר לי בין ספר לספר, "להילחם בחרבות זה יותר הוגן מרובים, יש לצד השני יותר יכולת להתגונן כשכל אחד מחזיק חרב".
המלחמה מאיימת על הסדר של חיינו, וכשהחרדה נכנסה אל הלב, הוא חזר אל העולם המסודר שנמצא בין הספרים – שעל אף שיש בו מלחמות, על אף שיש בו רעים, ורבים עלולים לחשוב שהוא יכול להוות טריגר – הוא עולם מסודר. יש בו עלילה שמתקדמת בקצב הנכון. יש בו התחלה, אמצע וסוף ויש בו את הידיעה הברורה והעמוקה שהטובים ינצחו בסוף.
"המציאות היא תמיד לא אחידה, מסוכסכת, מלאת סתירות. הדרך היחידה לארגן אותה לתבנית משמעותית אחידה היא לנסות לספר סיפור" כותב ויליאם פוקנר. במידה רבה הוא מתאר את מה שאנחנו רואים סביבנו מאז אותה שבת שחורה. המציאות היא כאוטית, אין בה שום סדר או כוונה. אנחנו מנסים לסדר אותה בתבנית סיפורית כי אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור.
בני אדם זקוקים למזון, לביטחון, לאהבה. ובני אדם זקוקים גם לסיפור. הצורך לארגן את התוהו ובוהו של המציאות סביב סיפורים הוא צורך אנושי שמתעורר ביתר שאת גם בעת הזו.
הסיפור בימים האלה יכול לנחם, לנרמל, להרגיע ולתמוך. אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק איך נראית המציאות, אנחנו מפעילים את הדמיון מתוך מה שאנחנו רואים ויודעים. הסיפורים עוזרים לנו להושיב חלקי דמיון במקום טוב יותר, הם עוזרים לנו להרגיע את הנפש.
בימים של חג החנוכה, כשהקרבות עוד משתוללים, אנחנו עדים להדלקת נרות וחנוכיות גם במקומות לא שגרתיים – בכיכר החטופים בתל אביב ובלב עזה ממש. אל מול הנרות הדולקים מסופר שוב ושוב סיפורם של המכבים, והגבורה אז מחזקת את הלב גם היום. ואותו אור שמאיר דרך סיפור המכבים כבר אלפי שנים מעודד את כולנו ומנחם אותנו. מספר לנו שעוד נצליח לצאת מאפילה לאורה. מזכיר שהעם היהודי כבר ניצח את החושך בעבר ומספר לנו שנצליח גם הפעם.
כשהסתובבה השמועה על אישה שילדה בשבי החמאס, חזרתי בתוך ראשי שוב ושוב אל שתי סצנות ספרותיות. האחת מתוך ספרה של ויקטוריה היסלופ על אישה שילדה במחנה עבודה ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, והשניה מתוך ספרה של ג'וג'ו מויס "מתנת כוכבים", שבה מתרחשת לידה בין כתלי בית הסוהר בדרום ארצות הברית בראשית המאה העשרים. בשתי הסצנות, על אף הקושי הנוראי שיש בסיטואציה, נולדת ברגעים הקשים האלה גם חמלה אנושית. השומרים והקלגסים מתרחקים קצת כדי לתת מקום לחיים להיוולד. אמנם הסופים לאו דווקא טובים בשתי הסצנות, אבל יש איזה רגע, איזה זיק של תקווה כשאמא פוגשת את התינוק שבוקע מתוכה. ובאותם רגעים קשים, כשחשבתי על אישה שילדה בשבי, קיוויתי וייחלתי שגם שם יש רגע כזה, בתוך המציאות הנוראית. הסיפורים שהכרתי בין הדפים והמילים עזרו רגע להחזיק את המציאות.
כשהבן שלי שמע על כך שיש ילדים חטופים הוא נחרד עד עמקי נשמתו, והיה קשה מאד להרגיע אותו. המילים הרגועות הראשונות שלו היו – "אני מקווה שבשבי של החמאס יש מישהו שדואג לילדים כמו שגברת בלום דאגה לויש ואוליבר".
בתוך החרדה לילדים שבשבי הוא חזר לסצנה ספרותית שהוא מכיר מתוך הספר כראמל, בה נחטף התינוק אוליבר (ובסדרה הטלוויזיונית נחטף הילד ויש). בסיפור, בין החוטפים יש אישה אחת, שעל אף שהיא מרשעת איומה, היא מצליחה לדאוג לו ולוודא שלא יהרגו אותו – גברת בלום. כדי להרגיע את נפשו, הבן שלי שאב כוחות מסצנה של שבי שהוא מכיר, מגברת בלום והטיפול שלה בילד החטוף בסדרת כראמל.
סצנה נוספת שעזרה להתמודדות עם השבי נמצאת בסדרת הארי פוטר. שם מוחזקים במרתף חשוך ואיום לונה לאבגוד ואדון אוליבנדר. כשהם משתחררים מכלאם אומר אדון אוליבנדר כי לונה, הילדה, היתה נקודת האור שלו במקום הנורא ההוא. היא עזרה לו להיזכר שכדאי להמשיך לחיות. אנחנו מתחילים לשמוע סיפורים על השבי הנורא שעברו החטופים, בהם נקודת האור היא רגעי החמלה. איתן יהלומי, ילד בן 12, וויתר על המזרון שלו עבור אישה מבוגרת יותר. ילד אחר אמר לאוהד מונדר מזל טוב ליום הולדתו, וסיפר לו שראה בטלויזיה איך המאמן של נבחרת הפועל באר שבע מברך אותו. רגעים קטנים של דאגה אנושית בשבי. של עזרה בתוך סיטואציה בלתי אפשרית.
באחד מרגעי השבירה שלי במלחמה, הרגשתי שהכל אבוד. שאין יותר תקווה ואנחנו לא נצליח לצאת מהמצב הזה לעולם. לא ראיתי אופק. בכיתי ללא הפסקה ואפילו עברתי התקף חרדה. כשהתכתבתי עם חברה היא בחוכמתה שלחה אותי למילותיה של לונה לאבגוד בספר השביעי בסדרת הארי פוטר. הם נמצאים באמצע קרב נוראי מול אדון האופל, נראה שהכל אבוד, פרד מת, ההגנות של הוגוורטס נפרצו, נראה שכולם הולכים למות. באמצע הקרב, הארי מרגיש שהוא לא יכול יותר, שאין לו תקווה. ואז לונה מציעה לו משהו טוב שהוא יכול לחשוב עליו: העובדה שהם עדיין נלחמים, שיש סביבו אנשים שלא ויתרו, שהם נאבקים ולא נכנעים לרוע.
אנחנו עדיין נלחמים. שלושת המילים האלה הלכו איתי במשך ימים ועזרו ללב להתגבר. הידיעה שאנחנו לא מוותרים. שעל אף הרוע, האלימות והאבדות הבלתי נסבלות, אנחנו ממשיכים להילחם. לא התייאשנו.
החיים הם לא ספר לצערנו, הטובים לא תמיד מנצחים. וגם אם כן, הכאב והאימה שיש בדרך בלתי ניתנים לשיעור. אבל כדי להכיל את האימה שסביבנו אנחנו זקוקים לסיפור. הזדקקות אמיתית.
הצורך בסיפור פושט ולובש צורה לאורך החיים ואנחנו משתמשים בו בדרכים שונות. אבל תמיד, אנחנו זקוקים לו.
כשבן הזוג שלי יצא לאפטר מעזה, הוא הקדיש את היום הראשון שלו בבית לביקור פצועים ואבלים. בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו שינוח, אבל הוא התעקש, ואני שחררתי והצטרפתי אליו.
הוא עבר מפצוע לפצוע ומבית אבלים אחד למשנהו ועזר להם להשלים את חלקי הפאזל לסיפור שלם. כל חייל יודע רק מה קרה לו ברגעי הקרב והוא עזר להם לאסוף את כל הרגעים לסיפור אחד כדי לסגור מעגל.
אחר כך הוא הסביר לי שכשהוא היה חייל צעיר לא אספו עבורם את הסיפורים, הקצוות נשארו פרומים ורבים מהחברים שלו סוחבים שאלות עד היום. כחלק מתהליך הריפוי, כחלק מהיכולת להמשיך בחיים, אנחנו זקוקים לכמה שיותר חלקים בסיפור. אנחנו זקוקים וזקוקות לסיפור מיטיב. כזה שיש לו התחלה אמצע וסוף. כזה שמכיל בתוכו משמעות וסיבה. שיש לו דרך לתמוך בנו כדי להגיע חזקים יותר אל יום המחר.
