צילה היתה בין הראשונות שהגיעו למקלט. היא באה הישר מבית החולים, כשעינה האחת, שאותה כמעט איבדה, עדיין חבושה. איתה הגיעו גם תמר וארבעת התינוקות שלה; שרה, קיבוצניקית שבעלה ניסה לרצוח אותה; כרמלה, שהגיעה עם 20 תפרים בראשה ותחושה מוצקה שלעולם לא תצליח לחמוק מבעלה המאיים לרצוח אותה; ואחרונה אחרונה שולה, אם לחמישה, שהרימה את חולצתה כדי להראות לנו את חזה וגבה, שהיו מכוסים בצלקות של סכינים וכוויות סיגריות.

כל אותן נשים הגיעו אלינו משום שהיו בטוחות כי הפעם הבאה בה יספגו מכות מבעליהן תהיה גם הפעם האחרונה בחייהן. הן הגיעו אלינו כיוון שפחדו למות, ולא היה להן לאן ללכת. הדירה בחיפה, אמרו, היא תחנתן האחרונה. לא, אמרנו אנחנו, אתן תצאו מכאן ותחזרו לחיות חיים מלאים. צדקנו ביחס לרוב הנשים. ביחס לכרמלה טעינו.

(מתוך ספרה של מרשה פרידמן "גולה בארץ המובטחת")

"מה דעתך שנפתח מקלט לנשים מוכות?". רגע אחרי שלא הצליחה להיכנס לכנסת פעם נוספת, כראשת מפלגת נשים בישראל, שאלה מרשה פרידמן את חברתה ג'ודי היל את השאלה ששינתה את ההיסטוריה שלנו בכל מה שקשור ליחס לנשים מוכות בישראל. חמש נשים הפכו את "השאלה" למציאות: מרשה פרידמן, ג'ודי היל, ג'ויס ליבינגסטון, חולית בת-עידית וברברה סבירסקי. אף אחת מהן לא נולדה בישראל, וכולן היו חלוצות תנועות הנשים בארץ. אם תחפשו אחרי תמונה אחת שמנציחה את הגיבורות האלו יחד, לא תמצאו. הן פשוט לא חשבו שיש צורך בתמונה כזו. "לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה, אז לא מצאנו סיבה להצטלם", מספרת לנו ברברה סבירסקי, ממייסדות המקלט, ומי שניהלה את המקום בשנותיו הראשונות, "בסך הכל רצינו לפעול למען לנשים".

כמו הרבה מאוד דברים גדולים, ההתחלה הייתה צנועה: חבורת הנשים, בסיוע של עוד עשרות פעילות פמיניסטיות נוספות, החלה את הדרך למקלט בשכירת דירה בהדר הכרמל שבחיפה. הכל נעשה בצורה מאולתרת: הרהיטים נתרמו מתושבי העיר ונאספו במשאית קטנה. מקום המקלט נשמר בסוד מסיבות ברורות.

המקלט היה בעצם דירת מגורים בת חמישה חדרים. לא הרבה, אבל מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד קטן. כמעט כל בעלי התפקידים במקלט הטרי הסכימו לעבוד בהתנדבות: עורכת דין, רופא, גינקולוג, כולם עבדו בחינם או בתשלום סמלי. בסתיו 1977 המקלט נפתח. בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית ניתן מענה לאותן נשים נרדפות ומוכות, שעד עתה לא היה להן לאן לפנות.

מכיוון שלא היה תקדים בישראל למקלט מסוג זה, נאלצו צוות הנשים המקימות ללמוד מפרוייקטים דומים שכבר פעלו במדינות אחרות, ולקבוע בעצמן את הכללים לשימוש במקלט. כך למשל הן קבעו כי ניתן לשהות במקלט עד שלושה חודשים. הכניסה לגברים – אסורה. כל שוהה זוכה לסיוע משפטי, אישי ורפואי בזמן שהייתה במקלט, כדי שתוכל  לבחור את דרכה החדשה עם תום תקופת שהותה.

"בסופו של דבר כל מה שרצינו הוא לסייע לנשים שסובלות מאלימות", מספרת סבירסקי בשיחה עמנו. "קראנו את הספרות המקצועית בנושא. למדנו על המקלטים שהוקמו באנגליה והולנד. אחר כך נאלצנו ללמוד על בשרנו מה עושים ומה לא עושים".

לאחר פתיחת המקלט ב-3 בנובמבר 1977, פרסמו המייסדות "קו חם" לנשים המבקשות סיוע. בתחילה זרם הפונות למקלט היה מצומצם מאוד, אך כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בפברואר 1978, חודשים ספורים בלבד אחרי הקמתו, שינתה את הכל. פתאום הטלפון לא הפסיק לצלצל. נשים פשוט הופיעו בפתח המקלט, ויותר מ-100 נשים ביקשו מקלט בחודשים שלאחר פרסום הכתבה.

"אחרי שהתפרסמה הכתבה ב'ידיעות', המקלט אף פעם לא היה סגור", מספרת סבירסקי. "הנשים הראשונות שהגיעו למקלט היו דווקא הנשים החזקות יותר שמבחינתן המקלט היה חבל הצלה. הן פשוט הצילו את עצמן. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו נשים גם משאר חלקי החברה".

השינוי היה מהיר וחד-משמעי. בדוח מיוחד שהוציאו המקימות חצי שנה לאחר פתיחת המקלט הן תיארו זאת כך:

תוך שבועיים האשה נרגעת. היא מתחילה לאכול ולישון. לאחר חודש במקלט, היא בדרך כלל מוכנה ללוות נשים חדשות בסידוריהן השונים. היא מתחילה לחשוב על עבודה ועל עתיד. היא אינה עוד קורבן חסר אונים העומד מול גבר כל יכול, אלא אשה חזקה יותר, ולא נפחדת.

לא הכל הלך חלק, ולא כל הנשים הצליחו לצאת ממעגל האלימות ולהתחיל חיים חדשים, אך כל אישה שניצלה והשתקמה היא עולם שלם. "כל המצילה נפש אחת כאילו הצילה עולם ומלואו", מצטטת סבירסקי. "הייתה אישה אחת שהשתקמה במקלט, וכבר הייתה בדרך ליציאה מהמציאות הקשה שלה. אנחנו מאוד נקשרנו זו לזו ברמה האישית. לפני כשנתיים היא פנתה אלי דרך המסנג'ר של פייסבוק. נסעתי אליה וראיתי שהיא חיה טוב, גידלה ילדים, אחת מהן הייתה תינוקת בעריסה כשהיא שהתה במקלט. יש לה בן זוג קבוע, אבל להתחתן שוב היא לא הייתה מוכנה. בילינו כמה שעות יחד. איזו שמחה!".

חצי שנה לאחר הקמת המקלט הראשון, נפתח מקלט שני בהרצליה. ב-1981 קם מקלט גם בירושלים, ובסוף אותה שנה נפתח מקלט רביעי באשדוד. השנים חלפו ומקלטים רבים אחרים קמו ואף קיבלו "מעטפת" ארגונית ושלטונית, אבל המקלט הראשון בחיפה הוא זה שפרץ את הכביש הבלתי סלול להגנה על קורבנות אלימות במשפחה. "זה דבר אדיר לעשות, משהו שלא נעשה קודם", אומרת סבירסקי. "לראות אישה שנכנסת מכופפת, יוצאת עם גב זקוף ומסתדרת בחיים. כשזה קורה זו הרגשה אדירה! את משנה את העולם!".

"בעצם לא השתנה שום דבר", מסכמת סבירסקי במבט מפוכח על ההווה. "מה בכל זאת השתנה? יש יותר מוסדות, יש עוד פתרונות, יש יותר אפשרויות. התופעה לא נעלמה וכנראה לא תיעלם. לצערי, בישראל מנסים להתחרות עם ארה"ב, והופכים להיות יותר ויותר אלימים בכל התחומים. לא רק בבית".

תודה רבה לחנה ספרן מארגון "אשה לאשה" על הסיוע בהכנת הכתבה.

הכתבה מוקדשת לזכרן של כל קורבנות האלימות נגד נשים בישראל

לקריאה נוספת

מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת"

ברברה סבירסקי, "בנות חוה, בנות לילית : על חיי נשים בישראל"

חנה ספרן, "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל"

סבא שלי יצא ראשון ממצרים. הוא גורש כבול באזיקים על אנייה שהפליגה לאיטליה. שניהם, סבי וסבתי, היו חברים במחתרת ציונית שפעלה במצרים. הם לימדו ילדים לדבר עברית, יצרו פעילויות שעודדו תפיסה ציונית בקרב בני נוער ואפילו כתבו עלון ציוני שהפיצו בין חברי התנועה.

עד שיום אחד הרשימות הסודיות ובהן כל שמותיהן של חברי הקבוצה נפלו לידיים הלא נכונות וכל חברי המחתרת מצאו עצמם בכלא המצרי. מי שהייתה לו אזרחות זרה, כמו סבא שלי, גורש ממצרים. אחרים, נשארו בכלא זמן רב. אבל היה שם אחד ברשימה הזו שהמשטרה המצרית לא הצליחה למצוא. חבר מחתרת אחד לא נתפס. טוני. זה היה חבר המחתרת החסר. סבא שלי סיפר שגם כשניסו בכוח להוציא ממנו את מיקומו של טוני הוא לא גילה. המצרים חיפשו גבר. הם לא הבינו שטוני זו בעצם אישה. טוני היא סבתא שלי.

הכתבה מבוססת על רשימה שפורסמה לראשונה באתר "פוליטיקלי קוראת"

היא לקחה את כספה והלכה לצורף. היא ביקשה ממנו שיכין לה צמיד זהב כבד. כסף אי אפשר היה לקחת, אבל מה שהיה על גופם יכול היה לצאת יחד איתם. וכך, עם צמיד הזהב על ידה היא יצאה ממצרים והתחילה את מסע לישראל ולמפגש המחודש עם סבא שלי. הצמיד נמצא אצלה עד היום, עדות אילמת למסע המיוחד שעשתה בחייה ולמה שנשאר מאחור.

בשנת 2014 חקקה הכנסת חוק שלפיו ה-30 בנובמבר נקבע כיום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך הספציפי נבחר בכוונה יום אחד אחרי ההכרזה ההיסטורית באו"ם. היום שאחרי, זה שעומד בצלו של כ"ט בנובמבר המפורסם. זה היה בדיוק הרגע שבו היציבות בקהילות היהודיות בארצות ערב החלה להיסדק. בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והמתיחות האזורית שינו מדינות ערב את נקודת המבט על היהודים שביניהם. ברגע אחד התערער עולמם והקהילות היהודיות החלו לקרוס בזו אחר זו. חלקן בבת אחת וחלקן בכרסום איטי ארוך ומתמשך.

רובם הגדול של יהודי ארצות ערב נאלצו לעזוב חסרי כל את המדינות שבהן נולדו וחיו. זהו תהליך שהתחולל בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות בעלות היסטוריה בת מאות ואלפי שנים.

דוגמא אחת היא הפרעות שהתרחשו בחלב, בסוריה, מיד אחרי החלטת החלוקה באו"ם. כפי שתיאר זאת חכם טוויל שהיה הרב הראשי של קהילת חלב: "ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א'…הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם…בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם…אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…". גם במצרים בשנת 1948 הרחובות בערו. פצצות התפוצצו ברובע היהודי בקהיר. במקביל היו מעצרים המוניים, התנכלויות לבתי כנסת ועוד.

בית הכנסת הגדול באלכסנדריה היה בית קהילתי שוקק חיים ובמרכזו בית ספר. ובבית הספר לימד הרב ונטורה. "אם הייתי פוגשת אותו היום" אמרה לי סבתא שלי "הייתי אומרת לו תודה, בזכותו אנחנו הגענו לארץ". אחת עשרה שנים הוא לימד באלכסנדריה עד שגורש משם בשל פעילותו הציונית ובשנים האלה הצית את רוחם של צעירי הקהילה ובתוכם סבא וסבתא שלי ועורר בהם את החלום להגיע לישראל.

"הוא היה שונה משאר המורים" היא סיפרה "הוא הלהיב אותנו הצעירים, הוא דיבר אתנו על ציונות, על ישראל, בלי לפחד. והוא לא רק דיבר הוא גם עשה. הדרך שלו הייתה דוגמא אישית".

הרב משה ונטורה נולד באיזמיר, טורקיה, ב-1892. הוא כיהן כרב בבגדד ובביירות. בשנת 1937 נקרא להיות הרב הראשי של אלכסנדריה. הוא חינך דורות של תלמידים בבית ספר התיכון היהודי שהקים, בניהם גם אלי כהן. ונטורה הנהיג קו ציוני לאומי בקהילה היהודית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". בשנת 1948 הוא גורש ממצרים על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית.

כילדה, הסתובבתי עם הסיפור המשפחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסבים והסבתות שלי היו גיבורים. הם היו חברים במחתרת במצרים והפכו עולמות כדי להגיע לישראל. מצד שני, הם היו מזרחיים והמזרחיות תמיד עמדה שם באמצע הדרך, מפריעה. לפעמים כשהייתי שואלת את סבא שלי על מצרים היה אומר "עד מתי ישפטו אותי לפי איפה סבא שלי נולד?". מבחינתו הוא היה ישראלי, ציוני וקיבוצניק נלהב. את מצרים הוא השאיר מאחור. המטרה שלו תמיד הייתה – ארץ ישראל.

הם עבדו קשה והצליחו להכחיד כל זכר למזרחיות הזו, לא דיברו אף פעם בערבית, רק עברית. אפילו לא הבנתי כמה ערבית הם מבינים, לא יכולתי לנחש שזו השפה המדוברת ברחוב שבו הם גדלו. רק הצרפתית עלתה מידי פעם על שפתיהם.

אבל היום אני חוזרת לשם. לסיפורים שבצל. לאלה שהשמש החזקה החביאה והסתירה. אני מביטה בתמונה הזו, של בית הכנסת באלכסנדריה שכל כך הרבה זיכרונות משפחתיים נצרבו בין כתליו. אני לא הייתי שם. אבל אני מדמיינת את סבתא טוני שלי עומדת על המדרגות האלה בשמלה לבנה ומדקלמת את עשרת הדברות בבת המצווה שלה ואת סבתא סוזי זיכרונה לברכה צועדת בו בשמלת השושבינה שלה. ושתיהן מחייכות אלי בשמלות חגיגיות חיוכים של ילדות בעולם אחר כל כך. עולם שהיה ואיננו עוד. ורק הסיפורים משמרים את היותו. ואני, מנסה לאסוף מתוכו את כל האוצרות החבויים בו, לפני שייעלמו אל התהום.

לאחרונה יצא לאור הספר שלי, "הביתה הלוך חזור", רומן היסטורי שנע בין תקופות בין מצרים של אז לישראל של היום. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.