משולש רומנטי, ילד אחד קטן ומחשבות על רצח - כל אלו משמשים בערבוביה בסיפור האמיתי מאחורי "שלושה ימים וילד", שפורסם הרבה לפני שא.ב יהושע היה מבכירי סופרי ישראל
א.ב. יהושע וכרזת הסרט "שלושה משולשים של אהבה". תמונה: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בתום הרצאה שנשא בטכניון בשנות התשעים, ניגש אל א. ב. יהושע אחד הסטודנטים ושאל אותו: "למה רצית להרוג אותי?"
לכאורה זאת האשמה מופרכת, אבל אותו צעיר התבסס על ראיה חזקה מאוד בשאלתו. הוא הסתמך על סיפור שכתב א.ב יהושע בתחילת הקריירה שלו, ועזרו לו להפוך לאחד מבכירי הסופרים שקמו לנו.
הסיפור הקצר "שלושה ימים וילד" הוא מבין הסיפורים הקצרים הידועים ביותר של א.ב. יהושע. במרכז עלילתו עומד מורה למתמטיקה שמתבקש להשגיח על בנה הקטן של אהובת עבר הנשואה לאחר. במשך שלושת הימים שהוא מבלה עם הילד, הוא מתחיל להיקשר אליו ובמקביל מנסה לגרום למותו בתאונה, באמצעים שונים ומשונים, בעודו מנסה להתיר את הקשרים הנפשיים לקיבוץ ולאהובה ולבת זוגו הנוכחית.
הסיפור הפך לסרט מצליח וזוכה פרסים בבימויו של אורי זוהר ובכיכובו של עודד קוטלר, ובוודאי עזר להזניק את א.ב יהושע כסופר מבטיח.
אבל הסיפור האמיתי שמאחורי הסיפור של "שלושה ימים וילד" נחשף רק מתוך הממצאים שמצאתי ב"מזוודת הקסמים" של א.ב יהושע, ומתוך מסע החיפוש אליו יצאתי לאחר מכן.
"שליחותו של א.ב. יהושע" ביוגרפיה חדשה עם סודות שעוד לא נחשפו
מזוודת הקסמים
בראשית שנות התשעים של המאה העשרים קרא לי א.ב. יהושע לביתו בחיפה ומסר לי מזוודה ישנה בצבע חום ובה מסמכים רבים. הוא היה מודע רק באופן חלקי לאוצר הטמון בה. "אני סומך עליך" אמר לי, "קח אותה ועשה בה מה שתמצא לנכון״.
הופתעתי מאוד ממעשה זה של יהושע – הוא כבר אז היה סופר בשיא תהילתו עם עשרות דוקטורטים שנעשו עליו ואלפי מחקרים ומאמרים שנכתבו עליו בארץ ובעולם, ואני הייתי סטודנט זוטר יחסית. במסגרת לימודיי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב ערכתי עבודת מחקר על יצירתו הגנוזה והלא מכונסת ונוצר איתו קשר ראשוני, שדי מהר הלך והתפתח.
מדוע הוא נתן את המזוודה דווקא לי? שאלתי את עצמי לא אחת, ולא הייתה לי תשובה. "לאבא הייתה אינטואיציה מדהימה" אמר לי לימים גידי יהושע, בנו של הסופר, "הוא ידע לזהות בך דברים שאולי אפילו אתה לא זיהית בעצמך, והנה עתה כשכתבת את הביוגרפיה עליו, מתברר שהוא צדק."
כשפתחתי את המזוודה נדהמתי מכמות האוצרות שנגלו לעיניי. עשרות רבות של רשימות שכתב האב, יעקב יהושע, שהרבה לתעד את המתרחש בין קירות ביתם; מכתבים ששלחו וקיבלו אברהם יהושע ורעייתו לבני המשפחה וחבריהם; חשבוניות; תמונות; מגן מעץ ועליו חריטה: 'פרס המרצה המצטיין של אוניברסיטת חיפה'; מחברות ובהן תקצירי הקורסים שלימד א.ב. יהושע באוניברסיטה; סיפורים גנוזים ורשימות.
אחת החשיפות המעניינות בספר עוסקת במשולש רומנטי שא.ב. יהושע היה חלק ממנו. הוא היה מאוהב עד עמקי נשמתו ברחל קוטליק, חברתו לגרעין הנח"ל בקיבוץ חצרים. למרות המפגשים היומיומיים איתה, הוא לא העז לחשוף בפניה את דבר אהבתו אליה והתייסר על כך. כשיהושע התוודה בפני רחל אודות רגשותיו העזים, היא הבהירה לו באופן חד משמעי, כי אין סיכוי שיתפתח ביניהם קשר רומנטי. היא סיפרה לו שהיא מאוהבת בעמי לבנת, חברו הטוב של יהושע. במשולש רומנטי שבו צמד החברים הטובים לבנת ויהושע מאוהבים באותה בחורה, היה ברור מי היא הצלע החלשה.
אהבה מייסרת זו הייתה אחת מהסיבות לעזיבתו של יהושע את הקיבוץ, כדי להימנע מהמפגש היומיומי עם קוטליק בשבילי הקיבוץ. זמן קצר לאחר שעזב את הקיבוץ נישאה רחל לעמי לבנת. ההזמנה שקיבל יהושע לחתונה צרבה את ליבו. על בסיס אירוע זה כתב כנראה את הסיפור הקצר "חתונתה של גליה" הנפתח כך:
זה בא אליי בחשאי, בלא שאכין את עצמי. לא ידעתי מה ואיך, וכבר כרעתי תחתי. התפתלתי, הסתבכתי, אך כבר היה מאוחר דמי בכה בעורקים הנבעתים. הכול היה אבוד. המודעה בעתון הייתה זעירה: גליה ודני נישאים. אוטובוס יצא מהתחנה הראשית בשעה שלוש אחר-הצהריים למשק שדות-אור שבדרום.
מתוך הסיפור הקצר "חתונתה של גליה"
כשלוש שנים לאחר אותה חתונה, פנו רחל ועמי לבנת ליהושע בבקשה שישגיח על בנם הפעוט. השניים ביקשו להתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואמורים היו לעבור יחד בחינות קבלה באוניברסיטה קודם לימודיהם. עמי לבנת מספר: "הייתי אז עדיין בקשר טוב עם בולי. הוא גר ליד האוניברסיטה, אז ביקשתי ממנו שישגיח על ירדן, הבן שלנו, לכמה שעות". יהושע נעתר לבקשתו ברגשות מעורבים. ליבו השבור מאהבתו הנכזבת עדיין לא התאחה, אך הוא שמח לשוב ולהיות בקשר עם אהובתו רחל ולו לרגעים קצרים. שלוש השעות הללו בהן השגיח על הילד, הפכו לשלושה ימים בסיפור "שלושה ימים וילד".
מתוך כתבה על הסרט "שלושה ימים וילד", מעריב, 10 ביוני 1966
לחיות בסרט
הסיפור עובד גם לסרט בעל אותו השם בבימויו של אורי זהר, ואף זיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. קוטלר עצמו אפילו לא היה נוכח בטקס משום שכבר היה על טיסה בחזרה לישראל משום שלא העלה על דעתו שהוא עשוי לזכות בפרס.
"בשעתו תקפתי את העיבוד של 'שלושה ימים וילד'", סיפר א.ב יהושע, "ואז פגשתי את אורי זוהר ברחוב אחרי כמה שנים והתנצלתי. אמרתי לו 'הסרט יותר טוב ממה שחשבתי'. הוא אמר: 'אל תתנצל, הסרט יותר רע ממה שחשבתי'".
אבל לא כולם היו מרוצים מהצלחת הסיפור והסרט. לבנת הסתייג מהסיפור שנכתב על משפחתו. בריאיון שערכתי איתו הוא אמר לי: "לא אהבתי שהוא ככה כתב עלינו ועל הילד שלנו בלי לבקש רשות, הוא אומנם הפך את הדברים, אני ורחל למדנו מתמטיקה ובסיפור הוא הפך דווקא את עצמו ללומד מתמטיקה, אבל כל החבר'ה בגרעין ידעו בדיוק במה מדובר". העובדה שגיבור הסיפור חפץ להמית את הילד עליו הוא שומר, פחות הטרידה את לבנת, אלא דווקא חוסר הדיוק בעובדות. "הוא כתב שם, שאנחנו באים מקיבוץ בגליל, בעוד אנחנו הרי הגענו מחצרים שבדרום". הרגשתי את הכעס שלו על יהושע בשיחה והוא הוסיף:
"לא קראתי שום יצירה שלו מאז "שלושה ימים וילד", הכתיבה שלו לא משכה אותי" אומר עמי לבנת. אבל אהובתו לשעבר של יהושע, שותפתם למשולש הרומנטי המוזר, עדיין נמשכה לא.ב יהושע, או לפחות לכתיבותו "רחל רעייתי קראה כל ספר שלו בהתלהבות".
***
אבי גיל, סופר וחוקר תרבות, פרסם את ספר סיפורי הקורונה – "העולם סגור לרגל שיפוצים", נשוי ואב לשלושה, מתגורר בגן יבנה, פועל לצמצום הפערים החברתיים והתרבותיים בישראל, במסגרת תפקידו כמנכ"ל רשת המתנ"סים בלוד, ובתפקידיו אחרים בתחום התרבות.
חשיפה: נסיונות הכתיבה הראשונים של א. ב. יהושע
עד גיל 18 חיבר הנער אברהם יהושע שורה של מערכונים כדי לבדר את החברים לכיתה או לתנועה. אחר כך הבין בולי שהוא עתיד להיות לסופר. עם פטירתו מגישה הספרייה הלאומית את הטקסטים הראשונים הללו, יחד עם הסיפור הקצר הראשון שהשלים מי שיהיה אחד מגדולי סופרינו
כמו כן, בימי הפסטיבל יוקרנו עשרות סרטי דוקו מובחרים מהארץ ומהעולם בבניין הספרייה הלאומית. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן.
בגיל 85 ולאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן נפטר הסופר א. ב. יהושע. ארכיונו העשיר הופקד בספרייה הלאומית כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת. חוקרי הספרות מוזמנים לעיין בפריטי אותו ארכיון של הסופר הנערץ, שם יוכלו לקרוא את טיוטות הרומנים הגדולים של יהושע ואת טיוטות הסיפורים הקצרים שפרסמו את שמו כסופר צעיר ומצליח, ולהשוות אותם עם הגרסאות הסופיות שלמדנו להכיר ולאהוב. אנחנו מצידנו בחרנו לחזור אל תחילת דרכו של בולי, אל ראשית הכתיבה של הנער שייעשה לאחד מגדולי סופרינו.
כשהתבקש לסכם את חייו תיאר א. ב. יהושע את ילדותו ונעוריו כמאבק של הישרדות, ואמר שאיננו אדם נוסטלגי. עוד טען שהביוגרפיה האישית שלו לא שימשה חומר חשוב שממנו עשה את הספרות שלו. אבל מה עם הדברים הראשונים שכתב? האם שם נמצא את החוטים שיימשכו לכל אורך יצירתו הבוגרת?
תעודת הבגרות של אברהם גבריאל יהושע, בוגר המגמה הספרותית בגימנסיה
גם בדרמות הגדולות שחיבר תמיד כיכב ההומור – לפעמים תופס את הבמה ולפעמים מספק תשתית לדרמה. ביקור בארכיון הסופר מלמד שכבר גישושי הכתיבה הראשונים של יהושע היו גישושים בכתיבה הומוריסטית. אברהם בן ה-15 התחיל את דרכו בחיבור פיליטונים. היום הסוגה הזאת נעלמה ממחוזותינו, אבל בתקופת נעוריו של יהושע, וכמורשת מהתיאטרון הבידורי שקם בארץ ישראל המנדטורית שבה נולד, עדיין שגשגה ופרחה. אברהם יהושע כתב והעלה את אותם מערכונים הומוריסטיים קצרים בתנועת הצופים, בטקס הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה שבירושלים וגם סתם – כדי לשעשע את החבר'ה.
המוטיב המרכזי של המערכונים הקצרים הללו הוא השאיפה לחופש והרצון להשתמט מעת לעת מהלימודים, שאיפה המייחדת את כל תלמידי ישראל והעולם באשר הם. דוגמה משעשעת במיוחד היא "פורצי גדר", פיליטון המוקדש לנושא החשוב: כיצד להבריז מבית ספר כשאתה כבר בתוך בית ספר? מה שבטוח, אין לתלות תקוות בשומר יהודה, שהרי "הוא עקשן כמו פרד. אומרים לו שסבתא שלך הולכת ללכת והוא לא מוכן לתת לך לצאת. מכתבים בדואר שנתקבלו בשבילך מנשיא ארה"ב, ארוחת בוקר שלא אכלת זה שלושה ימים – לא מועיל. אין סיבות בשבילו".
פורצי הגדר
עד גיל 18 לא ידע אברהם יהושע שייעודו בחיים הוא להיעשות לסופר. בריאיון מאוחר סיפר כיצד בכיתה השמינית (כיתה י"ב) "נגעתי במילים ודרכן באתי לספרות". בגיל הזה, ולכבוד מסיבת הסיום של הגימנסיה בשכונת רחביה הירושלמית, חיבר וביצע את "שירת הברבור של הכיסאות". והנה, גם בפיליטונים המוקדשים לנושאים האבסורדיים ביותר התחיל להתגבש הסגנון הספרותי של הסופר לעתיד.
הפיליטון הזה מספק הצצה לא רק לכתיבתו, אלא גם לתקופה שבה נכתב – תחילת שנות החמישים במדינת ישראל הצעירה. "שירת הברבור של הכיסאות" עוסק בפרידת התלמיד מהגימנסיה. כבר בהתחלה מדגיש אברהם בן ה-18 שהפרידה היא לא מהמורים ש"הרי אלה כלים ועוברים, שזה דרך מורים בגימנסיה: להיות עפים, מועפים או מתים", וגם לא מהתלמידים ש"הרי אלה באים והולכים", גם לא "מהכתלים ומהקירות שבגימנסיה…שכבר נגזרה גזירה במדינה זו שאין אדם שוהה בביתו יותר משנה, אלא הולך ועוקר הולך ועוקר מדירה לדירה, מצריפון לפחון, לבדון לשיכון לווילה וחוזר חלילה". לכן, החליט הנער המסיים להיפרד מהכיסא שעליו ישב – שהרי כיסא בבית הספר לא מתחלף לעולם ועובר לירושה.
כך נחתם הקטע על הכיסא, בסגנון המזכיר משהו מסגנונו של הסופר הבוגר:
וכבר ירדה החמה לבין ההרים ורק נשארו זהרורי אורה שלה מתחטאים ומתחבטים בקירות כמבקשים רחמים וסליחה על העול שעשו בצהרי היום – כי חמים היא מאוד.
וגמר כסאי ונאנק קצת על שומני הרב, ועיניו היו נוגות. ואפשר שתאמרו אולי מצטער אותו כיסא עלוב שאתה פורש והולך לשירות, מקום עינויים וסבל, אין אתם יודעים נפש כיסא, להפך שמח הוא שהולך אני לצבא שיודע הוא שאין אני רואה שם צורת כיסא וכל היום אין אני אלא רץ…
ובעוד אני מספר לכם כל זה נשתקע כיסא בנמנום…וראיתי שחמה שקעה ועקרתי ללכת הנה.
שירת הברבור של כסאות, פיליטון למסיבת סיום של השמינית בגימנסיה
מהפיליטונים שנשא מול קהל חבריו לכיתה או לתנועה עבר א. ב. יהושע אל הכתיבה הספרותית. "מכתב של גשמים" היה סיפורו הראשון, כך כתב על עותק הסיפור שנשמר בארכיון, עותק שהוקלד במכונת הכתיבה. הסיפור נכתב ככל הנראה בשנת 1953 או 1954, וכתוב בסגנון עגנוני כל כך, עד כי אהרן מגד שהיה עורך כתב העת הספרותי "משא" כתב בחזרה לפרח הסופרים הנלהב: "כן, לא רע, יש משהו, אבל איך אפשר לכתוב בחיקוי שלם כזה של עגנון?".
הסיפור מספר על מכתב חשוב שכמעט ולא מגיע ליעדו ועל כותב המכתב שמתקשה לקבל את רוע הגזרה. גללו לסוף הכתבה כדי לקרוא את הסיפור המתומלל במלואו.
מכתב של גשמים, פתיחת סיפורו הראשון של א. ב. יהושע
המעבר אל הספרות היה חד, אבל גם לא מלא. ועל זאת יעידו פיליטונים מאוחרים שהמשיכו להיכתב בידי יהושע, ואפילו בעת שירותו בצבא. "יום שבת בחרמון" – שהכותרת המשנית שלו היא לא פחות מ"פרק נוסף מספר מלחמות היהודים", מספר על הפעם ההיא שסילקה הפלוגה שבה שירת רב"ט אברהם יהושע את הישראלים המטיילים בחרמון עבור בדיקות שגרתיות ביטחוניות ביום שבת אחד, עמוס במיוחד על ההר.
יום שבת בחרמון (פרק נוסף מספר "מלחמות היהודים")
בשנת 1963 יפרסם א. ב. יהושע את ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם "מות הזקן". הרומן הראשון שלו יהיה "המאהב", שיראה אור בשנת 1977. בשנות השמונים יתרום את ארכיונו לספרייה הלאומית, מה שסייע בשימור הטיוטות של יצירותיו – מרבית טיוטות הסיפורים הקצרים שחיבר לא נשמרו מסיבה זאת.
למרות זאת, הארכיון השופע הוא עדות עשירה לפועלו של אחד מעמודי התווך של הספרות העברית. השיטוט בין נבכי הארכיון הוביל אותנו גם אל תיק אחד שהכיל "כמה אמרות שלקחתי מהלוח היומי שלי", על פי יהושע. האמרה השנייה הייתה "האמנות אינה משלח יד אלא גזר דין", ועליה הוסיף א. ב. יהושע המנוח את פרשנותו שלו:
כשהאדם נתקף ברצון היצירה, אין הוא רואה זאת כמשלוח יד אלא כגזר דין. אנו מכירים את שמות האומנים הידועים והמצליחים, אבל לידם פועלים אלפי אומנים שאינם זוכים להכרה ואינם זוכים לתגמול כספי, ואף על פי כן הם לא ירפו ממסירותם לאומנותם, שגוזלת את זמנם ואת ממונם ולפעמים גם מחבלת בחיי משפחתם. כאילו נגזר עליהם גזר דין. גזר דין קשה ומתיש. אבל גזר דין בעל משמעות עמוקה. וגם אם פירות יצירותיהם נראים בעיני אחרים, ולפעמים אף בעיני היוצרים עצמם, עלובים ולא ראויים, הם לא ירפו לעולם מן התקווה שאולי יבוא היום ומתוך מסירותם וחיפושיהם במקום שבו הם כלאו מרצונם את עצמם, תאיר להם בשורה שאותם הם יתנו מיד כמתנה לעולם.
לזכרו של א. ב. יהושע אנו מצרפים כאן את סיפורו הראשון מתומלל במלואו.
מכתב של גשמים
א
כבר אין אצלי הפוגה, יצאו השמים משתיקת אפרוריותם, והעננים מעצמם, ובא גשם – טפות קלוחים ומטרות. כל שסדורים הגשמים במרומים משהם מגיעים לארץ משבשים את העולם כולו. כל שאינו גשם אובד עד שיאבד הגשם. נבקעים מים כמוסים, נשברים מעינות חתומים, והכל ממטירים – ארץ, עצים, אבנים ובני אדם. הכל רטוב אם צריך שיהיה רטוב ואם לאו, הכל קודר אם צריך שיהיה קודר ואם לאו.
אין אנשים מישובה של עיר שמחין על הגשם, מפני שהוא משבש עליהם דרכם ומשעולם, חופר בהם מהמורות וממלאם שלוליות, אבל ברי דעת הם משיהיו מתריסים כנגדו בעוד אוכלה ומימיה של המדינה דחוקים. וכובשים הם רוגזם בקרבם, ורק תמהים על ברכה זו שהיא קדורנית כל כך.
אלא לא כן אני. אין בליבי כלום על הגשם כיוון שאין אני יוצא מפתח ביתי. סומא אני וצריך לבני אדם שיביאוני ויוציאוני בכל דרכי העולם.
ב
לפנים היו עיני פקוחות להלך בין בני האדם, משנתרחקתי מחברת בני אדם נסתתמו עיני סתימה גדולה, והייתי סומא לבריות. ככל שרבו השנים נתמעטו בתבל אוהבי עד שלא נותר לי אלא אוהב אחד ויחיד שהיה גר בעירי במקום נדח ורחוק.
הרבה פעמים הייתי מעלה לפני את ענין אוהבי יחידי זה שנותר לי בעירי. לביתו שבעירי לא ידעתי כיצד אני מגיע שכן סומא אני ואיני רשאי לעבור ברחוב סואן של בני אדם. בעיקר היה לבי נטרף והמה בי בראשית עונות השנה.
באביב רציתי לאמר מילות שמחה, בחום הקיץ דברי מהות, עם עלי הסתיו הרהורים של כפירה, ועל הגשם שירה של עצבות.
אבל מעולם לא כתבתי דבר, ואת שכתבתי הטמנתי במגרת שולחני ולא שלחתי לאוהבי – אהובי זה שנותר בעירי ושלא ראיתיו מאז שסומא הייתי לבריות.
השנה עם שבא הגשם ראיתי שלא נותרו לפני חיים הרבה. הוצאתי ראשי החוצה מבעד לחלון וראיתי גשם ובוץ ושלוליות ורוחות קרות מנשבות וטורדות את העולם כולו. ישבתי ליד האח הבוערת וכתבתי מכתב של עצבות גדולה ושלחתי אותו דרך בית הדואר לאוהבי היחיד והמיוחד שנותר לי בעירי.
מעולם לא היה נושא מכתבים בא אצלי. מעולם לא היה אדם כותב אלי מכתב. דלת ביתי סגורה היתה כל אותן שנים שבהן נסתמאתי לבריות, ולא היה אדם נכנס ובא בביתי כל שכן נושא מכתבים שלא בשביל עצמו בא אלא בשביל אחרים.
אותו יום גשמים קודר שבו שלחתי את מכתבי דפק על דלתי. נחפזתי לפתוח לו. עם שנפתחה הדלת באו טפות גשם עלי.
הסתכל עלי כדרך שבני אדם מסתכלים על סומים לראות אם עינים שלהם סתומות-סומות או פקוחות-סומות, לאחר שראה מה שראה נענע לי ראשו מתוך רחמים גדולים ואמר כדרך שאנשים אומרים על פורענות ידועה.
אדוני מר… (תמה הייתי כיצד ידע זאת, שכן אין שלט על שמי קבוע בדלתי).
הן.
גשמים עזים. קבל.
הן.
ופרנסה שלי קשה ובזויה.
קשה אבל לא בזויה. אמרתי בלחש.
קשר על עצמו שתיקה ארוכה.
פתאום עקר ממקומו ונכנס בצעדים גדולים וכבדים לבית כשהוא מבוצץ מים מנעליו על כל המסדרון והחדר, בדרכו נטלני בזרועי והוליכני לחדר האורחים והושיבני על שרפרף מעשה מורה. תהה ארוכות בחדר על מקומו של כל חפץ וחפץ, ולבסוף נמלך ועקר תמונה מהקיר וקבעה במקום אחר לפי טעמו. טלטל את הכורסה היחידה שבחדר מזוית אחת לאחרת. הוציא מיני יינות יקרים מן המזוה ובחנם, וגרף לעצמו סיגריות לעשון. משראה אותי יושב נכלם הרים את ילקוטו הבלה ממקומו וחטט בו שעה קלה והוציא ערימות של מכתבים. הפך והפך בהן עד שמצא מכתב אחד שהיה מפוספס בקוים אדומים וכחולים כדרך שמפספסים בבית הדואר.
פשטו פניו ארשת של טרדה ולבשו ארשת של עצבות.
מר כתב אתמול מכתב שאינו מובן.
פרס את המעטפה בעדינות והוציא את הניר גופו. עיין בו שנית ונענע ראשו כדרך אדם שדברים שחשב ושער מתאשרים לו יותר ויותר. הפך בו הלוך והפוך ופתאום נתכרכמו פניו והציא עפרון אדום מכיסו כדי לתקן שם שגיאה של סגנון.
פשטתי ידי וקראתי – אדוני!…
נענה לי בזעה – וכי אדון אני? אדם פעוט ודל אני. נושא מכתבים שבקושי נושא את מכתביו שלו עצמו.
קבלתי עליו – וכי מה הוא עושה במכתבי? הרי אין אדם ראשי לפשפש בדבריו של אחר.
תמה – הרי שולח אדוני מכתב זה בידי. והרי כל עיקרו של מכתב – מסירתו, וכי אין אני רשאי לבדוק מכתב זה ולראות אם ראוי הוא לבוא לפני בני האדם, שמא לא יבינו בו כלום וימצאו נכשלים.
ליקק קצות העפרון בלשונו כמזומן להכנס לעבודה קשה בתקון מכתבי. נתבלעה לשוני בפי ולא ידעתי מה אשיב ומה אומר.
הציץ בי נושא המכתבים ברחמים, והטריח עצמו לשבר לי טענות ומוסכמות ישנים.
הרי בחברה של בני אדם אנו חיים, וכל איש ואיש רוצה להבין את שפת רעהו, מחשבותיו, רצונותיו והגיגיו. דברי סתרים ורמזים למה לנו?
באה חמה כבושה בלבי.
וכי מה אעשה? – שאלתי.
אין עליך לעשות מאומה שכן טרחה זו עלינו היא נופלת. מיד אנו משנים את מכתבך ומתקינים אותו לצבור הגדול והרחב.
נתמתח בהרחבה בכורסה שכן עיף ויגע היה לאין שעור מעבודות יומו הגשום.
נכנסה בי מרדות גדולה וחשקתי שפתי באמירת לא.
נתאנח נושא המכתבים אנחה גדולה של צער. העלה תרמילו על גבו אחר שאסף לתוכו את ערימות המכתבים, והלך לו עד למפתן הבית.
אדוני יביא את המכתב לתעודתו בעצמו?
נענעתי ראשי להן.
פתח את הדלת. עם שפתחה באה רוח גדולה של גשמים וקרה. באה המית הגשמים באוזני.
חזרתי לחדרי וראיתי שנותר המכתב פרוס על השולחן. באו חששות גדולים ללבי כיצד אהיה מביא מכתב זה לתעודתו ואין אני יודע לבוא ולצאת בכל דרכי העולם, כל שכן שאיני יודע מקום מגוריו של אותו אוהב – אהובי.
עטפתי עצמי כסות של חורף.
בקשתי ידיד מידידי שמלוני בדרכי ולא נמצא לי אחד. נטלתי מקלי שהוא נמצא לי תמיד. סומא אני וצריך להם – לבני אדם או למקל שיביאוני ויציאוני בכל דרכי העולם.
ג
משיצאתי מביתי היתה שעת ערבית ממשמשת לבוא. חמה קודרת של חורף הרכינה עצמה בשיפולי ההר. העולם היה סוער כולו. מטרות היו מקלחים בעוצמה גדולה. לפעמים היתה הרוח החזקה גורפת מערבולות גשם ורוח. ערפל דק כסה את הבתים הלבנים נוטפי המים ונתמזג לאפלה הממשמשת ובאה. אילנות היו משלחים בדיהם וענפיהם בשורותיהם לסירוגין לכפיפת הרוח. ברק היה מרטיט לפעמים את האויר והרעם שעה ארוכה אחריו מתגלגל במרחקים הקרובים.
כלתה רגל מן הרחוב. אנשים כנסו עצמם בביתם או במקומות כנוס ומחבוא. לפעמים היה אדם עובר בריצה כברת דרך ברחוב השומם, ומיד חוזר ונחבא.
הלכתי באמצעיתו של הכביש, מגשש בשלוליות במקלי ומהדס בהן. נכנסו קילוחים לבגדי ופשטו לגופי. הלכו שטפונות על פני. הייתי מהלך ללא מחסה וללא בקשת מחסה ולא יצאה שעה קלה עד שנסתפגתי בכל גופי והייתי רטוב ללא שיור.
בקשתי אדם שיראני את דרכי, משהייתי נתקל באחד הייתי מראה לו את המכתב. מכל אותם שפגשתי לא ידע איש על מקום דירתו של אוהבי – אהובי דבר וחצי דבר, כל כך היה רחוק אותו מקום ונדח, ואפילו ידע אדם כלום לא היה טורד עצמו בגשמים אלו ועוצר ומשהה עצמו לאמר לי מלה.
שוטטתי ברחובות ללא ידיעה וללא סדר. שב על עקבי ביודעין ושלא ביודעין, מסובב עצמי ומעקל דרכי. עד שיצאה שעה ארוכה ולא פגו המטרות ולא הגעתי לתכלית וחצי תכלית, ועלו דמעות בעיני הכבויות.
מתוך שהייתי הולך וגושש במקלי מצאו אותי מר כך וכך ומר כך וסתם אדם שאפילו לא היינו קוראים לו מר.
היו הם הולכים במעילים גדולים מכוסים בכסות גשם, אוחזים במטריות שחורות ומגפים ארוכים לרגליהם. כשראו אותי סטו ממהלכם תפסו בזרועותי מלטוני מזרם מים שהייתי נתון בו, תקנו מקלי ונטלוני לפאת המדרכה.
אחר קרא אלי מר כך וכך כדי לגבור בקולו על הגשמים.
היאך הוא הולך לבדו?
קרא מר כך גם הוא.
זקן וסומא.
נזכר מר כך וכך.
ובגשמים קשים אלו.
נתאנח מר כך.
שטורדים עד כלות הנשמה.
משמש מר כך וכך את בגדי, ומר כך קרא.
הרי הוא רטוב ללא שיור!
שאלתי – סתם אדם שאפילו אינו קוראים לו מר עמכם?
הן.
שמא אתה אומר לי מה היא הדרך לביתו של אדם זה?
הוצאתי את המכתב מכיסי.
לקח מר כך וכך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?
לקח מר כך את המכתב ואמר – איך אפשר לדעת?
לקח סתם אדם את המכתב התבונן יפה ואמר בצער – איך אפשר לדעת?
שאלו אותי מה כך וכך ומר כך – למה לך זה?
בלמתי את פי.
משראו שתיקתי קפצו ואמרו.
נו, איך אפשר לדעת ככה?
באותו רגע הבריק ברק גדול ונתיראו אלה. בדקו כברת דרך לפני ונזדרזו להיפרד ממני. דפקתי במקלי על הקיר.
סומא אני וצריך לו למקל שיביאני ויוציאני בכל דרכי העולם.
ד
גברו הגשמים.
פגע בי נושא המכתבים כשהוא ממהר לביתו. עצרני והעמידני בזוית הרחוב.
היאך מר? בשעת כזאת?
שתקתי.
אפשר מכתב שלו הוא הולך להביא? שאל בתמהון רוגז.
הן. הפטרתי בלחש.
ולא יכול היה להמתין לאביב שיבוא, שעה שהדרכים מתוקנות והאנשים מפויסים להראות לו את הדרך.
דוחק הוא לי. אמרתי פשוטות.
כבר עלטה גמורה על הארץ, והגשמים עוד יוסיפו לרדת בחוזקה. כלתה רגל מן העיר, והמקום נידח מאד מאד, אפילו אני – נושא-מכתבים מתקשה בו. מכתב זה אדוני אינו מובן, סכנה להלך עמו בימים שכאלו שאין האנשים פנויים להרהר בדברים זרים וקשים. ישוב, ישוב לביתו!
לא נותרו לפני הרבה חיים. אמרתי בקול צרוד. דוחק הוא לי.
ספק כפיו ביאוש. בדק לפני כברת דרך והניחני ללכת.
הלכתי עד סופו של רחוב והמשכתי מאחורי סופו. יצאתי אל קרפיף והלכתי עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. באתי אל חצר והלכתי בה עד סופה והמשכתי מאחורי סופה. נקלעתי אל שדה והלכתי בו עד סופו והמשכתי מאחורי סופו. עליתי אל הר והגעתי לסופו והמשכתי מאחורי סופו.
הגעתי למקום של דירות הרחק מחוץ לעיר. נוהגת העיר לפזר דיריה בין השדות הרבים והרחבים כדי שיהנו מן הבדידות בעל כורחם ומן האויר הטוב והצח ברצונם.
אדם אחד עצרני לשאול לרצוני.
באו רחמים וצער בליבי על אותו אדם שמטריח עצמו במקום שומם זה ובשעה זו של גשמים עזים לשאלני לחפצי. הוצאתי את המכתב מכיסי. כבר הפך הוא רטוב ואבד את צורתו. הכתובת נשתבשה שכן נתפרס הדיו במים שהיו מקלחים עליו. לא היתה תקנה למכתב, לא לכתובתו ולא למה שמונח בפנים. מסרתי לו את המכתב שאני מסיר מעליו טפות של גשם ומכפיל טשטושו.
זהו המקום, אדוני, שאני מחפש!
לקח האיש את המכתב נער מעליו את המם ושלש טשטושו.
זהו המקום. קרא.
מחיתי את הגשם מעל פני, מחיתי את ידי ונתתי לו שלום בשמחה רבה.
ה
נכנסתי לבית גדול שעוד לא נשלם בנינו. ריח סיד כבוי היה נודף מכל מקום. נתקל הייתי בערימות אבנים ושיירי קרשים משומשים שלא מצאו להם תקון בבית.
טפסתי במדריגות ללא מעקה, באתי למרפסות שהיו תלויות על פי תהומות, עליתי לגג שלא היה לו סוף. נחבטתי בראשי ובגופי, והרוח מפרצות החלונות והדלתות היתה מנהמת באוזני. אדם שעיניו בראשו היה מתבהל במקומות שכאלה, אני שסומא אני נשארתי שלו.
עוד אני סובב ומסתבך באתי אל דלת אחת שהיתה סתומה לפני, שאין עליה לא שלט ולא ציון, לא מצילה ולא פעמון.
הקשתי במקלי עליה.
פתחה אותה אשה צעירה ונאה שתלתלים לה זהובים ועינים שאין צבעם ניכר מחמת יופים.
הסתכלה בי בסקרנות שכן כל חזותי היתה עלובה עד למאד. כובעי מעוך מחמת הגשמים. מעילי חולצתי ומכנסי שאבדו צורתם נוטפים מים. נעלי ושולי מכנסי מטויחים בבוץ רב שדבק בי בשדות.
שאלתי – אוהבי זה וזה דר פה?
הן. נענתה לי רכות וממושכות.
מכתב יש לי למסור לו.
אדוני נושא מכתבים חדש?
לא.
אולי נער של מברקים ושליחויות?
לא.
אלא…?
אלא אוהב אני לאוהבי – אהובי זה ומכתב כתבתי לו עם הגשמים, אלא שלא רצו בבית הדואר לשלוח מכתב זה הנה.
כלום כל כך נדח מקום זה. תמהה.
חלילה! אמרתי. אלא שמכתבי לא היה מובן לבריות.
פשטה את ידה לקחת את המכתב.
הוצאתי אותו גוש ניר, שאבד צורתו כל שכן צורות של דיו שנמרחו עליו, ונתתי לה.
זה הוא המכתב שאינו מובן?
הן. ומיד נזדרזתי להוסיף לזכותי. אין לי תיק של נושא מכתבים אשר משמר מכתבים מפני גשם, ואינני יודע את הדרך כנושאי המכתבים ולכן ארכה לי דרכי.
הציצה בי בעין יפה.
אדוני סומא?
נענעתי בראשי.
וכבר זקן למדי.
נענעתי שוב בראשי.
נכנסה בפנים ונשתהתה שם זמן מרובה. כל אותה שעה רגלי כואבות עלי מכל אותן הליכי הליכות שהלכתי. לבסוף יצאה אלי ובשרה לי כי אוהבי – אהובי – אהובינו טרוד כעת ברוב מכתבים אשר הגיעו לעת הצהרים, אבל הספיק לעיין במכתבי ומצאו נאה ויפה. ושלח לי שלומו, ואחל לי אריכות ימים.
נפטרתי ממנה והלכתי לדרכי.
כבר היתה שעת חצות. הגשם הוסיף לקלח באיטיות ולא הראה על פסיקה כל שהיא. בתים רבים מסביבי היו מוארים ומחוממים בחום טוב. תקפה אותי חולשה גדולה מחמת שלא ראיתי היכן דרכי מובילה וכיצד אני חוזר לביתי. שטוף הייתי במים רבים וקרים. החלו דמעות של יאוש מקלחות על פני אלא שלא ניכרו מחמת הגשם הטורדני שהיה יורד.
באותה שעה עברה מכונית גדולה של בית הדואר ובה סיעה של נושאי-מכתבים. אספוני אלו למכוניתם והביאוני לביתי האחרון.
סוף
הבתים הנעולים של א.ב יהושע
ברומן "גירושים מאוחרים" הדמויות לכודות בתא משפחתי סגור ומתסכל. 30 שנה לאחר פרסום הספר העניק להן הסופר חיים מחודשים בגרסה מעודכנת
"משפחה, אני שונא אותך!" זה המוטו שבפתח הפרק המוקדש לַבן אסא ברומן "גירושים מאוחרים" של א.ב יהושע. המשפט מיוחס לסופר אנדרה ז'יד וממצה את הסבך הרגשי מלא הסבל והתקוות שבו לכודות כל הדמויות בְּרומן.
"גירושים מאוחרים" מציג גישה דומה. על פי הרומן, המשפחה היא כור מצרף מייסר שלעולם אינו שובת ממלאכתו. יחסי ההורות, האישות והאחאות בספר – כולם חיוניים למעורבים בהם, אך בה במידה יש בהם מידה של רעילות. לכל אורך הספר בנים והורים כאחד מרגישים שרובץ עליהם עול כבד מנשוא של מחויבות, עולו של הזולת התובע את תביעותיו הרגשיות.
ראוי להדגיש שהעולם המשפחתי שיהושע ברא ברומן אינו עולם חסר חמלה. הדמויות אינן מתעבות זו את זו ואינן שואפות להזיק בזדון; על פי רוב הן אוהבות וזקוקות זו לזו בדרכים שונות, אלא שכל אחת מהן שבויה ב"עלילה אישית" משלה. המטרות הנבדלות של כל דמות, הפערים בהבנה ההדדית, התסכול שנוצר עקב כך ולעיתים חוסר העניין של הדמויות להבהיר את עצמן זו לזו – כל אלה גורמים קונפליקטים מלאי כאב.
עטיפת "גירושים מאוחרים" בנוסח המחודש. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010. מס' מערכת: 990027187490205171
על אף הבדלי האישיות והסגנון בין הדוברים בספר הגבולות הרגשיים ביניהם קורסים שוב ושוב, שלא בטובתם, וכמו ברומנים הרב-קוליים האחרים של יהושע, "המאהב" ו"מר מאני", בני משפחה וקרובים מהדהדים זה את קולו של זה. ואולם ההדהוד אינו מתואם ואינו מסונכרן, ואותות החיבה אינם מגיעים ליעדם: הוריו של גדי קונים לו מתנה שהגיעה לכאורה מסבו, ואסא מתייסר על כך שלחש "אהובתי" לזונה במקום לאשתו. זאת ועוד, בין הדמויות ישנה סימטריה מוזרה ופגומה: לזוג הצעיר אסא ודינה אין תינוק, לאב הקשיש יהיה תינוק בקרוב, וגדי הילד הושאר לטפל בעצמו בְּתינוקת.
בלבולי הזהות תכופים ומוזרים לכל אורך הספר. השוטרים אוזקים בטעות את עו"ד קדמי במקום את העציר שאותו הוא מייצג, רפאל קלדרון מתעקש לחגוג את החג עם משפחת קמינקא כאילו הייתה משפחתו שלו, ואילו הבת יעל מאשימה את עצמה שהיא:
"מזדהה בלי מחיצה, עם כל אחד, עם מי שיהיה, עוברת מאחד לאחר, בלי הבחנה… מי שמתקרב אלי, מיד אני מזדהה אתו, מאמצת אותו בלי שיפוט, בלי מחשבה".
למרות הפעפוע המתמיד ביניהן התחושה של "כלא תמידי" מלווה את הדמויות רובן ככולן. אומנם כל אחת מהן מקבלת פרק משלה ונושאת מונולוג, אך רובו לא מגיע לאוזני הדמויות האחרות. ככלל, התקשורת המשפחתית ברומן הזה אינה צולחת. רוב הזמן בני המשפחה אינם מצליחים להסביר את עצמם זה לזה ומטיחים זה בזה דברים קשים בלי תוחלת.
גם את זעקתם של ילדי המשפחה איש אינו מפענח. רקפת התינוקת צורחת זמן ממושך בלי שאיש יצליח להבין מדוע, הפעוט מוזס מגמגם (כבד פה כמשה), וגדי מתלונן במשך ימים על כאב שהוריו פוטרים כ"הצגה". תיקון סמלי נעשה כשקדמי מבין סוף-סוף את פשר התלונה של בנו, מפנה אותו לבית חולים ועל ידי כך מציל אותו. העובדה שקולו של גדי מקבל מענה ונרפא מעידה על נתיב חלופי, גם אם צדדי ונשכח, למסלולים שבהם סובבת משפחת קמינקא במשך שנים בדפוסים קבועים ובמנהגים כובלים בלי להקשיב זה לזה ובלי למצוא מזור.
עטיפת "גירושים מאוחרים" בתרגום לאנגלית. הוצאת Garden City, N.Y : Doubleday, 1984. מס' מערכת: 990009599120205171
"גירושים מאוחרים" יצא לאור לראשונה ב-1982 וזכה להוצאה מחודשת וערוכה ב-2010. בריאיון עם א.ב יהושע ועם מנחם פרי, עורך הספר, סיפר פרי כי בעבודה על המהדורה המחודשת של הרומן מצא פגמים רבים בעבודתו הקודמת. בעבר, כך אמר פרי, היה נאמן לחלוטין לכל תו ותג של הסופר: "זאת הייתה חרדת קודש. כל מה שיהושע כתב היה קדוש והעברתי את הכול. חשבתי שאם הוא לא שם פסיק, הוא בוודאי התכוון לזה, אז נשאיר את זה ככה. פתאום ראיתי היום שיש כאן עמודים שלמים בלי פסיקים, ובלי סיבה. אני חושב שבגלל זה הייתי עורך גרוע. העבודה עכשיו על הספר מילאה אותי צניעות."
לנוכח תפיסה מחודשת זו של העורך הוכנסו בטקסט המחודש אין-ספור תיקונים זעירים. רובם נגעו לעדכון של שפת הכתיבה, שב-2010 כבר התיישנה מעט; נדרשה הורדה מסוימת של משלב הכתיבה והתנסחות בשפה פחות "גבוהה" ויותר דיבורית. במקומות רבים אחרים התמקד העורך בהקניית יתר שטף וזרימה לטקסט, שבגלל העדפה ספרותית ותיקה של יהושע הורכב באופן גורף ממשפטים ארוכים מאוד. לשם כך נוספו פסיקים, משפטים ארוכים חולקו באמצעות נקודה ועוד. אופן שלישי של תיקון היה חידוד ההבדל בין הקולות הדוברים השונים בספר, שבמקור נקראו באופן אחיד יותר.
עמ' 125 בהוצאה המקורית של "גירושים מאוחרים". הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשמ"ב 1982. מס' מערכת: 990011359460205171
על פי רוב, עבודתו של עורך נועדה לשפר את מלאכת הסופר תוך שמירה על רוחו המקורית של הטקסט. לעיתים דרושים שינויי עריכה שיאפשרו לסיפור לשמור על עקביות בפרטים, על היגיון עלילתי ועל קצב העברת המידע לקורא, ומתוקף כך יתחייבו למשל העברה של פסקה או של פרק שלם למקום אחר בסיפור. לעיתים השינויים מאפשרים לסיפור להותיר רושם סגנוני אחיד – למשל בחזרה על ביטויים מסוימים – על משלב הדיבור של הדמויות, ועוד. ברמה העדינה יותר של העריכה נמצאים תיקוני תחביר ופיסוק, שמשפיעים על זרימת המשפטים בסיפור ועל "אורך הנשימה" שלו.
עמ' 125 ב"גירושים מאוחרים", עם הערות העריכה של מנחם פרי. מס' מערכת: 990050439030205171
מה שנעשה בעבודה המחודשת על הטקסט של "גירושים מאוחרים" היה שינוי כללי ברמה העדינה הזו, מתוך הבנה מאוחרת של דרכים נוספות להנגיש את הספר לקורא בלי לפגום בכוונות המקוריות של הכתיבה. הרושם המתקבל מהשוואה בין שתי הגרסאות הוא של טקסט קולח ואמין יותר בגרסה החדשה, שמקל את החיבור הרגשי אל הספר ואת ההזדהות עם דמויותיו.
יהושע מצידו קיבל את נחיצותם של התיקונים החדשים ואמר: "הקוראים פחות מדי נותנים דעתם על מקומו של העורך, גם אצל סופרים שנחשבים כבר ככאלה שאינם זקוקים לעריכה."
עמ/ 125 בנוסח המחודש של "גירושים מאוחרים". הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010. מס' מערכת: 990011359460205171
בריאיון מאוחר איתו הוסיף יהושע, "למרות שאינני מאמין בתיקונים או בשיפורים של יצירות שהושלמו, אני מאמין בתיקון או בשיפור שעובר מיצירה פגומה או חסרה ליצירה הבאה […] ברומן 'גירושים מאוחרים' השתדלתי שלכל דמות יהיה סגנון משלה. כך שיש תיקון ושיפור, אולם הוא נעשה בדרך הקשה, העוברת מיצירה ליצירה."
המפגש התמידי בין כותב לעורך עלול להפוך בקלות לקונפליקט שמעורבים בו אגו ועיקשות. מן המפגש ב"גירושים מאוחרים", שהיו בו כמסתבר זהירות לצד ענווה, יצא הספר נשכר.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.
ריאיון | מר מאני בן שלושים
"לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו." א"ב יהושע חוזר לרומן "מר מאני"
שלושים שנה בדיוק חלפו מאז ראה אור מר מאני, הרומן רחב היריעה של א"ב יהושע. עוד במהלך כתיבתו עורר הרומן סקרנות והתרגשות, כשיהושע הצהיר מעל במות ספרותיות שונות שייתכן כי קיבל על עצמו מטלה גדולה מדי, פרסם חלק מהרומן, החליט לגנוז את השאר ולבסוף חזר בו מהחלטתו זו. לאחר פרסומו זכה מר מאני לתשומת לב רבה, הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב חוקרי הספרות – הוא היה לרומן הישראלי הראשון שהוקדש לו ספר מחקרים שלם (בכיוון הנגדי, בעריכת ניצה בן דב, הקיבוץ המאוחד, 1995) – ואף עובד על ידי רם לוי לטלוויזיה. בקריאה חוזרת, ממרחק שלושים שנה, נראה שכל השאלות שהוא מעלה עדיין מטרידות מאוד גם היום.
חמש השיחות בספר מגוללות את תולדותיה של משפחת מאני, בסדר זמנים הפוך, מן ההווה שבו נכתב הספר (1982, מלחמת לבנון, קיבוץ משאבי שדה) אל עומק העבר (אתונה, 1848), וחולפות בצמתים היסטוריים דרמטיים, וכך נכנסים ויוצאים מן התמונה חיילים נאצים ורבנים, חיילים בריטיים בפלשתינה ונציגים בקונגרס הציוני, וגורלם של הגברים לבית מאני מפוענח לאחור. איש מהם אינו צועד בנעלי קודמו, אבל איזשהו דטרמיניזם, אולי אפילו מיסטי, מכתיב את דרכם, הנסללת מסופה לראשיתה.
יהושע בחר לעטוף את כל אלה במעטפת יוצאת דופן: סיפור השושלת מובא מפיהם של מי שפגשו את ״המאנים״ (ואף מפי מאני אחד בעצמו), בשיחות שהקוראים נחשפים לצד אחד בלבד שלהן. ״בקיץ 1982, בתחילתה של מלחמת לבנון, הופיע הרומן שלי גירושים מאוחרים, שנכתב גם בהשראת קריאה אינטנסיבית ברומנים של פוקנר, שאותם גם לימדתי באוניברסיטה,״ מספר יהושע. ״ברומן הזה, שהיה מורכב מעשרה מונולוגים, היה גם פרק אחד שהיה בנוי מדיאלוג בין שתי דמויות, כאשר הקורא נחשף לקולה של דמות אחת ואת קולה של הדמות השנייה הוא צריך ליצור בעצמו. מתגובות הקוראים ראיתי שהדיאלוג החסר הזה עובד, והקורא מוכן לעשות את המאמץ כדי להשלים בדמיונו את הדמות החסרה, ולכן התעוררה בי החוצפה לבנות רומן שלם שבו יהיו חמש שיחות חסרות, מתוך אמונה שהקורא יוכל ׳לעבוד׳ לצד המחבר״.
באילו נסיבות נכתב ״מר מאני״? מה גרם לך לרצות לכתוב רומן היסטורי רחב היקף ומורכב כל כך?
הניצוץ שהוליד את הספר הזה ניצת, כנראה, בהלווייתו של אבי ז״ל בדצמבר 1982. אבי, יעקב יהושע, דור חמישי בירושלים, היה מזרחן בעל ידע נרחב בערבית ובחיי הערבים וגם פרסם שלושה ספרי מחקר בערבית, אולם בשנותיו האחרונות הסב את התעניינותו לתולדות הקהילות הספרדיות בירושלים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 ופרסם שנים־עשר ספרים, שבהם נפרשו בססגוניות עשירה ומפורטת חיי הקהילה הספרדית. והנה, בלי ידיעת אמי ובלי ידיעתי, הוא רכש לעצמו לאחר מלחמת ששת הימים את חלקות הקבר שיועדו להוריו, שנפטרו כשירושלים עוד הייתה מחולקת. ההפתעה שלי הייתה כה גדולה באותו יום חורף, לראות אותו נטמן בקבר אביו, בין קברים ישנים ומצבות שבורות במעלה הר הזיתים שנשקף אל הר הבית. ואולי המשפט הקלאסי, ״שכב עם אבותיו״ (כשלמילה שכב יש גם הד ארוטי), הדליק בדמיוני את הרצון לכתוב ספר שיעסוק בשלשלת הדורות של משפחה ספרדית, כאשר כל דור מעביר לדור הבא אחריו מסר או עיוות או שליחות בלתי ממומשת.
וכך, לאחר פטירת אבי, נטלתי את החומרים הפולקלוריסטיים והסנטימנטליים בספריו ששמרתי מהם מרחק, והתכתי אותם לאפוס אידאולוגי פסיכולוגי, שבמרכזו עומד היהודי הספרדי הארצישראלי, היהודי בן הארץ הזאת שיש לו קול משלו ועמדה אידאולוגית שונה מזו של ההנהגה הציונית האירופית, ביחוד בתקופה שלפני השואה.
ואמנם, כבר בפרק הראשון של מר מאני (שנכתב אחרון), מתארת בת הקיבוץ הגר אזכרה באותו בית קברות ישן, שכאילו הועתקה מאותה הלוויה ב־1982. כמה חודשים לאחר מות אבי כתבתי את השיחה השלישית, שמתקיימת בירושלים ב־1918, מיד לאחר הצהרת בלפור, בין קצין בריטי יהודי צעיר לבין קולנול, אב בית דין, בעניינו של המרגל המתורגמן מר מאני (אבי היה גם מתורגמן בין עברית וערבית), שניסה לעורר את הפלסטינים לדרוש את הצהרת בלפור גם לעצמם. לאחר שהשלמתי את השיחה הזו ושרטטתי את ראשי הפרקים של ארבע השיחות האחרות, נתקפתי רפיון והרגשתי שלא יהיה בכוחי לעמוד באתגר כה מסובך ובחקירה של ארבע תקופות היסטוריות שונות ורחוקות זו מזו, ובייאוש זנחתי את מר מאני ועברתי לכתוב את מולכו, שהפואטיקה שלו הפוכה לזו של מר מאני. רק לאחר שמולכו התפרסם, ב־1987, והשיחה השלישית התפרסמה בכתב עת, עובדה למונודרמה בתיאטרון חיפה וזכתה לעידוד של מבקר מחמיר כמו דן מירון, אזרתי אומץ לחזור לרומן שנעזב.
גם הרומנים שקדמו ל״מר מאני״ (למשל "המאהב", למשל "מולכו") שואלים שאלות של זהות, יהדות, שייכות גאוגרפית, משפחה וחיים אישיים לעומת לאום. איך אתה רואה את ״מר מאני״ בתוך מכלול היצירה שלך?
בעיית הזהות היא הבעיה היהודית המרכזית ביותר – כמו שבעיית המתח והגבולות בין המעמדות היא בעיה בריטית מובהקת, ובעיית היחיד הניצב מול הגבול הפתוח היא דילמה אמריקנית מובהקת – דווקא משום שהזהות היהודית כל כך עמומה וחלקלקה, "יהודי הוא מי שמזדהה כיהודי", הכלאה אנדרוגינית לא ברורה של דת ולאום, שמאפשרת זהות יהודית חילונית לגמרי ומצד שני זהות יהודית מובהקת שיכולה להיות שותפה לגיטימית בזהות לאומית זרה.
הבעיה הזהותית, שנתתי את דעתי עליה בהרבה מיצירותיי הספרותיות והעיוניות, והמתח המתמיד בין הזהות היהודית הגלותית לזו הישראלית, קיבלו במר מאני על ידי חירות הדמיון ביטוי מורכב ועשיר, וגם נועז ביותר. מאותו מר מאני שבכרתים, המציג בשיחה השנייה לפני הסמל הגרמני את הקלות המוחלטת בביטול הזהות היהודית, ועד ליוסף מאני בשיחה החמישית, שמנסה לשכנע את הפלסטינים שהם יהודים שרק "שכחו שהם יהודים", הזהות היהודית מוצגת בכל גמישותה הבלתי נסבלת, המעוררת לעיתים כה קרובות איבה ופנטזיות אנטישמיות בקרב לא יהודים, אבל גם באפשרויותיה ההיברידיות בהתמזגותה עם זהויות לאומיות או דתיות אחרות.
הגלגולים האישיים והלאומיים החוזרים על עצמם בשיחות השונות מציגים את כולנו כשבויים באיזה גורל גנטי־היסטורי שאין דרך להימלט ממנו…
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, גויסתי ביום הראשון לחיל ההסברה, וכששמעתי את התוכנית המלאה והאמיתית של המלחמה (תוכנית שבגין טען במרמה שלא ידע עליה) הרגשתי שההנהגה הישראלית יצאה מדעתה ביומרה לכבוש בירה ערבית ולכפות על הנוצרים לכרות שלום עם ישראל על ידי סילוק הפלסטינים משם. ואכן, זו הייתה מלחמה יזומה ישראלית שהסתיימה בתבוסה גמורה ובכישלון שעד עכשיו אנו משלמים את מחירו. מכל מקום, באותה תקופה התעורר בי הרצון לנסות לבדוק כמה וכמה צמתים משמעותיים בתולדות הציונות דרך מבטו של יהודי ספרדי, תושב ותיק כמוני, שתמיד התגאיתי להציג את הביוגרפיה שלי במשפט: יליד ירושלים 1936, דור שישי בארץ, שאבות אבותיו הגיעו לארץ ישראל עוד במאה ה־19 מתוך זיקה בריאה להיאחז במולדת ולא רק בגלל הפחד מהאנטישמיות החדשה שהתעוררה בסוף המאה ה-19, אותה אנטישמיות שהולידה את הציונית.
ולכן, בכל צומת היסטורי שבחרתי ברומן הזה ניצב יהודי ספרדי יליד הארץ, בן המיעוט, שמציע לעם היהודי דרך אחרת, כיוון שונה, שמטרתם להספיק להקים מדינה עוד לפני השואה, שהיא בעיניי התבוסה הנוראה של היהדות ההיסטורית, שבחרה בגלות וזנחה את המולדת. ההחמצה להקים מדינה ריבונית עוד לפני השואה היא בעיני הכישלון הבלתי נסלח של העם היהודי, כישלון שאת מחירו הנורא נשלם עד דור אחרון.
הבחירה שלך לכתוב את ההיסטוריה לאחור מעלה את השאלה מה מקום הציונות בסיפור.
הציונות שלי היא אגרסיבית ולוחמנית, לא מבחינת התביעה הטריטוריאלית אלא מבחינת שלילת הוויית הגולה, שאני רואה בה קיום טפילי, וגם לא מוסרי, שסופו בתבוסה איומה בשואה. לעומתה, הציונות שהופכת את היהודי לישראלי תובעת ממנו להיות אחראי לטוטאליות של המציאות סביבו ומכאן גם אחראי ומחויב לכל האזרחים תחת ריבונותו. לכן "מדינת כל אזרחיה" צריך להיות עקרון יסוד של הציונות.
במידה רבה ״מר מאני״ מספק לקוראים טיול במכונת זמן בירושלים. העונות, הצבעים, השפות, האנשים, ההיסטוריה. אתה חש עדיין קשר עמוק לעיר?
אמנם ארבע מחמש השיחות מתרחשות מחוץ לירושלים: הראשונה בקיבוץ משאבי שדה, השנייה בכרתים, הרביעית בעיירה בשם אושוויצ׳ים בפולין והחמישית באתונה, אבל כולן קשורות לירושלים, שהיא בעצם הגיבורה האמיתית של מר מאני. ירושלים בתקופות היסטוריות שונות מ־1982 ועד 1848. בכתיבה על ירושלים התפייסתי עם איבתי לעיר הולדתי, שהתעוררה לאחר מלחמת ששת הימים, כשראיתי שסיפוח העיר המזרחית והעיר העתיקה והאיחוד וההרחבה של העיר תחת ריבונות ישראלית יוצרים את המכשול שימנע לנצח את אפשרות השלום עם הפלסטינים, והחלוקה לשתי מדינות.
ב־1967, כששבתי עם משפחתי מפריז לאחר שאשתי סיימה את לימודיה שם, החלטנו לא לחזור לירושלים אלא לעבור לחיפה, עיר נפלאה הממזגת הר וים ומאזנת בחוכמה ובעדינות את כל המתחים העדתיים והלאומיים. אבל דווקא כאשר רחקתי פיזית מירושלים ובאתי אליה לביקורים משפחתיים בלבד, התחלתי להפנים אותה כפרויקט ספרותי. ואני זוכר איך בטיולים על חומותיה עם בני משפחתי קיבלו לפתע התיאורים בספריו של אבי ממשות, והתחלתי להיעזר בהם כדי לבנות את ירושלים ברומן, בחמישה שלבים, מסוף המאה העשרים ולאחור, עד אמצע המאה ה־19, כאשר ירושלים עמדה רק בין חומות העיר העתיקה, בקילומטר מרובע אחד, שגם בו היו שדות ריקים.
ירושלים, שמתוארת במר מאני על כל עליבותה ובעיותיה בפיהם של זרים לא ירושלמים, חושפת באופן פרדוקסלי גם את כוחה הנסתר. דווקא משום שבמשך כל אלפי שנות הגלות, ובעצם עד היום, ירושלים הייתה בעלת נוכחות סמלית עבור דורות רבים של יהודים, רציתי לתאר את הווייתה הפיזית הקשה והדלה, שעימה התמודדו אבות אבותיי. לעשות לה דה־מיסטיפיקציה פיזית, כדי לחשוף מתוך דלותה את סוד כוחה הרוחני. "העיר לעולם תהיה גדולה מאנשיה" הוא משפט החוזר בצורות שונות בפי כל המשוחחים.
.
.
״מר מאני״ אמנם סובב סביב שושלת אחת ונספחיה, אבל לרגעים נדמה שזהו טיפול פסיכואנליטי של אומה ועם.
זו שאלה נכונה בהחלט. אשתי המנוחה איקה הייתה פסיכואנליטיקאית, ויכולתי לעקוב במשך שנים רבות אחר העקרונות של עבודתה ולהתעמק בתיאוריות הפסיכואנליטיות שליוו את החבורה שהקיפה אותה. ואמנם, במובן מסוים, השיחות במר מאני בנויות כשיחות אנליטיות. איש צעיר בא אל איש מבוגר, בעל סמכות, כדי לספר לו על מפגש מיוחד עם אדם מיוחד (בכל פעם מר מאני אחר משושלת המאנים), שריתק אותו במעשיו או בהתנהגותו, והצעיר מבקש מהמבוגר לתת לו הסבר לאינטראקציה שלו עם אותו מר מאני. הצעיר הוא, לענייננו, "המטופל" שמדבר ומספר בעוד "המטפל" שותק. כך קורה לעיתים קרובות בטיפול, שבו המטופל אינו רואה את פני המטפל אלא רק שומע מפעם לפעם את קולו.
אבל דרך "הטיפול" הרב־דורי שמתרחש במר מאני אנחנו יכולים לעקוב אחר אירועים מן העבר המשפחתי שעדיין פועלים בהווה. כלומר, בעוד שבטיפול פסיכואנליטי אדם מנסה להבין את בעיותיו על פי האינטראקציה שהייתה לו בעיקר עם הוריו, או אפילו עם סבו וסבתו, ומעבר להם משתררת חשיכה, כי אדם בדרך כלל לא יודע ולא מכיר את הורי סבו וסבתו ובוודאי לא את סב סבו, הרי במר מאני ניסיתי לתת לקורא המרחף מעל כל חמש השיחות אפשרות לקשור למשל את ניסיון ההתאבדות של השופט מאני מהשיחה הראשונה ב־1982 אל התאבדות אבי סבו משה מאני, ואל ההתאבדות שלא התבצעה אבל תוכננה בידי אבי סב סבו, אברהם מאני ב־1948 לאחר רצח בנו ובעילת כלתו. כלומר, לנסות ליצור ריחוף רב־דורי שמסביר אירועים נפשיים וציבוריים בגלגולם בין הדורות.
לפעמים הייתי מתבדח ואומר שכשם שאשתי מטפלת באנליזות במטופלים פרטיים, אני מתיימר להשכיב את העם היהודי כולו על הספה ולעשות לו אנליזה שתרפא אותו מבעיותיו. אלא שהמטופלים של אשתי היו מסיימים את השעה הטיפולית, אומרים תודה ומשלמים ואילו העם היהודי קופץ באמצע הטיפול שלי מן הספה, כועס עליי ומנסה להשתיק אותי, כי הנורמליות שאני חותר אליה נראית לו כמערערת את יסודות זהותו. הפרדה בין הלאומיות הישראלית והדת היהודית, כפי שהתקיימה בתקופת בית ראשון וכפי שמתקיימת ברוב אומות העולם, נראית לרוב היהודים הישראלים כמשהו מהפכני מדי גם במסגרת המדינה האחת שאנו באיוולתנו נגררים אליה ללא חזור, צעד אחד צעד.
לא אחת הגדרת את ״מר מאני״ כיצירתך הגדולה. אתה עדיין סבור כך? והאם הספר שינה את הכתיבה שלך לאחריו?
כן, מר מאני הוא בעיניי הרומן החשוב והמורכב ביותר שכתבתי, ובמובן הזה הוא באמת חד־פעמי במכלול יצירתי ולכן לא היה כל טעם לנסות ולכתוב עוד מר מאניים. הוא גם יחיד ומיוחד מבחינת צורתו הפואטית. כשכתבתי את המונולוג של אברהם מאני, החותם את הספר, הרגשתי שזה שיא ספרותי שלעולם לא אגיע אליו שוב (אותה הרגשה הייתה לפוקנר כשכתב את המונולוג של בנג׳י בהקול והזעם). סופר צריך לדעת גם לדרג את יצירותיו לטוב ולרע. אבל הצלילה ההיסטורית במר מאני העניקה לי תעוזה לעשות עוד צלילה היסטורית, אמנם במתכונת קלאסית, צלילה של אלף שנה במסע אל תום האלף.
חלפו שלושים שנה – איזו שיחה שישית היית כותב לו ניגשת היום להמשיך את ״מר מאני״?
עכשיו, כאיש זקן, אני לא מעז ליטול על עצמי שום הרפתקאות ספרותיות נוספות ואהיה מרוצה אם אצליח, בימי המגפה הקשה העוברת עלינו, להוציא מתחת ידי נובלה פשוטה.
