להוריד את המסכות של פורים

פורים הוא אחד החגים האהובים ביותר בלוח השנה, יש האומרים – היום היחיד שבו אנחנו יכולים להסיר את המסכות ולהיות מי שאנחנו באמת. זהו חג שבו המצווה היא דווקא מה שאסור, שונה או סתם לא מקובל. 

אז בזמן שאנחנו מתכננים את התחפושת הבאה שלנו, הרשו לי לצלול קצת לסיפור שמאחורי החג המשמח הזה. ולא, אני לא מתכוונת למגילת אסתר. לפורים היו חיים סוערים ומלאי עניין גם הרבה לפני שהפך לחג רשמי במצבת חגי ישראל, וגם מטרה ואידיאולוגיה שאי אפשר להסביר רק במעשה האמיץ של אסתר ומרדכי.

למעשה, פורים הוא הגרסה שלנו לאחד מחגי הנהפוך־הוא.

חגי נהפוך־הוא היו נפוצים בעולם העתיק, במיוחד סביב ראשי השנים. בדרך כלל ראשי השנה חלו בנקודות השוויון של היום והלילה: שוויון האביב באדר–ניסן ושוויון הסתיו באלול–תשרי, או בסביבות הלילה הארוך ביותר בשנה, בכסלו–טבת.

אנחנו רגילים לחשוב על פורים כמתרחש באמצע שנת הלימודים אבל בעצם, פורים אכן חל לקראת תחילת השנה החדשה. ניתן לראות זאת בפרק ג' של מגילת אסתר, שבו נקבעים הגורלות בחודש הראשון, הוא חודש ניסן.

סדר וכאוס

הקוסמולוגיה מאחורי חגי נהפוך־הוא דומה בכל המזרח העתיק: לקראת ראש השנה שורר אי סדר והעולם – או העם – בסכנה. כדי להציל את העולם האל צריך למות. ואם לא האל אז נציגו עלי אדמות – המלך. אחרי שהמלך ו/או האל מתים ונולדים מחדש, העולם ניצל עד לראש השנה הבא. בדרך כלל המיתוסים הללו כוללים גם הרבה שפיכות דמים. 

גם מנהגי חגי הנהפוך־הוא דומים בכל העולם העתיק. הם כוללים, בווריאציות שונות ובצירופים שונים, מנהגים כמו שתייה עד דלא ידע, בלגן כללי, הפקרות מינית (במגילת אסתר זו נערה יהודייה טובה ומשכב ערל, ובימינו בנות ישראל מתלבשות בפורים כמו פרוצות, ונערי ישראל מתלבשים גם כמו פרוצות), תחפושות, ביטול הבדלי מעמדות, מתנות לאביונים, השפלה של המלך, ומינוי מלך־בכאילו מבין הנידונים למוות. 

במקומות מסויימים רווח המנהג למנות "מלך חליפי", בדרך כלל מתוך האסירים בכלא, והוא זכה בכל זכויות היתר של המלך בזמן שהמלך התלבש כפשוט עם. המלך החליפי זכה ללבוש את בגדיו של המלך, אכל משולחנו של המלך ושכב עם נשותיו, ולאחר חמישה ימים של הוללות הוצא להורג כקורבן לאל המקומי.

גם במגילת אסתר כדי להשיב את הסדר על כנו הורגים מעין תחליף-מלך. המן הרשע עונד את טבעת המלך ויש לו יד חופשית להשתמש בה, עד שלא. 

נערות יפות, תחפושות וטבח

בין חגי הנהפוך־הוא הקדומים אפשר למנות כמה חגים מסופוטמיים שמציינים את נצחונו של (היכונו לצירוף מקרים נדיר!) מרדוךּ על התוהו ובוהו, על המפלצת תיאמת, או על החושך.

חג פרסי מעניין מתואר אצל ההיסטוריונים היוונים, ומציין את עלייתו לשלטון של דריווש, אבא של אחשוורוש: לכורש היו שני בנים, אחד רצח את השני בעקבות חלום נבואי. מי שניצל את ההזדמנות היה מתחזה שעלה לשלטון אולם אצילי פרס לא היו בטוחים שמדובר במתחזה או שהוא הבן השני של כורש. את ההוכחה החותכת לזהותו של המתחזה הם קיבלו מבתו של אחד האצילים שהייתה נשואה לבן הראשון ועם כל ההרמון עברה לבן השני.

אביה שישב בשער המלך שלח אליה שליחים באמצעות הסריסים כדי שתבדוק האם יש למלך אוזניים או שהוא סובל ממום באוזניים. היא חוששת מאוד, משום שהיא לא יודעת איך המלך נראה לפני שעברה לרשותו ולא יודעת לזהות אותו, ובנוסף המלך פיזר והפריד בין הנשים של ההרמון ולכן הן לא יכלו לדבר בניהן ולבחון את זהותו. אביה מרגיע את חששותיה בנאום חוצב להבות שהוא פחות או יותר…"מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות".

היא משתכנעת, מחרפת נפשה בחדר המיטות של המלך, וכמובן מעדכנת את האצילים שאין לו אוזניים. בעקבות כך האצילים מסירים אותו ממלכותו, ועורכים טבח בכל אנשי מדי שנמצאים בשושן הבירה שאיימו על חירות הפרסים. רק ככה להיות בטוחים. החג הזה נחוג לפחות מאתיים שנה לאחר המאורעות, וכלל בתוכו מנהגים משונים כמו איסור על אנשי דת מדיים לצאת מהבית ולהראות בציבור. והחלק הכי נחמד – התאריך של יום החג הזה הוא י' בתשרי – בדיוק ביום כיפור שלנו.

המלך המתחזה מלך בין החודשים תמוז ותשרי וזה לא במקרה: לפי האמונה הבבלית, חודש תמוז הוא הזמן שבו תמוז, אל הפריון והצמחייה, יורד לשאול לשלושה חודשים. בזמן זה, הארץ מתייבשת וחווה סוג של מוות בעצמה. הוא חוזר בתשרי, ומתאחד עם אחותו-אהובתו, אִנַּנָה/אִשְׁתָּר (כן! כמו אסתר!), בחגיגה שכוללת – לפי מקורות זרים, כלומר יוונים – מין טקסי בפומבי בין הכוהן הגדול לכוהנת הגדולה, המייצגים את תמוז ואשתר. למקרה שלא ברור, בכל שאר השנה (וגם באותו היום כשזה לא בין הכהן והכהנת) מין פומבי נחשב בדרך כלל לפריצּות חבל על הזמן.

והם חיו בפורים עד עצם היום הזה

כמו רובן של האמונות הבבליות, גם החגים הבבליים אינם חלק מלוח החגים הפופולארי בימנו. אבל ישנם כמה וכמה חגי נהפוכו שכן שרדו את מבחן הזמן: פורים כמובן, חגי תשרי, חג הפסח שלנו וחג הפסחא הנוצרי עם מותו (ותחייתו המחודשת) של ישוע, בן האלוהים, ב-13 בניסן, וגם העאשוראא' השיעית, היום העשירי בשנה, שבו מונצח מות הקדושים של האמאם חסין בתהלוכות אבל, הלקאה ופציעה עצמית.

יש הרואים במסורת השקר באחד באפריל שריד לאותם חגי נהפוך־הוא. באיראן מצוין באותה העת חג בשם סיזדה בדר, בתרגום חופשי "13 החוצה" – זה היום ה-13 של השנה ואחד המנהגים שלו נקרא "שקרי ה-13" – מתיחות כמו באותו יום במערב, ושקר אחד גדול שחוזר כל שנה.

חג השוטים

חג שומרי-בבלי נוסף שחדי העין יזהו מייד אלמנטים מוכרים הוא סַכֵּי או סַכַּיָא שם החג נגזר מהמילה האכדית סַכֻּ sakku" טיפש", מאותו שורש של "סכך", שמשמעותו לסתום או לסגור. כלומר, בתרגום חופשי זהו "(חג) הסתומים", בדומה ל-April Fools' Day.

אבל הפרשנות המאוחרת יותר לשם החג כרוכה במיתוס שיש בו כל האלמנטים של חג ראש שנה: מלחמה עקובה מדם של המלך כורש נגד שבטים ששמם סאקה. כדי לנצח אותם המלך כורש הוגה תחבולה – הוא נסוג עם צבאו והם משאירים מאחור אוהלים מלאים בשלל ובעיקר ביין. הסאקה בוזזים את האוהלים ושותים לרוויה, וכאשר הם שיכורים וטרופי דעת כורש שב בראש צבאו וטובח בהם. החג מתואר כמעין בַּכְּחָנָלְיָה, שבה גברים ונשים, לבושים בלבוש סקיתי ׁ=(מחופשים), מעבירים את יומם ואת לילם בשתייה (עד דלא ידע) ובמשחקים פרועים זה עם זה, וכן, אפילו עם הנשים ששותות איתם.

נשמע מוכר?

גם חלק ממנהגי נורוז, ראש השנה הפרסי, שחל בנקודת השוויון האביבי (במסכת עבודה זרה נזכר החג בשם נוסרד – הצורה המדית של "שנה חדשה") מקורם בחגי הנהפוך־הוא. "ניעור הבית" או ניקיון הפסח, אם תרצו, כדי לסדר את הבלגן. ביקורי קרובים, משלוחי מנות ומתנות לאביונים.

ראש עיר חליפי

מנהג משעשע נוסף הוא בחירת ראש עיר חליפי והומוריסטי לפני החג – בערים מסוימות המנהג הוא שזו חייבת להיות אישה. במקור היה זה ראש עיר רציני לחלוטין שהיה צריך לדאוג שגם לעניים יהיה שמח בחג (לא הרגו אותו בסוף, בכל מקרה). היום, כנראה בגלל גזרות האסלאם, המנהג נשמר בצורה קצת שונה – דמות בשם חאג'י פירוז: איש שמשחיר את פניו, לובש בגדים אדומים והולך לעשות שמח ברחובות בתופים ובמחולות. 

חאג'י פירוז נעלם עם הגיע החג, ובמקומו בא עַמוּ נֹורוּז "דוד נורוז". עמו נורוז מזכיר את סנטה קלאוס בהופעתו ואת אליהו הנביא במנהגיו: גם עמו נורוז טועם משהו משולחן החג (הוא אוכל ממתקים, כי יין הרי אסור), אבל כל כך מעט, עד שאין מבחינים בכך. כמו אליהו, גם הוא מתגלה רק לילדים שהתנהגו ממש ממש יפה ונשארו ערים עד מאוחר; רוב האנשים לא רואים אותו.

ביום השלושה עשר והאחרון של החג, סִיזְדַּה בֶּדַר "13 החוצה", השקר הוא מנהג מהשנים האחרונות. המסורת בחג היא שיוצאים לפיקניקים בשדות כדי להימלט מהעין הרעה, הקשורה למספר 13 ולשדים שבאים אלינו לבתים כדי להרגנו. ביום הזה, בנות ובנים רשאים להתערבב ולדבר זה עם זה, אפילו בחברות השמרניות יותר. זוהי הגרסה המעודנת לפריצות מינית, שאפיינה את חגי הנהפוך־הוא הקדומים.

צדק להמן!

אנו נמצאים בתקופה בשנה בה מתחילים להדהד בשופרות של המשטר באיראן את סיפור "מרדכי ואסתר הרוצחים". בגרסה האנטישמית של הסיפור נאמר שהאיראנים בורחים ביום הזה מבתיהם כזכר לטבח שערכו בהם היהודים בי"ג באדר בשנת שתים עשרה למלך אחשוורוש. 

אבל יש עם זה בעיה אחת קטנה: אדר מקביל לחודש אספנד, החודש האחרון בשנה הפרסית, ואילו סִיזְדַּה בֶּדַר חל ב־13 בפרוורדין, החודש הראשון – מקביל לי"ג בניסן, שהוא היום שבו המן הטיל את הפור. אבל בואו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו: זהו חג אביב והיהודים טבחו באיראנים.

לכן גם אם אתם זוראסטרים, פאגאנים או סתם יהודים טובים, תהנו מהחג בידיעה שיש לו שורשים מפוארים של שטויות.

***

המאמר מבוסס על פרק ט' בספרה של תמר עילם גינדין "מגילת אסתר מאחורי המסכה". הספר הוא פרשנות איראניסטית על מגילת אסתר במבנה מקראות גדולות, החושף את הקהל הישראלי לאיראן הטרום אסלאמית ולשפה הפרסית. ניתן לקרוא דוגמית וכמובן להזמין את הספר, באתר של הוצאת זרש.