באישון ליל, תחת השפעת כדור שינה, הוברח יגאל כהן בן ה-3 יחד עם שאר ילדי קיבוץ ניר עם בפרוץ מלחמת העצמאות. הוא שב לקיבוץ, גדל והקים בו משפחה, בלי להעלות על דעתו שדבר כזה יכול לקרות בשנית. 75 שנה מאוחר יותר, בליל ה-7 באוקטובר הותקף הקיבוץ, שרד ופונה, יחד עם יגאל בן ה-78 פעם נוספת. זהו סיפורו האישי המקפל בתוכו את סיפור קיבוצו, ניר עם ושל החלוציות בישראל כולה
יגאל כהן מקיבוץ ניר עם, בגיל 3 בעת שפונה לתל אביב בזמן מלחמת העצמאות וכיום, בגיל 78 (תמונות מתוך אלבום פרטי).
כשיגאל כהן בן ה-78 פונה מקיבוץ ניר עם לתל אביב, היה לו דז'ה וו שהחזיר אותו לגיל 3: צליל האזעקות המזהירות מפני שיגור טילים במרכז הארץ נשמע בדיוק כמו האזעקות שהחרידו אותו בתור פעוט בזמן מלחמת העצמאות, 75 שנים לפני כן. בניר עם, ביתו, הכריזה היא של המילים "צבע אדום", ולכן כל פעם שנשמעת המנגינה העולה ויורדת של האזעקה בתל אביב זיכרונות הילדות מציפים אותו.
יגאל כהן בן ה-3 ב-1948 בעת שהותו בתל אביב. מתוך אלבום פרטי.
לקיבוץ ניר עם, שהוקם ב-43' על ידי חברי גרעין של תנועת "גורדוניה" מבסרביה (היום מולדובה) כחלק מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, היה תפקיד ראשון במעלה בביסוס ההתיישבות היהודית בנגב. מציאת מקור מים בשטחי הקיבוץ, שנתיים לאחר מכן, תרמה תרומה משמעותית לכך שבתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 הנגב שורטט כשייך לישראל. מאגר המים הזה גם אפשר את עלייתן על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (ביניהן כמה מישובי עוטף עזה הראשונים) ב-1946.
גילוי המים בקרבת קיבוץ ניר עם, 1946. צילום מתוך ארכיון ניר עם.
בניית מגדל המים בקיבוץ ניר עם, 1943. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.
יגאל כהן הוא קולנוען שלימד במכללת ספיר ועתונאי, חבר אגודת העתונאים של תל אביב. הוא משמש היום כמנהל ארכיון ניר עם. הוא נולד בקיבוץ ב-1945 להורים שהיו ממייסדיו. כשפרצה מלחמת העצמאות, היו בקיבוץ כמה עמדות הגנה, אך מקלט של ממש לא היה. בעת קרבות תש"ח, כשהגברים יצאו להילחם על הקיבוץ, הצטופפו הנשים והילדים בתוך מחסה מאולתר כשמעליהם שקי חול. 5 ימים ארוכים עברו ככה עד שהתאפשר פינוי הנשים והילדים לתל אביב. המצב היה כל כך מסוכן עד כי המשאיות נסעו ללא אורות בכבישים שורצי המסתננים, והילדים, כך מספר כהן, קיבלו כדורי שינה כדי שלא יסגירו בטעות את השיירה.
בניית הגדר הביטחונית הראשונה, 1943. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.
שמירה בניר עם. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
יגאל לא יכול לשכוח את הפחד, הבהלה וחוסר האונים שחש כפעוט בן 3 שחווה את המלחמה: "ההפגזות וההפצצות קרעו את שקי החול, שנשפך עלינו, היה צפוף ומחניק בצורה בלתי נסבלת". אז, לפני 75 שנים, שהו חברי קיבוץ ניר עם כמעט שנה בבית הספר הריק בו שוכנו ברחוב זמנהוף 12 בתל-אביב, וחיכו לרגע בו יוכלו לחזור לביתם האהוב. באפריל 1949 התאפשר להם סוף סוף לשוב אליו.
ליגאל יש תמונה המתעדת רגע ייחודי זה, בו משאית מחזירה את הילדים לקיבוץ. הוא זוכר שכילד קטן שהתרגל לשגרה החדשה בתל אביב, סירב לרדת ממנה.
השיבה הביתה של ילדי ניר עם לאחר מלחמת העצמאות, סוף אפריל 1949. הילד על המשאית הוא יגאל כהן בן ה-4. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.
יגאל גדל בבית הילדים, כמיטב המסורת הקיבוצית. הוא זוכר שנים אלה כמאושרות, למרות הקירבה לגבול ולחדירות המסתננים לאיזור הקיבוץ מידי פעם.
בימי חייו היה עד או משתתף בכל מלחמות ישראל, ומכל אחת מהן הוא נושא צלקות וזכרונות:
בזמן מבצע קדש היה יגאל נער צעיר ואת המלחמה כבר העביר במקלט מסודר שנבנה בקיבוץ. כחודש לפני מלחמת ששת הימים השתחרר מהשירות הסדיר ואף קבע תאריך לחתונתו עם אהובתו עדי – אך הזוג הצעיר נאלץ כמובן לדחותה, שכן יגאל התגייס מיד לשירות מילואים. באותה עת, היכה את קיבוצו אסון כפול: בן ניר עם, עמוס שחר (שורץ) נהרג במלחמה. ביום ה-30 לנפילתו, אחיו הצעיר, עודד בן ה-17, עלה עם טרקטור על מוקש בשטחי החקלאות של הקיבוץ ונהרג. הסתבר שמסתננים מעזה שברחו בזמן המלחמה לאזור חברון הטמינו לא מעט כאלה בשטחי יישובי העוטף וחיילי הנדסה עמלו לנטרל מוקשים בכל האזור זמן רב לאחר מכן.
את המלחמה העביר יגאל כחייל מילואים בסיורים לאורך הגבול. באיחור של כמה שבועות התקיים טקס הנישואין עם אשתו עד היום, עדי כהן ניצני, בת קיבוץ גינוסר, בקיבוצה.
במלחמת יום הכיפורים היה יגאל כבר אב לשני ילדים קטנים ונשאר לשמור על הבית ובהמשך אותה שנה עשה מילואים בסיורי גבול לאורך הרצועה. לא היו נופלים בקרב חברי קיבוץ ניר עם וכל דאגתם של חברי הקיבוץ הייתה מופנית לפצוע אנוש אחד, בן הקיבוץ שגדל יחד עם יגאל. אותו פצוע נהג כילד לשחק כדורגל יחד עם יגאל על הדשאים בקיבוץ הקטן, והיה, לדבריו, שחקן לא רע וגם ילד שובב במיוחד. הוא נכווה בכ-95% משטח גופו, וזהו פרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ'. יגאל, יחד עם שאר חברי הקיבוץ, תמכו באברמוביץ' ועקבו אחר שיקומו הארוך.
אמנון אברמוביץ' הצעיר, בן ניר עם, סמוך לבית הוריו בקיבוץ, 1958. הצילום באדיבות ארכיון ניר עם.
ניר עם, כך מספר יגאל הוא קיבוץ קטן יחסית, אינטימי וחם. עם השנים גדל הקיבוץ ושגשג. ב-2002 הוא עבר הפרטה ובשנים האחרונות קהילת הקיבוץ קלטה משפחות חדשות. אך החיים בקרבת הגבול לימדו את יגאל ורבים מוותיקי הקיבוץ להיות זהירים: "אמרו לנו שהכל בסדר, לא לדאוג, שיש גדר אלקטרונית. אבל אנחנו לא היינו שקטים, התרענו. ראינו את התזוזה שלהם, מהגדר של הקיבוץ אפשר ממש להראות הכל".
ולמרות הכעס והאכזבה יגאל אופטימי: "ניר עם זה הבית שלי. הקהילה תשתנה כמובן, אבל לא רק היא – כל המדינה תשתנה, בזה אני בטוח".
נשים מניר עם בשנים הראשונות לקיומו. מימין: פנינה (פירי) המר, ממקימות הקיבוץ, כיום בת 102. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
חברים בניר עם חוגגים בתוך אוהל, בשנים הראשונות לקיומו. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף שפרה שוורץ, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
יגאל איבד רבים מחבריו מיישובי הנגב המערבי. בימים ובשבועות האחרונים, הוא מסתובב ברחבי הארץ, עובר מהלוויה להלוויה, מניחום אבלים אחד למשנהו: שתי המועצות האזוריות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בהתקפה האכזרית של ה-7 לאוקטובר, שער הנגב ואשכול, הן מועצות מקומיות קטנות ומשפחתיות, בהן כולם מכירים את כולם. למרות שניר עם לא נפגע במתקפה האכזרית, יגאל הכיר באופן אישי וקרוב עשרות אנשים שנרצחו ב-7 לאוקטובר, והוא מתאבל עליהם וכן על הבית הנטוש שלו שהפך תוך ימים לבסיס צבאי.
מגדל המים של ניר עם, 2023. צילום באדיבות ארכיון ניר עם.יגאל כהן, 2023. תמונה מתוך אלבום פרטי.
75 שנים הפרידו בין יגאל בן השלוש, שחול נכנס לעיניו ולפיו משקי החול המופגזים במלחמת העצמאות, ובין יגאל בן ה-78, שהתעורר לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר 2023: "בשבת בבוקר כשהתחילו האזעקות לא רציתי להיכנס לממ"ד בכלל, אני רגיל לזה. אשתי התעקשה שאכנס. כשהתחלנו לשמוע יריות מתקרבות הייתי בטוח שזה ירי של צה"ל. החשמל נפל אצלנו די מהר, לא היה אינטרנט ולא טלוויזיה ולא ידענו שום דבר ממה שמתרחש בחוץ. רק כשדיברנו בטלפון עם הילדים שגרים מחוץ לקיבוץ הבנו את גודל הזוועה שמתחוללת סביבנו. זה היה מפחיד."
"ניצלנו בנס, אני עוד לא מעכל את גודל הנס שהתרחש כאן. בזכות הרבש"צית, ענבל ליברמן, וכל חברי כיתת הכוננות האמיצים, קיבוץ ניר-עם כמעט ולא נפגע."
ליגאל יש גם כמה זיכרונות חיוביים מהתקופה בה שהה כפליט בתל אביב: הוא זוכר את הגלידה המעולה, "ויטמן" אליה לקחה אותו אימו לאכול ברחוב הסואן ואת סרטי הקולנוע שהיו הולכים לראות – חוויות שמעולם לא היו לו בקיבוץ. האם גם עבור הדור הנוכחי של ילדי ניר עם שפונו מביתם תהיה זו תקופה זמנית? האם אחריה ישובו לבנות קהילה חזקה? איזה חוויות תשארנה צרובות בהם?
כבר יותר מ-70 שנה שדפוס בארי נוגע בחיים של כולנו פה בישראל. לפחות כך היה עד לשבת הארורה של ה-7 באוקטובר, אז לפחות שמונים וחמישה מבניו ובנותיו של קיבוץ בארי נרצחו. למרות הכל, פחות מעשרה ימים לאחר מכן, חזר מפעל הדפוס של בארי לעבודה. זהו סיפורו של מפעל חלוצי - הדפוס של ישראל - שקם מחורבותיו, כעוף החול
לזר זורע ברגע של מנוחה מעבודתו ליד מכונת הדפסה בעופרת בדפוס בארי בשנות ה-60', מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של בנו, יגאל זורע.
כשלוי זרודינסקי (זורע) עלה מאוקראינה לישראל בשנת 1925, הוא לא יכול היה לדמיין שהחזון והיוזמה שלו יוגשמו בקיבוץ אחד בנגב. הוא לא תיאר לעצמו שהקיבוץ הקטן הזה יהפוך עם השנים למעצמת דפוס בישראל ובין בתי הדפוס המתקדמים בעולם.
לוי, שהיה ציוני נלהב, יזם ואיש תעשייה, התיישב בעיר חיפה והקים בה בית דפוס מצליח. בנו האידיאליסט והנועז בן ה-18, לזר זורע, היה אחד מקבוצת החלוצים שהקימו את קיבוץ בארי.
לזר זורע בבית הדפוס של בארי בשנות ה-50', צילום: חנן בהיר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.בבל לב, ממקימי קיבוץ בארי ודפוס בארי. הצילום באדיבות ארכיון קיבוץ בארי.
במבצע חשאי, במוצאי יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1946, עלו על הקרקע ברחבי הנגב לזר זורע וחבריו החלוצים והקימו בן ליל 11 ישובים חדשים. היישובים הללו וביניהם קיבוץ בארי, נקראו מאז "11 הנקודות" והיו משמעותיים מאוד בחיזוק ההתישבות היהודית בנגב.
דפוס בארי בשנות ה-50' במבנה האבן הראשון (במרכז). מימין – האסם ומשמאל מגדל המים עם החנוכיה שלזר זורע עיצב את צורתה בראשית ימי הקיבוץ. מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של יגאל זורע.ילדים בקיבוץ בארי, 1975. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
חברי הקיבוץ הצעיר חיפשו אחר מקור פרנסה יציב שייתן ביטחון כלכלי לישוב שנמצא ממש צמוד לגבול ישראל עם עזה. זורע, שראה את הצלחת בית הדפוס של אביו, יזם יחד עם 3 חברים נוספים את הקמת בית דפוס הראשון בנגב. הרעיון של מפעל דפוס היה מאוד לא מקובל בתנועה הקיבוצית; אך לזר וחבריו התעקשו ובית הדפוס קם ונהיה לאחר שיחות מרובות בין חברי הקיבוץ ובאישורם. אביו המנוסה של זורע התגייס לתמוך ולעודד וכך גם הסוכנות היהודית, כדי להבטיח את שגשוגו של המפעל הקיבוצי.
הפתק המקורי שכתב בודא, חבר קיבוץ בארי ב-1949 למשרדי הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע ברכישת הציוד הראשוני להקמת בית הדפוס. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.עובדי בית הדפוס בקיבוץ בארי, שנות ה-50'. צילום: חנן בהיר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.מושקה, חבר קיבוץ בארי, ליד מכונת דפוס, שנות ה-50'. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.
יגאל זורע, בנו של לזר, מספר על ההתחלה מכמעט כלום: "הדפוס היה בהתחלה לא יותר מבית אבן נטוש ובו מכונת דפוס בלט אחת, סדרייה שאותיות העופרת שלה נרכשו במחיר מציאה וכריכיה צנועה. הדפיסו בו בהתחלה טפסים פשוטים ביותר וכמה מסמכים של מוסדות המדינה החדשה".
אחד המסמכים הראשונים שהודפסו בדפוס בארי בראשית שנות ה-50' – רישום חלקים של המסגריה בקיבוץ בארי. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.מסמך של מגן דוד אדום בישראל, גם בין המסמכים הראשונים שהודפסו בדפוס בארי בשנות ה-50'. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.דיווח של כתב מעיתון גרמני שביקר בדפוס שבקיבוץ בארי בשנות ה-50': "לרוב הכפרים יש גם תעשיה קטנה שבמקרה של בצורת או ארבה צריכים לכסות את הגרעון. יש כאן – במדבר! – בית דפוס מודרני, שמבצע הזמנות מכל הארץ". מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של יגאל זורע.
יגאל מספר איך כבר כנער צעיר בקיבוץ בארי עבד בסידור אותיות העופרת בבית הדפוס, לפני שעבר לעבודה בפרדס שהיה "נחשב" יותר. לאחר שירותו הצבאי הוא המשיך את המסורת המשפחתית, ולאחר לימודי עיצוב גרפי בבצלאל השתלב בדפוס בארי, שם עבד כ-50 שנה והוביל כמעצב בכיר את כל המעבר מגרפיקה ידנית לממוחשבת.
ילד מסדר אותיות דפוס בקיבוץ בארי, 1975. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
עם השנים חברי בארי לא הפסיקו להמציא ולפתח המצאות חדשניות, רעיונות חדשים ודרכים לשכלל ולהגדיל את טווח השירותים שנתן בית הדפוס לכל עסק, חברה או ארגון שנזקקו לשירותיו. כך בית הדפוס הלך וגדל, עבר למבנה קבע, שגם הוא גדל ומדי כמה שנים השתנה לפי הצורך. עם השנים בית הדפוס של קיבוץ בארי פרנס עוד ועוד תושבים מכל רחבי עוטף עזה.
דפוס בארי בשנות ה-70'. יגאל זורע, מעצב הלוגו מתאר את אופן יצירתו: "בעזרת מחוגות וסרגלי עקומות שרטטתי לוגו גיאומטרי שמייצג שילוב של גליל הדפסה וגיליון נייר, שיוצרים ביחד אות ב׳ ייחודית. גם את הלוגוטייפ (אופן כתיבת שם החברה) שרטטתי במחוגה". מתוך בלוג דפוס בארי.
אבל דפוס בארי היה מפעל חשוב מאין כמותו לא רק ליישובי עוטף עזה. עם הזמן הפך דפוס בארי להיות הדפוס של ישראל. הידע והטכנולוגיה שלו איפשרו תהליכי מודרניזציה כלכליים שהיו הכרחיים לישראל הגדלה וצומחת – המעבר מהלירה לשקל, הכנסת השיקים המגנטיים לשימוש כל הבנקים בישראל, ועוד.
אולי אתם לא מודעים לכך, אך דפוס בארי הוא חלק אינטגרלי ויומיומי מהחיים של כולנו, כל מי שמתגורר בישראל: כל כרטיסי האשראי ורישיונות הנהיגה, כולם מודפסים בו. כך גם כל המעטפות שנשלחות אליכם מהבנקים וממוסדות המדינה הרשמיים. למעשה, בדפוס בארי הומצאה ה"מעטפית", המכתב שמודפס על המעטפה עצמה ובכך חוסך נייר רב.
בשבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 ספג קיבוץ בארי אבידות קשות. לפחות שמונים וחמישה מחבריו נטבחו. קרבות הירואיים התרחשו בין שביליו ואזורים רבים בקיבוץ היפהפה נחרבו לחלוטין. בנס או במזל, מבנה בית הדפוס לא נפגע.
למרות האבל הכבד על בני ובנות הקיבוץ שנרצחו, אבל שלא תם, ולמרות הנעדרים והחטופים, החליטו חברי הקיבוץ שניצלו לחדש את פעילות בית הדפוס מהר ככל הניתן ולא לוותר על המפעל המפואר שהקימו וטיפחו במשך עשרות שנים. מנהל המפעל בשנים האחרונות, בן סוכמן, ושאר חברי הקיבוץ, לא נתנו לחדשות המזעזעות ולמצב הקשה לייאש אותם. עשרה ימים אחרי הטבח בקיבוצם הם הכריזו "דפוס בארי פתוח", כאשר הכוונה שלהם היא להחזיר את בית הדפוס לפעילות מלאה.
בן סוכמן (משמאל) מנכ"ל דפוס בארי הנוכחי ונאור פקציארז, חבר הנהלת הדפוס. ברקע כרזת "אנחנו כאן." שיגאל זורע עיצב במלחמות הקודמות ועודכנה, למרבה הכאב, למהדורת 2023 ונתלתה בכניסה לדפוס בארי. התמונה מתוך דף הפייסבוק 'תמונות בארי'.מבנה דפוס בארי העכשווי, שחזר לעבודה בימים האחרונים.
יגאל ומשפחתו היו בין המחולצים מקיבוץ בארי, והם שוהים כרגע בקיבוץ עין-גדי, המארח רבים ממי שנותר מקהילת בארי. בשיחה עימו, הוא עובר שוב ושוב בין עבר להווה. כל שם וכל אירוע מהעבר של דפוס בארי מתקשר לאסון שאירע כעת לקהילת הקיבוץ המרשימה, היצירתית ומגובשת.
שיר שכתב יגאל זורע, גרפיקאי של דפוס בארי לרגל חגיגות לציון 30 שנה לעלייה להתיישבות ב-1976. השיר המרגש, שמילותיו אומרות הכל, הולחן ובוצע בחגיגות חג המשק של קיבוץ בארי גם שנים רבות לאחר מכן. מתוך הבלוג: 'קווים ונקודות'.
כולנו תקווה שדפוס בארי שקם וחזר לעבודה, יהיה כחלוץ שלפני המחנה, וכך גם קהילת בארי היקרה וכל ישובי עוטף עזה ישתקמו ויקומו מן האפר כעוף החול.
_
ניתן לתמוך בדפוס בארי על ידי הזמנת מדבקות "לחיי העם הזה״; בהזמנת תמונות ואלבומי תמונות מ'אלבומי' – 'albume', שהוא אתר מבית דפוס בארי, או באתר PIX מבית דפוס בארי להזמנת חותמות, מעטפות, מדבקות, שלטים ועוד.
אחד הילדים מווייטנאם שהגיע לאופקים, יוני 1977. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
איפשהו בעולם מסתובב לו אדם בשנות ה-40 לחייו ששמו הוא אופק. אדם זה, הוא בן להורים מוייטנאם, ואת השם קיבל מהטעם הפשוט שנולד במדינת ישראל שלנו, בעיירה הקטנה דאז, אופקים.
מעניין מה עובר עליו בימים קשים אלו. האם שמע על אירועי הדמים של ה-7 באוקטובר? האם ידע על הטבח הנוראי שקרה במקום בו נולד ושעל שמו הוא נקרא? את זאת כנראה לא נדע לעולם.
מול חופי וייטנאם, בלב ים, נתקעה סירת דיג ועליה 66 גברים, נשים וטף שברחו מזוועות המלחמה בארצם. אניית משא ישראלית בשם "יובלי" מבחינה בספינה הרעועה. רב החובל הישראלי אמנון תדמור מחליט להעלות את הפליטים על אונייתו ומציל בכך 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים כשהם באפיסת כוחות. מתברר כי מנוע סירתם התקלקל, והם טולטלו בים ארבעה ימים ללא מזון או מים.
עכשיו רק נותר למצוא להם בית. טייוואן, מדינת היעד של הרב חובל תדמור אומרת "לא". גם יפן, והונג קונג מתנגדות גם הן. ובמשרד החוץ הישראלי גם כן אומרים בתחילה שהבאתם של הפליטים ארצה "אינה מעשית ואינה באה בחשבון".
אך הסיפור זוכה לכותרות בעיתונים, ומגיע בסופו של דבר לשולחן הכנסת, כאשר ח"כ יוסי שריד, מגיש הצעה דחופה לסדר היום בה הוא קורא לממשלה לקלוט את הפליטים. הימים הם ימי חילופי השלטון רגע אחרי הבחירות שהביאו את "המהפך" הידוע וסיום שלטון מפא"י. והנה, ב-19 ביוני, יום לפני הצגת ממשלתו, מודיע ראש הממשלה המיועד מנחם בגין, על החלטתו הראשונה מתוקף תפקידו: לקבל את הפליטים.
"לעולם לא נשכח את האניה שעזבה את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ונוסעים שבידיהם היו ויזות קובאניות שלא כובדו", נימק בגין את החלטתו. "שום מדינה אחרת לא רצתה לקבל אותם ואחר הובאה האניה בחזרה לגרמניה ורבים מאלה שהיו על סיפונה, הלכו לתאי הגזים. אנו כמדינת היהודים לא נסבול עוול לאנושות כפי שנעשה בעבר ועל כן אנו ניתן מקלט לפליטים אלה שבחרו בחרות".
הפליטים מווייטנאם בשדה התעופה בישראל, יוני 1977. צילום: משה מילנר, לע"מ
ימים ספורים אחר כך היו הפליטים כבר בישראל, ולאן הם נשלחו? למועצה המקומית (20 שנה לאחר מכן היא כבר תהיה עיר בישראל) אופקים.
טקס קבלת הפנים לפליטים. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
התרגשות עצומה אחזה בתושבי העיירה הצנועה לרגל הגעתם של הפליטים. מאות מהם קיבלו את הוייטנאמים בשמחה רבה. "אנו מקבלים אתכם בשמחה, כשם שקיבלנו את אחינו בני ישראל שעלו לארץ", אמר חיים רביב, מנהל משרד הקליטה במחוז הנגב בטקס קבלת הפנים החגיגית בעיירה אופקים. "אתם רצויים אצלנו מכל הבחינות, ונעשה הכל כדי להקל עליכם את שהותכם כאן".
ואכן, היחס לוייאטנאמים היה מרגש. הם זכו לארוחות חמות, לטיפול רפואי ואפילו נשלחו לאולפן ללימוד עברית במועצה. לפליטים גם אורגנו סיורים ברחבי האיזור כדי שיכירו קצת את "הישראלים", ויזכו לקצת נחת במולדתם (הזמנית) החדשה. "האוכל והאוויר והאנשים כאן", הם סיפרו, "הכל טוב מאוד". עד כך התאהבו במועצה, ובכלל בישראל הצעירה, בוייטנאמים, שרבים רצו לאמץ את הילדים היתומים שהיו בין הפליטים. בקשות, שלמיטב הבנתנו, נדחו בשל הרצון לשמור על הפליטים כיחידה הומוגנית אחת.
אחד הפליטים עם כובע "טמבל" בישראל. צילום: משה מילנר, לע"מ
ובמועצת אופקים? הם קיוו שההתעניינות הארצית, ואף העולמית, בפליטים תביא גם קצת פרסום ונחת לעיירה. "אני רוצה שידעו בארץ, כי אופקים היא 'עיר גנים' הטובלת בירק, למרות שהיא בנגב", סיפר ראש המועצה יחיאל בנטוב, וקיווה כי בעקבות הוייאטנמים גם יגיעו למועצה עולים חדשים של קבע לביתם החדש בדרום.
וזהו סוף הסיפור. לאחר שהות של חודשים ספורים בישראל המשיכו מרבית הפליטים לתחנות הבאות שלהם. אך אין ספק שהם לקחו איתם, לכל מקום אליו הלכו, את לבם הרחב של תושבי אופקים.
ואופק? אם אתה קורא את הכתבה הזו, השמע קול. נשמח להתעדכן בשלומך.
"המלחמה, לשם מה?": מחשבותיהם של ילדי מלחמת יום הכיפורים נחשפות
כאב, תסכול, תקווה ואופטימיות – קשת התחושות והרגשות של ילדי וילדות ישראל נפרשת שחור על גבי עיתוני הילדים. מי כתבה שיר מחאה שהקדים את זמנו ומה היה לנער יצחק הרצוג לומר על המלחמה? אשרת רביבו מספרת את סיפורם של הילדים והילדות של חורף שנת 73', כפי שהוא משתקף מתוך דפי עיתוני הילדים
ילדים מקיבוץ גדות סמוך למבנה שהופגז ע"י סוריה זה עתה, במלחמת יום הכיפורים. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
מה הרגישו הילדים של החורף ההוא, בשנת 73'? איך הם חוו את המלחמה האיומה והנוראה הזו?
עיתונות הילדים שפורסמה בזמן מלחמת יום הכיפורים והשנה שאחריה, הייתה רוויה בתחושות, חוויות, כאב וציפיה של הילדים של אותם הימים. חלק מהילדים והילדות הללו הם המבוגרים של היום, חלקם בתפקידי הנהגה בכירה במדינה.
רוב המחקרים על מלחמת יום הכיפורים התמקדו עד כה בעיקר בחזית הלוחמת. החיים בעורף, בצל המלחמה קצת נשכחו. במיוחד נאלם ונעלם קולם של הילדים. זירות תרבותיות שונות מספקות לנו הצצה מרתקת לחוויות העורף בימי המלחמה, וביניהן – עיתונות הילדים.
עיתונות הילדים מביאה בראש ובראשונה את נקודת המבט החינוכית של החברה הבוגרת. את האופן שבו ניסו המבוגרים לתווך לילדים את המלחמה הנוראה ההיא, לעצב את תפיסת עולמם, לעודד את רוחם ולתת להם מרחב לפורקן ולנחמה. אולם בין דפי העיתון, אם נאזין היטב בין השורות – נוכל להחיות גם את קולם של ילדי התקופה: במכתבי בקשה ששלחו למערכת, בטקסטים ובציורים ששלחו לפרסום ובשאלות ששאלו בפינות הייעוץ.
חומרים אלו מהווים מקור היסטורי ייחודי לבחינת קולותיהם של הילדים באותה עת. הם פותחים צוהר לעולמם הפנימי, לתחושותיהם וחוויותיהם של הילדים בעקבות אירועי המלחמה. מובן שחומרים אלו עברו סינון ועריכה קלה מצד מערכת העיתון, אולם יש להם ערך מחקרי כקולות אותנטיים של ילדי התקופה.
"עמדה ושאלה – למה?"
טקסטים רבים שכתבו ילדים לעיתונות הילדים בזמן המלחמה ובתקופה שאחריה, הביעו את התסכול והכאב מעצם קיום המלחמה. בעיתון "הארץ שלנו" תחת הכותרת – "המלחמה, לשם מה?", כתב ילד מרמת-גן: "המלחמה / לשם מה? לשם מה? / המלחמה / שאין בה חוכמה". בשיר נוסף שפורסם באותו עיתון, כתבה ילדה מנצרת עילית: "במה אשמים הילדים הקטנים עליהם עוברים כל מוראות המלחמה? לא די בפגעי הטבע? למה יוצרים בני האדם אסונות בעצמם?".
גם בעיתון החרדי "זרקור" נמצא שיר שכתבה ילדה מירושלים, ומערער על עצם קיום המלחמה: "מלחמה זה דבר רע / אנשים נופלים ללא מטרה / משפחות שכולות וילדים קטנים / שעוד לא מבינים על מה הם בוכים / אנשים הולכים ובסוף לא חוזרים / ומשאירים אחריהם זיכרונות נעורים. / מדוע זה קורה איני מבינה […] מדוע לא קולטים כי בשיחות / אפשר לפתור את הבעיות / מלחמה זה דבר רע / בזאת אני בטוחה".
מתוך עיתון הילדים "זרקור", א' באייר תשל"ד, במדור שבו פורסמו שירי ילדים על המלחמה.
בטקסטים אלו הילדים לא הסתפקו בהעלאת הכאב בעקבות המלחמה, אלא אף הפנו אצבע מאשימה כלפי המבוגרים, שהמיטו על החברה אירועים שהילדים סובלים בגללם.
"על משכבי בלילות": חרדות בעקבות המלחמה
לצד תהיות ושאלות על עצם קיום המלחמה, ניתן למצוא בעיתונות הילדים כתיבה נרחבת ששיתפה את המצוקה, את החששות ואת הפחדים של ילדי התקופה. בשיר ששלחו ילדות בנות 11 מקיבוץ מענית לעיתון "משמר לילדים" נכתב: "בביתי אני יושבת וחושבת. / לא כותבת, לא לומדת, לא עובדת. / כך יושבת וחושבת, / המלחמה אותי מעצבנת. / זה נורא, זה איום, / זה זוועה של חלום". בשיר זה יש עדות לקושי בשמירה על תפקוד יומיומי תקין, בעקבות הלחץ מהמלחמה.
דפי השער של עיתוני הילדים "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" מתקופת מלחמת יום הכיפורים.
גורם משמעותי במיוחד למצוקה ולחרדות הללו, נעוץ כמובן בעובדה שחיילים רבים היו בני משפחות הקוראים – חיילי מילואים גויסו לתקופות ממושכות, וילדים נותרו בבית בגעגוע ובחרדה לגורלם של האבות והאחים שבחזית. במדור הייעוץ בעיתון "דבר לילדים" שיתף ילד בתחושותיו: "יש לי אח בצבא ואני דואג לו כל הזמן, אני אולי צריך להתבייש לומר זאת, אך אני פוחד מכל מה שקשור במלחמה. כל הזמן אני רק חושב על הנושא הזה, ולא עושה שום דבר אחר". עורכת המדור מטעמה קשתי, שהשיבה לשאלות הילדים, הזדהתה עם הכותב והעידה על עצמה – "גם אני פוחדת […] אינך צריך להתבייש בפחד שתקף אותך. הוא תקף את כולנו". אחרי שקשתי נתנה לילד לגיטימציה לתחושות קשות סביב המצב המלחמתי, היא ניסתה לתת לו כלים איך להסיח את הדעת מהפחד, כדי שלא ישתק את חיי היומיום:
"אני יודעת שזה קשה; דומה כאילו אמרתי דבר והיפוכו. וכי אפשר להיות ער וישן גם יחד? ואני הרי מבקשת ממך לזכור שעדיין קיימת מלחמה ובכל זאת לנהוג כאילו אין מלחמה. אלא שזה מה שמוטל עלינו לעשות: לנהוג עד כמה שאפשר כתמול שלשום, ועם זאת לא בשאננות ובהתעלמות […] אם כולנו נעסוק כל הימים והלילות במחשבות על המלחמה ולא נקום בבוקר לעבודה, ללימודים, לא ננקה את הבית או לא נכין שיעורים – אנו עלולים להתמוטט, חלילה. הדבר יפגע בנו יותר מכל פצצת אויב […] זהו קו החזית שלנו, החיים בעורף". לצד חיזוק הילדים ונירמול תחושות הפחד שלהם, גם מצופה מהם להמשיך לקיים שגרה נורמלית עד כמה שניתן, כחלק אינטגרלי בחיי האומה וכמי שהמשכיות האומה תלויה בו.
מתוך עיתון "דבר לילדים"
מעבר לדאגה לבני המשפחה שבחזית, ילדים רבים הצטרפו בתקופה זו למעגל השכול. עיתונות הילדים נתנה מקום נרחב לשיח על ריבוי הנופלים (וכן על מצב השבויים והנעדרים). מערכות העיתונים פרסמו סיפורים וכתבות רבות שהציפו את כאב השכול מנקודת מבט ילדית. גם הילדים עצמם שלחו לעיתונים טקסטים בנושא, הן בנוגע לשכול הלאומי והן בשיתוף חוויות על אובדן קרוב משפחה.
באופן מפתיע, פורסמו בעיתוני הילדים מכתבים שמספרים בגוף ראשון על קרוב משפחה שנפל בקרב, שנשלחו על-ידי ילדים שלא חוו בעצמם את החוויה הקשה הזו. כתיבה שכזו נראית לכאורה צורמת, אך ייתכן שלילדים צעירים כתיבה בגוף ראשון היא פשוטה וטבעית. קרוב לוודאי שבתופעה זו קיימים גם הדים לפחד של הקורא הצעיר מפני אובדן אדם קרוב במלחמה, פחד שמצא פורקן בכתיבה. בנוסף, חלק מהמכתבים הללו מבטאים כנראה רצון כלשהו להזדהות עם סיטואציית האבל שהייתה שכיחה באותה העת, גם אם באמצעות דמות "מדומיינת", וכנראה שכתיבה שכזו אפשרה לילדים הזדהות אישית ועמוקה עם החיילים כגיבורי האומה.
בקטע שכתבה נערה בת 12.5 ופורסם בעיתון "הארץ שלנו", תחת הכותרת "החייל שלי", מתוארים באופן מוחשי ובשימוש בגוף ראשון, יחסים דמיוניים בין הכותבת לבין חייל:
"גבוה משכמו ומעלה […] שערו השחור הנופל על מצחו ועיניו הכחולות והנבונות מוסיפות לו חכמה. לפעמים הוא רציני, אך כשהוא צוחק מצטרפים אליו כולם. אין חייל שלא רוחש לו כבוד […] תמיד הוא מוקף חברים ומעריצים […] הוא נותן לי איזו מתנה קטנה […] אני מחבבת אותו". רק לאחר התיאורים המפורטים, היא חותמת את מכתבה במילים – "כזה הוא החייל שלי, החייל שלא היה ולא נברא מעולם". עורכי העיתון בחרו לפרסם מכתב כזה בעיתון, למרות העובדה שהיחסים בין הנערה לחייל מדומיינים. אולי ראו בכך ביטוי לתחושות מקובלות בקרב הצעירים, צורך בהשתייכות אישית לחייל ולהילה החברתית הנלווית לכך, גם אם באמצעות אשליה ומפלט במציאות בדיונית.
"שזו תהיה המלחמה האחרונה": שירי תקווה וחלום
לצד מרחב לפורקן ושיח רגשי סביב המלחמה, מערכות העיתונים ראו מתפקידם לעודד את רוח הילדים, ואסטרטגיות עידוד מגוונות "גויסו" למשימה. המלחמה צוינה כחוליה בשרשרת, כחלק ממציאות מתמשכת שבה ישראל צריכה להגן על עצמה מפני אויביה. כמובן – תוך הדגשת נצחונות קודמים בעבר הרחוק והקרוב בהיסטוריה היהודית.
בעיתון "משמר לילדים" תחת הכותרת "ושוב יורדים למקלטים", הבהירו לילדים שבמדינת ישראל המציאות המלחמתית היא מתמשכת: "כמו לפני עשר שנים ועשרים שנה ושלושים שנה. ושוב ישנים ילדים במקלטים – כמו אבא ואמא כאשר היו קטנים, כמו האחים המבוגרים שגדלו בינתיים והלכו אל המלחמות. מלחמות – בלשון רבים. כי נולדנו בארץ של מלחמות ואנו חיים וגדלים בארץ של מלחמות, והולכים לבית-הספר בארץ של מלחמות ומתחתנים ומולידים ילדים בארץ של מלחמות – והולכים אל מלחמותיה של ארץ המלחמות".
הטקסט המופלא הזה, שקורא בן ימינו ימצא אותו כנראה בעיקר מייאש, הציג לילדי התקופה את המציאות המלחמתית כחלק אינטגרלי משגרת החיים במדינה. לא רק כמעגל אין-ברירה שחוזר על עצמו בכל דור, אלא גם כנקודת חוזק שמתוכה ניתן להתעודד. באמצעות הטקסט הזה מבקשים בעיתון לראות במלחמה אירוע שהיו כמותו בעבר, וכנראה יהיו כמותו גם בעתיד. מעין משבר נורמטיבי המובנה בעצם החיים במדינה. משבר שהאומה כבר יודעת איך להתמודד איתו, ובעיקר כיצד לחיות לצידו.
שער העיתון "דבר לילדים" מיום ה-15 לאוקטובר 1973.
דרך עידוד נוספת בה השתמשו עורכי עיתוני הילדים הייתה פרסום שירה מגויסת העוסקת בתקווה ושלום, מתוך רצון לרומם את המורל הלאומי. בזמן המלחמה והתקופה שאחריה פורסמו בעיתונים "דבר לילדים" ו"הארץ שלנו" מילות פזמונים הקשורים למצב, וכן שירים שנכתבו על רקע אותם ימי לחימה סוערים: "לו יהי" מאת נעמי שמר, "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר, "מי ידע שכך יהיה" מאת עוזי חיטמן, "אין לך מה לדאוג" מאת תלמה אליגון-רוז, ו"על שלושה פשעי דמשק" מאת זרובבלה ששונקין.
אולם, נראה שלא כל הילדים קיבלו את מסרי העידוד המובעים בשירי החיזוק, ומערכת "הארץ שלנו" אפשרה במה גם לשיח שונה, שנוגד במידת מה את הערך הממלכתי שניסו להנחיל לילדים. באחד מגיליונות "הארץ שלנו" פורסם שיר שנכתב על-ידי תלמידת כיתה ו', שיר שמתנגד למסר של השיר המפורסם – "המלחמה האחרונה" מאת חיים חפר. לאחר ציטוט השורות הראשונות של השיר המקורי פורסם שיר התגובה של הקוראת הצעירה: "אבי, אני זוכרת את הגן, הייתי בת שלוש, / הבטחת: לא תבוא עוד מלחמה. / והיום היא באה, נשקתני בראש, / והבטחת כי תחזור הביתה במהרה […] היום אני יושבת פה […] וחושבת עליך אבי, חיית באשליות. / ראית, אבי, היא כן חזרה, / על כן אל-נא תאמר: / הבטחתי לך, ילדה קטנה, / היא לא תחזור מחר!".
ציטוט מתוך עיתון הילדים "הארץ שלנו", מגליון שיצא לאור בי"ד באייר תשל"ד, 6.5.1974.
הכותבת, על אף גילה הצעיר, כתבה בחריפות מעין האשמה כלפי דור המבוגרים. באיזשהו מקום ניתן לומר שילדה זו הקדימה את זמנה, לאור העובדה שרק בשנת 1994 יצא שיר על מלחמת יום-הכיפורים שבו נשמעה האשמה כלשהי כלפי דור המבוגרים. בשיר "הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש" יש פנייה ישירה לדור ההורים: "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום". שיר זה גם עורר תלונות על המסר שהועלה בו. בנובמבר 1998 האלוף יעקב עמידרור טען כי אין זה ראוי שלהקה צבאית תבצע אותו, וכן את השיר "המלחמה האחרונה", משום שאין זה נכון כי הבטיחו יונה עם עלה של זית, או שזו תהיה המלחמה האחרונה.
פוליטיקה בקטנה: שיח פוליטי בעיתוני הילדים
ילדים נוספים הביעו בעיתונות הילדים את דעותיהם הפוליטיות בנוגע להיבטים הקשורים למלחמה. עם הקמת ועדת אגרנט והדיונים שבעקבותיה לגבי האשמים במחדל, גם הילדים שלחו לעיתון מכתבים שניהלו שיח ער בנושא. אחת מקוראות "הארץ שלנו" מבית-לחם הגלילית טענה שעל שר הביטחון והרמטכ"ל להישאר בתפקידם: "נכון ששר הביטחון והרמטכ"ל עשו טעות גדולה, שבגללה כל הארץ הייתה יכולה להיחרב, אך העובדה שהארץ לא נכבשה מראה על חריפות שכלם […] הם כיפרו על הטעות […] עליהם להישאר בתפקיד". לעומתה, הביע קורא מכפר סבא את תסכולו מנבחרי הציבור: "לפי דעתי לא רק משה דיין אשם במחדל, אלא גם ראש הממשלה גולדה מאיר שידעה לא פחות ממנו על המצב המתוח […] על כן צריך לא רק שר ביטחון אחר, אלא גם ראש ממשלה צעיר יותר ומבריק". מדיונים אלו עולה, שלא ניסו להסתיר מפני הילדים את העובדה שהופנתה ביקורת כלפי אישים בצמרת השלטונית. יתרה מכך, הקוראים הצעירים עצמם הביעו דעה בנושאים סבוכים אלו.
לצד עיסוק בשאלה האם ומי אשמים, הילדים גם עסקו בשאלה האם המלחמה הסתיימה בניצחון או שמא בהפסד. הקורא הצעיר יצחק הרצוג, כתב תחת הכותרת "ניצחנו ואין סיבה לדיכאון!": "אינני מבין, כיצד יכול העם היהודי בישראל ובתפוצות להיות כה מדוכא וכה מושפל. כאשר אני שומע בטלוויזיה […] נואמים ואומרים שכאילו 'תפסו אותנו בלי מכנסיים', או כשאני שומע אנשים מדברים על המלחמה, כאילו אנו הפסדנו – זה מדהים אותי! עלינו להבין איזה ניצחון גדול ניצחנו. לא כל מדינה היתה מסוגלת לעצור התקפה בעוצמה כזאת […] אמנם עברה עלינו מלחמה קשה, אך עלינו להתגאות בניצחוננו הגדול והמופלא ולא לבכות עליו".
ציטוט מתוך "הארץ שלנו", מדור 'קוראי הארץ שלנו כותבים', בגליון שיצא לאור בכ"ז בטבת תשל"ד 21.1.1974.
דוגמאות אלו יכולות להעיד על תפיסת הילדות של העורכים אשר ראו בקוראים "צעירים חושבים", שיש לעודדם להביע עמדות פוליטיות, גם בנושאים שהם לכאורה של "גדולים". השיח הפוליטי היה מובנה בעיתונות הילדים, שכן עיתונות הילדים ראתה כחלק מתפקידה להביא לילדים ידיעות חדשותיות בפינות האקטואליה, ידיעות שתפקידן לחבר את הילדים למצב האומה. לאחר המלחמה הודפס בעיתונים תוכן רב שהציג את חזון השלום, לצד הפרקטיקה הממשית של ניסיונות התיווך והמגעים בין הצדדים הלוחמים.
נראה שהילדים מצידם ציירו את השלום כמציאות אוטופית של הרמוניה ושלווה, וכאפשרות לבקר במדינות המזוהות עם האוייב. בעיתון "משמר לילדים" כתבה ילדה מלהבות הבשן: "יש לי חלום שיגיע השלום […] ואז נטוס באווירון לדמשק, ונשוט באוניה לקאהיר, נראה את הפירמידות ונביט על הספינקס". ובעיתון "הארץ שלנו" כתבה באופטימיות ילדה בת 11: "אתמול נסעתי לקאהיר, / כדי לפגוש שם זוג צעיר, / ומורתי טסה ללבנון, / כדי לפתוח שם גנון. / חברתי נסעה לירדן, / כדי לבקר את אביה הזקן. / מחר תתקיים תחרות אופניים / בכביש דמשק-ירושלים. / גם מסוריה יבואו נציגים, / ומלוב יבואו סתם צופים; / וכשאת התריס פתחה אמי, / והאור נכנס לתוך חדרי, / הקיצותי מן החלום – / מן החלום על השלום".
הילדים חלמו את השלום כהרמוניה, אך פחות התייחסו לצעדים הפרקטיים שיש לבצע על-מנת להגיע ליעד הנכסף. לצד ראיית השלום כמציאות הרמונית, ממכתבי הילדים עולה תיאור של השלום כמעין דמות-ערטילאית. כך למשל, בעיתון "דבר לילדים" ילדה מקרית-ביאליק כתבה: "שלום הוא מלאך עם כנפיים כחולות. / הוא פורש את כנפיו הגדולות – / ופתאום אין עוד מלחמה, / יש רק שלווה חמה. / והעם מודה לאלוהים בתפילה / על מלאך השלום וכנפו הכחולה".
עיתונות הילדים שימשה במה מרכזית לדיון של הילדים על אודות המלחמה. הם מספקים לנו הזדמנות חשובה וכמעט יחידה לצפונות ליבו של הדור הצעיר, על שלל התחושות והרגשות שלו, והחוויות האישיות שחווה. למעשה, עיתוני הילדים מספקים הצצה רק למעט ממה שהתחולל בנפשה של שכבת הילדים. בחלק מהעיתונים, העורכים אף חזרו וביקשו מהילדים באופן מפורש להפסיק לשלוח חומרים על המלחמה, ולכתוב על נושאים נוספים. יש בכך עדות לצורך העז של הילדים לשתף ולחלוק מתחושותיהם בזמן המלחמה.
*** אשרת רביבו, דוקטורנטית בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עוסקת בחקר עיתונות ילדים ישראלית, מנקודת מבט היסטורית-חינוכית.
