מהסליקים עד למנהרות: הנדסה קרבית בכל מקום

אף יחידה בצה"ל לא זזה בלי שאנשי ההנדסה הקרבית צמודים אליה. למרות זאת החיל הצנוע והמקצועי הזה לא תמיד מקבל את הקרדיט הראוי על הישגיו החשובים בהגנה על המדינה. זהו סיפורם של אנשי ההנדסה הקרבית, האנשים האמיצים והזהירים שיודעים לפרק את כל סוגי מוקשים, כדי לאפשר לחיילים להילחם בבטחה

אחד מפיתוחי הנדסה: "נוכרי", אותו ניתן לחבר בקדמת כל כלי ומטרתו לפוצץ כל מוקש וכך לשמור על הכלי ועל הנוהגים בו. צילום: דובר צה"ל.

בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:

"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.

"כן" עניתי.

"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."

(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")

בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.

חיילי הנדסה במשימת איתור מוקשים סביבות מלחמת ששת הימים, 1967. מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה" מאת עמי שמיר, עמ' 65.

הנדסה משחר ההיסטוריה

הביצורים הראשונים בעולם נמצאים בשטחה של ישראל – הם נבנו ביריחו באלף השביעי לפני הספירה. חשיבה הנדסית נדרשה בכל מקום ובכל תקופה כאמצעי להגנה ולהתקפה – אבותינו השתמשו בה כדי לדעת איך להטיל מצור אפקטיבי, ואיך להתגונן מפני מצור שהוטל עליהם. יישוב היהודי המתחדש בארץ נדרש לפתרונות כדי להגן על עצמו מפני פעילות עוינת של ערביי ישראל ובני בריתם. חוקי המנדט אסרו על יהודים לשאת נשק ולכן אנשי ההנדסה של המחתרות הקימו "סליקים" בקיבוצים ובישובי-ספר. מחבואי נשק אלה התגלו כחיוניים ערב הקמת המדינה.

ראשוני המהנדסים שעסקו בחשיבה כיצד נכון להגן על היישובים היהודים בישראל התאגדו ב-1934, עת הוקמה המחלקה הטכנית של ה"הגנה". הם עסקו בתכנון והקמת ביצורים בישובי הספר ובערים מעורבות ושיא פעילותם היה בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בשנים 1936-1939. היה זה מבצע הנדסי-צבאי-התיישבותי רחב היקף לתפיסת נקודות אסטרטגיות בישראל, בו הוקמו במקומות שונים בארץ ישובים תוך יום אחד בלבד. אנשי המחלקה הטכנית של "ההגנה" מילאו תפקיד קריטי בתכנון המבצע המורכב, באופן שיהיה אפקטיבי, ישים ובטיחותי: מבעוד מועד הוכנו כל החומרים מפורקים. לצד מגדל עץ נבנתה חומה שהקיפה את היישוב והורכבה משני קירות עץ מקבילים שחצץ מילא את הרווח ביניהם. כך הוקמו הקיבוצים ניר דוד, חניתה, שער הגולן, דן, דפנה ובסך הכל יותר מ-50 ישובים.

בניית חומה סביב ישוב "חומה ומגדל", סוף שנות ה-30'-תחילת שנות ה-40'. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הפעולות הראשונות שדרשו ידע הנדסי-צבאי מתקדם ביישוב העברי, זמן לא רב לפני מלחמת העצמאות, היו פיצוץ גשרים אסטרטגיים בידי לוחמי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ביוני 1946, ופיצוץ אגף במלון "המלך דוד" בידי אנשי אצ"ל. רבים אחרים ממי שיהפכו לאנשי ההנדסה של צה"ל רכשו את הניסיון שלהם במסגרת הבריגדה בצבא הבריטי. ביניהם גם עמנואל שחר, מי שיהפוך למפקד הראשון של חיל ההנדסה עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל.

שני אוהלים ובניין ישן איכלסו את בית הספר הראשון להנדסה באיזור ג'ליל – גלילות של היום, שהוקם כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות כדי להכשיר במהירות הנדרשת אנשים במקצועות ההנדסה. תנאי הלימוד לא היו מזהירים, בלשון המעטה: הלימודים התקיימו בתחילה בשתי שפות: עברית ויידיש. המדריכים, שהיו מעטים, הושאלו לעיתים קרובות לטובת הכוחות הלוחמים. בבית הספר הקטן שאיכלס 30 חניכים סך הכל בקושי היו אמצעי חבלה, שלא לדבר על חומרי לימוד.

כתבה על בית הספר הראשון להנדסה צבאית, פורסמה בעיתון 'דבר' ב-23.8.1978.

במהלך אחד מאימוני החבלה בבית הספר, חניך הדליק פתיל השהיה שהיה מחובר לנפץ. החניך, שרעד מרוב פחד, לא הצליח להעיף את הנפץ בזמן, וחיי רבים היו בסכנה. למרבה המזל המדריך, יוסי בן חורין, קפץ על החניך והעיף את הנפץ הרחק. החניך ניצל ללא פגע ובן חורין נפצע מרסיסים. התאונה הזו הביאה לניסוחו של סיסמה אלמותית שמלווה את חיל ההנדסה עד היום, אותה טבע אליעזר מירון, המפקד הראשון של בית הספר: "חבלן עושה טעות רק פעם אחת בחייו".

כיוון שהיה קושי רב להשיג ציוד הנדסי ראוי, הרוב אולתר בשטח. אנשי החיל השתמשו בתושיה, כושר המצאה ובמה שהשאירו הבריטים אחריהם כשעזבו, וגם בציוד מחברות בנייה גדולות, קבלנים, קיבוצים או אנשים פרטיים. המחסור במיקוש הוביל להמצאת מוקשי הדמה, ובהמשך גם לשימוש בטנקי דמה ותותחי דמה שהופעלו מרחוק וסייעו לצבא שהתמודד גם עם מחסור בציוד.

חייל מחיל הנדסה קרבית מניח שורת מוקשים במהלך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: יעקב סער, לע"מ.

אילתור זה שם המשחק

חיל ההנדסה לא קיבל תמיד את ההכרה לה הוא ראוי, למרות שחשיבותו בשדה הקרב היא עצומה. בבוקר ה-15 למאי, למחרת הכרזת המדינה, עלה חשש כבד מפלישה מתואמת של שבעה צבאות לשטח לישראל והעיב על מנהיגי המדינה החדשה. האלוף הטרי יוחנן רטנר, ראש אגף תכנון במטכ"ל למפקדת חיל ההנדסה נכנס לחדר ואמר:

"המפתח לבלימת שבעת הצבאות" כך אמר האלוף, "נתון בידי חיל ההנדסה".

אנשי ההנדסה הבטיחו שיעשו ככל יכולתם, כדי למנוע מצב בו ישראל נאלצת להתמודד עם שבע חזיתות במקביל. פיצוץ הגשרים מעל הירדן היה בין הפעולות הראשונות והקריטיות שעשה חיל ההנדסה באותה עת שנועד למנוע את פלישת הצבא הירדני לישובי עמק הירדן ועמק בית שאן. בחזית הדרומית זריעת מוקשים הייתה יעילה בעיכוב הצבא המצרי.

בהמשך, בפריצת דרך בורמה לירושלים הנצורה, מילא החיל תפקיד קריטי בהכשרת הדרך לבירה. מחסור בציוד הוביל לכך שחיילי חיל ההנדסה נאלצו לעיתים לעבוד בידיים חשופות. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, ערב כניסתה לתוקף של 'ההפוגה הראשונה' בין ישראל למדינות ערב. בחלק מהדרך, בין גבעת שאול למוצא, אף נעזרו אנשי ההנדסה בתוואי דרך רומאית עתיקה. פריצת של הדרך לירושלים הייתה קו חיים לתושביה הנצורים ויתרון מורלי אדיר ליישוב היהודי הנאבק על חייו.

אנשי חיל ההנדסה פרצו דרכים בכל מקום בו נדרשו. הקרבות הקשים והזמן הדוחק דרשו מהם לעיתים כושר המצאה לא יאמן, כמו זה שהדגימו ערב מבצע חורב, אז נדרשו כוחות צבא להגיע מבאר שבע לעזה, אך דרכם הייתה חסומה: גשם כבד שירד בסוף דצמבר 1948 הפך את אדמת הלס המדברית לבוץ טובעני. במשך ארבעה ימים ולילות עבדו פלסי חיל ההנדסה על הכנת הדרך למעבר הגדודים. הם השתמשו כמעט בכל דבר שמצאו בדרכם – רשתות, פחים, גזעי ברושים שהיו במקום ואפילו במעילים שפרסו על הדרך – כדי שגלגלי המשאיות הכבדות לא יתקעו בבוץ. כל זאת כדי לאפשר לכוחות צה"ל לעבור ולהגיע ליעד. עם תום המבצע, יגאל אלון, שפיקד על חזית הדרום, העביר מכתב הוקרה למפקד חיל ההנדסה על עבודתם המסורה של אנשיו.

מאז ועד היום, בכל המלחמות והמבצעים הגדולים של צה"ל – חיל ההנדסה תמיד נמצא צמוד לכוח הפריצה הראשוני. אף מפקד לא רוצה להיכנס לשטח לא מוכר ללא צוות הנדסי צמוד אליו, שיעזור לו לפלס את הדרך ולפנותה מסיכונים אפשריים.

גשר הגלילים על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. צילום: דובר צה"ל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המקצוענים שמצדיעים למוקשים

יש משהו נסתר בחיל ההנדסה, חיל שרבים לא מודעים לתחומי האחריות האדירים והמשתנים שלו, וגם לא לתפקיד הקריטי שמילאו אנשי ההנדסה באירועי לחימה היסטוריים של המדינה. אנשי ההנדסה הם המובילים של כל כוח צבאי. אף מפקד חי"ר או שריון לא מוכן לזוז בלעדיהם. המקצועיות והניסיון שלהם בפריצת דרכים והשמדת סיכונים הן בלתי ניתנות להחלפה.

זהו חיל קטן ומקצועי, שיחידותיו השונות עסוקות תמיד: גם תקופות לחימה וגם בזמני רגיעה. תחומי האחריות שלהן כוללים בין היתר חבלה, מיקוש ופינוי מוקשים, פריצת דרכים וחסימתן, הכנת מערכי ביצורים וקווי מכשולים, בינוי והריסת גשרים והפעלת ציוד הנדסי כבד. בחיל 3 גדודים סדירים: אסף, להב והמחץ, והיחידה המיוחדת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות).

מבצע "חומת מגן" להריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל בג'נין. בצילום, כוחות חיל ההנדסה בפעילות מבצעית בג'נין. צילום: דובר צה"ל.

האתגרים שעומדים בפני חיל ההנדסה משתנים כל העת. בעבר אפשר למנות את אתגר הגשרים בצפון, הגשר שחצה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, איום המטענים בלבנון, וכמובן בשנים האחרונות – חישוף המנהרות, כל אלה אתגרים שחיל ההנדסה ממציא עבורם פתרונות מתקדמים בכל עת.

ב-7 לאוקטובר הוקפצו כוחות ההנדסה למילואים ומאז הם עובדים ללא הרף בגזרות השונות, במיוחד במתן מענה הנדסי ייחודי ליחידות הפועלות בשטחי רצועת עזה.

חייל הנדסה בצפון הארץ, אוקטובר 2023. צילום: vlad_krivchansky

לוחמי הנדסה הם לוחמים לכל דבר שיש להם התמחות מקצועית גבוהה בתחומים ייחודיים אלו:

"אתה נדרש להיות חייל שמפעיל את הראש כל הזמן: איפה הכי נכון להטמין את המוקש, המטען או לבנת החבלה." מספר לנו מתן, לוחם הנדסה במילואים. "צריך להבין ששומרים בהנדסה על כזו רמה מבצעית גבוהה והשינויים וההתאמות כל כך תכופים שאם אני במקרה נאלץ לפספס אימון אחד במילואים זה מורגש מייד ובאימון הבא אני צריך לעבוד קשה פי כמה כדי לחזור לכשירות".

לצד הסיכונים הברורים, הוא מספר, יש לשירות בחיל ההנדסה יתרונות ברורים: "הסיכון בעבודה שלנו כל כך גבוה שהוא מייצר חברים טובים לכל החיים. חייבים לסמוך אחד על השני באלף אחוז". הסיכון הזה גורם לחיילי ההנדסה לתת משקל ראוי לסיכונים העומדים לפניהם בכל פעם שהם ניגשים לפירוק מטענים, או כפי שאמר קצין ההנדסה המזדהה כאורי, בראיון שנתן לעיתון ב-69' : "עד היום אני מצדיע לכל מוקש לפני שאני ניגש אליו".

מתוך ספר סוף מסלול פלחה"ן בז אוגוסט 2011 הנדסה קרבית: "אין מקום רחוק מידי, גם אם אין דרך, נסלול אותה…".

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

עם הכומתה האדומה עד כיסא הרמטכ"ל

המילים האחרונות שכתב הצנחן איתן נאוה, שמיהר לזנק מחוץ לתעלות ולהגן על חבריו בגבעת התחמושת, היו: "אנחנו הצנחנים לא נבייש את הפירמה". נאוה ז"ל הוא דוגמה אחת מני רבות לעוז הרוח ואומץ הלב של חטיבת הצנחנים. זהו סיפורה של החטיבה שנודעת בנעליה האדומות, בירכית, בכומתת הארגמן ובכך שלא פחות מעשרה רמטכ"לים צמחו מתוכה

צילום: דובר צה"ל, אתר הצנחנים

"חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו – אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כח." כך כתבה הצנחנית חנה סנש לחברי קיבוץ שדות ים בטיסתה מאיטליה ליגוסלביה ממנה לא שבה. גבורתה של חנה סנש קנתה לה מקום של כבוד במדף המיתוסים הישראלי, מדף שעמוס עד להתפקע בגבורתם של צנחניות וצנחנים, מאז ועד היום.

חנה סנש יושבת על ספסל בגינה בבודפשט, הונגריה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סנש נמנתה על קבוצת הצנחנים הראשונה של היישוב העברי – "צנחני היישוב"- שהתגייסו באומץ רב למשימה כמעט בלתי אפשרית, לעזור לאחיהם באירופה הנאצית. בראשית שנות הארבעים היו יהודי ארץ ישראל אחוזי אימה ודאגה למשפחותיהם וליהודי אירופה. השמועות על השמדה שיטתית של יהודים הפכו לעובדות מוצקות כבר ב-1942, ורבים מתושבי הארץ איבדו קשר עם יקיריהם, לאחר תבוסת הנאצים במלחמה הבינו כי משפחות שלמות נרצחו באירופה.

בתגובה למעשי הנאצים ועוזריהם ניסו חברי ההנהגה הציונית העולמית והמקומית וכן יהודי א"י לייצר כוחות צבאיים ודיפלומטיים שישלחו לסייע לאחים היהודים באירופה הבוערת, כך הוקם ארגון הפלמ"ח שבו עסקנו בהרחבה בכתבה המספרת על חטיבת הנח"ל, וכך הוקמה גם יחידת הצנחנים היהודים שנקראה בפשטות "צנחני היישוב". מעל 200 צעירים וצעירות הגיעו למיונים אולם פחות ממחצית התקבלו להמשך הקורס. בסופו של דבר הוכשרו כ-37 צנחנים ציוניים ויהודים בידי הצבא הבריטי ונשלחו למגוון משימות כמו איסוף מודיעין ומידע אודות הנאצים ועוזריהם.

שניים עשר מצנחני היישוב שיצאו למשימה המסוכנת באירופה נפלו בשבי מדינות האויב ושבעה מתוכם נרצחו. הצנחנים הנופלים הפכו לסמלי המאבק הציוני של המדינה שבדרך והונצחו בדרכים שונות. המפורסמת ביותר היא כמובן חנה סנש, ולצידה גיבורי חייל נוספים כמו אנצו סרני וחביבה רייק.

בימי ראשית המדינה, כשישראל בעיצומה של מלחמת הקוממיות (כפי שהקפיד בן גוריון לקרוא לה), על אדמת הארץ, שוב הוקם כוח לוחם צונח. הפעם היה זה במסגרת צבא ההגנה לישראל ולא כחלק מהמחתרות או הארגונים הצבאיים שהתקיימו לפני קום המדינה. בשנים ההם היו הצנחנים ידועים כלוחמי הצבא המנוסים ביותר, ונשלחו אל משימות הקרב הנועזות ביותר, מצויידים בנשק הישראלי החדש והמסעיר "עוזי", תחת פיקודו של המח"ט האגדי אריאל שרון.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל למרות שמם המחייב, על אף העובדה שבית הספר לצניחה הוקם בצה"ל עוד בשנת 1949, וחרף קורס הצניחה שעברו כל לוחמי הצנחנים (ואפילו חלק מאורזות המצנחים בראשית שנות ה-50), למרות כל אלה – מאז ועד ימינו אנו ביצעו הצנחנים שתי צניחות מבצעיות בלבד, שתיהן במבצע קדש.

ב-29.10.56 הופיעו בשמי סיני 16 מטוסי דקוטה מתוכם צנחו 395 חיילי צנחנים שזוהי צניחתם המבצעית הראשונה, ולמעשה הצניחה המבצעית הראשונה בצה"ל, מבצע קדש נפתח. ימים ספורים אחרי שצנחו סמוך לאזור המיתלה, צנחנים נוספים ביצעו צניחה מבצעית באזור א- טור. "עוד מהאוויר", סיפר אורי גץ שהיה לוחם סיירת שהשתתף בצניחה בשדה התעופה בא-טור, "ראינו את הכוחות המצרים בורחים מפנינו. לאחר שהוצנחנו, לא התפתח קרב במקום, ולמחרת עלינו בחזרה על מטוסי הדקוטה הצה"ליים שהונחתו בא-טור וסיימנו את משימתנו ללא הרוגים".

צנחנים אחרי הצניחה במתלה. צילום: אברהם ורד. מתוך אתר הצנחנים.

אבל גם כאשר הם אינם צונחים, ליחידת הצנחנים היה, ועודנו, תפקיד מרכזי וחשוב בהגנה על ישראל.

בגבעת התחמושת ובעיר העתיקה

אנדרטה לזכרם של חיילי חטיבת הצנחנים שנפלו על הגנת גבעת התחמושת, ירושלים. מתוך אוסף עפרה קציר לבית ברכיהו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

"בשתיים, שתיים ושלושים

נכנסו דרך הטרשים

לשדה האש והמוקשים

של גבעת התחמושת.

 

מול בונקרים מבוצרים

ומרגמות מאה עשרים

מאה וכמה בחורים

על גבעת התחמושת"

(יורם טהרלב).

בספר "הצנחנים בירושלים"- ספור המלחמה שנכתב בשיתוף מוטה גור, מפקד גדוד 55, נכתב כך: "תוך חגיגות יום העצמאות תשכ"ז הגיעו ידיעות ראשונות על כניסת צבאות מצרים לסיני. אט אט התרוקן העורף. בבית נשארו נשים, ילדים ו…צנחנים! טלפונים עצבניים מחיילי היחידה – 'נו, מתי אנחנו?'. אולם הציבור ידע: אם לא קראו לצנחנים, לא חושבים ברצינות."

בקרב הצנחנים הצטבר תסכול של שבועות, טרם פרוץ המלחמה, הידועים כ"תקופת ההמתנה". ישראל המדינה הצעירה, שנהנתה משקט יחסי של עשור ללא מלחמות קשות, צפתה בנשימה עצורה בצבאות הענק של אויבותיה השכנות נערכים על הגבולות. לצד הצורך ההולך וגובר מצד הציבור והצבא לנקוט בפעולות מנע, ממשלתו של לוי אשכול התקשתה להורות על היציאה לקרבות. לאחר לחץ ציבורי והמשך הפרובוקציות והתוקפנות של צבאות מצרים וסוריה, הודיעה הממשלה על פרוץ המלחמה ששינתה את ישראל לנצח ב-5 ביוני 1967. 

ביום זה חיילי הצנחנים כבר לא ישבו בביתם בהמתנה מורטת עצבים, אלא נלחמו בעוז מול שלושת צבאות הלגיון הערבי. הזירה הידועה ביותר הייתה העיר ירושלים, שלאחר קרבות עקובים מדם שוחררה מידי הירדנים ואוחדה לעיר אחת תחת ריבונות ישראלית. 

"ב-5 ביוני היום הגדול הגיע. המלחמה החלה. ההתרגשות רבה, מנצלים רגע לכתוב הביתה. מכתב אחרון? השעות חולפות, משדה הקרב מגיעות ידיעות נהדרות. ב-14:30 מגיעה הפקודה. עולים לירושלים!!!.", נכתב ב"אחריי" ביטאון הצנחנים בעריכת שמעון גרא, "ירושלים עיר במלחמה, אנשי הג"א מתרוצצים בכל עבר ואמבולנסים מפנים את הפצועים. התושבים מקדמים את פנינו, פתחו דירותיהם, הוגשו מטעמים, הרגשת שמחה והקלה פרצה מהתושבים כשהם ראו את הצנחנים".

ערב המלחמה עוד היסס חוסיין מלך ירדן האם להורות לצבאו להילחם בישראל, אולם לאחר שהוטעה לחשוב כי המצרים נוחלים הצלחה מסחררת בקרבות סיני, החליט להורות לצבאו להשתלט על מבנה האו"ם בדרום העיר (הוא "ארמון הנציב" הסמוך לטיילת ארמון הנציב בירושלים), ולהצטרף למערכה. ישראל המופתעת נקטה בתחילה בגישה הגנתית ועל כן סומנה גבעת התחמושת כאחד היעדים הראשונים לכיבוש. הגבעה, המשקיפה אל הר הצופים, הפכה לבונקר צבאי בימי המנדט הבריטי ושימשה כמחסן התחמושת של בית הספר לשוטרים. בימי מלחמת העצמאות נכבשה הגבעה בידי הירדנים ונשארה תחת שליטת הממלכה עד ליום ה-8 ביוני 67'. הירדנים ביצרו את גבעת התחמושת והפכו אותה לעמדת תצפית שניתקה את הר הצופים מירושלים המערבית. 

פלוגה 55 של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור הוקפצה לעיר.

הגבעה הייתה מבוצרת וממולכדת, ושלוש תעלות קשר גדולות, מבוצרות ומוגנות בבטון ובאבנים ירושלמיות הקיפו אותה. על חיילי הצנחנים של גדוד 55 הוטלה המשימה לכבוש את הגבעה, כשתוכנית החדירה למבצר הייתה להיכנס דרך תעלות הקשר כאשר כל מחלקה תיכנס מתעלה אחרת.

תעלות ובונקרים בגבעת התחמושת. שלושת התעלות היו צרות ומבוצרות והקשו מאוד על החיילים להגיע אל הבונקר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אלא שבפועל בחסות החשכה ותחת הכאוס השורר בשדה הקרב, לא הצליחו הכוחות להתנהל לפי התכנית המקורית. תעלות הקשר היו צרות מאוד והחיילים עמוסי הציוד והנשק לא הצליחו לנוע בתוכן בחופשיות בטח לא לגבות ולחפות זה על רעהו. מתוך כך החליטו מפקדי הצוותים להוציא מחוץ לתעלות לוחמים אוחזי מקלעונים שיגבו ויחפו על החיילים שבתוך התעלות.

הראשון לצאת היה איתן נאוה, בן מושב מולדת, חבר היאחזות הנח"ל באלמגור ולוחם בצנחנים. בהיאחזות הכיר את רעייתו שלוה ובמושב מולדת נולד בנם הראשון דורון. ב-5 ביוני עוד הספיק איתן להתארח בביתם של אזרחים ירושלמים בבית הכרם ולשחק עם בנם שהיה בן גילו של דורון בנו. 

במכתבו האחרון כתב לשלוה רעייתו , "אנחנו עומדים לצאת. אנחנו הצנחנים מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. לא נבייש את הפירמה". 

איתן נאוה ז"ל ובנו דורון. איתן מונצח בשיר "גבעת התחמושת" שכתב יורם טהרלב שלחם לצידו.

בליל הקרב היה זה איתן שמיהר לזנק מחוץ לתעלות. לאורך עשרות מטרים הוא גיבה את חבריו הלוחמים תוך שהוא רץ בשטחי האש ומפנה את הדרך לפניו, עד שנורה וצנח לתעלה, ימים ספורים אחרי שמלאו לו 23. על גבורתו העזה בקרב קיבל את עיטור הגבורה הבכיר מבין ציוני השבח בצה"ל.

כשהגיעו לוחמי הצנחנים אל לב הגבעה ואל הבונקר המרכזי הם נוכחו לגלות כי קשה לחדור את הקירות המזוינים של הבונקר. כעבור שעות, כשהכוח ששרד את הקרב מונה כשבעה חיילים סך הכל (!), הצליחו הכוחות לפוצץ את הבונקר ולהכריע את הקרב לטובת ישראל.

36 צנחנים נהרגו בקרבות גבעת התחמושת, חמישה עשר חיילים קיבלו ציוני שבח בדרגות שונות. 

הקרב ההירואי על גבעת התחמושת, והאבדות הרבות של הצנחנים בעיר, משתלבים בזכרון הלאומי על חזרתו של הכותל המערבי לעם היהודי. ב-7 ביוני כבשו הצנחנים את הר הזיתים ומשם ההשתלטות על "העיר העתיקה" על רובעיה השונים הייתה קצרה. המערכה על ירושלים, שכלל לא הייתה מתוכננת בימי תקופת ההמתנה, הפכה לאחת החזיתות הבוערות והמדממות, מעל 180 חיילים נהרגו במהלכה ועוד רבים נפצעו. כ"ח באייר, היום בו כבשו הצנחנים את הכותל המערבי הפך ליום חג, "יום ירושלים", בו מציינים את איחודה של העיר ונכסיה הדתיים והתרבותיים של ישראל והעם היהודי. 

הרב גורן תוקע בשופר על מול הכותל המערבי. "אני האלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צבא ההגנה לישראל, הגעתי למקום הזה כדי להישאר בו לנצח!" צילום: דוד רובינגר. מתוך ארכיון התצלומים הלאומי.

כמובן ששום כתבה על הצנחנים בששת הימים אינה שלמה בלי התמונה הזאת: 

צילום: דוד רובינגר, ארכיון התצלומים הלאומי.

התמונה, שצולמה על ידי דוד רובינגר מנציחה את שלושת הלוחמים: ציון כרסנטי (משמאל), יצחק יפעת (במרכז) וחיים אושרי (מימין), ומאחור בקטן הצנחן חיים כהן. "הצנחנים הבוכים", הייתה לאחת התמונות המפורסמות ביותר מהמלחמה ובכלל, התמונה פורסמה בין היתר גם ב"ניו יורק טיימס", ימים ספורים לאחר תום המלחמה וכן במגזין "לייף". 

 

חטיבה קטנה עם שפם

כרזה משנת 1971: "האמיצים לצנחנים – מפגן צניחה לימה של תל-אביב". עיצוב: קרמן-קרמן עיצוב, מתוך ארכיון תל אביב-יפו, עיריית תל אביב-יפו.

קשה לנתק את מורשת הצנחנים מכיסא המפקד הבכיר בצה"ל. עשרה מרמטכ"לי צה"ל צמחו בחטיבה ביניהם: מוטה גור, בני גנץ, אביב כוכבי, משה 'בוגי' יעלון, דן שומרון, משה לוי ('מוישה וחצי') והרצי הלוי. חיילי הצנחנים שהיו לוחמי העילית של צה"ל מרגע היווסדה של החטיבה, הפכו עם השנים לחוד החנית של צה"ל. גדודי הלוחמים "אפעה", "פתן" ו"צפע" וכן סיירת הצנחנים והיחידות המיוחדות של החטיבה, מציבים סטנדרט לחימה ופיקוד שהצמיח את הטובים במפקדי צה"ל. במהלך מתקפת הפתע והטבח של חמאס בשבעה באוקטובר, פעלו סיירת הצנחנים וגדוד 890 לשחרור קיבוץ בארי וקיבוץ כפר עזה. בקרבות, שנמשכו כיומיים, טיהרו הלוחמים את הקיבוצים ושיחררו את המשפחות שהיו נצורות במקלטים שעות ארוכות. במהלך קרבות אלה איבדה החטיבה שישה עשר לוחמים.

בני גנץ עם כומתת הצנחן וכנפי הצניחה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין צילום: חיים זך, מתוך אתר צה"ל.

עם הנעליים האדומות והמדים המשונים, עם פלאט טופ או נגב, לוחמי הצנחנים ממשיכים להיות מטובי הלוחמים של צה"ל, או במילותיו של הצנחן איתן נאוה ז"ל, "אנחנו הצנחנים, לא נבייש את הפירמה". 

חיילי צנחנים, צילום: דובר צה"ל.

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

המילים הראשונות של רוני קובן

רוני קובן חושף מהן המילים הראשונות שלו ואיך הן השפיעו על חייו והפכו אותו למי שהוא היום

רוני קובן. צילום: אבישג שאר-ישוב

לרכישת כרטיסים למפגש הראשון עם אבי נשר לחצו כאן

"נדמה לי שהמילים הראשונות שלי היו שאלות.

אני מתכוון למילים ראשונות שהתחברו לתחושה פנימית, למשהו שארצה לעשות בעתיד.

אלה שאלות שהקלטתי ברדיו טייפ דאבל קאסט שקיבלתי מהוריי כשהייתי ילד. ישבתי שעות מול הפלא הזה, מגיש שירים וביניהם מראיין את…אחותי הקטנה חנה. בגיל 4 היא התגלתה כמרואיינת נפלאה –  מצחיקה, ספונטנית, סקרנית.

הרגעים הכי טובים היו כשהיא הייתה מגיעה לשיא של סיפור או בדיחה ושותקת. ופתאום הייתה בינינו הבנה כזאת –  שקטה – שיכלה להתקיים רק בין שנינו. את התוכניות המשותפות האלה שלה ושלי היינו שומעים באוטו, בנסיעות משפחתיות בחו״ל.

מאז גדלתי. שאלתי שאלות בארץ ובעולם. הדלאי לאמה, אהרון ברק, נעמי שמר, יהודה עמיחי. את כולם זכיתי לפגוש, לשאול שאלות. מכולם השכלתי. עם השנים למדתי שהשאלות שלי פחות חשובות. מה שחשוב זה התשובות. ובעיקר הכמיהה לרגע הזה שבו קורה ביני ובין המרואיין משהו חדש, לא צפוי, רגע של אמת.

הרבה פעמים הרגע הזה שבו האמת סוף סוף יוצאת החוצה הוא רגע של שתיקה. של מבט. רגע של התרחשות. אתם יודעים מה – הרבה פעמים זה רגע ללא מילים. ככה זה, עוברים חיים שלמים רק כדי לחזור לרגעים ההם מול הטייפ עם אחותי כשנהננו לשתוק יחד. וכאילו אז כשהיינו ילדים היו בין שנינו כל האפשרויות, כל המילים שבעולם.

אני מזמין אתכם לחזור איתי למילים הראשונות של אבי נשר, שלמה ארצי, אתגר קרת ועוד דמויות מרתקות ומפתיעות (פרטים בהמשך)."

המפגש הראשון, עם איש הקולנוע אבי נשר, ייערך ב- 22 בינואר, בשעה 20:00, באודיטוריום הספרייה הלאומית בירושלים – נותרו כרטיסים אחרונים!

קצת על סדרת "מילים ראשונות":

זו סדרה בת 6 מפגשים, פעם בחודש, שייערכו כולם במשכן החדש של הספרייה הלאומית, מול מספר מוגבל של צופים. בכל מפגש חד-פעמי כזה, ישוחח רוני קובן עם דמות מרתקת ומוכרת ממרכז הציבוריות הישראלית ויחד איתו ישוב קובן אל המילים הראשונות שלו – בילדות, בכתיבה, ביצירה – ואל הסיפורים, הסודות והתובנות שמסתתרים מאחוריהן.

 במהלך השיחה ידברו קובן ואורחיו גם על היצירות האחרונות שכתבו ויבחנו גם אותן בראי היצירות הראשונות.

במפגש הראשון ישוחח קובן עם הבימאי והתסריטאי המוערך, אבי נשר, שהשפיע על הקולנוע הישראלי בסרטים שכתב וביים וגם כמנטור ליוצרים ויוצרות צעירים. מה היה התסריט הראשון שכתב, מתי החליט להיות יוצר קולנוע ולמה ג'וליה רוברטס חייבת לו את הקריירה שלה? נשר מגיע לשיחה אינטימית עם רוני קובן ופותח בפנינו את המגירות בהן הוא שומר תסריטים ראשונים וזיכרונות.

שירה | איך היה מותה עדין כמוה

שירים חדשים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

טלי אסא, אגם, פחם וגרפיט על נייר, 70X50 ס"מ, 2020

דנה אמיר

ביום שבו קברת את בתך

פָּנַיִךְ נִצְמְדוּ אֶל פָּנַי, מְבַקְּשִׁים לְהַעֲרוֹת אֲוִיר שֶׁנִּלְקַח בְּאַחַת

עַל קַו הַלֵּב

.

וְהַיַּלְדָּה, יָפָה כְּאַגָּדַת חֹרֶף

יָדַעְתִּי רַק אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת הָאֳפָנִים שֶׁבָּהֶם נָדְדָה מִמַּעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה,

וּשְׂעָרָהּ הַבָּהִיר שֶׁשָּׁב וְצִמֵּחַ כְּנֶגֶד הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ

וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה פֶּה

.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בְּאִבְחַת בֹּקֶר אַחֲרוֹן, חֲשׁוּךְ כּוֹכָבִים, מָשַׁכְתְּ אֶת חַיֶּיהָ אֵלַיִךְ

כְּדִמְעָה הַשָּׁבָה אֶל הָעַיִן,

אֵיךְ עָרַכְתְּ אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת אֵצֶל

כִּסְּאָהּ הָרֵיק, אֵיךְ, חֵרֶף תַּעֲנִית הַגּוּף,

לַוְיַן הַזְּמַן הַמַּמְאִיר, הַיּוֹרֵד תַּחְתִּיּוֹת,

נִזְעַק לְהַחְזִיק בָּךְ

.

אֵיךְ הָיָה מוֹתָהּ עָדִין כָּמוֹהָ. הִבְהוּב רֶגַע אֶחָד, וּמָה שֶׁבָּא מִן הָאוֹר

שָׁב אֵלָיו. מְכָלִים שֶׁל אַהֲבָה דְּרוּשִׁים הָיוּ לָרֶגַע הַזֶּה. שְׁעוֹת יַעַר

לְאֹרֶךְ דְּרָכִים לֹא כְּתוֹבוֹת, עַד נִבְקְעוּ כָּל הַדְּרָכִים.

.

עַכְשָׁו הִיא עֲקֵבוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ, פְּעוּרִים,

כִּגְרוֹנוֹת בִּתְפִלָּה. עַכְשָׁו כָּל שְׁלוּחוֹתֶיהָ

הוֹלְכוֹת אֵלֶיהָ. נָחָה הַיָּד הַמְּדַבֶּרֶת, נָח הַנָּשׁוּךְ,

הַפּוֹעֵם, הַחוֹלֶה.

דְּקִירַת הַלֵּב, רַק הִיא,

לְאֵין סוֹף.

.

מהרו

עָרֵינוּ רֵיקוֹת. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת בִּכְיֵנוּ מֵעַל יַמִּים וְגִדְרוֹת תַּיִל, קָרוּסֵלוֹת

חוֹרְצוֹת מַעְגָּלִים בָּאֲוִיר הַמִּתְדַּלְדֵּל, צְרִיפֵי עֵץ מָטִים לִנְפֹּל,

פְּגִיעִים לָאֵשׁ

.

אִם שְׁעַת רָצוֹן הִיא, חֲבֹק אֶת הַתִּינוֹקוֹת

לְבַל יָקִיצוּ נִבְהָלִים אֶל הֹלֶם הַחֲשֵׁכָה, לְבַל יִכְבּוּ מִכּוֹחַ

קֹר פִּתְאוֹם

וְאֶת הָאִמָּהוֹת הַשָּׁבוֹת אֶל הַחוֹף לָמוּת

חֲבֹק, לְבַל יִזְלֹג זְמַנָּן הַסָּמִיךְ אֶל

פִּיּוֹת הַיְּלָדִים

.

יָגוֹן חוֹרֵךְ אֶת הַמְּבוֹאוֹת, אֶת דַּלְתוֹת הַבָּתִּים.

הוֹ, יְדִיעוֹת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהֶן, מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נִפְקֹד עוֹד,

גּוּפִים שֶׁהָפְכוּ אֶבֶן.

.

רְחָבִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה וְאָנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכָם.

בַּקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בֵּין כַּדֵּי הֶחָלָב הָרֵיקִים, בְּתוֹךְ מַחְרְאוֹת הַצִּפּוֹרִים.

מַהֲרוּ, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חֲשֵׁכָה,

כִּי שַׁקְרָן הַזְּמַן

.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. ספרה האחרון, "שתיים אוחזות", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

טליה סיידל כהן

הד מבטינו

וּבְעֵת שְׁעוֹת הֵעָלְמִי אָבוֹא

בְּתוֹךְ מְבוֹאוֹת הַמַּיִם –

וְכָל הֵדֵי רִקְמַת עוֹרָם יִגְאוּ בֵּין הַכְּתָלִים –

מַפַּת הַחוֹל טְבוּעָה, טוֹמֶנֶת

רֶסֶס הַגַּפַּיִם. עוֹפוֹת שָׁמַיִם כְּאַלְחוּט

יַבְהִילוּ אֶת קוֹלִי –

.

קְרִיעַת מֵיתָר. צִפְחַת גָּרוֹן

שִׁבְרֵי קַרְנִית הָעַיִן –

אִבְחָה חוֹתֶכֶת, מְהַסָּה, בֵּינוֹת לָאֳרָנִים

מִלּוֹת הַצֵּל, כְּאֶצְבָּעוֹת, טָבְעוּ בְּתוֹךְ הָאַיִן –

אָנָּא הָשִׁיבוּ. נְשִׁימוֹת. אֵדֵי הַדָּם אִלְּמִים.

.

הַבִּיטוּ מַעְלָה – הַיְּלָדִים

עַל פְּנֵי כִּבְשָׁן גָּבוֹהַּ

עוֹלִים בַּמְּסִלּוֹת אֶל עָל, מִבַּעַד לַפְּתָחִים –

אֶל תּוֹךְ שְׁנָתָם צִפּוֹר תִּפֹּל, בְּתוֹךְ

גְּרוֹנָם לִנְגֹּעַ

תַּבְהִיל כָּנָף עֵת תַּהֲלֹם

אוֹתוֹת דּוֹלְקִים כָּבִים –

.

אִוְשַׁת קוֹלָם עֵת יִנָּשְׂאוּ

מִן הַיְּאוֹר לִנְבֹּעַ,

הַסְכִּיתוּ – עֶרֶשׂ סִימָנָם

נִשְׂרַג בֵּין הַכְּבִישִׁים –

בֵּין הַשִּׂיחִים חוּטֵי שֵׂעָר, תָּאֵי עוֹרָם לִנְגֹּהַּ

בַּת צֵל תַּנִּיחַ הַגֻּמּוֹת בַּשֶּׁקַע, חֲרִישִׁית –

.

פִּקְּחוּ –

הֵן סִימָנֵינוּ כָּאן, בְּתוֹךְ סִדְקֵי עַרְבַּיִם,

בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּשְׁחִירִים.

מִקְשַׁת הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת פֶּתַח עַפְעַפַּיִם

בֵּינוֹת הַתַּיִל, בַּחוֹלוֹת, עוֹדֵנוּ אֲרוּגִים –

.

מִבַּעַד צֶלַע הַבֵּטוֹן – הֶמְיַת קוֹלֵנוּ נֹהַר

תַּכְלִיל אֶגְלֵי פָּנֵינוּ יִתְאַבֵּךְ, וְהַגַּלִּים –

יַרְחִיקוּ עַד צַמֶּרֶת יָם, כְּאַבְקָנִים לִגְמֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר יַדְכֶם תֻּנַּח – עוֹדֵנוּ נִשָּׂאִים –

.

אַל נָא תַּנִּיחוּ הֶרֶף, כִּי גַּלְעִין הַחֹשֶׁךְ מַטָּה

לוֹפֵת קְנֵה צַוָּארֵנוּ הַלּוֹחֵשׁ מִן הַבְּקִיעִים

אַלְפֵי חוּטֵי זְכוּכִית נִשְׁלַח מִתּוֹךְ אַדְמַת הַלַּיְלָה

הִבְהִילוּ הַדִּמּוּת לָתוּר אוֹתָנוּ, אֲבוּדִים –

.

הָשִׁיבוּ אֶל קְטָבִים, הָשִׁיבוּ זְמַן, הָשִׁיבוּ מַיִם –

מִדֵּי זְרִיחָה, עֵת אוֹר יֻסְתַּר, נִפְרֹם הָאֲרִיגִים

אֲשֶׁר עָטְפוּ עֵינֵינוּ הַטְּווּיוֹת עִם בּוֹא הַלַּיִל

אֲשֶׁר גִּלְּמוּ פְּקָעוֹת הַמַּמְתִּינוֹת עַד תַּשְׁקִיפִים –

.

בֵּין הָרְגָבִים פִּסּוֹת הַזֹּךְ, רִפְרוּף הוֹמֶה עֲדַיִן –

הוֹשִׁיטוּ נָא רִשְׁתוֹת הַהֲשָׁבָה מִן הַשְּׁחָקִים,

הוֹבִילוּ הַסְּפִינוֹת בִּמְאוֹדָן, בְּחֹרֶשׁ מַיִם –

אֶל תּוֹךְ רַחְמָן אִסְפוּ הֵד

מַבָּטֵינוּ, פּוֹעֲמִים –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

רמי לאון יולזרי

פְּיֵטָה

וְאֵלֶּה הֵם נוֹזְלֵי גּוּפָהּ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי

הַמְּכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ: הַזֵּעָה הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח,

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, הַנַּזֶּלֶת הַנּוֹטֶפֶת מֵהָאַף, הַדָּם

הַמִּתְפָּרֵץ מֵהַנְּחִירַיִם אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי. דָּם נִמְסָךְ

אֶל הַנּוֹזְלִים הַשְּׁקוּפִים, אוֹרֵג בְּחוּטֵי רִקְמָה דַּקִּים

אֶת תַּכְרִיךְ הַמַּיִם הָעוֹטֵף אֶת יַלְדָּהּ.

.

*

הַיּוֹם בּוֹ בְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, הָיָה יוֹם רָגִיל וּבְכָל

זֹאת שׁוֹנֶה. הָיוּ סִימָנִים שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי: לֹא הָיוּ

נְמָלִים עַל מִשְׁטַח הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח וְלֹא חֲתוּלִים

בֶּחָצֵר וַחֲצָבִים, שֶׁגִּבְעוֹלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים הֵם

הַצִּנּוֹרוֹת דַּרְכָּם עוֹלָה תּוּגָה מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

פָּרְחוּ שֶׁלֹּא בְּעִתָּם.

.

*

כְּשֶׁבְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, עָנָן חָלַף עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְכַּסֵּינוּ שְׁנֵינוּ בְּצֵל. מֵאָז, תְּנוּעַת חַיַּי הִיא

תְּנוּעַת גַּעְגּוּעַ, לוּלְאַת דָּם הַזּוֹרֵם מִלִּבִּי וְאֵלָיו.

.

*

כְּשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בִּבְנָהּ שֶׁמֵּת, חֲצִי סַהַר מַלְבִּין

בְּלֶחְיָהּ, קַרְנָיו מְאִירוֹת סֻלָּם שֶׁרֹאשׁוֹ נוֹגֵעַ

בַּשָּׁמַיִם, עָלָיו הִיא וּבְנָהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

.

*

בְּנָהּ, בָּרְגָעִים שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, יָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

לְדִמְעוֹתֶיהָ רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

.

*

עֵינֶיהָ צָפוֹת בְּחַלְלֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ אֲגַמִּים בְּלֹעוֹת

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ. כְּשֶׁבָּאוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת עַל בְּנָהּ

הַמֵּת, לַבָּה רוֹתַחַת זוֹרֶמֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיהָ.

מָה שֶׁצָּף, עָתִיד לִשְׁקֹעַ וּמָה שֶׁשָּׁקַע הוּא הוֹוֶה

מִתְמַשֵּׁךְ.

.

*

מִתַּחַת לָעֲנָנִים מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הוּא מְרַחֵף,

הַמֵּת שֶׁעָלָה מִן הַחוֹל. נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו שֹׁבֶל אָרֹךְ,

צִבְעוֹ הוּא הַסָּגֹל שֶׁל הַיָּגוֹן.

.

*

הַיָּד אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּעַצְמָהּ וְהָעַיִן אֵינֶנָּה

יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. כְּשֶׁהִיא מְשַׁלֶּבֶת אֶת

יָדֶיהָ וּמְרִימָה אֶת מַבָּטָהּ נִגְלוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת:

לְהָרִים בִּזְהִירוּת סִתְוָנִית רְמוּסָה, לְלַוּוֹת נְמָלָה

בְּמַסָּעָהּ, לִצְפּוֹת בִּשְׁקִיעָה אִטִּית מִבַּעַד לְתַחֲרַת

עֲצֵי אֹרֶן.

.

רמי לאון יולזרי הוא מטפל בזן־שיאצו ומורה לזן־צ'י קונג. מחזור שירים פרי עטו התפרסם בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.

 .

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מירה רן, סתיו זיתוני ודליה סיני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן