239 בתים וגעגוע – המיצג למען החטופים בספרייה הלאומית

כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות מאחורי מאות החטופים שמוחזקים בעזה לאנשים ממשיים, כאלה עם אהבות, תחביבים ותקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו. טור של דורית גני, אוצרת המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה"

צילום: לירון הלברייך

פינוקי חמוד שלי איפה אתה? 

אלפי הורים בארץ ובעולם קראו את המשפט הזה לילדיהם, לילה אחרי לילה, כשהם חבוקים יחד במיטה חמה ובבית בטוח. 

כעת, שני עותקים זהים של ״איפה פינוקי״ מונחים על כסאותיהן הקטנים של התאומות יולי ואמה קוניו, רק בנות 3, והמשפט הזה מקבל משמעות שוברת לב. 

מאז ה-7 באוקטובר כולנו מוצפים בעצב ובחוסר אונים אל מול הטרגדיה הבלתי נתפסת שפקדה כל כך הרבה משפחות ישראליות. כמו כולם, הרגשנו צורך לעשות משהו. משהו שיעזור להפוך את המספרים והשמות לאנשים ממשים, כאלה עם אהבות, תחביבים, תקוות לעתיד. משהו שימחיש עד כמה כל אחד מהנשים, הגברים והילדים האלה הוא עולם ומלואו. הדרך שלנו לעשות זאת היא בעזרת הספרים שממלאים את הספרייה שלנו.

המיצג שלנו נקרא "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה". עשרות רבות, רבות מדי, של כיסאות שחורים מוצבים בלב אולם הקריאה החדש שלנו ועליהם תמונות החטופים. לצידם – כסאות צבעוניים של ילדי גן וילדי בית ספר וגם, מי יכול היה להעלות בדמיונו מצב כזה, כסא תינוק אחד.  

צילום: שי ניצן

על כל כסא מחכה לכל אחד מהחטופים והחטופות ספר. ספר שבחרנו עבורם. 

בתוך כל אחד מהספרים הכנו לכל אחד ואחת כרטיס קורא אישי, (כמו בספריות של פעם) ובכולם אותו תאריך החזרה – עכשיו.  

רצינו להמחיש את הכמות הבלתי נתפסת של החטופים והחטופות ובו זמנית לאפשר מבט אישי על כל אחד ואחת מהם, להזכיר שלכל אחד ואחת יש סיפור שטרם הושלם. מתוך סיפורי המשפחות והקרובים, למדנו להכיר קצת את האנשים מאחורי השמות והתמונות, ובחרנו עבורם ספר שחשבנו שיעזור לאחרים להכיר אותם טוב יותר ולהבין מי הם. בסתר ליבנו, מצאנו את עצמנו תוהים האם הם יאהבו את הספר שבחרנו? האם הבחירות שלנו עושות איתם חסד וצדק? מציגות אותם כפי שהם וכפי שהיו רוצים? 

צילום: שי ניצן

לאליקים ליבמן, בן ה-24, שלא יכול לשאת פגיעה בחלשים ומכונה על ידי משפחתו "רובין הוד" הנחנו על הכסא עותק של "הרפתקאות רובין הוד".

לליאת אצילי, בת ה-49, שלא מזמן סיימה קורס מדריכים ב"יד ושם", שמנו את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד.

לשגיא דקל חן בן ה-35, איש בעל ידי זהב שבנה צעצועים לילדיו, שמנו את הספר "אבא בונה עוגה" של ליעד שהם.

לחנה פרי בת ה-79, שאוהבת מאוד לטפח את הגינה שלה, שמנו את "גינת בר" של מאיר שלו.

לאלכס לובנוב שאוהב טיולי ג'יפים שמנו ספר עם מסלולי 4X4.

לאביגיל עידן בת ה-3, שבוודאי מתגעגעת מאוד לחיבוק ולנשיקה של הוריה סמדר ורועי, זכרונם לברכה, שמנו את "הנשיקה שהלכה לאיבוד" של דבורה עומר. 

ליובל ברודץ בן ה-8, שאוהב לשחק באקס בוקס, שמנו את "מסע ההצלה" מסדרת מיינקראפט.

לדורון שטיינברכר בת ה-30, אחות וטרינרית, שמנו את הספר "לחופש נולדה" על לביאה שיצאה לחופשי.   

לענבר הימן בת ה-27, שמנו את הספר "אומנות האהבה" של אריך פרום, לאחר שבן זוגה נועם אלון סיפר לנו שהם נהגו לקרוא את הספר הזה יחד. הם עדיין באמצע הספר והוא ממתין לה שתחזור לקרוא בו יחד איתו.

לאורי דנינו, שרק לאחרונה הציע נישואין לחברתו שניצלה ומחכה לשובו, שמנו את הספר "בקרוב אצלכם – הזמנות לחתונות בארץ ישראל".

למורן סטלה ינאי, שבמסיבה ברעים הגשימה את חלומה והקימה דוכן עם תכשיטים מעשי ידיה, שמנו קטלוג תערוכה מהודר על תכשיטים ישראליים.

לאוהד מונדר, שציין יום הולדת 9 בשבי, שמנו ספר מסדרה שרוב בני גילו קוראים בשקיקה – "מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר-עמית – ומתוכה בחרנו את הספר "השבת השחורה", ששמו מקבל כעת משמעות חדשה ושוברת-לב.

ולכפיר ביבס הקטנטן, שהיה רק בן 9 חודשים כשנחטף, שמנו את הספר שכל תינוק ותינוקת ישראלים מכירים – "איה פלוטו" של לאה גולדברג – גם בגלל המשפט לקראת סופו, שכל הורה צעיר מדקלם בעל-פה: "חזרת הביתה, איזו שמחה!"

אלה רק חלק מהספרים שהתאמנו באופן אישי, ובצידם ניתן למצוא ספרים שנבחרו כי הכותר שלהם או תוכנם מקבלים כעת משמעות חדשה: "אין מקום שהוא רחוק מדי", "כל החיים לפניו", "החתיכה החסרה", "רוץ ילד רוץ", "תקוות גדולות" ו"מי ינחם את קטנטן"? 

בנימה אישית, עלי להודות שנושא החטופים והחטופות היה עבורי הקשה ביותר. לא יכולתי לשאת את המחשבה על החטופים ולא את סבלם הנורא של המשפחות, התקשיתי לקרוא את הסיפורים עליהם ולהביט בתמונותיהם. זה היה כאב שלא יכולתי לשאת. והנה, מצאתי את עצמי מעבירה ימים ולילות שלמים בקריאה עליהם, בקריאה על מה שקרה להם באותו יום ובעיקר – על מי שהם, על הדברים שהם אוהבים לעשות ועל האנשים שהם אוהבים ושאוהבים אותם. עכשיו, כל שם וכל תמונה הפכו לשמות ולתמונות שלמדתי להכיר ולאהוב. יחד עם ההיכרות הזו גדלו גם הכאב על היעדרם והתקווה הגדולה לשוב לראות אותם כאן.

לסיפור הזה חייב להיות סוף טוב.

***


המיצג "לכל חטוף יש סיפור משלו, לכל חטופה יש סיפור משלה" מוצג בימים אלה באולם הקריאה (קומות 1-, 2-) של הספרייה הלאומית, ופתוח לקהל הרחב.

דורית גני, ספרנית יעוץ והדרכה בספרייה, היא אוצרת המיצג.

***
צילומי כיסאות: לירון הלברייך

פליטים בארצם: ילדי יד מרדכי מפונים מביתם

לאחר שהייה של שעות ארוכות במרחבים המוגנים, כשמול חלונותיהם נלחמים בעוז חברי כיתת הכוננות ולוחמי מג"ב בודדים במחבלים חמושים שביקשו לפרוץ לקיבוץ, פונו תושבי יד מרדכי מבתיהם, לתקופה שאורכה עדיין אינו ידוע. לכאורה אפשר היה להניח שמדובר ב"חוויה" של פעם בחיים, אבל לא, עבור ותיקי הקיבוץ זו אינה הפעם הראשונה בה הם משאירים מאחור את בתיהם, בלי לדעת מתי, אם בכלל, ישובו

ילדים ליד משוריין "פרפר". ברכבים אלה חולצו הילדים מיד מרדכי.

"בת נולדה לנו, נקודת חיים חדשה, פינת תרבות בלב השממה" – במילים אלה נפתח היום הגדול של חברי קבוצת "מצפה הים" בשלהי דצמבר 1943 – יום העלייה לאדמות הקבע של הקיבוץ שלא יעבור זמן רב ויקבל את שמו החדש – "יד מרדכי". 

הם החלו את דרכם בשני גרעיני הכשרה נפרדים בפולין בתחילת שנות ה-30. כשהגיעו לארץ הם התיישבו בחלקת אדמה קטנטנה על מצוק הצופה אל הים ליד העיר נתניה. המצוק הזה נתן לקבוצה את שמה הראשון. 

עכשיו, כשקיבלו סוף סוף את אדמות הקבע שלהם הרחק בדרום הארץ, הסתתרה בין החיוכים ולחיצות הידיים הנרגשות התקווה הגדולה, הנהדרת – שהנה, המסע המפרך הסתיים – והם הגיעו הביתה. 

ילדים בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. התמונה מארכיון קיבוץ יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-028-005)

האם מישהו מהם חשש מהעתיד לבוא? האם יכלו לראות בעיני רוחם מה הם עומדים לבנות, מה הם מסכנים, ומה הם עומדים לאבד? דברים שכתב חבר הקיבוץ באותם ימים, ושנשמרו בארכיון הקיבוץ שופכים אור על תחושותיהם בשנים הראשונות ההן: 

"על ברכי תנועת התנדבות חלוצית גדולה חונכנו, כשחזון תקומת ישראל ושחרור האדם העובד לנגד עיניה. כנאמנים לחזון זה ולדרכי הגשמתו, ייסדנו בשלהי 1943 את ישובנו, אשר תוך שנים מספר גדל ושגשג לתפארת בתוך ים של שנאת כפרים ערביים מסביב. ידענו כי שאלת הביטחון תהיה מהחמורות אצלנו, כי על כן על אם הדרך אנו יושבים – הדרך הראשית יפו-עזה-מצרים"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

אבל לא שאלת הביטחון הכבדה ולא הצקות בלתי פוסקות של ערביי הסביבה מנעו מהם להקים יישוב וקהילה לתפארת. בשנים הראשונות נערכו מאמצים ניכרים לשמור על יחסי שכנות טובים עם הכפרים שסביבם – מונה "מוכתר" לקיבוץ שתפקידו כלל בין היתר קיום קשר רשמי עם אותם כפרים, רופא הקיבוץ סיפק שירותי רפואה לערביי הסביבה ובין שיעורי החובה בבית הספר הקטן היה גם שיעור ערבית. 

ילדים במשק, שנות ה 50. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-028-004)

עם פרסום תכנית החלוקה של האו"ם הסתבר מה שכבר חששו ממנו קודם – יד מרדכי אמור היה להיות בשטחי המדינה הערבית. המצב הבטחוני הלך והידרדר. הקיבוץ, שהיה מוקף כולו ביישובים ערביים נותק למעשה ממוקדי ההתיישבות היהודים העיקריים והדרך היחידה להגיע אליו או לצאת ממנו הייתה באמצעות שיירות מאובטחות שאורגנו על ידי חטיבת הנגב של הפלמ"ח. 

בתחילת אפריל 1948, כשהיה ברור לכולם שכך או אחרת הם עומדים בפני לחימה קשה, ביקשו חברי הקיבוץ לפנות את הילדים. במטה חטיבת הנגב התנגדו למהלך הזה, כשהם טוענים שפינוי מוקדם ייצור עומס מיותר על העורף ויביא לפגיעה במורל הלוחמים. 

הילדים נשארו בקיבוץ, כשהם חשופים להפגזות המצריות ומתיידדים עם לוחמי הפלמ"ח הצעירים שהגיעו לתגבר את מערך ההגנה, בפיקודו של גרשון דובנבוים שכונה בפי כל "דבמבם". 

מחלקת הפלמח תחת פיקודו של גרשון דובנבוים "דבמבם", 1948. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-008)

רק במחצית השניה של חודש מאי, אחרי הכרזת העצמאות ואחרי שהגיע מידע מודיעיני על תקיפה קרובה מאד של הצבא המצרי בכוחות גדולים, הוחלט סוף סוף לבצע את הפינוי בפועל. 

בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי, נשלפו הילדים ממיטותיהם, נעטפו בשמיכות והובלו דרך תעלות המגן לחורשת האקליפטוסים ששימשה כשטח כינוס בו חיכו להם משורייני "פרפר" שהיו אמורים לקחת אותם למקום מבטחים. 

ההורים שלא היו במשמרת בעמדות ההגנה ליוו את ילדיהם, כשהם מנסים להראות להם פנים שוחקות ולצקת בהם אומץ לב, אבל חיבוקיהם החזקים קצת יותר מידי ודמעותיהם של הגברים גילו את אשר על ליבם. הם לא ידעו אם יראו את ילדיהם שוב. 

חיילי הפלמח והקיבוצניקים. הנשים נשארו להלחם כמו הגברים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-008)

רוב האמהות נשארו בקיבוץ. הנשים היו חלק בלתי נפרד מתכנית ההגנה, וההחלטה של החברים הייתה להישאר ולהילחם כמשפחות – בידיעה שיכול להיות שמשמעות ההחלטה הזו היא שילדיהם יישארו יתומים עגולים ויאבדו את שני ההורים יחד. בין הנשים שנשארו בקיבוץ הייתה גם האחראית על העגלים ברפת שהייתה בהריון. ספוילר: היא שרדה, וילדה תינוק בריא. 

הנסיעה הייתה ארוכה, מתישה ובעיקר צפופה. כמאה ילדים נדחסו ברכבים המשוריינים שנסעו באיטיות מורטת עצבים בדרכי עפר וניסו לעקוף ככל הניתן את היישובים הערביים שבסביבה ולהימנע מהדרך הראשית שהייתה מטווחת. 

בבוקר, כשהגיעו לגברעם, נשמעה אזעקה. למעשה הייתה זו האזעקה שבישרה על תחילת המתקפה על יד מרדכי. הם הספיקו לצאת שעות ספורות בלבד לפני שכבר אי אפשר היה. 

מגברעם הם עברו לרוחמה, ואז התפצלו – חלק נשארו ברוחמה עוד יום יומיים וחלק המשיכו צפונה לכיוון גן שמואל. עברו עוד מספר ימים עד שכולם התאחדו, באופן זמני, במקום המגורים הראשון של הקבוצה שהקימה את יד מרדכי – מצפה הימים, ליד נתניה. 

לשם הגיעו גם המבוגרים הנותרים אחרי שנפל הקיבוץ. בקרב על יד מרדכי נפלו 26 לוחמים וכ – 40 נפצעו. הלוחמים עזבו את הקיבוץ לאחר שהבינו כי תגבורת לא עומדת להגיע. הם הודיעו על נסיגתם למרות שנדרשו על ידי מטה החטיבה והנהגת היישוב שלא לעשות זאת ללא אישור. אבל התחמושת אזלה, חבריהם הפצועים היו במצב קשה והם ידעו כי התקפה נוספת כבר לא יוכלו להדוף, לא משנה כמה הם מוכנים למות למען המטרה. 

הפצועים חולצו במשוריינים שלוו על ידי מחלקה של הפלמ"ח בראשות גרשון דובנבוים – מי שהיה אחרי גם על חילוץ הילדים. השאר – כל מי שיכל לעמוד על רגליו – יצאו רגלית, בדרכי עפר ארוכות וממוקשות, שורצות אויב. 

מותשים ואבלים הם הגיעו למצפה הימים לפגוש את הילדים, אלא שלא כל הילדים זכו לפגוש את הוריהם. "דעו לכם שמי שלא יורד מהאוטובוס, מי שלא מגיע, הוא גיבור" אמרו להם המטפלות כשהן מנסות לחנוק את דמעותיהן. 

"לא הבינו הפעוטות כי האב שנפל לא יחזור עוד. "מתי יגליד פצענו של אבא?", "מה זאת אומרת נפל?!", "מה זאת אומרת איננו?!", "הוא מוכרח לבוא כי הוא גיבור". כהנה וכהנה שמענו מפי הטף. מוחם הקטן לא קלט את דבר המוות והחידלון"

(יצחק ולדמן, יד מרדכי, 1950)

ואז יצאו חברי יד מרדכי לגלות שנמשכה זמן רב. בתחילה חלקו את הילדים: הגדולים עברו לקיבוץ גן שמואל ואילו התינוקות והאמהות שהו בקיבוץ מעברות. 

בגן שמואל ניסו להחזיר את הילדים לשגרה כלשהי. הוקם בית ספר, והוקצתה להם מורה במקום המורה הותיק שלהם שנפצע בקרב. הם התאהבו מהר במורה, אבל ילדי גן שמואל לא תמיד קיבלו אותם בסבר פנים יפות ונהגו להציק להם. בית ספר. קטטות ילדים. שגרה בצל המלחמה. 

מאוחר יותר, עברו כולם יחד לחוות עלי קאסם, שם החלו לשקם את ענפי המשק ולקיים שגרה קיבוצית חדשה. 

גדוד 55 של גבעתי מתמקם ביד מרדכי עם השחרור, 1948. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-005)

קיבוץ יד מרדכי שוחרר במסגרת "מבצע יואב", ולוחמי גדוד 55 של חטיבת גבעתי נכנסו ב 5 בנובמבר לשטח הקיבוץ ממנו נסוג הצבא המצרי.

החברים, ברגע ששמעו על השחרור, יצאו לדרך. הם היו חייבים לראות את מה שנותר מקיבוצם האהוב. את כברת הדרך האחרונה רובם עשו ברגל, אבל מראה בתיהם ההרוסים ומבני המשק החרבים זעזע אותם. הם קיבלו החלטה – כך לא מחזירים את הילדים. הם יבנו את המשק מחדש ורק אז, כשהכל יראה שוב כמקום מגורים שמח וביתי – יחזירו את הילדים והנשים.

החברים מתאספים יחד ביום השיבה לקיבוץ לאחר שחרורו. ברקע ניתן לראות את הבתים מחוררים מפגזים. התמונה מארכיון יד מרדכי (סימול IL-YMOR-001-70-006-001)

במאמץ משותף, שלא היה רק מאמץ פיזי, הם בנו את הקיבוץ מחדש, והפכו אותו ליפה אף יותר משהיה.

וגם הילדים חזרו, לבתים אדומי הגגות החדשים, שקיבלו בברכה כמעט את כל השבים, פרט לחללי הקרב שנשארו קבורים על הגבעה הצפונית.

75 שנים לאחר מכן נטרפו כל הקלפים מחדש. אירועי השבת של ה-7 באוקטובר, גם אם לא השאירו אצל חברי הקיבוץ אבדות בגוף, זעזעו את כל אנשי הקיבוץ עד עמקי נשמתם. לכל אחר שם יש חבר, קרוב ואהוב מתושבי העוטף שגורלם לא שפר עליהם. חברי הקיבוץ מרגישים היטב את הרעידות המשניות שלאחר רעידת האדמה הנוראית, ועתיד הקיבוץ מלא בסימני שאלה המחכים למענה.

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ יד מרדכי וזמינות במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

נדמו הצלילים, נאלמו המילים: פרידה מאליהו הכהן ז"ל

"אליהו יקירי, אתה מכיר את השיר 'מכורתי נוף מולדתי'? מי כתב אותו?", שאלה נעמי שמר את אליהו הכהן. כי כזה היה הכהן, אוצר בלום של ידע על זמר עברי. מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית נפרדת

אליהו הכהן זוכה בפרס ישראל על מפעל חייו בתחום תרומה לחברה ולמדינה. אפריל, 2013. צילום: לע"מ

זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהכאב, ההלם והשבר נכחו בארץ, פנתה הנהלת הטלוויזיה הישראלית אל הפזמונאי, החוקר והעיתונאי דן אלמגור בבקשה לערוך סדרת תוכניות על הזמר העברי ועל תולדות הישוב בשם "שרתי לך ארצי". דן אלמגור גייס לעזרתו שני ידענים גדולים בתחום, אליהו הכהן ומאיר נוי. את חמש התוכניות הראשונות הנחו דן אלמגור ואליהו הכהן.

אוסף מאיר נוי לזמר העברי והיידי הוא אוסף חשוב וייחודי שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בערב "שירים למאיר נוי: ערב עיון ומוזיקה לזכר מאיר נוי" שנערך על ידי מחלקת המוזיקה בשנת 1999 דיבר אליהו הכהן על אוסף הזמר העברי של מאיר נוי, על משמעות וחשיבות האוסף:

"…אין לנו על מדף הספרים ספר שנקרא 'תולדות הזמר העברי'… היו כרכים שלמים על תולדות הספרות העברית החדשה… ואף לא ספר אחד על הזמר העברי שהיה אבן בנין, לא סתם איזה תבלין שליווה כאן את מה שהתרחש בארץ אלא הוא גם ליווה וגם ליבה… ולא היה כל הסיפור של התהוותו ומקורו וגלגוליו וכיצד אריח אחר אריח לבנה אחר לבנה מהיום הראשון של העלייה הראשונה הלך ונבנה אוצר הזמר העברי, כמעט כמעט יש מאין, עם כל הרקע שקדם לו.

כמובן ששירונים היו לאלפים בכל מדף. יכולת למצוא בדפוס, בסטנסל, בכתב יד, בהקטוגרף, אבל כשהיית פותח אותם וראית תווים לא מדויקים והמילים והניקוד איננו והמחבר הוא או "עממי" או "אלמוני" ולא יכולת לדעת מאיפה שיר מתחיל ומאיפה שיר צומח, ולא היה שום מכון זמר בארץ שיכולת לפנות אליו ושום מרכז מידע, שיכולת לגשת והמצב הוא עד היום כמעט כך.

אדם שרוצה היום לדעת בדיוק במהימנות – אם לא ילך לאוספו של מאיר נוי, את מי הוא יטריח כדי לדעת מי חיבר שיר מסוים? או מי הלחין שיר מסוים? ומהי הגרסה הנכונה והמקורית שלו? אולי אם הוא הכיר את המלחין או את המשורר יכול היה לפנות אליהם, אבל גם בזה לא תמיד הצליח. אלתרמן אף פעם לא שמר את השירים שלו ולא זכר את הטקסטים שלהם וזעירא היה הולך אל הזמרים שהוא נתן להם את התווים כדי שהם יחזירו לו את התווים ויוכל להוציא את ספר השירים שלו…".

 

 

בארכיון הצליל הלאומי מצויות הקלטות שונות בהשתתפות אליהו הכהן. הכהן נודע בבקיאותו הרבה והידע הרב שהיה מנת חלקו. הוא חקר "גלגולי" שירים רבים ואף פרסם ספרים שונים כמו אוסף השירים "100 שירים שרנו לך" בעריכה משותפת עם הד"ר דן אלמגור, "שיר מזמור לתל אביב: לקט פזמונים ושירים ששרו בתל אביב לתקופותיה", "עיונים ביצירת לוין קיפניס" ואחרים.

מפרסומי אליהו הכהן

 

בהקלטה שנערכה בפונותיקה (ארכיון הצליל) בספרייה הלאומית שנת 2003 על שירים בהשראת התנועה הסוציאליסטית-קומוניסטית שחיים גורי כינה "שירי המשיחיות האדומה". משמאל לימין: אליהו הכהן, יורם אגמון, דקלה גולומב, דב ירמיה, חיים גורי

כחכם ובקי, עמד אליהו בקשר עם צוות מחלקת המוזיקה בספרייה. בשנת 2013 כשזכה בפרס ישראל פרסמה המחלקה פתק שיועד אליו מארכיונה של נעמי שמר על אודות השיר "מכורתי נוף מולדתי".

"אליהו יקירי, אתה מכיר את השיר 'מכורתי נוף מולדתי'? מי כתב אותו?" שאלה שמר, והכהן השיב: "את המילים כתב אלכסיי טולסטוי (שנות הארבעים של המאה ה-19), את הלחן המלחין הרוסי גרציאנינוב, תרגם לעברית איש העליה השניה יצחק לבני הוא יצחק ציגל. כתב היד המקורי של התרגום נמצא אצלי".

הכהן התרגש מפרסום הפתק ובמכתב ששלח לד"ר גילה פלם אוצרת ומנהלת אוסף ומחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית כתב על נסיבות כתיבתו:

"תודה על הברכות ועל המילים החמות, וחן חן מיוחד על ההפתעה שזימנת לי באתר שלכם. הפתק של נעמי שמר מזכיר נשכחות. זה היה במגדל שלום בתל אביב, שאליו זומנו לפגישה עם השר פואד בן אליעזר. לנעמי היה סיוט ממדרגות נעות. מין פוביה כזו. היא פחדה לעלות עליהן. חיבקתי אותה חיבוק אוהב ואמרתי 'את עולה אתי, נעמי'. היא חיבקה אותי בחזרה והתגברה על פחדה. נדמה לי שהדופק שלה היה אז בשחקים. כשישבנו ליד השולחן עם השר, היתה מעבירה אלי כל הזמן פתקים עם שאלות. הפתק על 'מכורתי' שהצגת באתר הוא אחד מהם. חופן תודות לך על המחווה".

על אישיותו וידענותו הגדולה כתבה ד"ר פלם:

"אליהו הכהן היה אחד מהאנשים הבודדים אשר הכירו זמר עברי מוקדם, אשר לא נרשם ולא נחקר והידע על רפרטואר זה נאסף על ידי אליהו הכהן אשר הרצה, כתב ופרסם בנושא זה. הידע הבלתי נדלה שהיה לו בתחום הזמר והן בתחום ההיסטוריה הכתובה והבלתי כתובה היה חד פעמי. לאורך השנים הוא סייע לספרנים ולחוקרים שעבדו במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית והיה בקשר הדוק אתי ועם עובדים אחרים לאורך השנים. אליהו היה אוצר בלום ונכון לסייע בכל קושיה שפנו אליו. עם לכתו אבדה הכתובת המהימנה והעשירה הזו. יהי זכרו ברוך."

לכל המאמרים של אליהו הכהן בבלוג "הספרנים"

הפעוט שפונה מניר עם, פונה בשנית בגיל 78

באישון ליל, תחת השפעת כדור שינה, הוברח יגאל כהן בן ה-3 יחד עם שאר ילדי קיבוץ ניר עם בפרוץ מלחמת העצמאות. הוא שב לקיבוץ, גדל והקים בו משפחה, בלי להעלות על דעתו שדבר כזה יכול לקרות בשנית. 75 שנה מאוחר יותר, בליל ה-7 באוקטובר הותקף הקיבוץ, שרד ופונה, יחד עם יגאל בן ה-78 פעם נוספת. זהו סיפורו האישי המקפל בתוכו את סיפור קיבוצו, ניר עם ושל החלוציות בישראל כולה

יגאל כהן מקיבוץ ניר עם, בגיל 3 בעת שפונה לתל אביב בזמן מלחמת העצמאות וכיום, בגיל 78 (תמונות מתוך אלבום פרטי).

כשיגאל כהן בן ה-78 פונה מקיבוץ ניר עם לתל אביב, היה לו דז'ה וו שהחזיר אותו לגיל 3: צליל האזעקות המזהירות מפני שיגור טילים במרכז הארץ נשמע בדיוק כמו האזעקות שהחרידו אותו בתור פעוט בזמן מלחמת העצמאות, 75 שנים לפני כן. בניר עם, ביתו, הכריזה היא של המילים "צבע אדום", ולכן כל פעם שנשמעת המנגינה העולה ויורדת של האזעקה בתל אביב זיכרונות הילדות מציפים אותו.

יגאל כהן בן ה-3 ב-1948 בעת שהותו בתל אביב. מתוך אלבום פרטי.

לקיבוץ ניר עם, שהוקם ב-43' על ידי חברי גרעין של תנועת "גורדוניה" מבסרביה (היום מולדובה) כחלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, היה תפקיד ראשון במעלה בביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. מציאת מקור מים בשטחי הקיבוץ, שנתיים לאחר מכן, תרמה תרומה משמעותית לכך שבתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 הנגב שורטט כשייך לישראל. מאגר המים הזה גם אפשר את עלייתן על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (ביניהן כמה מישובי עוטף עזה הראשונים) ב-1946.

דיווח מתוך עיתון הבקר, 24.1.1943, על עלייתו של קיבוץ ניר חיים (שמו הקודם של קיבוץ ניר עם) על הקרקע.

 

גילוי המים בקרבת קיבוץ ניר עם, 1946. צילום מתוך ארכיון ניר עם.

 

בניית מגדל המים בקיבוץ ניר עם, 1943. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.

יגאל כהן הוא קולנוען שלימד במכללת ספיר ועתונאי, חבר אגודת העתונאים של תל אביב. הוא משמש היום כמנהל ארכיון ניר עם. הוא נולד בקיבוץ ב-1945 להורים שהיו ממייסדיו. כשפרצה מלחמת העצמאות, היו בקיבוץ כמה עמדות הגנה, אך מקלט של ממש לא היה. בעת קרבות תש"ח, כשהגברים יצאו להילחם על הקיבוץ, הצטופפו הנשים והילדים בתוך מחסה מאולתר כשמעליהם שקי חול. 5 ימים ארוכים עברו ככה עד שהתאפשר פינוי הנשים והילדים לתל אביב. המצב היה כל כך מסוכן עד כי המשאיות נסעו ללא אורות בכבישים שורצי המסתננים, והילדים, כך מספר כהן, קיבלו כדורי שינה כדי שלא יסגירו בטעות את השיירה.

בניית הגדר הביטחונית הראשונה, 1943. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.

 

שמירה בניר עם. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

יגאל לא יכול לשכוח את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש כפעוט בן 3 שחווה את המלחמה: "ההפגזות וההפצצות קרעו את שקי החול, שנשפך עלינו, היה צפוף ומחניק בצורה בלתי נסבלת". אז, לפני 75 שנים, שהו חברי קיבוץ ניר עם כמעט שנה בבית הספר הריק בו שוכנו ברחוב זמנהוף 12 בתל-אביב, וחיכו לרגע בו יוכלו לחזור לביתם האהוב. באפריל 1949 התאפשר להם סוף סוף לשוב אליו.

ליגאל יש תמונה המתעדת רגע ייחודי זה, בו משאית מחזירה את הילדים לקיבוץ. הוא זוכר שכילד קטן שהתרגל לשגרה החדשה בתל אביב, סירב לרדת ממנה.

השיבה הביתה של ילדי ניר עם לאחר מלחמת העצמאות, סוף אפריל 1949. הילד על המשאית הוא יגאל כהן בן ה-4. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.

יגאל גדל בבית הילדים, כמיטב המסורת הקיבוצית. הוא זוכר שנים אלה כמאושרות, למרות הקירבה לגבול ולחדירות המסתננים לאיזור הקיבוץ מידי פעם.

דיווח על היתקלויות באיזור ניר עם, מתוך עיתון זמנים, 1954.

בימי חייו היה עד או משתתף בכל מלחמות ישראל, ומכל אחת מהן הוא נושא צלקות וזכרונות:

בזמן מבצע קדש היה יגאל נער צעיר ואת המלחמה כבר העביר במקלט מסודר שנבנה בקיבוץ. כחודש לפני מלחמת ששת הימים השתחרר מהשירות הסדיר ואף קבע תאריך לחתונתו עם אהובתו עדי – אך הזוג הצעיר נאלץ כמובן לדחותה, שכן יגאל התגייס מיד לשירות מילואים. באותה עת, היכה את קיבוצו אסון כפול: בן ניר עם, עמוס שחר (שורץ) נהרג במלחמה. ביום ה-30 לנפילתו, אחיו הצעיר, עודד בן ה-17, עלה עם טרקטור על מוקש בשטחי החקלאות של הקיבוץ ונהרג. הסתבר שמסתננים מעזה שברחו בזמן המלחמה לאזור חברון הטמינו לא מעט כאלה בשטחי יישובי העוטף וחיילי הנדסה עמלו לנטרל מוקשים בכל האזור זמן רב לאחר מכן.

הידיעה על מותו של עודד שחר, מתוך עיתון למרחב, 11.7.1967.

את המלחמה העביר יגאל כחייל מילואים בסיורים לאורך הגבול. באיחור של כמה שבועות התקיים טקס הנישואין עם אשתו עד היום, עדי כהן ניצני, בת קיבוץ גינוסר, בקיבוצה.

במלחמת יום הכיפורים היה יגאל כבר אב לשני ילדים קטנים ונשאר לשמור על הבית ובהמשך אותה שנה עשה מילואים בסיורי גבול לאורך הרצועה. לא היו נופלים בקרב חברי קיבוץ ניר עם וכל דאגתם של חברי הקיבוץ הייתה מופנית לפצוע אנוש אחד, בן הקיבוץ שגדל יחד עם יגאל. אותו פצוע נהג כילד לשחק כדורגל יחד עם יגאל על הדשאים בקיבוץ הקטן, והיה, לדבריו, שחקן לא רע וגם ילד שובב במיוחד. הוא נכווה בכ-95% משטח גופו, וזהו פרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. יגאל, יחד עם שאר חברי הקיבוץ, תמכו באברמוביץ' ועקבו אחר שיקומו הארוך.

אמנון אברמוביץ' הצעיר, בן ניר עם, סמוך לבית הוריו בקיבוץ, 1958. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.

ניר עם, כך מספר יגאל הוא קיבוץ קטן יחסית, אינטימי וחם. עם השנים גדל הקיבוץ ושגשג. ב-2002 הוא עבר הפרטה ובשנים האחרונות קהילת הקיבוץ קלטה משפחות חדשות. אך החיים בקרבת הגבול לימדו את יגאל ורבים מוותיקי הקיבוץ להיות זהירים: "אמרו לנו שהכל בסדר, לא לדאוג, שיש גדר אלקטרונית. אבל אנחנו לא היינו שקטים, התרענו. ראינו את התזוזה שלהם, מהגדר של הקיבוץ אפשר ממש להראות הכל".

ולמרות הכעס והאכזבה יגאל אופטימי: "ניר עם זה הבית שלי. הקהילה תשתנה כמובן, אבל לא רק היא – כל המדינה תשתנה, בזה אני בטוח".

נשים מניר עם בשנים הראשונות לקיומו. מימין: פנינה (פירי) המר, ממקימות הקיבוץ, כיום בת 102. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

 

חברים בניר עם חוגגים בתוך אוהל, בשנים הראשונות לקיומו. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

יגאל איבד רבים מחבריו מיישובי הנגב המערבי. בימים ובשבועות האחרונים, הוא מסתובב ברחבי הארץ, עובר מהלוויה להלוויה, מניחום אבלים אחד למשנהו: שתי המועצות האזוריות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהתקפה האכזרית של ה-7 לאוקטובר, שער הנגב ואשכול, הן מועצות מקומיות קטנות ומשפחתיות, בהן כולם מכירים את כולם. למרות שניר עם לא נפגע במתקפה האכזרית, יגאל הכיר באופן אישי וקרוב עשרות אנשים שנרצחו ב-7 לאוקטובר, והוא מתאבל עליהם וכן על הבית הנטוש שלו שהפך תוך ימים לבסיס צבאי.

מגדל המים של ניר עם, 2023. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.
יגאל כהן, 2023. תמונה מתוך אלבום פרטי.

75 שנים הפרידו בין יגאל בן השלוש, שחול נכנס לעיניו ולפיו משקי החול המופגזים במלחמת העצמאות, ובין יגאל בן ה-78, שהתעורר לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר 2023: "בשבת בבוקר כשהתחילו האזעקות לא רציתי להיכנס לממ"ד בכלל, אני רגיל לזה. אשתי התעקשה שאכנס. כשהתחלנו לשמוע יריות מתקרבות הייתי בטוח שזה ירי של צה"ל. החשמל נפל אצלנו די מהר, לא היה אינטרנט ולא טלוויזיה ולא ידענו שום דבר ממה שמתרחש בחוץ. רק כשדיברנו בטלפון עם הילדים שגרים מחוץ לקיבוץ הבנו את גודל הזוועה שמתחוללת סביבנו. זה היה מפחיד."

"ניצלנו בנס, אני עוד לא מעכל את גודל הנס שהתרחש כאן. בזכות הרבש"צית, ענבל ליברמן, וכל חברי כיתת הכוננות האמיצים, קיבוץ ניר-עם כמעט ולא נפגע."

ליגאל יש גם כמה זיכרונות חיוביים מהתקופה בה שהה כפליט בתל אביב: הוא זוכר את הגלידה המעולה, "ויטמן" אליה לקחה אותו אימו לאכול ברחוב הסואן ואת סרטי הקולנוע שהיו הולכים לראות – חוויות שמעולם לא היו לו בקיבוץ. האם גם עבור הדור הנוכחי של ילדי ניר עם שפונו מביתם תהיה זו תקופה זמנית? האם אחריה ישובו לבנות קהילה חזקה? איזה חוויות תשארנה צרובות בהם?

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה"