ג'ורג' הסקרן: הקוף היהודי שנמלט מהנאצים ושימח את העולם

אחת הדמויות המתוקות והחביבות ביותר בספרות הילדים נולדה במוחם של זוג פליטים יהודים. מי היו מרגרט והנס ריי? איך הכישרון שלהם הציל אותם בעור שיניהם מאירופה הנאצית ואיזו דמות אהובה נוספת שמלווה דורות של ילדות וילדים גם היא פרי יצירתם? זהו סיפורם של הסופרת והמאייר שספרי הילדים התמימים והאופטימיים שלהם משמחים אותנו עד היום

דורית גני | 22.08.24

הנס ומרגרט ריי, צילום מתוך אוסף de Grummond לספרות ילדים, ספרייה וארכיון על שם מק'קיין, האוניברסיטה של דרום מיסיסיפי. ודמותו של הקוף שציירו בתרגום לעברית "חוני הסקרן רוכב על אופניים", הוצאת מודן, 1983.

מה הייתם לוקחים איתכם אם הייתם צריכים להימלט מביתכם ומארצכם על גבי אופניים?

הנס ומרגרט ריי נאלצו להתמודד עם השאלה הזו ביוני 1940 ועשו בחירה שתהיה לה השפעה דרמטית על חייהם.

אבל כדי להבין אותה, נחזור רגע כמה שנים אחורה, לברזיל של שנת 1925, שאל חופיה השמשיים הגיע באותה שנה צעיר יהודי מגרמניה בשם הנס אוגוסטו ריירסבאך. מקור הפרנסה של הנס בארץ החדשה היה מכירת אמבטיות וכיורים, אבל ברזיל אפשרה לו לשלב בחייו את שלוש אהבותיו הגדולות – סירות, ציור ובעלי חיים, ואת זמנו החופשי הוא העביר בשייט על נהר האמזונס ובציור של המוני הקופים שהקיפו אותו שם. עשר שנים אחר כך, לאחר שהיטלר עלה לשלטון, הגיעה לריו דה ז'נירו חברת משפחה מהמבורג, מרגרט ולדשטיין. היא שכנעה אותו לעזוב את עסקי המכירות והם פתחו סוכנות פרסום בה הנס היה אחראי על איור ועיצוב המודעות ומרגרט על הטקסט שלהן. מהר מאד העבודה המשותפת התפתחה לאהבה ולנישואים. את השם ריירסבאך, שהברזילאם התקשו להגות, הם קיצרו לריי.

שנה לאחר נישואיהם, כשהם בעלי אזרחות ברזילאית, מרגרט והנס החליטו לחזור לאירופה. השניים השתקעו בפריז והחלו לכתוב ולאייר ספרי ילדים. הספר הראשון שלהם סיפר על ג'ירף ומשפחת קופים (בצרפתית: Rafi et les Neuf Singes ובאנגלית: Cecily G. and the Nine Monkeys). אחד הקופים בסיפור, קוף שובב בשם פיפי (Fifi) היה כל כך שובה לב שהם החליטו לכתוב ספר חדש שהוא יהיה הגיבור הראשי שלו.

צילה גי — מתוך הספר Cecily G. and the Nine Monkeys תורגם לעברית בשם צלה ג'י ותשעת הקופים.

הנס ומרגרט תכננו לכתוב את הספר החדש בכפר צרפתי קטן, אליו עברו כדי להחליף את המולת העיר בשקט ובנוף. אלא שהיו אלה הימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. המלחמה אמנם עוד הייתה רחוקה, אך כבר הביאה גם אל הכפר השלו פחד וחשדנות. המבטא הגרמני של בני הזוג גרם לשכנים לשלוח לביתם משטרה, מתוך חשש שמדובר במרגלים גרמניים. שוטר נשלח אל ביתם והתחיל לחקור אותם. רק כשהגיע אל חדר העבודה של הנס, וראה את שרטוטיו של הקוף הקטן מפוזרים על שולחן העבודה, השתכנע שמדובר בסופרי ילדים ולא במרגלים. לאחר התקרית הזו בני הזוג החליטו לחזור לפריז, שם המשיך הנס לאייר את עלילותיו של פיפי.

אלא שגם שהותם בפריז לא נמשכה זמן רב. במאי 1940 העיר התמלאה באלפי פליטים ותחושת סכנה ריחפה מעל ראשי התושבים, בוודאי מעל היהודים שבהם, כמו הנס ומרגרט. בתוך הכאוס הגדול הם הצליחו לחדש את הדרכונים הברזילאיים שלהם ולמשוך מעט כסף מהבנק. ב-10 ביוני הנאצים כבר היו בפאתי העיר והנס ומרגרט ידעו שעליהם להימלט במהירות. לא היה להם רכב, הרכבות היו מושבתות ואפילו אופניים תקינים כבר לא היו בחנויות, כך שהנס קנה בסכום עתק חלקי חילוף ובנה מהם שני זוגות אופניים. בלית ברירה הם השאירו את רוב חפציהם מאחור, ולקחו איתם כמה בגדים, מעט אוכל, מטריה, מקטרת וכתבי יד שהיו בשלבים שונים של כתיבה ואיור, ביניהם כתב היד על הרפתקאותיו של פיפי.

הם יצאו לדרך השכם בבוקר, מדוושים בין מיליוני רוכבי אופניים נוספים, הולכי רגל, רכבים ומשאיות, שכולם נמלטו דרומה. בימים הבאים הם דיוושו על האופניים המאולתרים שלהם עשרות קילומטרים מדי יום, ימים ארוכים שהחלו לפני הזריחה והסתיימו בחשיכה, בלינה באסמים מזדמנים. ב-14 ביוני הם הגיעו ליעדם – תחנת הרכבת באורליאן. ממש באותו היום צעדו החיילים הנאצים ברחובות פאריז והניפו את דגל צלב הקרס על מגדל אייפל.

הזוג ריי המשיכו במסעם – עוד רכיבה על האופניים, עוד רכבת, כשמטרתם להגיע לפורטוגל ומשם לאמריקה. ברכבת הבאה, העמוסה עד אפס מקום, עלה שוטר נוקשה שהחל לעבור בין כל נוסעי הרכבת בניסיון למצוא מסתננים או נוסעים שיוכל להוריד ממנה. כשהגיע אל בני הזוג ריי, ביקש לראות בנוסף לתעודות שלהם גם את חבילת הדפים החשודה שנשאו איתם. היה זה כתב היד של הרפתקאות פיפי. הבעתו של השוטר התרככה למראה התוכן והאיורים והוא אפשר להם להישאר על הרכבת. פעם נוספת הקוף הקטן היווה עבורם עד אופי יותר מכל מסמך רשמי.

ב-14 באוקטובר 1940, כארבעה חודשים אחרי שהחלו את מנוסתם, עמדו בני הזוג ריי על סיפון האונייה שנכנסה בשערי ניו יורק. בעוד שנה כתב היד ייצא לאור והקוף הקטן יהפוך לגיבור אהוב ומוכר בכל ארצות הברית וגם מחוץ לה. בדרך לתהילה הוא ישנה את שמו, לבקשת המוציא לאור, מפיפי לג'ורג' הסקרן.

להגעה לארהב — מתוך הספר הראשון שכתבו בסדרה.

ג'ורג' הסקרן נחטף ומגיע לגן חיות

כידוע, ג'ורג' הוא קוף קטן (ומאד מאד סקרן) שחי בביתו של האיש עם הכובע הצהוב. לא כולם מכירים או זוכרים את הסיפור הראשון בו השניים נפגשים – מפגש שמתחיל בכך שהאיש בכובע הצהוב חוטף את ג'ורג' מאפריקה, ומסתיים בכניסתו של ג'ורג' לגן חיות בעיר הגדולה. רק בספר השני האיש מכניס את ג'ורג' לביתו, ומנסה בחוסר הצלחה למנוע ממנו להיכנס לצרות. בעקבות הספר הראשון התפרסמו בשנים 1966-1947 ששה ספרים נוספים מעלילותיו של הקוף המתוק. למרות ששבעת הספרים נכתבו בשיתוף פעולה מלא, כאשר הנס אחראי על האיורים ומרגרט על הסיפור, בספרים הראשונים רק שמו של הנס הופיע על גבי הספרים. על פי עדותה של מרגרט, הייתה זו עצתו של המוציא לאור שלהם, שאמר ששוק ספרי הילדים בארצות הברית מוצף בנשים סופרות, והספר עשוי להימכר טוב יותר אם רק שמו של הנס יופיע עליו. כמה שנים מאוחר יותר תתחרט מרגרט על הסכמתה לכך וגם שמה יתווסף לספרים.

First Book — הספר הראשון בסדרת ג'ורג' הסקרן, הוצאת Houghton Mifflin Company.

פיפי הופך לג'ורג' וכמעט מסתבך עם מלך אנגליה

ההצלחה של הספר בארצות הברית הובילה לרצון להפיצו גם בבריטניה, אלא שבבריטניה שלט באותה עת המלך ג'ורג' השישי. להוציא לאור ספר שבו קוף נושא את שמו של המלך עלול היה להיתפס כפגיעה במונרכיה הבריטית. לא רק זאת, אלא שבאותה תקופה, המילה "curious" שימשה כמילת סלנג להומוסקסואליות. היה ברור אם כן ששמו של הקוף חייב להשתנות, ובספרים שיצאו לאור בבריטניה הוא קיבל את השם זוֹזוֹ (שמו של אחד הקופים האחרים בספר על הג'ירף והקופים). גם במדינות אחרות החליטו לשנות את שמו של ג'ורג', לא מתוך חשש למשבר אלא פשוט כדי להתאימו לילדי המקום. וכך בגרמניה הפך ג'ורג' לקוקו, בפינלנד לווילי, ביפן לג'וג'י ובדנמרק לפטר פדל.

הנס ריי אלזה דורפמן — הנס ריי מקריא מספרו לילדים. צילום: אלזה דורפמן.

ג'ורג' הסקרן עושה עלייה

בראשית שנות ה-80 זכו גם ילדי ישראל לפגוש את ג'ורג' הסקרן. תחילה הם פגשו אותו ברצועת הסרטים המצוירים ששודרו בתכנית הילדים "מרציפר" ולאחר מכן גם בסדרת הספרים בכיכובו שיצאו לאור בהוצאת מודן, בתרגומה של פועה הרשלג [בעברית יצאו לאור ששה ספרים מתוך השבעה, הספר האחרון בו ג'ורג' לומד את האלף-בית לא תורגם]. כיאה לאותה תקופה, הוחלט שמן הראוי למצוא חלופה עברית לג'ורג', וכך הוא זכה להיקרא "חוני הסקרן".

חוני הסקרן זוכה במדליה, הוצאת מודן, 1983.

האיורים במהדורה העברית היו האיורים המקוריים של הנס, אך במקומות בהם האיור כלל טקסט באנגלית, הוא הוחלף בטקסט עברי, וכך אנו פוגשים נער עיתונים שמחלק את עיתון "הארץ".

הארץ — חוני הסקרן רוכב על אופניים, הוצאת מודן, 1983.

בשנת 2005 יצא לאור בהוצאת כתר ספר המאגד כמה מהסיפורים והאיורים של בני הזוג. הוא כלל את הספר הראשון על ג'ורג' הסקרן, שנקרא כאן "גור הסקרן", את הסיפור על הג'ירף ותשעת הקופים (צילה ג'י ותשעת הקופים) וגם סיפור נוסף שהתגלה רק באותה עת, עשור לאחר מותה של ריי. בין כתבי היד שלקחו איתם בני הזוג במנוסתם מפריז, לצד כתב היד של ג'ורג' הסקרן, היה גם סיפורו של פינגווין שיצא לטייל בעולם. הסיפור הזה נשאר במגירותיהם של בני הזוג והתגלה רק לאחר מותה של מרגרט. מיד לאחר גילויו הוא יצא לאור בארצות הברית ונכלל גם באסופת הספרים בעברית, בשם "דמקה הפינגווין מטייל בעולם".

לג'ורג' הסקרן יש אח קטן והורים מאמצים

ג'ורג' הסקרן לא היה הגיבור המצוייר היחיד שיצרו השניים. בשנת 1944 בני הזוג ריי כתבו ואיירו ספר מפורסם נוסף, שמעטים בארץ קישרו בינו ובין יוצרי ג'ורג' הסקרן. באנגלית הספר הזה נקרא Pretzel ובעברית – בייגלה, סיפורו של דוכס, כלב התחש הארוך, ואהבתו לכלבה זהובה. על הספר הזה כבר הופיע שמה של מרגרט כמחברת הספר, וזה היה הרגע בו החליטה להוסיף את שמה גם לספרי ג'ורג' הסקרן. שנתיים לאחר מכן יצא ספר ההמשך ל"בייגלה" (שלא תורגם לעברית) בשם Pretzel and the Puppies, ולפני כשנתיים נוצרה סדרת טלוויזיה בהשראת ספר זה.

P And The Pupps — ספר ההמשך של "בייגלה" באנגלית: Pretzel and the Puppies, Harper and Brothers, .1946

הנס נפטר ב-26 באוגוסט 1977 ומרגרט ב-21 בדצמבר 1996. הנס חווה את הצלחתם של הספרים ונהנה ממנה, אך מרגרט היא שזכתה לראות את הפיכתו של ג'ורג' למותג. כזה שבנוסף לספרים נוספים שהיא לקחה חלק בכתיבתם, הוליד גם סרט, סדרות, ושלל מוצרים ממותגים. גם לאחר מותה של מרגרט המשיכו לצאת ספרים עם הרפתקאות חדשות של ג'ורג'. אמנם שמותיהם של מרגרט והנס מופיעים בשערי הספרים הללו, אבל מדובר בספרים שמבוססים על הספרים המקוריים אך נוצרו על ידי שורה של מחברים ומאיירים אחרים. אנחנו מודים שאחד הסיפורים האהובים עלינו ביותר נמצא באחד הספרים החדשים האלה, שמרגרט כתבה לאחר מותו של הנס, "ג'ורג' הסקרן מבקר בספרייה".

דבר אחד לא השתנה בכל גלגוליו של ג'ורג' ובכל הגרסאות והמדיות בהן כיכב – מדובר בדמות שובת לב וטובת לב, שמתוך סקרנות ובלי להתכוון לכך נקלעת שוב ושוב לצרות, אבל תמיד מצליחה להיחלץ מהן ואפילו להיטיב דרכן עם הסביבה. כנראה שכל ילד (ומבוגר) צריך דמות כזו בחייו, דמות שתזכיר לו שטעויות הן חלק בלתי נפרד מהחיים ושתמיד אפשר לתקן.

הדבורה מאיה בשירות הרייך הגרמני

ספר הילדים האהוב על הדבורה האמיצה שמצילה את אחיה ואחיותיה הפך מסיפור תמים לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. מה גרם להם לקחת לשדה הקרב סיפור על הרפתקאותיה של דבורה קטנה? איך ניתן לקרוא בין דפי הספר מסרים שמנבאים את האידאולוגיה ההרסנית שתגרום לחורבן עולמי, כמה עשרות שנים מאוחר יותר?

דורית גני | 02.10.22

הסיפור מאחורי מלחמת העולם הראשונה

הדבורה מאיה וחיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה

הדבורה מאיה כבר לא כל כך קטנה וחוגגת השנה (2022) 110 שנים להולדתה, שנים בהן ילדי העולם המשיכו לפגוש ולאהוב אותה בשלל שפות ומדיות. במיוחד בשל כך היה מעציב לגלות שמאחורי הדמות התמימה והאהובה שעליה גדלנו, עומדים יוצר אנטישמי במוצהר ומסרים בעיתיים. עם זאת, אם אתם מאוהביה של מאיה – אל דאגה, את דמותה המצוירת לא נקלקל לכם ובדרך נפגוש גם אחותה של הנרייטה סאלד, שתזכיר לנו שספרות אפשר לקרוא בהרבה דרכים.

מאיה ווילי מודאגים. מתוך סדרת הטלוויזיה 1975

סיפורה של הדבורה מאיה ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 1912, והוא מתאר את הרפתקאותיה של דבורה קטנה שעוזבת את הכוורת במהלך מרד שמתחולל בה, נחשפת לעולם שבחוץ – על יצוריו הידידותיים והמסוכנים, ובסופו של דבר חוזרת לכוורת ומצילה אותה. הסופר ולדמר בונסלס (1952-1880) כתב את הספר עבור בניו ועם פרסומו זכה הספר להצלחה גדולה.

החשד שבספר יש יותר ממה שנטינו לחשוב, מתעורר כשמגלים שהספר היה פופולרי לא רק בקרב ילדי וילדות גרמניה אלא הפך, כשנתיים לאחר פרסומו, לאחד הספרים הפופולריים ביותר בקרב החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. מה הביא גברים צעירים לקרוא בשקיקה ספר שנועד לילדים? מה גרם להם לקחת לשדה הקרב סיפור על הרפתקאותיה של דבורה קטנה?

הסיבה לכך היא שבין הפרחים, החרקים וההרפתקאות, הספר כולל מסרים מיליטריסטיים ולאומנים וחייל בשדה הקרב לא יתקשה לקרוא אותו כמשל לבני העם הגרמני ולצבאם.

אחד המסרים הברורים שהספר מעביר הוא שיש להילחם למען המולדת, ובמידת הצורך – למות למענה. כבר בתחילת הספר, מסבירה האומנת קסנדרה לדבורה הצעירה שזה עתה נולדה: "השתמשי בעקצך רק אם אין לך ברירה אחרת ואז עשי זאת באומץ לב ואל תפחדי מפני המוות" (הציטוטים מתוך הספר, אלא אם יצויין אחרת, מובאים מתוך הדבורה מאיה והרפתקאותיה בתרגומו של בצלאל וכסלר ובעריכתו של אוריאל אופק. הוצאת כתר, 1977). השיעור יופנם, וכאשר מאיה תימצא בשבי (בפעם השנייה במהלך הספר!) תחשוב "בין כה וכה עלי למות… ובכן, אמות לפחות באומץ לב, תוך ניסיון ומאמץ להציל את בני עמי! … אם נגזר על עמי למות, כי אז שותפת אני לגורלם." המסר הזה מגיע לשיאו בקרב שמתחולל בין הדבורים לצרעות – "בשם הצדק לעולם יכון ובשם המלכה – קומו למולדת!" (תרגום אריה ליב סמיאטיצקי מתוך הספר הדבורה זיוית, הוצאת אמנות, 1928) כך אומרת מלכת הדבורים כשהיא משלחת את לוחמיה לקרב. וגם כאן המוות בקרב מוצג כחלק עצוב אך הירואי. קצין הדבורים האמיץ מת בקרב, והקוראים למדים כיצד "מותו של הקצין הנועז עורר בלב המתגוננים את תחושת חרוף הנפש וההקרבה העצמית". למקרא קטעים אלה, נוכחותו של הספר בשדה הקרב האכזרי של מלחמת העולם הראשונה הופכת קצת מובנת יותר.

הספר שם דגש גם על חובת הנאמנות למולדת. עזיבתה של מאיה את הכוורת היא מעשה הראוי לגינוי, ורק העובדה שחזרה כדי להצילה גורמת לכך שסולחים לה על "עוון צאתה ממולדתה" (תרגום אריה ליב סטיאמצקי). עוד במהלך מסעה, מבינים הקוראים והקוראות שעדיף לחסות בצל השליטים ולשרתם, ולא לצאת לדרך עצמאית "מה היו מאושרות אלה, שזכו לתשומת לבה של המלכה. כולם העריצו את אלה, שהמלכה כיבדה אותן; וכל הדבורים היו בטוחות, שהחברה תגן עליהן מכל צרה שלא תבוא. ואילו כאן, במקומה המבודד והגלוי לעין כל, היתה הדבורה הקטנה מאיה צפויה לסכנות רבות וקפאה מקור". אפילו הצרעות מודות כי "עם הדבורים מלוכד ונאמן יותר מאיתנו, ובזה כוחו! אין אף דבורה אחת שתבגוד בעמה ובמולדתה."

"את לא שכחת את מולדתך ואת עמך, לבך היה נאמן אתנו תמיד" (תרגום אריה ליב סמיאטיצקי, איור: פרנץ פרנקה, מתוך המהדורה הגרמנית שיצאה לאור בשנת 1920)

כמו שניתן להבין מהמשפט האחרון, הלאומנות לא מסתכמת בנאמנות למולדת אלא כוללת גם ביטויים של עליונות לאומית וגזעית. לכל אורכו של הספר מודגשת עדיפותן של הדבורים על כל החרקים האחרים. "תודות לאומץ הלב שלנו ולתבונתנו זכינו ליראת כבוד ולהוקרה שרוחשים לנו הכל בעולם כולו", כך לומדת הדבורה מאיה הרכה מהאומנת שלה. במפגשה עם החיפושית, מציין המספר כי "כידוע, מחונכות הדבורים יותר משאר החרקים והן יודעות פרק בהלכות נמוסין" והזבוב, שחושש מעוקצה, מכריז "הרי כל העולם יודע שאתן, הדבורים, הנכן היצורים המכובדים ביותר בעולם החרקים."

תחושת העליונות הזו מתחברת לעובדה שבונסלס, איש הרוח ואוהב הטבע, היה גם אנטישמי מוצהר. עם עליית הנאצים בשנת 1933 הוא הביע את תמיכתו בהם בגלוי ופרסם מאמר שנאה על היהודים. על פי המאמר, העם היהודי הוא אויב קטלני שמרעיל את התרבות הגרמנית ויש לבלום אותו. הספר על הדבורה מאיה נכתב שנים קודם לכן, אך יש הסבורים שגם בו ניתן למצוא רמז לתפיסה זו. באחד העמודים הראשונים של הספר אומרת האומנת קסנדרה למאיה: "הצרעות הן האויב האכזרי ביותר של עם הדבורים. גזע שודדים הוא, עם ללא מולדת משלו, ללא תועלת וללא אמונה בלבו." נראה שלא יהיה זה מופרך להניח שהצרעות המרושעות בספר מסמלות את העם היהודי. בונסלס אפילו קיבל פנייה להפוך את הדבורה מאיה לסרט אנימציה בשירות התעמולה הנאצית. הפנייה התקבלה מאולפן גרמני שהוקם בשנת 1941 במטרה להוות חלופה לאולפני דיסני ולהפיץ את האידיאולוגיה הגרמנית באמצעות סרטי אנימציה. בונסלס נענה להצעה ורק מחלוקת כספית הובילה לכך שהדבר לא יצא אל הפועל. לאחר המלחמה, קשריו של בונסלס עם המפלגה הנאצית הובילו להחרמת ספריו לתקופה קצרה.

הדבורה מאיה מככבת במגזין של צבא גרמניה הנאצית. יוני, 1941

בארצות הברית הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1922. המתרגמת לאנגלית הייתה לא אחרת מאשר אדל סאלד-זלצר, אחותה הצעירה והאהובה מאד של הנרייטה סאלד. באותן שנים דעותיו של בונסלס עוד לא היו ידועות והספר נתפס כספר ילדים תמים. יש לומר שגם בקריאה עכשווית וביקורתית, המושפעת ללא ספק מהידע על דעותיו של הסופר, ניתן למצוא בספר, בצד המסרים שהוזכרו, גם הרבה חלקים שיש בהם יופי, חמלה, סקרנות ועזרה הדדית. מאיה מתיידדת עם חרקים רבים שהיא פוגשת בדרך, מתפעלת מיופיים של הפרפר, השפירית וגמד הלילה, משירתו של אדום החזה, מנגינתו של הצרצר ומהדרו של הטבע. החרקים השונים חולקים עמה מידע רב והם גם מצילים זה את זה – מאיה מסייעת לחיפושון הזבל לעמוד על רגליו, ובהמשך הוא יהיה זה שיציל אותה ממוות בין קורי העכביש. ולא דיברנו עוד על אהבה – אושרם של זוג צעירים אוהבים היה המראה הנהדר ביותר עבור מאיה ועמו ההבנה כי "האנשים יפים ביותר כשהם אוהבים זה את זה".

אבל בואו נודה על האמת – ההתאהבות הראשונה של רובנו בדבורה מאיה לא קרתה בין דפי הספר אלא מול מסך הקולנוע והטלוויזיה, ושם הדברים כבר החלו להיראות אחרת. העיבוד הראשון של הספר לקולנוע נעשה עוד בחייו של בונסלס ובשיתוף עמו – זה היה סרט אילם בכיכובן של חיות אמיתיות, שיצא לאקרנים בשנת 1926. אבל ההצלחה הגדולה של מאיה הגיעה בשנת 1975, למעלה מעשרים שנה אחרי מותו של בונסלס, והיא הגיעה בכלל מיפן. סדרת אנימציה יפנית, בת 104 פרקים, הכניסה את מאיה לבתים בכל רחבי העולם, הפכה אותה לדמות ילדים מוכרת ואהובה ומושא של מוצרי צריכה – משוקולד ומעדן חלב ועד בובות ומצעים. הסדרה גם הביאה אלינו את וילי ופליפ, שתי דמויות אהובות שכלל לא היו קיימות בספרו של בונסלס ונוספו רק בסדרה עצמה. דמותו של וילי הפכה אהודה ומזוהה כל כך עם מאיה, שהיא הופיעה כמעט בכל עיבוד שנעשה לסיפור (למשל, בסדרת האנימציה הצרפתית מ-2012), למרות, שכאמור, כלל אינה מופיעה בספר המקורי.

גם התרגומים של הספר לעברית הגיעו בעקבות העיבודים הללו. הספר תורגם לראשונה על ידי אריה ליב סטיאמצקי בשנת 1928 בשם "הדבורה זיוית" ובשנת 1977 תורגם שוב ע"י בצלאל וכסלר בשם "הדבורה מאיה והרפתקאותיה". לאלה נוספו ספרים קצרים שהתבססו על סדרת הטלוויזיה, וכבר היו רחוקים ברוחם מזו של הספר המקורי.

המהפך הושלם סופית בשנת 2014, עם סרט קולנוע נוסף שמבוסס על הספר, הפעם בצורה רופפת אפילו יותר. הסרט זכה לציונים נמוכים אבל הצליח למדי בקופות וגם הוליד שני סרטי המשך. הסרט הצליח להפוך את משנתו של בונסלס מהקצה אל הקצה. לא רק שאין בו מסרים אנטישמיים ושהוא כמעט פציפיסטי, אלא שהוא הופך על פיו גם את המסר הבסיסי ביותר של בונסלס, זה שבא לחנך את הקוראים הצעירים, ובעיקר את הקוראות, לצייתנות וקונפורמיות. הסרט מלמד את הצופים והצופות לראות באור אוהד וחיובי את רוחה החופשית של מאיה ואת עצמאותה וברוח התקופה מחנך אותם להקשיב ללב ולהיות הם עצמם. בונסלס, שנפטר עוד בשנת 1952, אך שמו מופיע בקרדיטים כאחד הכותבים, מאד לא היה אוהב את זה.

מאימת השואה אל לב הישראליות: סיפורו של פאול קור

פאול בן ה-15 רדף אחרי אביו בניסיון להזהירו מפני הנאצים. האם הצליח להציל את אביו מידי הגרמנים? איך ידיעה בעיתון גרמה לו לעלות לארץ? איזו יצירה שלו הייתה מונחת כמעט בכל כיס של ישראלי וישראלית? ואיך נוצרה יצירתו האהובה "כספיון, הדג הקטון"?

דורית גני | 16.04.23

הסיפור מאחורי השואה

פאול קור בסטודיו בתל-אביב

פאול קורנובסקי בן ה-15 שעט על אופניו בניסיון נואש להשיג את אבא שלו. כחצי שעה עברה מאז שאביו נפרד מהמשפחה ורכב על אופניו לכיוון פריז, ופאול ידע שהוא חייב, אבל ממש חייב, להשיג אותו.

כמדי שנה בילו פאול, אחיו הנרי, והוריהם יצחק-ז'ק וחיה-הלן, בבית נופש כפרי. הילדים ואימם שהו בכפר כל ימי הקיץ, וז'ק, שעבד כחייט, הצטרף אליהם בסופי השבוע. כך היה גם בסוף השבוע הזה. זה היה חודש אוגוסט של שנת 1941 ופריז כבר הייתה תחת אימת המלחמה והגרמנים, הרכבות לא עבדו, אך בכפר עוד הייתה שלווה מתעתעת.

זמן קצר אחרי שז'ק יצא לדרכו, הגיע אל הבית מכר לא-יהודי ולאימת בני המשפחה סיפר שהגרמנים הציבו מחסומים מסביב לפריז וכל יהודי שמגיע לשם נעצר. פאול זינק על האופניים ודהר במהירות כדי לעצור את אבא שלו. פתאום הגיע לצומת דרכים, באיזו מהן בחר אביו? לא היה הרבה זמן להתמהמה. פאול בחר בדרך שנראתה לו סבירה יותר.

הוא טעה.

ז'ק הגיע לפריז, נעצר על ידי הגרמנים, ומצא את מותו באושוויץ.

את הנער הזה, פאול קורנובסקי, אתם מכירים בתור פאול קור, אביו של כספיון. קור הוא מאייר וסופר שרבים טועים לראות בו יוצר בינלאומי שספריו תורגמו לעברית משפה זרה, אבל למעשה סיפורו יהודי וישראלי מאין כמוהו. הוא וכולל, בנוסף לשואה, גם את מלחמת העצמאות, כרזות אייקוניות, בולי ארץ ישראל ושטרות של לירה.

"הילדות המאושרת שלי מקבלת ביטוי בכל מה שאני עושה. הדמיון והבריחה מהמציאות הם בעצם החזרה שלי אל ההתחלה, אל שנות חיי הראשונות שהיו כה טובות ומספקות"

[מתוך כתבה של שירי לב-ארי, הארץ, 25 במאי 2001]

פאול נולד בפריז ב-1 באוגוסט 1926, שני הוריו היגרו אליה מפולין ובפריז נפגשו והקימו יחד בית חילוני, בו גידלו באהבה וברווחה יחסית את שני בניהם, פאול והנרי. את רוב ילדותו העביר פאול בציור, והמתנות שקיבל מהוריו וממכרים היו בדרך כלל כלי ציור, דפי ציור וצבעים. גם בחופשות הקיץ בכפר, אליהן נסעו מדי שנה, נהג לרקוח דיו מפרחים צבעוניים ולצייר איתו. בשאר הזמן בילה בשדה או על שפת הנהר, רוקם חלומות בדמיונו ונהנה בחיק משפחתו הקטנה והאוהבת.

מלחמת העולם השנייה ערערה את חיי המשפחה המאושרים עוד לפני שהחריבה אותם כליל. עם פרוץ המלחמה גויס ז'ק לצבא והלן נותרה בפריז עם שני הבנים. כשהנאצים החלו להתקרב לצרפת ברחו שלושתם לכפר בנורמנדי, שם שהו עד שחרורו של האב. כשחזרו לפריז, פגשו שם מציאות שונה מאד מזו שהכירו. חוקי הגזע גרמו להפסקת לימודיו של פאול והוא החל לעבוד כשוליית חייט אצל אביו. על ראשם ריחפו גזירות כלכליות חדשות ופיקוח גרמני צמוד הוצב על החנות. אך גם בצל המצב הקשה, כשהגיע חודש יולי של שנת 1941, החליטו בני המשפחה לא לוותר על החופשה שהייתה כל כך משמעותית עבורם. היו אלה כמה שבועות חסד אחרונים לפני אותו יום בחודש אוגוסט שהביא לפירוקה של המשפחה. לאחר מעצרו של האב, נמלטו הלן וילדיה לצרפת החופשית. משם הוברחו הילדים לשוויץ והלן מצאה מסתור בצרפת. האם וילדיה, שהיו כה קרובים זה לזה, לא יתראו קרוב לשש שנים.

בשוויץ שהו פאול והנרי בבית מחסה לילדים יהודים. אם הבית הייתה אישה רחבת לב שהפגינה כלפי פאול ידידות וחום, והקשר ביניהם נמשך גם עשרות שנים לאחר מכן. בבית הספר בו למד התגלה כשרונו יוצא הדופן לציור והוא נשלח לבית ספר לאמנויות שימושיות שם התמחה בציור ובגרפיקה. המשימה הראשונה שקיבל במסגרת לימודיו הייתה לכתוב באופן מעוצב את שם המשפחה שלו. השם קורנובסקי האריך מאד את משך המשימה, וזה היה הרגע בו החליט שכשיהיה גרפיקאי יקצר את שמו לקור. בהמשך באמת הפך את השם קור לשמו האמנותי, אך בחייו הפרטיים שמר על שם משפחתו המלא.

כשנתיים לאחר תום המלחמה, במרץ 1947 סיים פאול את לימודיו וחזר לפריז, שם התאחד עם אימו והחל ללמוד גזירה כדי לעזור בפרנסה, אבל אימו רצתה שיממש את כשרונו והתעקשה שלא יזנח את הציור. פאול נרשם לבית הספר לאומנויות יפות בפאריז, ובמקביל השתלם בעיצוב כרזות.

באחד הימים, כשהיה בדרכו ללימודים, קרא בעיתון "לה מונד" על כוונתם של צבאות ערב לתקוף את מדינת ישראל. הוא החליט לעזוב את משפחתו ואת לימודיו ולסייע למדינה הצעירה. קור התנדב למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) והצטרף להגנה. ביולי 1948, אחרי תקופת אימונים, הגיע לארץ, וכאן גויס לחטיבת שריון בפיקוד צפון. מהר מאד הבינו בחטיבה שהוא יביא יותר תועלת כצייר. הוא הועבר לפיקוד ההדרכה ואייר את ספרי ההדרכה הראשונים של צה"ל. בצבא גם הכיר את חברתו-אהובתו פנינה, שבהמשך תינשא לו ויחד יהפכו להורים לשני בנים.

מתוך החוברת "זהירות מוקשים", הוצ' אגף ההדרכה במטכ"ל, נובמבר 1948

בזמן שירותו עיצב קור את הכרזה הראשונה מיני רבות שעוד יגיעו. זו הייתה כרזת "מלווה מלחמה מלווה ניצחון". הוא קיבל עבורה 25 לירות וקנה בהן את זוג מכנסיו הישראלי הראשון.

כרזה בעיצוב של פאול קור העוסקת במלוה מלחמה, מס שהוטל על היישוב היהודי במסגרת מגבית כופר הישוב למימון מלחמת העצמאות, 1949. כרזה: מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל

אחריה הגיעו כרזות רבות – עבור משרד התיירות, נגד השוק השחור, כרזות ליום העצמאות, לחברות מסחריות ועוד.

כרזה של פאול קור. יום העצמאות תשכ"ג. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית

עבודותיו זיכו אותו בלמעלה מ-40 פרסים בינלאומיים.

כרזה ליריד המזרח, 1966. זכתה במקום הראשון בתחרות כרזות במילאנו. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית

גם השירות הבולאי שכר את שירותיו וכמה בולים מוכרים של רשות הדואר הם מעשה ידיו

בול לכבוד חנוכת הכור האטומי הישראלי הראשון, 1960

אבל בתחילת שנות ה-70 הגיעה הזמנת העבודה שהכניסה את עבודותיו לכל בית (ולכל כיס) בישראל. קור היה זה שצייר ועיצב את הסדרה האחרונה של שטרות הלירה הישראלית

"עיסוקי העיקרי הוא הציור. מדי פעם אני לוקח פסק זמן ומוליד ספר"

(טקסט לקראת הרצאה, צוטט ע"י דרורית גור אריה, אוצרת התערוכה פאול קור מצייר, 2010)

למרות הצלחתו המקומית והבינלאומית, הן כמעצב גרפי והן כצייר, ההיכרות של הציבור הרחב עם שמו החלה בעיקר ב-1974, אז החל לאייר ולכתוב ספרי ילדים והכניס לארון הספרים הילדי ספרים כמו "הילד שאהב את הירח", "הצבע הכי יפה בעולם", "לפעמים", "הפיל שרצה להיות הכי" (ספר שנחשב היום שנוי במחלוקת, אך אין ספק לגבי הפופולריות העצומה שלו לאורך השנים), "גן החיות הקסום" (ספר שמבוסס על ספרו המאויר Tete a queue שזכה בפרס "הספר היפה" בצרפת), "הילד שאהב את הירח" וכמובן, את ספרו הידוע ביותר, "כספיון הדג הקטון".

הרעיון לסיפור כספיון נולד מקופסת סיגריות פתוחה שהייתה מונחת על שולחנו של קור. קרן שמש שנצצה על נייר הכסף הולידה במוחו, בהבזק של רגע, את דמותו של דג הכסף הקטן. "כספיון" זכה בפרס האיור ע"ש בן יצחק באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים והפך בהמשך לסדרה בת שלושה ספרים (המשכיו: "כספיון בסכנה", "המסע הגדול של כספיון") ולסרטון אנימציה מצליח.

קור לא הגדיר עצמו כסופר ילדים, וציין שבניגוד לסופר שבורא את הסיפור שלו דרך מילים, הוא רואה את הסיפור שלו בתמונות, ואכן, את הספר הראשון בספרי כספיון התווה קור באמצעות האיורים, והסופרת אבירמה גולן היא שכתבה את הטקסט עצמו. היא גם זו שכתבה את הטקסטים לספריו המאוחרים יותר, הילד שאהב את הירח וצפרדעון לך לישון. גם בספרים אחרים שלו, סופרות ילדים דוגמת חנה ליבנה (פרח פרח אל תבכה, המטפס הקטן והפרח הזוהר), פועה הרשלג (הדג שלא רצה להיות דג, סיפור הנץ) ועוד, שיכתבו ועיבדו את הטקסט על בסיס איוריו של קור או על בסיס הטקסט הראשוני שכתב. על יחסו עם הילדים הקוראים אמר:

"הידיעה שילדים נהנים מספריי גורמת לי אושר. אני מת על ילדים אבל פוחד מהם פחד מוות. הם פיקחים מדי והם עדיין לא התקלקלו. הפחד מילדים מקבל אצלי ביטוי פיזי. אני נעשה דומם, יש לי בלק-אאוט, ואני אפילו לא מוכן לחתום על ספרי בשבוע הספר. אני מעדיף להסתתר מאחורי המכחולים שלי"

(ראיון לדליה קרפל, הארץ, 21 ביוני 1996)

פאול קור נפטר מסרטן הריאות בשנת 2001, והוא בן 74. הילד שרקח דיו מפרחים, השאיר אחריו כ-30 ספרים מלאי צבע ואור, בנוסף ליצירות האמנות והגרפיקה שלו; הנער שאיבד את אביו ואת ילדותו, זכה להיות, במשך כ-3 עשורים (והיד עוד נטויה), חלק בלתי נפרד מחייהם של אלפי הורים וילדים, ברגעים היפים, האינטימיים והמאושרים של הקריאה המשותפת.

למידע נוסף מומלץ לעיין בספר פאול קור: מעצב, צייר ומחבר ספרי ילדים, עורך דוד טרטקובר, כנרת זמורה ביתן, 2005

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד - "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

ד"ר שמעונה פוגל | 15.08.18

אנטישמיות דן פגיס הסיפור מאחורי יום השואה

"הביצה שהתחפשה", סיפור וצייר דן פגיס, עם עובד 1973

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייו?

וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016

איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה!

הסיפור הזה הוא סיפור חייו ומסע השפלותיו; בתחילה הוא התגלגל לבד בעולם. האם בתקופה זו הוא מנסה למצוא חן ולא מצליח? או להתקבל על-ידי אחרים? מוכן לאבד את זהותו, אך אף אחד אינו מקבל אותו? אולי הוא אינו רוצה להיות יהודי ורואה ביהדותו צרה צרורה? או אולי סודותיו אודות הישרדותו היו קשים מנשוא?

ואכן, במקביל למסע הייסורים של הביצה עובר גם הילד והנער דן (סוורין) מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד, וכל חייו הוא נוצר את סודותיו ומסרב לדבר על קורותיו בשואה.

בפתח שירו "המזכרת" הוא כותב: "העיר שנולדתי בה, רדאוץ במחוז בוקובינה, פלטה אותי כשהייתי בן עשר. בו ביום שכחה אותי, כמו את המת, וגם אני שכחתי אותה. כך היה נוח לשנינו." השכחה לא הייתה דבר נוח אלא דבר הכרחי מפני שהזיכרון היה כואב מדי, הקהילה שממנה בא, קהילת יהודי רדאוץ, נמחתה מעל פני האדמה.

פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. את מירב האנרגיה משקיעה הביצה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות שבהן נתקלת הביצה אינן מוכנות לקבל אותה, ומוצגות כמנוכרות וחסרות אמפתיה. הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות שאליהן היא רוצה לחבור או שאליהן היא מבקשת להתחפש.

ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות, שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה, והן לביצה עצמה. חוסר הקבלה מוצג כטוטאלי, כזה שאין בו שום פן חיובי: אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת. יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה, היא חסרת תועלת והיא מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות. הכישלון מביא אותה לדיכאון.

"הביצה שהתחפשה" מתחפשת לפטרייה ומבקשת להיות כאחת הפטריות. ציור של דן פגיס מתוך הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד, 1973

סוף-סוף אתה אתה

רק המפגש עם אימא-תרנגולת מחזיר את הביצה לשורשים וגואל אותה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה אותה למצב של תנועה וקבלה מוחלטת. הביצה הופכת לאפרוח, שכולל שינוי מגדרי מנקבה לזכר.

מיהי האימא המיוחלת, שלא הייתה למשורר, שמביאה עימה את השינוי ואת הגאולה?

האם זו לאה גולדברג, מורתו שהכירה בו, ובאמצעותה הוא עובר מטמורפוזה; משהו בוקע בו, נפתח, ומכניס בו חיים חדשים? או אולי זו האישה שאיתו ומשפחתו החדשה? או אולי זו השירה – הן שירתו והן שירת ימי הביניים שכה אהב ולימד וחקר – שמחזירה אותו לשורשים?

פגיס נעשה למשורר ומתרגם עברי, מרצה בכיר וחבר סגל האוניברסיטה, חוקר שירת ימי הביניים ובשנת 1973 זוכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

דן פגיס בימיו כסטודנט בסמינר הקיבוצים. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016

תני לי להתגלגל בעולם

במקביל לביצה מתחיל בחברה הישראלית, החל מאמצע שנות השישים, תהליך של אובדן זהות. הישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות. אך גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם. חזרה שלנו לשורשים תביא עימה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן בתחום האישי והן בתחום החברה בישראל והתהליכים המתרחשים בה.

רבדים שונים בחברה מזדהים עם היצירה, מפרשים אותה והיא רלוונטית ומרגשת עד היום:

בקורס להנחלת הלשון לנשים מבוגרות בחרו המשתתפות ביצירה זו כחומר שהותיר בהן את החוויה העזה ביותר. לטענתן היצירה שימשה משל לגורלן בארץ. במעברה ביקשו להפכן לישראליות, בחייהן בשכונה ניסו לחנך אותן לתרבות שאינה שלהן. הן מוצאות עצמן, לטענתן, רק במוצאן העדתי המקורי. הן גם אמרו שרק כאשר הביצה מקבלת את עצמה כפי שהיא, היא מסוגלת להיות פורייה.

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית – הביצה שהתחפשה דן פגיס

כתבות נוספות

דן פגיס חוזר אל הקרון החתום

אדון המשוררים אבות ישורון

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג