כשביוגרפיה הופכת לרומן: אלי עמיר הוא נער האופניים

הוא ילד עדין ורגיש שחי לבד, עובד קשה ביום ובערבים שוקד על לימודיו. האם זהו סיפורו של נורי, גיבור הספר "נער האופניים", או תיאור ריאליסטי של חייו של הילד אלי עמיר בעצמו, זה שגדל להיות אחד מעמודי התווך של הספרות הישראלית, ופעיל חברתי חסר מנוחה? זהו סיפורו של הנער העולה מבגדד, סיפורם של חלומותיו - על שבריהם ועל התגשמותם, על מלחמה פרטית וכללית ועל איך עושים שלום

תמונה ראשית (4)

אלי עמיר, פורטרט מאת עליזה אורבך, מתוך ארכיון עליזה אורבך שבספרייה הלאומית

"לא תמיד הבין הכל, לא את הכל אהב, אך ידע כי קודם כל עליו להכיר, ואחר כך יוכל לברור ולנפות" 

(נער האופניים אלי עמיר עמ' 336). 

הציטוט הזה, מספרו האישי ביותר של אלי עמיר, מעמודי התווך של ספרות כור ההיתוך הישראלי, לא מתאר רק את נורי, הנער העדין, גיבור הספר, אלא בעצם מהווה סיכום יפהפה וכמעט מדויק של מסע חייו של אלי עמיר עצמו.

זהו מסע של נער צנום ובודד, עולה מעיראק, בסך הכל בן שש עשרה. הוא מגיע בגפו לירושלים בימים שלאחר מלחמת השחרור ומתפרנס מחלוקת עיתונים וכשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה. נורי, שהוא גם גיבור הספר "תרנגול כפרות" של עמיר, עובר בתחילה לבקשת אביו, מהקיבוץ בו הוא חי לבדו, אל הכפר בו שוהה משפחתו – אמו המותשת והשבורה מחלום העלייה הכושל, אביו בעל החליפה המהודרת שנדחה ועייף מהתרבות המקומית, ואחיו. "כפר העיוורים" קראו למקום, משום שכל תושביו, מלבד משפחתו של נורי, באמת לא ראו. שם חיה המשפחה בדוחק ועוני רב, בתוך ענן של עקיצות פשפשים ויתושים, חולות ואכזבה.

נורי, שמנוצל על ידי חקלאי מקומי ומרוויח פרוטות אחדות מעבודה תחת שמש הלוהטת בשדה, חולם על חיים אחרים. כשאביו רואה שאין עתיד בעבודתו החקלאית, הוא שולח אותו לירושלים, על מנת שילמד בבית ספר ערב ואולי בעקבותיו ילכו גם האחים. בירושלים, נורי לבדו. בערבים הוא לומד בבית הספר, ובבקרים הוא מדווש על אופניו, עובד. מידי פעם, כשיש לו מעט זמן פנוי, הוא מטפס על עמודי חשמל כדי לצפות מרחוק בסרט קולנוע או הצגה. הוא מתגעגע למולדת העירקית, לתרבות ולשפה, מבולבל מהפער בין החלומות על הארץ המובטחת והמציאות העגומה, וקרוע בין המזרח למערב. 

מילותיו של עמיר קולחות, כאילו אוחז הוא בזוג מסרגות, טווה באמצעותן את שמיכת הטלאים הפרטית שלו – פיסת היסטוריה אישית, אך כזו המביאה את סיפורם הכללי של יוצאי יהדות עיראק בישראל ושל הישרדותם בימיהם הראשונים פה, בעשור השני למדינה. 

זהו ספר ציורי, אולי אפילו קולנועי. מן הדפים עולים הריחות, הטעמים והצלילים הייחודיים של התקופה ההיא, המתוארת בפירוט ודקדקנות רבה כל כך, כפי שיכול לכתוב רק מי שחווה את הדברים על בשרו. 

בשיחה שערכנו עם אלי עמיר, חשוב לו להדגיש:

"לא המצאתי דבר. אני שייך לסוג הכותבים הריאלים. כתבתי מציאות שחייתי. אז נכון, זה ספר, ויש בו אלמנט של בדייה אבל 80 אחוז ממנו מבוסס על סיפורי האישי. אז אני לא אגיד שאין המצאות ואין סיפורת, אבל הדברים כולם מבוססים עליי ועל מה שחשתי באותו זמן. זה אני וזו התרבות ממנה הגעתי". 

עמיר נולד בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י בבגדד שבעירק. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים, עלתה משפחתו לישראל לאחר שנמלטה מהפרהוד. כמו גיבורו נורי, שסיפורו מתחיל כבר ב"תרנגול כפרות", ספר שיצא לפני "נער האופניים", אלי שהה עם משפחתו במעברה ומשם, דרך עליית הנוער, נשלח לקיבוץ משמר העמק. זו הייתה עבורו תקופה טובה אך קשה, מבלבלת ומעלה שאלות של זהות. מצד אחד ניסה להכיר את התרבות המקומית ולכבדה, ומצד שני סירב בתוקף לוותר על זהותו שלו. אביו הפציר בו לאחר תקופה לחזור לבית המשפחה בכפר עיוורים, ולסייע בפרנסת הבית. 

"גרנו בכפר העיוורים הממוקם על יד גדרה, כמו שתיארתי בנער האופניים. אמצע שום מקום. אבא שלי נסע לרחובות ובירר על בית ספר עבורי ואני עבדתי בשדה. הוא היה צריך לנסוע בהמון אוטובוסים לשם והבין שזה קשה. הבין שלא אוכל לעבור את הנסיעות הללו וגם ללמוד וגם לעבוד" מודה עמיר. 

"לכן הלך לירושלים ובירר מה יש בה, אמרו לו שיש שני בתי ספר ערב. ואז יום אחד הוא אמר לי: אבני, סע לירושלים יש שם בית ספר ערב. תעבוד עד שלוש וחצי, ואז תלך לבית ספר, לסיים תיכון. ומה שתעשה, אחיך יעשו אחריך. אני מרגיש שלמדתי בבית ספר מעולה. לימדו בו מיטב המורים של ירושלים, לדעתי הייתה להם תחושה של שליחות והם היו מסורים ביותר. השקיעו בנו. מבית ספר זה צמחו אנשים מאוד מצליחים. ואכן אבי צדק ואחיי עקבו אחריי". 

השיחה עם עמיר מרתקת. הוא זוכר לפרטי פרטים אנקדוטות היסטוריות והוא אשף באמנות הסיפור. ב"נער האופניים" הוא נוגע בדינמיקות המשפחתיות השבריריות שהיו מנת חלקם של עולי הדור ההוא. הוא מדבר על חלום העלייה ושברו, בעיקר דרך התמודדות הוריו והכעס של אחיו על כך שהוא נשלח לקיבוץ. "הם באו לבקר ובשבילם משמר העמק לעומת המעברה זה גן עדן. אז הם כעסו ואמרו לי שבזמן שאני נהניתי בקיבוץ הם אכלו קש במעברה. זה לא היה כמו שהם מתארים, אבל מעולם לא עניתי להם חזרה". הרגעים הפרטיים האלו, שכוללים גם תיאור קשה של ניסיון תקיפה מינית שעבר נורי (וממנה ניצל בעור שיניו), הם שהופכים את הספר לאישי כל כך. דמותו של נורי שונה מדמויות נפוצות בספרים על התקופה ההיא – לא מדובר במאצ'ו ישראלי זקוף גו, כי אם בנער מופנם, צנוע, ובעיקר רגיש, כל כך רגיש. 

אז איפה נגמר נורי ומתחיל אלי? 

"נורי הרבה יותר נחמד ממני", צוחק עמיר, אך באותה נשימה מודה שהוא אדם מאוד רגיש, בדיוק כמו גיבור ספרו.

"מה זה רגיש אין לתאר. אני לא מתבייש להגיד – אני רגיש ופגיע וחש כל דבר. החיים לא תמיד חייכו אליי, בלשון המעטה. היה לי קשה מאוד אבל תודה לאל יש לי כח רצון והחלטיות להתגבר ולראות את המטרה. עברתי הלאה. והמטרה הובילה אותי". 

בעודו מדבר על ההבדלים בינו ובין נורי, עמיר קוטע את השיחה כדי לשים טיפות עיניים. "רגע, לנורי יש בעיות עיניים", הוא אומר ומזליף את הטיפות. הוא אולי צוחק, אך אין זה מקרי שהוא מתייחס לעצמו בשם גיבור הספר, לא מדובר בבלבול רגעי. 

נער האופניים כריכת הספר
כריכת הספר "נער האופניים"

כמו נער האופניים, עמיר התמקד במטרה, והצליח. בבית הספר הכיר את ברוך גבעתי ושניהם התפרנסו מחלוקת עיתונים ושליחויות על אופניים.

"יום אחד הזדמנו שנינו לאוניברסיטה העברית, כשהיינו בתיכון והיינו שליחים על אופניים. בכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם עמדנו ליד בריכת המים הקטנה. אמרתי לברוך אחרי שנסיים את הצבא אנחנו נבוא ללמוד פה. הוא אמר לי אלי זה לא בשבילנו. זה בשבילם. אמרתי לו למה בשבילם ומי זה בשבילם. אנחנו נלמד פה, אני אומר לך. התגייסנו לצבא, השתחררנו, ואני לקחתי את ברוך לאוניברסיטה. עמדנו ליד הבריכה כמו שעשינו בגיל 16. ואני אמרתי לו עכשיו נפרע את השטר – מה אתה רוצה ללמוד? ברוך אמר שהוא רוצה להיות עורך דין. אני אמרתי לו קדימה, נלך לבניין המשפטים שנמצא מאחורי הספרייה הלאומית. אני אמרתי שאלמד מזרחנות ושהשאיפה שלי היא להשכין שלום בינינו לבין הערבים". 

עמיר ראה אז בנושא זה שליחות, ורואה זאת כך עד היום:

"האשכנזים לא השכינו שלום עם הערבים. הם לא הצליחו בכך כי הם לא מבינים ערבית ולא את תרבות ערב. אלה אולי היו חלומות של נער, אבל האמנתי בכך בכל ליבי. ואכן ברוך גבעתי הפך להיות עורך דין משכמו ומעלה ואני הפכתי להיות יועץ לראש הממשלה בענייני ערבים ופרשן בקול ישראל. הגשמנו את חלומותינו. ברוך נפטר לצערי לפני 4 חודשים. אבל את רואה, גם חלומות הגשמנו למרות הכל". 

תשעה ספרים הוציא עמיר, האחרון מביניהם, "והימים לא חלפו", יצא בשנה האחרונה. אבל הכתיבה לא פגעה בפעילותו החברתית הענפה. הוא הספיק להיות מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ומרצה באוניברסיטה, טיפל בנוער בסיכון ודאג לקליטת עולי אתיופיה וחבר המדינות. עמיר פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית, והעניק חשיבות עליונה לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. היה לו חשוב להכניס לתכנית הלימודים את השפה הערבית, התרבות והמוזיקה של ארצות ערב. הוא השתתף בשיחות דיפלומטיות עם ארצות ערב הן במסגרת השכנת שלום והסכמי אוסלו, והן כשהציג את ספריו במצריים ובירדן. 

"פגשתי את מיטב הסופרים המצרים. הייתי עבורם תופעה מעניינת. אני בן ערב ותרבותי ערבית. אני לא מנסה להתיימר להיות מישהו אחר. זה מה שרציתי – להציג בפני הקורא העברי והאשכנזי מה זה אדם שמגיע מארצות האיסלאם והוא יהודי. שיראו פרופיל תרבותי, חברתי ואנושי שלנו. אנחנו היינו בשבילם "ערבושים" שבאו מתרבות ירודה ונמוכה, כושלים ומנוצחים. זה היה עול לשאת עליי את המשקל הזה, אבל אני בא מהתרבות הזו. לקחתי סיכון. אמרו לי שאף אחד לא יקרא ולא יקנה את הספרים האלה, אף אחד לא רוצה לשמוע על עיראקים, על ערבים, זה לא מעניין.. אמרתי להם מי שלא רוצה שלא יקרא ומי שירצה יקרא. והנה, קראו". 

לעמיר חשוב לציין את שמעון בלס, מי שכתב את הרומן "המעברה", ונולד אף הוא בבגדד. "אני תמיד מזכיר את בלס ונותן לו את זכות הראשונים, הכתיבה שלו השפיעה עליי, וכמובן גם של סמי (מיכאל)". 

מנער האופניים מהדהד ספר אחר מהקאנון הישראלי: "סיפור על אהבה וחושך". לא אחת השוו חוקרי ספרות ביניהם, ועמיר אף היה חברו של עמוס עוז והספיק לספר לו על כוונתו להוציא את הספר "נער האופניים" בטרם מותו של עוז.

כמו נורי, עמיר חש עדיין את הקרע, את הגלות והבדידות שמלווה בעומק את "נער האופניים" והולכת לצד נורי בכל אשר יפנה.

"אף פעם לא רציתי להיטמע" מודה עמיר. "רציתי להיות ישראלי בדרכי שלי ולהכיר את התרבות האחרת. איפה אני אטמע בתרבות המזרח אירופית? כולנו בסוף ניסינו להתמערב, והעולם גם ניסה. אבל לא היה לנו איך ומה להיטמע, אין במה. זה חשוב לי להזכיר שאצלנו נוצר התלמוד הבבלי, הרומן המודרני הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי ב-1936, ספר השירים הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי. היהודים הובילו את התרבות הזו, אז לא רציתי להיטמע. למה להעלים את מי שאני?"

התקופה האחרונה והקשה, תקופת מלחמה, לא גרמה לעמיר לאבד תקווה או לנטוש את חלום השכנת השלום.

"אני לא נואש, אף פעם. אבל היום התקופה קשה הרבה יותר ממה שהייתה. אנחנו אחרי מלחמות איומות – הכיפורים, ששת הימים, האינתיפדות, וכמובן הגיהנום של ה-7 באוקטובר. התמימות הלכה. התפכחנו". 

עמיר מצטט את נאומו המפורסם של משה דיין משנת 1956, מעל קברו של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז:

"'על חרבך תחיה.. זו נבואה שהגשימה את עצמה'. אני לא התייאשתי, בסופו של דבר נצטרך לחיות פה בדו קיום. לא ימחקו אותנו ואנחנו מעולם לא רצינו למחוק אותם. אנחנו במדינה של עשרה מיליון איש, מדינה חזקה איתנה. אבל נצטרך לחיות על חרבנו כל הזמן וזה גורלנו". 

גם סיפורו נער האופניים מסתיים ממש כך, כאשר נורי "ניסה לעודד את עצמו שיבואו ימים טובים יותר, והימים באו לאט".

נער האופניים חוזר לבגדאד : במלאת 80 שנים לפרהוד / הסופר אלי עמיר, משוחח עם יובל אביבי.


מבגדד לירושלים: אלי עמיר קרוע בין מזרח ומערב

שיחה מרתקת עם הסופר אלי עמיר על נטישתם ההמונית של כ-120 אלף נפשות מקהילת יהודי עיראק את מולדתם, ועלייתם לארץ במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. מה היו עוצמות האירועים שטילטלו את יהדות עיראק בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת, וכיצד הקשיים שאיתם התמודדו העולים עיצבו את כתיבתו והשפיעו עליה

הסופר אלי עמיר

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: אלי עמיר

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

שפיק עדס היה איש עסקים יהודי שחי בעיראק בתחילת המאה הקודמת. למרות שהיה איש ידוע ואמיד מאוד שרקם מערכת קשרים ענפה עם הצמרת הפוליטית של בגדד באותם הימים. בחודש ספטמבר 1948 הוא נעצר בידי השלטונות בטענה שרכש עודפי ציוד בריטי ממלחמת העולם השנייה ומכר אותם לכוחות הציונים בארץ ישראל שנעזרו בהם במהלך מלחמת העצמאות. משפחת הראווה שלו נמשך שלושה ימים בלבד. בלי עדים. בלי ראיות. ומבלי שניתנה לו הרשות להגן על עצמו.

ב-23 בספטמבר 1948 שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באחד הרחובות הראשיים של העיר בצרה לעיני בני משפחתו ואלפי צופים. הוא היה עולה הגרדום היהודי הראשון אבל לא האחרון. הוצאתו להורג טלטלה את הקהילה היהודית בעיראק ועודדה את אחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחש שלוש שנים לאחר-מכן. עקירת קהילה שלמה על שורשיה בני אלפי השנים מאדמתה. זהו סיפור של עליית עזרא ונחמיה.

ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. את הפרק הזה נקדיש לסיפור עלייתה וקליטתה בארץ של קהילת יהודי עיראק דרך נקודת מבטו של אחד הסופרים האהובים, המצליחים והפוריים ביותר, יליד בגדד בעצמו, אלי עמיר.

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

המשולש הרומנטי של א.ב. יהושע

משולש רומנטי, ילד אחד קטן ומחשבות על רצח - כל אלו משמשים בערבוביה בסיפור האמיתי מאחורי "שלושה ימים וילד", שפורסם הרבה לפני שא.ב יהושע היה מבכירי סופרי ישראל

1975 ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

א.ב. יהושע וכרזת הסרט "שלושה משולשים של אהבה". תמונה: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתום הרצאה שנשא בטכניון בשנות התשעים, ניגש אל א. ב. יהושע אחד הסטודנטים ושאל אותו: "למה רצית להרוג אותי?"

לכאורה זאת האשמה מופרכת, אבל אותו צעיר התבסס על ראיה חזקה מאוד בשאלתו. הוא הסתמך על סיפור שכתב א.ב יהושע בתחילת הקריירה שלו, ועזרו לו להפוך לאחד מבכירי הסופרים שקמו לנו.

הסיפור הקצר "שלושה ימים וילד" הוא מבין הסיפורים הקצרים הידועים ביותר של א.ב. יהושע. במרכז עלילתו עומד מורה למתמטיקה שמתבקש להשגיח על בנה הקטן של אהובת עבר הנשואה לאחר. במשך שלושת הימים שהוא מבלה עם הילד, הוא מתחיל להיקשר אליו ובמקביל מנסה לגרום למותו בתאונה, באמצעים שונים ומשונים, בעודו מנסה להתיר את הקשרים הנפשיים לקיבוץ ולאהובה ולבת זוגו הנוכחית.

הסיפור הפך לסרט מצליח וזוכה פרסים בבימויו של אורי זוהר ובכיכובו של עודד קוטלר, ובוודאי עזר להזניק את א.ב יהושע כסופר מבטיח.

אבל הסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור של "שלושה ימים וילד" נחשף רק מתוך הממצאים שמצאתי ב"מזוודת הקסמים" של א.ב יהושע, ומתוך מסע החיפוש אליו יצאתי לאחר מכן.

"שליחותו של א.ב. יהושע" ביוגרפיה חדשה עם סודות שעוד לא נחשפו
"שליחותו של א.ב. יהושע" ביוגרפיה חדשה עם סודות שעוד לא נחשפו

מזוודת הקסמים

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים קרא לי א.ב. יהושע לביתו בחיפה ומסר לי מזוודה ישנה בצבע חום ובה מסמכים רבים. הוא היה מודע רק באופן חלקי לאוצר הטמון בה. "אני סומך עליך" אמר לי, "קח אותה ועשה בה מה שתמצא לנכון״.

הופתעתי מאוד ממעשה זה של יהושע – הוא כבר אז היה סופר בשיא תהילתו עם עשרות דוקטורטים שנעשו עליו ואלפי מחקרים ומאמרים שנכתבו עליו בארץ ובעולם, ואני הייתי סטודנט זוטר יחסית. במסגרת לימודיי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב ערכתי עבודת מחקר על יצירתו הגנוזה והלא מכונסת ונוצר איתו קשר ראשוני, שדי מהר הלך והתפתח.

מדוע הוא נתן את המזוודה דווקא לי? שאלתי את עצמי לא אחת, ולא הייתה לי תשובה. "לאבא הייתה אינטואיציה מדהימה" אמר לי לימים גידי יהושע, בנו של הסופר, "הוא ידע לזהות בך דברים שאולי אפילו אתה לא זיהית בעצמך, והנה עתה כשכתבת  את הביוגרפיה עליו, מתברר שהוא צדק."

כשפתחתי את המזוודה נדהמתי מכמות האוצרות שנגלו לעיניי. עשרות רבות של רשימות שכתב האב, יעקב יהושע, שהרבה לתעד את המתרחש בין קירות ביתם; מכתבים ששלחו וקיבלו אברהם יהושע ורעייתו לבני המשפחה וחבריהם; חשבוניות; תמונות; מגן מעץ ועליו חריטה: 'פרס המרצה המצטיין של אוניברסיטת חיפה'; מחברות ובהן תקצירי הקורסים שלימד א.ב. יהושע באוניברסיטה; סיפורים גנוזים ורשימות.

אחת החשיפות המעניינות בספר עוסקת במשולש רומנטי שא.ב. יהושע היה חלק ממנו. הוא היה מאוהב עד עמקי נשמתו ברחל קוטליק, חברתו לגרעין הנח"ל בקיבוץ חצרים. למרות המפגשים היומיומיים איתה, הוא לא העז לחשוף בפניה את דבר אהבתו אליה והתייסר על כך. כשיהושע התוודה בפני רחל אודות רגשותיו העזים, היא הבהירה לו באופן חד משמעי, כי אין סיכוי שיתפתח ביניהם קשר רומנטי. היא סיפרה לו שהיא מאוהבת בעמי לבנת, חברו הטוב של יהושע. במשולש רומנטי שבו צמד החברים הטובים לבנת ויהושע מאוהבים באותה בחורה, היה ברור מי היא הצלע החלשה.

אהבה מייסרת זו הייתה אחת מהסיבות לעזיבתו של יהושע את הקיבוץ, כדי להימנע מהמפגש היומיומי עם קוטליק בשבילי הקיבוץ. זמן קצר לאחר שעזב את הקיבוץ נישאה רחל לעמי לבנת. ההזמנה שקיבל יהושע לחתונה צרבה את ליבו. על בסיס אירוע זה כתב כנראה את הסיפור הקצר "חתונתה של גליה" הנפתח כך:

זה בא אליי בחשאי, בלא שאכין את עצמי. לא ידעתי מה ואיך, וכבר כרעתי תחתי. התפתלתי, הסתבכתי, אך כבר היה מאוחר דמי בכה בעורקים הנבעתים. הכול היה אבוד. המודעה בעתון הייתה זעירה: גליה ודני נישאים. אוטובוס יצא מהתחנה הראשית בשעה שלוש אחר-הצהריים למשק שדות-אור שבדרום.

מתוך הסיפור הקצר "חתונתה של גליה"

כשלוש שנים לאחר אותה חתונה, פנו רחל ועמי לבנת ליהושע בבקשה שישגיח על בנם הפעוט. השניים ביקשו להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואמורים היו לעבור יחד בחינות קבלה באוניברסיטה קודם לימודיהם. עמי לבנת מספר: "הייתי אז עדיין בקשר טוב עם בולי. הוא גר ליד האוניברסיטה, אז ביקשתי ממנו שישגיח על ירדן, הבן שלנו, לכמה שעות". יהושע נעתר לבקשתו ברגשות מעורבים. ליבו השבור מאהבתו הנכזבת עדיין לא התאחה, אך הוא שמח לשוב ולהיות בקשר עם אהובתו רחל ולו לרגעים קצרים. שלוש השעות הללו בהן השגיח על הילד, הפכו לשלושה ימים בסיפור "שלושה ימים וילד".

מתוך כתבה על הסרט "שלושה ימים וילד", מעריב, 10 ביוני 1966
מתוך כתבה על הסרט "שלושה ימים וילד", מעריב, 10 ביוני 1966

לחיות בסרט

הסיפור עובד גם לסרט בעל אותו השם בבימויו של אורי זהר, ואף זיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. קוטלר עצמו אפילו לא היה נוכח בטקס משום שכבר היה על טיסה בחזרה לישראל משום שלא העלה על דעתו שהוא עשוי לזכות בפרס.

"בשעתו תקפתי את העיבוד של 'שלושה ימים וילד'", סיפר א.ב יהושע, "ואז פגשתי את אורי זוהר ברחוב אחרי כמה שנים והתנצלתי. אמרתי לו 'הסרט יותר טוב ממה שחשבתי'. הוא אמר: 'אל תתנצל, הסרט יותר רע ממה שחשבתי'".

אבל לא כולם היו מרוצים מהצלחת הסיפור והסרט. לבנת הסתייג מהסיפור שנכתב על משפחתו. בריאיון שערכתי איתו הוא אמר לי: "לא אהבתי שהוא ככה כתב עלינו ועל הילד שלנו בלי לבקש רשות, הוא אומנם הפך את הדברים, אני ורחל למדנו מתמטיקה ובסיפור הוא הפך דווקא את עצמו ללומד מתמטיקה, אבל כל החבר'ה בגרעין ידעו בדיוק במה מדובר". העובדה שגיבור הסיפור חפץ להמית את הילד עליו הוא שומר, פחות הטרידה את לבנת, אלא דווקא חוסר הדיוק בעובדות. "הוא כתב שם, שאנחנו באים מקיבוץ בגליל, בעוד אנחנו הרי הגענו מחצרים שבדרום". הרגשתי את הכעס שלו על יהושע בשיחה והוא הוסיף:

"לא קראתי שום יצירה שלו מאז "שלושה ימים וילד", הכתיבה שלו לא משכה אותי" אומר עמי לבנת. אבל אהובתו לשעבר של יהושע, שותפתם למשולש הרומנטי המוזר, עדיין נמשכה לא.ב יהושע, או לפחות לכתיבותו "רחל רעייתי קראה כל ספר שלו בהתלהבות".

***

אבי גיל, סופר וחוקר תרבות, פרסם את ספר סיפורי הקורונה – "העולם סגור לרגל שיפוצים", נשוי ואב לשלושה, מתגורר בגן יבנה, פועל לצמצום הפערים החברתיים והתרבותיים בישראל, במסגרת תפקידו כמנכ"ל רשת המתנ"סים בלוד, ובתפקידיו אחרים בתחום התרבות. 

מאיר שלו: ילד הטבע שהפך לסופר

הילד שגידל עכבישים ועקרבים במרפסת ביתו הירושלמי, שנבחן בנהלל על בקיאותו במיני צמחים, שחרש את ישראל לאורכה ורוחבה, דאג להעביר את אהבת הטבע שבתוכו אל הטקסטים הקאנוניים שכתב. מאיר שלו לא היה הופך לסופר האהוב והמוערך שהוא לולא גדל בסביבה שידעה לטפח את אהבתו לטבע מגיל צעיר

מאיר שלו (צילום מפסטיבל הספרים בלייפציג, 2015, מתוך ויקיפדיה) ופרט שאייר יוסי אבולעפיה מתוך הספר "קרמר החתול יוצא אל היער" שכתב שלו.

"כל גלגליו של הטבע תקתקו סביבי כמו בחנות של שען. המחוגים הקטנים של עונות-השנה הורו סוף-קיץ בצעקתן של ציקדות אחרונות, בריח הצחיח החמים של אבק השדות הנחרשים, בטפיחות כנף של חוגלות צעירות, שצבעיהן, תעוזתן וגודלן מנו מספר לימים שעברו משעת בקיעתן. המחוגים הגדולים הראו את שעת היום בשמש שהחלה להשפיל וברוח המערבית שלחשה כבר-ארבע-אחרי-הצהריים-ותיכף-אני-מתחזקת, ובצריחת הסיסים משחרים לציד ומבשרים קרבתה של ערבית."

("כימים אחדים" עמ' 97)

הטבע חי וצומח בכתיבתו מאיר שלו. מוזר לחשוב שיכול להיות שלא היינו זוכים לכך אלמלא גדל כשהוא מוקף בטבע ובאנשים שהכירו לעומק את כל גווניו ויצוריו. כששומעים איזה שחקן מרכזי היה הטבע בגידולו, אפשר להבין טוב יותר מדוע הוא השתקף בכל פסע מכתיבתו.

הכל עובר במשפחה

למשפחתו של שלו מצד אמו היה חיבור חזק מאוד לטבע. אמו בתיה הייתה ילידת מושב נהלל. היא גילתה בקיאות מדהימה – כמי שגדלה וחונכה במושב – בצמחיה ובחי של האזור, וספגה שם אהבה גדולה לטבע. שלו זוכר כילד פרחי בר מפוזרים לייבוש בין הספרים בבית ואת הכישרון של אימו לנקוב בשמה של כל ציפור רק על פי צליל ציוציה.

שני הוריו היו מורים ואהבו מאוד לטייל. אביו, יצחק שלו, היה גם סופר ומשורר ומשיריו ניכרת היכרותו עם הטבע והאהבה לחי ולצומח. שלו האב נהג להסתובב בטבע עם ספר תנ"ך, ובהשראתו טען מאיר שלו כי הן את מקצוע הטבע והן את מקצוע התנ"ך יש ללמוד אך ורק מחוץ לכותלי הכיתה, בטבע. זו הדרך הטובה, הנעימה והיעילה ביותר, אמר, לחנך את הנפשות הרכות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ולהקנות להן ידע.

אביה של אימו בתיה, אהרון בן-ברק, היה הסב האהוב מן המושב ואל ביתו היה שלו הילד מגיע מירושלים בכל חופשה. אהרון היה נוטע מומחה, ושלו נהג להתלוות אליו כשטיפל בעצים:

"אהבתי לראותו גוזם ומדלה את הגפנים בכרמו. תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם".

("גינת בר", עמ' 12)

למרות ששלו התגורר רק שנתיים מילדותו בנהלל (בנוסף לחופשים שאהב לבלות עם משפחתו המורחבת בכפר), השנים הללו היו צרובות בו ושימשו לו השראה ברבים מספריו.

השכן שהפך למורה

שלו בילה את רוב ילדותו דווקא בעיר – בירושלים, אבל גם שם היה מוקף טבע וספרים. "לא היה משהו טוב יותר לעשות" היה נוהג לומר. האם זו הייתה אמת לאמיתה או הגזמה ספרותית? בדבר אחד אין ספק: השילוב של שני אלה ליווה אותו כל חייו, ואהבתו העצומה לחי ולצומח השתקפה כמעט בכל הספרים שכתב. התיאורים החיים, המפורטים והמרתקים של הצמחים, החרקים והחיות הכניסו אותנו לעולמם המופלא של גיבוריו, בין אם היו אלה חתולים שמנמנים ועצלנים, או מושבניקים מיובלי ידיים.

כבר כילד רך, בן 5 או 6, מצא לעצמו מאיר שלו מדריך מושלם לעולמות הטבע. בשיכון בו גר בשכונת קרית משה בירושלים, התגורר גם איש שקט מאוד, לבן שיער ועיניו כחולות ביותר, שעורר את תשומת ליבו. כל יום ראה אותו יוצא לשדה הפתוח, מרים אבנים, צופה בסבלנות במתרחש תחתן ורושם לאיטו בפנקס שבידו. שמו היה אמוץ כהן. אביו של שלו, יצחק, היה תלמיד של כהן בשיעורי טבע בגימנסיה. הוא שאל את מורהו לשעבר אם מאיר הצעיר יוכל להצטרף אליו להליכותיו בשדה. שלו הפך לנושא כליו של כהן, ועולם שלם ומרתק נפתח בפניו.

לא רק ידיעת הטבע של כהן הייתה מרשימה. שלו גם ספג ממנו את העברית העשירה שלו, ושמר איתו על קשר חם כל חייו.

"בסוד העכבישים" מאת אמוץ כהן. המשפט הפותח את הספר, אותו נהג שלו לצטט כדוגמא לכתיבה מופלאה: "עכבישים סתם אין דעת הבריות נוחה מהם".

כילד שהפך לחובב חרקים מושבע, שלו לא היה מעוניין בכלב או חתול כחיית מחמד. הוא רצה להרשים את אמוץ כהן, שחנך אותו, וחלם לגדל רצה חיות בר, כאלו שיוכל לעקוב אחריהן ולהכירן מקרוב. שלו ידע שהוריו לא יסכימו בקלות שיגדל חיה מסוכנת, לכן החיה הראשונה שהביא הביתה הייתה בלתי מזיקה – זחל זנב הסנונית, שאחרי שהתגלם הפך לפרפר יפהפה. רק לאחר מכן התחיל להביא אל הבית הירושלמי את היצורים בהם באמת היה מעוניין – עכבישים, עקרבים וכל מיני זוחלים שהוריו פחות חיבבו.

לכן לא פלא ששלו חלם כילד להיות זואולוג. כשהוציא בגיל 40 "המופלג" את רומן הביכורים שלו, גמל למורה האהוב אמוץ כהן והכניס כבר ל"רומן רוסי" את דמותו של פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך ואיש קרוב ויקר לנפשותיהם של הילדים, שהיה מבוסס על זכרונותיו מכהן:

"פינס הראה לנו את תחנות-הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש-הצלב פרושות בין שיחי הלוטם. שליחיו הקטנים אספו שרידי חרסים בתל, ביצי חומטים בשדות מאובנים בסלעי הגיר של הגבעות. בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמים המכוכבים, להשמיענו את "זמרת הקרפדים" ולהראותנו את "גרמי השמים"."

("רומן רוסי", עמ' 177)

חשיבותם של החרקים

לאחר כמה שנים כנושא כליו של כהן, התבקש שלו לצאת לבדו על מנת לערוך תצפית על קן של צרעות מזרחיות שמצאו השניים בשדות. עם עפרון ופנקס ישב ורשם – מי הגיעה, מי יצאה, ומה נשאו בפיהן. לאחר כמה שעות השתעמם, ובמשובת ילדות החליט לעשות ניסוי – הוא הניח סמרטוט על פתח הקן וחיכה לראות מה יקרה. הצרעות הכועסות המו תחת המחסום הלא צפוי. רחמיו נכמרו עליהם בסופו של דבר וכשהניף את הסמרטוט חטף כמה עקיצות כואבות בפניו שבעקבותיהן נאלץ לשכב שבוע בבית ולהחלים.

הוא בא איתן חשבון שנים מאוחר יותר ב"רומן רוסי":

"בעונת האביב יצאו מלכות הצרעה המזרחית ממחבואי החורף שלהן. קפואות וחלושות תרו אחר מקום להקים בו את קנן החדש. בתוך שבועות מספר הולידה כל אחת מהן גדוד של שודדים. הוועד שילם לילדים כמה פרוטות בשביל כל דבור מת וכל אביב הוציא פינס את הילדים אל השדות והחצרות ללכוד את המלכות בטרם יקימו דור חדש של "מדיינים שוסים"."

("רומן רוסי", עמ' 116-7)

ספר הביכורים של שלו מלא בתיאורי חרקים מפעימים. כתיבתו המדויקת והיצירתית אודות חיות נשכחות אלו הרשימו גם את אנשי המדע. אלה בחרו בו כזוכה בפרס השנתי של אגודת האנטמולוגים (חקר החרקים) ב-1990, פרס בו שלו היה גאה במיוחד, מאחר ולא היה איש מקצוע בתחום אלא חובב. את כספי הפרס, 5,000 ש"ח, תרם חזרה לאגודה לשם המשך המחקר על החרקים האהובים עליו.

כתבה על זכייתו של שלו בפרס האנטמולוגיה מתוך עיתון כל העיר ירושלים, 1990, כולל ראיון קצר עימו.

חג שהפך למלחיץ

"ט"ו בשבט הוא חג נפלא. הוא לא כרוך בחשבונות נפש, פוגרומים ומלחמות. יש לו ניחוח פגאני-נורמלי דק ונעים, הוא אופטימי מעצם הגדרתו ועל אף המנהג המוזר לאכול בו פירות יבשים, הוא החג הרענן ביותר בלוח השנה היהודי". כתב שלו על טו בשבט באחד מטוריו השבועיים ב"בידיעות אחרונות". זכרונות ילדותו מאותו החג עיצבו את מי שהוא, אך לא היו נעימים בהכרח.

כשעבר עם משפחתו מירושלים לנהלל בעקבות לימודיה של אמו, היה שלו בכיתה ד'. הוא נאלץ להיכנס לכיתה מגובשת היטב ולה מסורות ידועות שהיו קשורות בקשרים עבותים לציונות החקלאית-חלוצית שנהלל היתה בין סמליה הבולטים. אחת מאותן מסורות נקשרה לט"ו בשבט – שבנהלל נקרא יום האילן – ובו היה נערך כל שנה חידון אימתני בנושאי ידיעת הטבע. הדבר היה ככה: בחדר הטבע של בית הספר פוזרו ענפים משלל שיחים ועצים וצמחים שגדלו באיזור. כל ילד קיבל דף ובו נתבקש לרשום את שמותיהם של אותם צמחים. ילד בכיתה א' נדרש להכיר 10 שמות, ילד בכיתה ב' – 20 שמות – וכן הלאה. הצלחה בחידון הייתה סמל סטטוס נחשב – לא רק למעמדו של הילד בכפר אלא למעמדה של משפחתו כולה. לכן לא פלא שאמו הכינה אותו בקדחתנות ליום הגדול, וישבה איתו על שמות הצמחים בסביבתם ימים ארוכים לפני החג.

הגיע ט"ו בשבט. שלו מספר איך מילא את הדף שם אחר שם, באיטיות שסבל רב לצידה. בסופו של דבר הצליח לקושש 39 שמות של צמחים, אחד פחות מהמינימום הנדרש לגילו. התגובה של המורה שלו בנהלל, יעקב מתתיה, הייתה מעודדת: "לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר". אמו לעומת זאת, לא הייתה מרוצה וכבר יום לאחר מכן התחילה לאמן אותו לקראת השנה הבאה. לא תופתעו לגלות ששנה לאחר מכן שהוא הצליח הרבה יותר, אבל זכרון "מבחן הצמחים" רדף אותו שנים ארוכות לאחר מכן.

הפרח שהוציא את שלו מהבית

"עם בואה של עונה חדשה הוא היה נתקף בחוסר המנוחה של אוהבי הטבע", מספרת אילת שדה, מי שהייתה בת זוגו של מאיר שלו. החיים לצידו של חובב טבע אדוק שכמותו היו מרתקים ומלאי פעילות: "בשבילו לא היה דבר כזה יותר מידי טבע. הוא היה גורר אותי מיום עבודה לראות את המים השוצפים בגעתון, את פריחת החלמוניות, את מרבדי הפרגים בנגב או את מה שהכי אהבתי – מעופי הלפני-שינה המרהיבים של הזרזירים בחורף. אבל לפעמים לא עמדתי בקצב שלו", היא מודה בחיוך.

מאיר שלו ואילת שדה, בת זוגו. מתוך אלבום פרטי.

הטבע היה בנפשו של שלו האדם, ולכן אך טבעי שהופיע בכל פינה בבכתיבתו של שלו הסופר. נדמה היה שהוא מסוגל למצוא לכל אירוע בחיים מקבילה בטבע ולהאניש כל יצור חי:

"האם זוכרת הציקדה את ארבע השנים מתחת לאדמה?" תהה פינס מתחת לעץ התפוח, "וזנב הסנונית היפהפה? היזכור את ימי היותו זחל מגושם על עלי הפיגם?"
"תקופת הגולם" הסביר לי, "אינה רק תקופה של בישול והכנה שקטה, אלא גם תקופה של נשייה ושכחה, מחסום אטום בין תקופת הזחל ותקופת החרק, בין שני ביטויי חיים כה מנוגדים של נפש אחת"."

("רומן רוסי", עמ' 334)

"גינת בר", הספר שהקדיש שלו לחי ולצומח שהרחיבו את ליבו, התחיל בכלל מהביטויים הספורדיים שאהבתו לטבע מצאה בטורים שכתב לעיתון "ידיעות אחרונות" מידי שבוע. בין הרשימות הפוליטיות והחברתיות שכתב מעל דפי העיתון – השתחלו לעיתים פסקאות על צמחים יוצאי דופן שנדמה היה שבאו להקליל מעט את האוירה באותו הטור.

למעשה, היחיד שהצליח אי פעם "להוציא" את שלו מחדר העבודה שלו בעשרות שנות כתיבה פובליצסטית היה לא אחר מאשר החצב, כך העיד אביב הברון, מי שהיה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם כתב שלו באופן קבוע. "הוא אמר לי שהוא המציא את התחרות הזו כדי שיהיה לו תירוץ לטייל בכל הארץ" מספרת אילת. לכבוד רשימתו על החצב, הם הסתובבו, פגשו את מי שטענו שדווקא בחצרם צומח החצב הגבוה ביותר בישראל, מדדו גבעולים ופריחות לבנות וארוכות וצילמו את החצבים שטענו לכתר. חצב אחד גבוה במיוחד עליו כתב עורר את מחאתם של קוראים שביקשו לטעון לכתר "החצב הגבוה ביותר", והטור הצנוע על חצבי ארצנו בהמשך לתחרות כלל ארצית ולטור כפול (!) בעיתון. אבל הפרסום שנתן שלו לפרח המבשר את הסתיו הייתה בעוכריו. חמתו של שלו עלתה כשגילה שהחצב הראשון עליו כתב נעקר ממקומו. מאז התמיד לטשטש את מקומם המדויק של המועמדים הנוספים לתואר "החצב הגבוה ביותר" כדי שלא יחבלו בהם.

הטור השבועי הכפול והמיוחד של מאיר שלו בנושא תחרות החצבים. איורים: ירמי פינקוס. מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 5.10.2012.

צריך להתחיל מוקדם

היכרותו העמוקה של שלו עם רזי הטבע עיצבה במובנים רבים את הסופר הגדול שהיה: סופר שמכיר לעומק כל תחום עליו הוא כותב, שמבין את מקומו הצנוע בתוך העולם, שמכיר בכוחות הגדולים שפועלים בו ובעיקר – רואה בעולמנו את היופי הגלום בו, ואת יכולתו של האדם להרוס את היופי הזה בקלות.

הוא לא רק הפליא בתיאוריו המדוייקים את הטבע. הוא מצא בו דימויים לכל תחום אחר בו עסק. העיסוק הנוקדני בטבע גם לימד אותו כיצד להעמיק ולחקור בכל תחום, כפי שעשה כשלמד על מקצועות שונים אותם תיאר בספריו: המספר האופה ב"עשו", אברהם הסתת ב"בביתו במדבר" ומגדל היונים ב"יונה ונער" ועוד רבים אחרים. כדי לתאר אותם ואת אורחות חייהם, הקפיד שלו ודקדק עד קוצו של יוד, ראיין בעלי מקצוע ותיקים בתחומם ודאג להכיר את כל כלי העבודה בהם נהגו להשתמש.

כיוון שרכש את אהבתו לטבע כבר כילד רך, הבין שלו מניסיונו כי אם האהבה וההיכרות עם הטבע ייקנו בגיל מוקדם, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהן ידבקו באותו ילד קורא ויישארו עימו לכל החיים. ברבים מספרי הילדים שכתב יש לטבע מקום של כבוד, בין אם מרכזי כמו ב"קרמר החתול יוצא אל היער" ו"פנדה יוצאת אל המרעה" ובין אם כחלק בלתי נפרד מהעלילה ובדמויות בדמויות המניעות את הסיפור כמו הארנבות והפרות בספר "הגשם של סבא אהרון", או השדות החקלאיים ב"הטרקטור בארגז החול". כתיבתו לפעוטות תואמת את תפיסתו הגורסת כי היכרות מעמיקה עם הטבע מגיל רך וצעיר מגדלת אנשים טובים יותר.

מתוף הספר "הגשם של סבא אהרן" מאת מאיר שלו, איורים: יוסי אבולעפיה. "אתם יכולים לא להאמין אך יש הרבה מה לעשות. אם אתם לא רוצים לבוא איתי לשם, אלך לבדי."

התחביב שהפך לאהבה

"צל האלה, כגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים בקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם ממש כמו שעורי ושערי מונים את שנותיי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."

("גינת בר", עמ' 83)

מאיר שלו הלך לעולמו ב-11 באפריל 2023, באביב, העונה בה הטבע קם לתחיה במלוא הדרו. בספרו "גינת בר", שיצא 6 שנים קודם לכן, הוא מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, יש מוות וסופיות שהם חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הספר הזה שונה מהרומנים שלו; ספר שלא נכנס לאף קטגוריה מוכרת של סוגות ספרים, אך זהו שיר הלל אחד גדול לאהבה שליוותה אותו כל חייו – אהבה לטבע הפראי.

"גינת בר" מאת מאיר שלו. את הספר איירה אחותו, רפאלה שיר, שהייתה ציירת במקצועה. למרות שחיה בקנדה באותה העת, הכירה היטב את הנוף המדובר והם עבדו על הפרוייקט יחד מרחוק.

"הוא היה אספן כפייתי של זרעים ופקעות וגידל רקפות מזרעים קטנים ועד לפקעות עטירות פרחים שעד היום ממלאות את כל גינת-הבר הפרטית שלו. בכל הארץ הכירו את הנטייה הזו שלו וכשהיו מפנים שטח לקראת בנייה היו קוראים לו והוא היה מגיע לכל מקום. תמיד היו לו באוטו מכוש וכלי חפירה למקרה שיזדקק להם. הוא היה זוחל על הברכיים שעות ברחבי הגינה, לאסוף זרעים כדי שלא יברחו לו." מתארת שדה את הקשר של שלו לגינתו. בעשורים האחרונים לחייו, לאחר שעבר מירושלים למושבה צפונית, לבית שנדמה שהגינה עומדת במרכזו, טיפח במסירות ובאהבה גינת בר. מכתיבתו עליה עולה כי הייתה יותר מסתם תחביב אלא מעין חברה וותיקה שמלווה אותו מילדות. חברה נאמנה, כזו שנותנת מרגוע לנפש.

שלו גדל בדור של כותבים נוספים שהפליאו לכתוב, חלקם גדלו בקיבוצים ובמושבים, ונחשפו רבות לחי ולצומח. למעשה, הוא בן דורו של יהונתן גפן, שגדל לצידו בנהלל. אבל אף אחד לא הכיר את הטבע טוב כמוהו ולא היטיב לכתוב עליו באותו שילוב מרתק של אהבה, היכרות אינטימית ופליאה ילדית. איזו זכות היא להתענג על מילותיו, להתאהב מחדש בטבע שמקיף אותנו, וללמוד ממנו עליו ועל עצמנו גם כשהוא כבר לא כאן עימנו.