"בת נולדה לנו, נקודת חיים חדשה, פינת תרבות בלב השממה" – במילים אלה נפתח היום הגדול של חברי קיבוץ "מצפה הים" בשלהי דצמבר 1943 – יום העלייה לאדמות הקבע של הקיבוץ שלא יעבור זמן רב ויקבל את השם המוכר לנו היום – "יד מרדכי" (ע"ש מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה).

הם החלו את דרכם בשני גרעיני הכשרה נפרדים בפולין בתחילת שנות ה-30. כשהגיעו לארץ הם התיישבו בחלקת אדמה לא גדולה על מצוק הצופה אל הים ליד העיר נתניה. המצוק הזה נתן לקיבוץ את שמו הראשון. 

עכשיו, כשקיבלו סוף סוף את אדמות הקבע שלהם הרחק בדרום הארץ, הסתתרה בין החיוכים ולחיצות הידיים הנרגשות התקווה הגדולה, הנהדרת – שהנה, המסע המפרך הסתיים – והם הגיעו הביתה. 

ילדים בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. התמונה מארכיון קיבוץ יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-028-005)

האם מישהו מהם חשש מהעתיד לבוא? האם יכלו לראות בעיני רוחם מה הם עומדים לבנות, מה הם מסכנים, ומה הם עומדים לאבד? דברים שכתב חבר הקיבוץ באותם ימים, ושנשמרו בארכיון הקיבוץ שופכים אור על תחושותיהם בשנים הראשונות ההן: 

"על ברכי תנועת התנדבות חלוצית גדולה חונכנו, כשחזון תקומת ישראל ושחרור האדם העובד לנגד עיניה. כנאמנים לחזון זה ולדרכי הגשמתו, ייסדנו בשלהי 1943 את ישובנו, אשר תוך שנים מספר גדל ושגשג לתפארת בתוך ים של שנאת כפרים ערביים מסביב. ידענו כי שאלת הביטחון תהיה מהחמורות אצלנו, כי על כן על אם הדרך אנו יושבים – הדרך הראשית יפו-עזה-מצרים"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

אבל לא שאלת הביטחון הכבדה ולא הצקות בלתי פוסקות של ערביי הסביבה מנעו מהם להקים יישוב וקהילה לתפארת. בשנים הראשונות נערכו מאמצים ניכרים לשמור על יחסי שכנות טובים עם הכפרים שסביבם – מונה "מוכתר" לקיבוץ שתפקידו כלל בין היתר קיום קשר רשמי עם אותם כפרים, רופא הקיבוץ סיפק שירותי רפואה לערביי הסביבה, ואלה מצידם לימדו את חברי הקיבוץ להשתמש בבאר. 

עם פרסום תכנית החלוקה של האו"ם הסתבר מה שכבר חששו ממנו קודם – יד מרדכי היה ממוקם באזור שסומן במפות החלוקה בשטחי המדינה הערבית. המצב הבטחוני הלך והידרדר. הקיבוץ, שהיה מוקף כולו ביישובים ערביים נותק למעשה ממוקדי ההתיישבות היהודים העיקריים והדרך היחידה להגיע אליו או לצאת ממנו הייתה באמצעות שיירות מאובטחות שאורגנו על ידי חטיבת הנגב של הפלמ"ח. 

בתחילת אפריל 1948, כשהיה ברור לכולם שכך או אחרת הם עומדים בפני לחימה קשה, ביקשו חברי הקיבוץ לפנות את הילדים. במטה חטיבת הנגב התנגדו למהלך, ככל הנראה בטענה שפינוי מוקדם ייצור עומס מיותר על העורף ויביא לפגיעה במורל הלוחמים. 

הילדים נשארו בקיבוץ, תחת האיום ההולך ומתקרב של הפגזות מצריות, ומהר מאד מצאו להם ידידים חדשים בדמותם של לוחמי הפלמ"ח הצעירים שהגיעו לתגבר את מערך ההגנה, בפיקודו של גרשון דובנבוים שכונה בפי כל "דבמבם". 

רק במחצית השניה של חודש מאי, אחרי הכרזת העצמאות ואחרי שהגיע מידע מודיעיני על תקיפה קרובה מאד של הצבא המצרי בכוחות גדולים, הוחלט סוף סוף לפנות את הילדים.

בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי, נשלפו הילדים ממיטותיהם, נעטפו בשמיכות והובלו דרך תעלות המגן לחורשת האקליפטוסים ששימשה כשטח כינוס בו חיכו להם משורייני "פרפר" שהיו אמורים לקחת אותם למקום מבטחים. 

ההורים שלא היו במשמרת בעמדות ההגנה ליוו את ילדיהם, כשהם מנסים להראות להם פנים שוחקות ולצקת בהם אומץ לב, אבל חיבוקיהם החזקים קצת יותר מידי ודמעותיהם של הגברים גילו את אשר על ליבם. הם לא ידעו אם יראו את ילדיהם שוב. 

חיילי הפלמח והקיבוצניקים. הנשים נשארו להלחם כמו הגברים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-008)

רוב האמהות נשארו בקיבוץ. הנשים היו חלק בלתי נפרד מתכנית ההגנה, וההחלטה של החברים הייתה להישאר ולהילחם כמשפחות – בידיעה שיכול להיות שמשמעות ההחלטה הזו היא שילדיהם יישארו יתומים עגולים ויאבדו את שני ההורים יחד. בין הנשים שנשארו בקיבוץ הייתה גם האחראית על העגלים ברפת שהייתה בהריון. ספוילר: היא שרדה, וילדה תינוק בריא. 

הנסיעה הייתה ארוכה, מתישה ובעיקר צפופה. כמאה ילדים נדחסו ברכבים המשוריינים שנסעו באיטיות מורטת עצבים בדרכי עפר וניסו לעקוף ככל הניתן את היישובים הערביים שבסביבה ולהימנע מהדרך הראשית שהייתה מטווחת. 

בבוקר, כשהגיעו לגברעם, נשמעה אזעקה. למעשה הייתה זו האזעקה שבישרה על תחילת המתקפה על יד מרדכי. הם הספיקו לצאת שעות ספורות בלבד לפני שכבר אי אפשר היה. 

מגברעם הם עברו לרוחמה, שם שהו מספר ימים עד שהועברו לקיבוצם הראשון – מצפה הימים, ליד נתניה. 

למצפה הימים הגיעו גם המבוגרים הנותרים אחרי נפילת הקיבוץ. בקרב על יד מרדכי נפלו 26 לוחמים וכ – 40 נפצעו. הלוחמים עזבו את הקיבוץ לאחר שהבינו כי תגבורת לא עומדת להגיע. הם הודיעו על נסיגתם למרות שנדרשו על ידי מטה החטיבה והנהגת היישוב שלא לעשות זאת ללא אישור. אבל התחמושת אזלה, חבריהם הפצועים היו במצב קשה והם ידעו כי התקפה נוספת כבר לא יוכלו להדוף, לא משנה כמה הם מוכנים למות למען המטרה. 

הפצועים חולצו במשוריינים שלוו על ידי מחלקה של הפלמ"ח בפיקודו של גרשון דובנבוים – מי שהיה אחראי גם על חילוץ הילדים. השאר – כל מי שיכל לעמוד על רגליו – יצאו רגלית, בדרכי עפר ארוכות וממוקשות, שורצות אויב. 

מותשים ואבלים הם הגיעו למצפה הימים לפגוש את הילדים, אלא שלא כל הילדים זכו לפגוש את הוריהם. "דעו לכם שמי שלא יורד מהאוטובוס, מי שלא מגיע, הוא גיבור" אמרו המטפלות כשהן מנסות לחנוק את דמעותיהן. 

"לא הבינו הפעוטות כי האב שנפל לא יחזור עוד. "מתי יגליד פצענו של אבא?", "מה זאת אומרת נפל?!", "מה זאת אומרת איננו?!", "הוא מוכרח לבוא כי הוא גיבור". כהנה וכהנה שמענו מפי הטף. מוחם הקטן לא קלט את דבר המוות והחידלון"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

ואז יצאו חברי יד מרדכי לגלות שנמשכה זמן רב. בתחילה חלקו את הילדים: הגדולים עברו לקיבוץ גן שמואל ואילו התינוקות והאמהות שהו בקיבוץ מעברות. 

בגן שמואל ניסו להחזיר את הילדים לשגרה כלשהי. הוקם בית ספר, והוקצתה להם מורה במקום המורה הותיק שלהם שנפצע בקרב. הם התאהבו מהר במורה, אבל ילדי גן שמואל לא תמיד קיבלו אותם בסבר פנים יפות ונהגו להציק להם. בית ספר. קטטות ילדים. שגרה בצל המלחמה. 

מאוחר יותר, עברו כולם יחד לחוות עלי קאסם, שם החלו לשקם את ענפי המשק ולקיים שגרה קיבוצית חדשה. 

קיבוץ יד מרדכי שוחרר במסגרת "מבצע יואב", ולוחמי גדוד 55 של חטיבת גבעתי נכנסו ב 5 בנובמבר לשטח הקיבוץ ממנו נסוג הצבא המצרי.

החברים, ברגע ששמעו על השחרור, יצאו לדרך. הם היו חייבים לראות את מה שנותר מקיבוצם האהוב. את כברת הדרך האחרונה רובם עשו ברגל, אבל מראה בתיהם ההרוסים ומבני המשק החרבים זעזע אותם. הם קיבלו החלטה – כך לא מחזירים את הילדים. הם יבנו את המשק מחדש ורק אז, כשהכל יראה שוב כמקום מגורים שמח וביתי – יחזירו את הילדים והנשים.

החברים מתאספים יחד ביום השיבה לקיבוץ לאחר שחרורו. ברקע ניתן לראות את הבתים מחוררים מפגזים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-001)

במאמץ משותף, שלא היה רק מאמץ פיזי, הם בנו את הקיבוץ מחדש, והפכו אותו ליפה אף יותר משהיה.

ובסופו של דבר, חזרו גם הילדים. וצהלותיהם נשמעו בין הבתים החדשים, אדומי הגגות, שקיבלו בברכה כמעט את כל השבים, פרט לחללי הקרב שנשארו קבורים על הגבעה הצפונית.

75 שנים לאחר מכן, אירועי השבת של ה-7 באוקטובר הטילו את צילם על הקיבוץ. שוב מצאו החברים את עצמם מפונים מבתיהם, משאירים מאחור את השבילים והבתים האהובים, כשאינם יודעים מתי ואיך ישובו. 

–

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ יד מרדכי וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

כשיגאל כהן בן ה-78 פונה מקיבוץ ניר עם לתל אביב, היה לו דז'ה וו שהחזיר אותו לגיל 3: צליל האזעקות המזהירות מפני שיגור טילים במרכז הארץ נשמע בדיוק כמו האזעקות שהחרידו אותו בתור פעוט בזמן מלחמת העצמאות, 75 שנים לפני כן. בניר עם, ביתו, הכריזה היא של המילים "צבע אדום", ולכן כל פעם שנשמעת המנגינה העולה ויורדת של האזעקה בתל אביב זיכרונות הילדות מציפים אותו.

לקיבוץ ניר עם, שהוקם ב-43' על ידי חברי גרעין של תנועת "גורדוניה" מבסרביה (היום מולדובה) כחלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, היה תפקיד ראשון במעלה בביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. מציאת מקור מים בשטחי הקיבוץ, שנתיים לאחר מכן, תרמה תרומה משמעותית לכך שבתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 הנגב שורטט כשייך לישראל. מאגר המים הזה גם אפשר את עלייתן על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (ביניהן כמה מישובי עוטף עזה הראשונים) ב-1946.

יגאל כהן הוא קולנוען שלימד במכללת ספיר ועתונאי, חבר אגודת העתונאים של תל אביב. הוא משמש היום כמנהל ארכיון ניר עם. הוא נולד בקיבוץ ב-1945 להורים שהיו ממייסדיו. כשפרצה מלחמת העצמאות, היו בקיבוץ כמה עמדות הגנה, אך מקלט של ממש לא היה. בעת קרבות תש"ח, כשהגברים יצאו להילחם על הקיבוץ, הצטופפו הנשים והילדים בתוך מחסה מאולתר כשמעליהם שקי חול. 5 ימים ארוכים עברו ככה עד שהתאפשר פינוי הנשים והילדים לתל אביב. המצב היה כל כך מסוכן עד כי המשאיות נסעו ללא אורות בכבישים שורצי המסתננים, והילדים, כך מספר כהן, קיבלו כדורי שינה כדי שלא יסגירו בטעות את השיירה.

יגאל לא יכול לשכוח את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש כפעוט בן 3 שחווה את המלחמה: "ההפגזות וההפצצות קרעו את שקי החול, שנשפך עלינו, היה צפוף ומחניק בצורה בלתי נסבלת". אז, לפני 75 שנים, שהו חברי קיבוץ ניר עם כמעט שנה בבית הספר הריק בו שוכנו ברחוב זמנהוף 12 בתל-אביב, וחיכו לרגע בו יוכלו לחזור לביתם האהוב. באפריל 1949 התאפשר להם סוף סוף לשוב אליו.

ליגאל יש תמונה המתעדת רגע ייחודי זה, בו משאית מחזירה את הילדים לקיבוץ. הוא זוכר שכילד קטן שהתרגל לשגרה החדשה בתל אביב, סירב לרדת ממנה.

יגאל גדל בבית הילדים, כמיטב המסורת הקיבוצית. הוא זוכר שנים אלה כמאושרות, למרות הקירבה לגבול ולחדירות המסתננים לאיזור הקיבוץ מידי פעם.

בימי חייו היה עד או משתתף בכל מלחמות ישראל, ומכל אחת מהן הוא נושא צלקות וזכרונות:

בזמן מבצע קדש היה יגאל נער צעיר ואת המלחמה כבר העביר במקלט מסודר שנבנה בקיבוץ. כחודש לפני מלחמת ששת הימים השתחרר מהשירות הסדיר ואף קבע תאריך לחתונתו עם אהובתו עדי – אך הזוג הצעיר נאלץ כמובן לדחותה, שכן יגאל התגייס מיד לשירות מילואים. באותה עת, היכה את קיבוצו אסון כפול: בן ניר עם, עמוס שחר (שורץ) נהרג במלחמה. ביום ה-30 לנפילתו, אחיו הצעיר, עודד בן ה-17, עלה עם טרקטור על מוקש בשטחי החקלאות של הקיבוץ ונהרג. הסתבר שמסתננים מעזה שברחו בזמן המלחמה לאזור חברון הטמינו לא מעט כאלה בשטחי יישובי העוטף וחיילי הנדסה עמלו לנטרל מוקשים בכל האזור זמן רב לאחר מכן.

את המלחמה העביר יגאל כחייל מילואים בסיורים לאורך הגבול. באיחור של כמה שבועות התקיים טקס הנישואין עם אשתו עד היום, עדי כהן ניצני, בת קיבוץ גינוסר, בקיבוצה.

במלחמת יום הכיפורים היה יגאל כבר אב לשני ילדים קטנים ונשאר לשמור על הבית ובהמשך אותה שנה עשה מילואים בסיורי גבול לאורך הרצועה. לא היו נופלים בקרב חברי קיבוץ ניר עם וכל דאגתם של חברי הקיבוץ הייתה מופנית לפצוע אנוש אחד, בן הקיבוץ שגדל יחד עם יגאל. אותו פצוע נהג כילד לשחק כדורגל יחד עם יגאל על הדשאים בקיבוץ הקטן, והיה, לדבריו, שחקן לא רע וגם ילד שובב במיוחד. הוא נכווה בכ-95% משטח גופו, וזהו פרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. יגאל, יחד עם שאר חברי הקיבוץ, תמכו באברמוביץ' ועקבו אחר שיקומו הארוך.

ניר עם, כך מספר יגאל הוא קיבוץ קטן יחסית, אינטימי וחם. עם השנים גדל הקיבוץ ושגשג. ב-2002 הוא עבר הפרטה ובשנים האחרונות קהילת הקיבוץ קלטה משפחות חדשות. אך החיים בקרבת הגבול לימדו את יגאל ורבים מוותיקי הקיבוץ להיות זהירים: "אמרו לנו שהכל בסדר, לא לדאוג, שיש גדר אלקטרונית. אבל אנחנו לא היינו שקטים, התרענו. ראינו את התזוזה שלהם, מהגדר של הקיבוץ אפשר ממש להראות הכל".

ולמרות הכעס והאכזבה יגאל אופטימי: "ניר עם זה הבית שלי. הקהילה תשתנה כמובן, אבל לא רק היא – כל המדינה תשתנה, בזה אני בטוח".

יגאל איבד רבים מחבריו מיישובי הנגב המערבי. בימים ובשבועות האחרונים, הוא מסתובב ברחבי הארץ, עובר מהלוויה להלוויה, מניחום אבלים אחד למשנהו: שתי המועצות האזוריות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהתקפה האכזרית של ה-7 לאוקטובר, שער הנגב ואשכול, הן מועצות מקומיות קטנות ומשפחתיות, בהן כולם מכירים את כולם. למרות שניר עם לא נפגע במתקפה האכזרית, יגאל הכיר באופן אישי וקרוב עשרות אנשים שנרצחו ב-7 לאוקטובר, והוא מתאבל עליהם וכן על הבית הנטוש שלו שהפך תוך ימים לבסיס צבאי.

75 שנים הפרידו בין יגאל בן השלוש, שחול נכנס לעיניו ולפיו משקי החול המופגזים במלחמת העצמאות, ובין יגאל בן ה-78, שהתעורר לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר 2023: "בשבת בבוקר כשהתחילו האזעקות לא רציתי להיכנס לממ"ד בכלל, אני רגיל לזה. אשתי התעקשה שאכנס. כשהתחלנו לשמוע יריות מתקרבות הייתי בטוח שזה ירי של צה"ל. החשמל נפל אצלנו די מהר, לא היה אינטרנט ולא טלוויזיה ולא ידענו שום דבר ממה שמתרחש בחוץ. רק כשדיברנו בטלפון עם הילדים שגרים מחוץ לקיבוץ הבנו את גודל הזוועה שמתחוללת סביבנו. זה היה מפחיד."

"ניצלנו בנס, אני עוד לא מעכל את גודל הנס שהתרחש כאן. בזכות הרבש"צית, ענבל ליברמן, וכל חברי כיתת הכוננות האמיצים, קיבוץ ניר-עם כמעט ולא נפגע."

ליגאל יש גם כמה זיכרונות חיוביים מהתקופה בה שהה כפליט בתל אביב: הוא זוכר את הגלידה המעולה, "ויטמן" אליה לקחה אותו אימו לאכול ברחוב הסואן ואת סרטי הקולנוע שהיו הולכים לראות – חוויות שמעולם לא היו לו בקיבוץ. האם גם עבור הדור הנוכחי של ילדי ניר עם שפונו מביתם תהיה זו תקופה זמנית? האם אחריה ישובו לבנות קהילה חזקה? איזה חוויות תשארנה צרובות בהם?

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה"