"לא תמיד הבין הכל, לא את הכל אהב, אך ידע כי קודם כל עליו להכיר, ואחר כך יוכל לברור ולנפות"
(נער האופניים אלי עמיר עמ' 336).
הציטוט הזה, מספרו האישי ביותר של אלי עמיר, מעמודי התווך של ספרות כור ההיתוך הישראלי, לא מתאר רק את נורי, הנער העדין, גיבור הספר, אלא בעצם מהווה סיכום יפהפה וכמעט מדויק של מסע חייו של אלי עמיר עצמו.
זהו מסע של נער צנום ובודד, עולה מעיראק, בסך הכל בן שש עשרה. הוא מגיע בגפו לירושלים בימים שלאחר מלחמת השחרור ומתפרנס מחלוקת עיתונים וכשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה. נורי, שהוא גם גיבור הספר "תרנגול כפרות" של עמיר, עובר בתחילה לבקשת אביו, מהקיבוץ בו הוא חי לבדו, אל הכפר בו שוהה משפחתו – אמו המותשת והשבורה מחלום העלייה הכושל, אביו בעל החליפה המהודרת שנדחה ועייף מהתרבות המקומית, ואחיו. "כפר העיוורים" קראו למקום, משום שכל תושביו, מלבד משפחתו של נורי, באמת לא ראו. שם חיה המשפחה בדוחק ועוני רב, בתוך ענן של עקיצות פשפשים ויתושים, חולות ואכזבה.
נורי, שמנוצל על ידי חקלאי מקומי ומרוויח פרוטות אחדות מעבודה תחת שמש הלוהטת בשדה, חולם על חיים אחרים. כשאביו רואה שאין עתיד בעבודתו החקלאית, הוא שולח אותו לירושלים, על מנת שילמד בבית ספר ערב ואולי בעקבותיו ילכו גם האחים. בירושלים, נורי לבדו. בערבים הוא לומד בבית הספר, ובבקרים הוא מדווש על אופניו, עובד. מידי פעם, כשיש לו מעט זמן פנוי, הוא מטפס על עמודי חשמל כדי לצפות מרחוק בסרט קולנוע או הצגה. הוא מתגעגע למולדת העירקית, לתרבות ולשפה, מבולבל מהפער בין החלומות על הארץ המובטחת והמציאות העגומה, וקרוע בין המזרח למערב.
מילותיו של עמיר קולחות, כאילו אוחז הוא בזוג מסרגות, טווה באמצעותן את שמיכת הטלאים הפרטית שלו – פיסת היסטוריה אישית, אך כזו המביאה את סיפורם הכללי של יוצאי יהדות עיראק בישראל ושל הישרדותם בימיהם הראשונים פה, בעשור השני למדינה.
זהו ספר ציורי, אולי אפילו קולנועי. מן הדפים עולים הריחות, הטעמים והצלילים הייחודיים של התקופה ההיא, המתוארת בפירוט ודקדקנות רבה כל כך, כפי שיכול לכתוב רק מי שחווה את הדברים על בשרו.
בשיחה שערכנו עם אלי עמיר, חשוב לו להדגיש:
"לא המצאתי דבר. אני שייך לסוג הכותבים הריאלים. כתבתי מציאות שחייתי. אז נכון, זה ספר, ויש בו אלמנט של בדייה אבל 80 אחוז ממנו מבוסס על סיפורי האישי. אז אני לא אגיד שאין המצאות ואין סיפורת, אבל הדברים כולם מבוססים עליי ועל מה שחשתי באותו זמן. זה אני וזו התרבות ממנה הגעתי".
עמיר נולד בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י בבגדד שבעירק. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים, עלתה משפחתו לישראל לאחר שנמלטה מהפרהוד. כמו גיבורו נורי, שסיפורו מתחיל כבר ב"תרנגול כפרות", ספר שיצא לפני "נער האופניים", אלי שהה עם משפחתו במעברה ומשם, דרך עליית הנוער, נשלח לקיבוץ משמר העמק. זו הייתה עבורו תקופה טובה אך קשה, מבלבלת ומעלה שאלות של זהות. מצד אחד ניסה להכיר את התרבות המקומית ולכבדה, ומצד שני סירב בתוקף לוותר על זהותו שלו. אביו הפציר בו לאחר תקופה לחזור לבית המשפחה בכפר עיוורים, ולסייע בפרנסת הבית.
"גרנו בכפר העיוורים הממוקם על יד גדרה, כמו שתיארתי בנער האופניים. אמצע שום מקום. אבא שלי נסע לרחובות ובירר על בית ספר עבורי ואני עבדתי בשדה. הוא היה צריך לנסוע בהמון אוטובוסים לשם והבין שזה קשה. הבין שלא אוכל לעבור את הנסיעות הללו וגם ללמוד וגם לעבוד" מודה עמיר.
"לכן הלך לירושלים ובירר מה יש בה, אמרו לו שיש שני בתי ספר ערב. ואז יום אחד הוא אמר לי: אבני, סע לירושלים יש שם בית ספר ערב. תעבוד עד שלוש וחצי, ואז תלך לבית ספר, לסיים תיכון. ומה שתעשה, אחיך יעשו אחריך. אני מרגיש שלמדתי בבית ספר מעולה. לימדו בו מיטב המורים של ירושלים, לדעתי הייתה להם תחושה של שליחות והם היו מסורים ביותר. השקיעו בנו. מבית ספר זה צמחו אנשים מאוד מצליחים. ואכן אבי צדק ואחיי עקבו אחריי".
השיחה עם עמיר מרתקת. הוא זוכר לפרטי פרטים אנקדוטות היסטוריות והוא אשף באמנות הסיפור. ב"נער האופניים" הוא נוגע בדינמיקות המשפחתיות השבריריות שהיו מנת חלקם של עולי הדור ההוא. הוא מדבר על חלום העלייה ושברו, בעיקר דרך התמודדות הוריו והכעס של אחיו על כך שהוא נשלח לקיבוץ. "הם באו לבקר ובשבילם משמר העמק לעומת המעברה זה גן עדן. אז הם כעסו ואמרו לי שבזמן שאני נהניתי בקיבוץ הם אכלו קש במעברה. זה לא היה כמו שהם מתארים, אבל מעולם לא עניתי להם חזרה". הרגעים הפרטיים האלו, שכוללים גם תיאור קשה של ניסיון תקיפה מינית שעבר נורי (וממנה ניצל בעור שיניו), הם שהופכים את הספר לאישי כל כך. דמותו של נורי שונה מדמויות נפוצות בספרים על התקופה ההיא – לא מדובר במאצ'ו ישראלי זקוף גו, כי אם בנער מופנם, צנוע, ובעיקר רגיש, כל כך רגיש.
אז איפה נגמר נורי ומתחיל אלי?
"נורי הרבה יותר נחמד ממני", צוחק עמיר, אך באותה נשימה מודה שהוא אדם מאוד רגיש, בדיוק כמו גיבור ספרו.
"מה זה רגיש אין לתאר. אני לא מתבייש להגיד – אני רגיש ופגיע וחש כל דבר. החיים לא תמיד חייכו אליי, בלשון המעטה. היה לי קשה מאוד אבל תודה לאל יש לי כח רצון והחלטיות להתגבר ולראות את המטרה. עברתי הלאה. והמטרה הובילה אותי".
בעודו מדבר על ההבדלים בינו ובין נורי, עמיר קוטע את השיחה כדי לשים טיפות עיניים. "רגע, לנורי יש בעיות עיניים", הוא אומר ומזליף את הטיפות. הוא אולי צוחק, אך אין זה מקרי שהוא מתייחס לעצמו בשם גיבור הספר, לא מדובר בבלבול רגעי.
כמו נער האופניים, עמיר התמקד במטרה, והצליח. בבית הספר הכיר את ברוך גבעתי ושניהם התפרנסו מחלוקת עיתונים ושליחויות על אופניים.
"יום אחד הזדמנו שנינו לאוניברסיטה העברית, כשהיינו בתיכון והיינו שליחים על אופניים. בכניסה לאוניברסיטה בגבעת רם עמדנו ליד בריכת המים הקטנה. אמרתי לברוך אחרי שנסיים את הצבא אנחנו נבוא ללמוד פה. הוא אמר לי אלי זה לא בשבילנו. זה בשבילם. אמרתי לו למה בשבילם ומי זה בשבילם. אנחנו נלמד פה, אני אומר לך. התגייסנו לצבא, השתחררנו, ואני לקחתי את ברוך לאוניברסיטה. עמדנו ליד הבריכה כמו שעשינו בגיל 16. ואני אמרתי לו עכשיו נפרע את השטר – מה אתה רוצה ללמוד? ברוך אמר שהוא רוצה להיות עורך דין. אני אמרתי לו קדימה, נלך לבניין המשפטים שנמצא מאחורי הספרייה הלאומית. אני אמרתי שאלמד מזרחנות ושהשאיפה שלי היא להשכין שלום בינינו לבין הערבים".
עמיר ראה אז בנושא זה שליחות, ורואה זאת כך עד היום:
"האשכנזים לא השכינו שלום עם הערבים. הם לא הצליחו בכך כי הם לא מבינים ערבית ולא את תרבות ערב. אלה אולי היו חלומות של נער, אבל האמנתי בכך בכל ליבי. ואכן ברוך גבעתי הפך להיות עורך דין משכמו ומעלה ואני הפכתי להיות יועץ לראש הממשלה בענייני ערבים ופרשן בקול ישראל. הגשמנו את חלומותינו. ברוך נפטר לצערי לפני 4 חודשים. אבל את רואה, גם חלומות הגשמנו למרות הכל".
תשעה ספרים הוציא עמיר, האחרון מביניהם, "והימים לא חלפו", יצא בשנה האחרונה. אבל הכתיבה לא פגעה בפעילותו החברתית הענפה. הוא הספיק להיות מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית ומרצה באוניברסיטה, טיפל בנוער בסיכון ודאג לקליטת עולי אתיופיה וחבר המדינות. עמיר פעל שנים רבות למען צמצום הפערים בחברה הישראלית, והעניק חשיבות עליונה לתרבותם של יהודי ארצות ערב והנהגת לימודי ההיסטוריה שלהם בבתי הספר. היה לו חשוב להכניס לתכנית הלימודים את השפה הערבית, התרבות והמוזיקה של ארצות ערב. הוא השתתף בשיחות דיפלומטיות עם ארצות ערב הן במסגרת השכנת שלום והסכמי אוסלו, והן כשהציג את ספריו במצריים ובירדן.
"פגשתי את מיטב הסופרים המצרים. הייתי עבורם תופעה מעניינת. אני בן ערב ותרבותי ערבית. אני לא מנסה להתיימר להיות מישהו אחר. זה מה שרציתי – להציג בפני הקורא העברי והאשכנזי מה זה אדם שמגיע מארצות האיסלאם והוא יהודי. שיראו פרופיל תרבותי, חברתי ואנושי שלנו. אנחנו היינו בשבילם "ערבושים" שבאו מתרבות ירודה ונמוכה, כושלים ומנוצחים. זה היה עול לשאת עליי את המשקל הזה, אבל אני בא מהתרבות הזו. לקחתי סיכון. אמרו לי שאף אחד לא יקרא ולא יקנה את הספרים האלה, אף אחד לא רוצה לשמוע על עיראקים, על ערבים, זה לא מעניין.. אמרתי להם מי שלא רוצה שלא יקרא ומי שירצה יקרא. והנה, קראו".
לעמיר חשוב לציין את שמעון בלס, מי שכתב את הרומן "המעברה", ונולד אף הוא בבגדד. "אני תמיד מזכיר את בלס ונותן לו את זכות הראשונים, הכתיבה שלו השפיעה עליי, וכמובן גם של סמי (מיכאל)".
מנער האופניים מהדהד ספר אחר מהקאנון הישראלי: "סיפור על אהבה וחושך". לא אחת השוו חוקרי ספרות ביניהם, ועמיר אף היה חברו של עמוס עוז והספיק לספר לו על כוונתו להוציא את הספר "נער האופניים" בטרם מותו של עוז.
כמו נורי, עמיר חש עדיין את הקרע, את הגלות והבדידות שמלווה בעומק את "נער האופניים" והולכת לצד נורי בכל אשר יפנה.
"אף פעם לא רציתי להיטמע" מודה עמיר. "רציתי להיות ישראלי בדרכי שלי ולהכיר את התרבות האחרת. איפה אני אטמע בתרבות המזרח אירופית? כולנו בסוף ניסינו להתמערב, והעולם גם ניסה. אבל לא היה לנו איך ומה להיטמע, אין במה. זה חשוב לי להזכיר שאצלנו נוצר התלמוד הבבלי, הרומן המודרני הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי ב-1936, ספר השירים הראשון בעיראק נכתב על ידי יהודי. היהודים הובילו את התרבות הזו, אז לא רציתי להיטמע. למה להעלים את מי שאני?"
התקופה האחרונה והקשה, תקופת מלחמה, לא גרמה לעמיר לאבד תקווה או לנטוש את חלום השכנת השלום.
"אני לא נואש, אף פעם. אבל היום התקופה קשה הרבה יותר ממה שהייתה. אנחנו אחרי מלחמות איומות – הכיפורים, ששת הימים, האינתיפדות, וכמובן הגיהנום של ה-7 באוקטובר. התמימות הלכה. התפכחנו".
עמיר מצטט את נאומו המפורסם של משה דיין משנת 1956, מעל קברו של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז:
"'על חרבך תחיה.. זו נבואה שהגשימה את עצמה'. אני לא התייאשתי, בסופו של דבר נצטרך לחיות פה בדו קיום. לא ימחקו אותנו ואנחנו מעולם לא רצינו למחוק אותם. אנחנו במדינה של עשרה מיליון איש, מדינה חזקה איתנה. אבל נצטרך לחיות על חרבנו כל הזמן וזה גורלנו".
גם סיפורו נער האופניים מסתיים ממש כך, כאשר נורי "ניסה לעודד את עצמו שיבואו ימים טובים יותר, והימים באו לאט".