בימיה הראשונים של מדינת ישראל עבד הלל אל-דאג (אולדק במקור) כמהנדס ב"סולל בונה" בסלילת כביש עוקף רמלה, בין חולדה למסמיה. בוקר אחד, כשהגיע אל-דאג לאזור העבודות, הופתע לגלות שהטרקטורים שלו נעלמו מהשטח. אל-דאג המודאג מיהר לקיבוץ השכן, נען, בתקווה שאולי שם ידעו מה עלה בגורל הטרקטורים היקרים. שם, יושבים על הדשא ונחים, הוא פגש קבוצת חיילים וביניהם סמח"ט גבעתי, מאירק'ה דוידזון. אחרי שהציג את עצמו ותהה לגורל הטרקטורים, פנה אליו הסמח"ט בשאלה משלו:
"אתה מהנדס?" הוא שאל מייד.
"כן" עניתי.
"טוב מאוד, אתה מגויס. אנחנו צריכים מהנדס לגבעתי."
(מתוך הספר "תולדות חיל ההנדסה")
בין שאר הצרכים שהתגלו בצבא הצעיר והחדש עם הקמתו, עלה גם צורך דחוף באנשי הנדסה מנוסים ומקצועיים. מציאת אנשים מתאימים לא הייתה קלה בכלל, וצה"ל חיפש אותם תחת כל עץ וטרקטור רענן. אל"מ (במיל') אל-דאג, אגב, נשאר בחיל ההנדסה, התקדם בשרשרת הפיקוד, ואף הפך לקצין הנדסה ראשי בשנים 1958-1964.
הנדסה משחר ההיסטוריה
הביצורים הראשונים בעולם נמצאים בשטחה של ישראל – הם נבנו ביריחו באלף השביעי לפני הספירה. חשיבה הנדסית נדרשה בכל מקום ובכל תקופה כאמצעי להגנה ולהתקפה – אבותינו השתמשו בה כדי לדעת איך להטיל מצור אפקטיבי, ואיך להתגונן מפני מצור שהוטל עליהם. יישוב היהודי המתחדש בארץ נדרש לפתרונות כדי להגן על עצמו מפני פעילות עוינת של ערביי ישראל ובני בריתם. חוקי המנדט אסרו על יהודים לשאת נשק ולכן אנשי ההנדסה של המחתרות הקימו "סליקים" בקיבוצים ובישובי-ספר. מחבואי נשק אלה התגלו כחיוניים ערב הקמת המדינה.
ראשוני המהנדסים שעסקו בחשיבה כיצד נכון להגן על היישובים היהודים בישראל התאגדו ב-1934, עת הוקמה המחלקה הטכנית של ה"הגנה". הם עסקו בתכנון והקמת ביצורים בישובי הספר ובערים מעורבות ושיא פעילותם היה בהקמת ישובי "חומה ומגדל" בשנים 1936-1939. היה זה מבצע הנדסי-צבאי-התיישבותי רחב היקף לתפיסת נקודות אסטרטגיות בישראל, בו הוקמו במקומות שונים בארץ ישובים תוך יום אחד בלבד. אנשי המחלקה הטכנית של "ההגנה" מילאו תפקיד קריטי בתכנון המבצע המורכב, באופן שיהיה אפקטיבי, ישים ובטיחותי: מבעוד מועד הוכנו כל החומרים מפורקים. לצד מגדל עץ נבנתה חומה שהקיפה את היישוב והורכבה משני קירות עץ מקבילים שחצץ מילא את הרווח ביניהם. כך הוקמו הקיבוצים ניר דוד, חניתה, שער הגולן, דן, דפנה ובסך הכל יותר מ-50 ישובים.
הפעולות הראשונות שדרשו ידע הנדסי-צבאי מתקדם ביישוב העברי, זמן לא רב לפני מלחמת העצמאות, היו פיצוץ גשרים אסטרטגיים בידי לוחמי הפלמ"ח ב'ליל הגשרים' ביוני 1946, ופיצוץ אגף במלון "המלך דוד" בידי אנשי אצ"ל. רבים אחרים ממי שיהפכו לאנשי ההנדסה של צה"ל רכשו את הניסיון שלהם במסגרת הבריגדה בצבא הבריטי. ביניהם גם עמנואל שחר, מי שיהפוך למפקד הראשון של חיל ההנדסה עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל.
שני אוהלים ובניין ישן איכלסו את בית הספר הראשון להנדסה באיזור ג'ליל – גלילות של היום, שהוקם כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת העצמאות כדי להכשיר במהירות הנדרשת אנשים במקצועות ההנדסה. תנאי הלימוד לא היו מזהירים, בלשון המעטה: הלימודים התקיימו בתחילה בשתי שפות: עברית ויידיש. המדריכים, שהיו מעטים, הושאלו לעיתים קרובות לטובת הכוחות הלוחמים. בבית הספר הקטן שאיכלס 30 חניכים סך הכל בקושי היו אמצעי חבלה, שלא לדבר על חומרי לימוד.
במהלך אחד מאימוני החבלה בבית הספר, חניך הדליק פתיל השהיה שהיה מחובר לנפץ. החניך, שרעד מרוב פחד, לא הצליח להעיף את הנפץ בזמן, וחיי רבים היו בסכנה. למרבה המזל המדריך, יוסי בן חורין, קפץ על החניך והעיף את הנפץ הרחק. החניך ניצל ללא פגע ובן חורין נפצע מרסיסים. התאונה הזו הביאה לניסוחו של סיסמה אלמותית שמלווה את חיל ההנדסה עד היום, אותה טבע אליעזר מירון, המפקד הראשון של בית הספר: "חבלן עושה טעות רק פעם אחת בחייו".
כיוון שהיה קושי רב להשיג ציוד הנדסי ראוי, הרוב אולתר בשטח. אנשי החיל השתמשו בתושיה, כושר המצאה ובמה שהשאירו הבריטים אחריהם כשעזבו, וגם בציוד מחברות בנייה גדולות, קבלנים, קיבוצים או אנשים פרטיים. המחסור במיקוש הוביל להמצאת מוקשי הדמה, ובהמשך גם לשימוש בטנקי דמה ותותחי דמה שהופעלו מרחוק וסייעו לצבא שהתמודד גם עם מחסור בציוד.
אילתור זה שם המשחק
חיל ההנדסה לא קיבל תמיד את ההכרה לה הוא ראוי, למרות שחשיבותו בשדה הקרב היא עצומה. בבוקר ה-15 למאי, למחרת הכרזת המדינה, עלה חשש כבד מפלישה מתואמת של שבעה צבאות לשטח לישראל והעיב על מנהיגי המדינה החדשה. האלוף הטרי יוחנן רטנר, ראש אגף תכנון במטכ"ל למפקדת חיל ההנדסה נכנס לחדר ואמר:
"המפתח לבלימת שבעת הצבאות" כך אמר האלוף, "נתון בידי חיל ההנדסה".
אנשי ההנדסה הבטיחו שיעשו ככל יכולתם, כדי למנוע מצב בו ישראל נאלצת להתמודד עם שבע חזיתות במקביל. פיצוץ הגשרים מעל הירדן היה בין הפעולות הראשונות והקריטיות שעשה חיל ההנדסה באותה עת שנועד למנוע את פלישת הצבא הירדני לישובי עמק הירדן ועמק בית שאן. בחזית הדרומית זריעת מוקשים הייתה יעילה בעיכוב הצבא המצרי.
בהמשך, בפריצת דרך בורמה לירושלים הנצורה, מילא החיל תפקיד קריטי בהכשרת הדרך לבירה. מחסור בציוד הוביל לכך שחיילי חיל ההנדסה נאלצו לעיתים לעבוד בידיים חשופות. המבצע הושלם ממש ברגע האחרון, ערב כניסתה לתוקף של 'ההפוגה הראשונה' בין ישראל למדינות ערב. בחלק מהדרך, בין גבעת שאול למוצא, אף נעזרו אנשי ההנדסה בתוואי דרך רומאית עתיקה. פריצת של הדרך לירושלים הייתה קו חיים לתושביה הנצורים ויתרון מורלי אדיר ליישוב היהודי הנאבק על חייו.
אנשי חיל ההנדסה פרצו דרכים בכל מקום בו נדרשו. הקרבות הקשים והזמן הדוחק דרשו מהם לעיתים כושר המצאה לא יאמן, כמו זה שהדגימו ערב מבצע חורב, אז נדרשו כוחות צבא להגיע מבאר שבע לעזה, אך דרכם הייתה חסומה: גשם כבד שירד בסוף דצמבר 1948 הפך את אדמת הלס המדברית לבוץ טובעני. במשך ארבעה ימים ולילות עבדו פלסי חיל ההנדסה על הכנת הדרך למעבר הגדודים. הם השתמשו כמעט בכל דבר שמצאו בדרכם – רשתות, פחים, גזעי ברושים שהיו במקום ואפילו במעילים שפרסו על הדרך – כדי שגלגלי המשאיות הכבדות לא יתקעו בבוץ. כל זאת כדי לאפשר לכוחות צה"ל לעבור ולהגיע ליעד. עם תום המבצע, יגאל אלון, שפיקד על חזית הדרום, העביר מכתב הוקרה למפקד חיל ההנדסה על עבודתם המסורה של אנשיו.
מאז ועד היום, בכל המלחמות והמבצעים הגדולים של צה"ל – חיל ההנדסה תמיד נמצא צמוד לכוח הפריצה הראשוני. אף מפקד לא רוצה להיכנס לשטח לא מוכר ללא צוות הנדסי צמוד אליו, שיעזור לו לפלס את הדרך ולפנותה מסיכונים אפשריים.
המקצוענים שמצדיעים למוקשים
יש משהו נסתר בחיל ההנדסה, חיל שרבים לא מודעים לתחומי האחריות האדירים והמשתנים שלו, וגם לא לתפקיד הקריטי שמילאו אנשי ההנדסה באירועי לחימה היסטוריים של המדינה. אנשי ההנדסה הם המובילים של כל כוח צבאי. אף מפקד חי"ר או שריון לא מוכן לזוז בלעדיהם. המקצועיות והניסיון שלהם בפריצת דרכים והשמדת סיכונים הן בלתי ניתנות להחלפה.
זהו חיל קטן ומקצועי, שיחידותיו השונות עסוקות תמיד: גם תקופות לחימה וגם בזמני רגיעה. תחומי האחריות שלהן כוללים בין היתר חבלה, מיקוש ופינוי מוקשים, פריצת דרכים וחסימתן, הכנת מערכי ביצורים וקווי מכשולים, בינוי והריסת גשרים והפעלת ציוד הנדסי כבד. בחיל 3 גדודים סדירים: אסף, להב והמחץ, והיחידה המיוחדת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות).
האתגרים שעומדים בפני חיל ההנדסה משתנים כל העת. בעבר אפשר למנות את אתגר הגשרים בצפון, הגשר שחצה את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, איום המטענים בלבנון, וכמובן בשנים האחרונות – חישוף המנהרות, כל אלה אתגרים שחיל ההנדסה ממציא עבורם פתרונות מתקדמים בכל עת.
ב-7 לאוקטובר הוקפצו כוחות ההנדסה למילואים ומאז הם עובדים ללא הרף בגזרות השונות, במיוחד במתן מענה הנדסי ייחודי ליחידות הפועלות בשטחי רצועת עזה.
לוחמי הנדסה הם לוחמים לכל דבר שיש להם התמחות מקצועית גבוהה בתחומים ייחודיים אלו:
"אתה נדרש להיות חייל שמפעיל את הראש כל הזמן: איפה הכי נכון להטמין את המוקש, המטען או לבנת החבלה." מספר לנו מתן, לוחם הנדסה במילואים. "צריך להבין ששומרים בהנדסה על כזו רמה מבצעית גבוהה והשינויים וההתאמות כל כך תכופים שאם אני במקרה נאלץ לפספס אימון אחד במילואים זה מורגש מייד ובאימון הבא אני צריך לעבוד קשה פי כמה כדי לחזור לכשירות".
לצד הסיכונים הברורים, הוא מספר, יש לשירות בחיל ההנדסה יתרונות ברורים: "הסיכון בעבודה שלנו כל כך גבוה שהוא מייצר חברים טובים לכל החיים. חייבים לסמוך אחד על השני באלף אחוז". הסיכון הזה גורם לחיילי ההנדסה לתת משקל ראוי לסיכונים העומדים לפניהם בכל פעם שהם ניגשים לפירוק מטענים, או כפי שאמר קצין ההנדסה המזדהה כאורי, בראיון שנתן לעיתון ב-69' : "עד היום אני מצדיע לכל מוקש לפני שאני ניגש אליו".
