"בקרבת גן השושנים בירושלים נמצא מוסד סגור, שהעצבות שוררת בו והבדידות אופפת אותו: בית החולים למצורעים". כך נפתחה ידיעה בעיתון "דבר" בנובמבר 1951, שעסקה בבית הנסן בטלביה. הבניין נבנה ע"י האדריכל המפורסם קונרד שיק והפך לסיפור אימה אורבני בירושלים לאורך שנים רבות. הסופר והחוקר הירושלמי המנוח יעקב יהושע סיפר כיצד בילדותו הזכיר לו בית החולים למצורעים את פרשות "תזריע" ו-"מצורע". הקישור בין קולו העצוב של החזן בבית הכנסת, המתאר את מצבו של חולה הצרעת שקולל על-ידי האל, לבין המצורעים המעוותים בבית הנסן, היה מתבקש. המקום הילך אימים על תושבי השכונות מסביב, ועד היום נזכרים ותיקי קטמון וטלביה כיצד הביטו בבניין ביראת כבוד מהולה בפחד.

למרות ההילה והפרסום של בית המצורעים, הוא רק החוליה האחרונה בסיפור המשותף בין העיר ירושלים לבין המחלה. מסע בהיסטוריה הבלתי-מסופרת של הצרעת בעיר הקודש מראה על קשר מסתורי, מהותי וחזק בין ירושלים לבין המחלה, שנחשבה במשך שנים רבות – עד למאה ה-20 – כקללה אלוהית.

על הצרעת, אחת המחלות המפורסמות ביותר בעולם, סופר כבר במקרא. כמו מחלות עור קשות אחרות היא נחשבה לעונש משמיים, והלוקים בה נודו חברתית. הנגע נגרם על ידי חידק והוביל לעיוותים בעור ולשינויים בגוף. המחלה תועדה לאורך אלפי שנים, והתיאור שלה בתנ"ך הוא ככל הנראה אחד התיעודים הראשונים בעולם לניסיון התמודדות עם מחלה מידבקת. התנ"ך קורא לבני ישראל לגרש את המצורעים "מחוץ למחנה", ובמידה רבה, עד תחילת המאה ה-21 – היחס למצורעים בירושלים היה דומה. המקרא מספר לנו על עוזיהו מלך יהודה, שלקה בצרעת והוגלה עד מותו. האם כשישב בבידוד ב"בית החפשית", שמסורות עממיות ממקמות אותו בנחל קדרון ממזרח לעיר העתיקה בירושלים, הוא שיווה בנפשו שיותר מ-2000 שנים אחרי כן, יבנה בית מצורעים עירוני בסילוואן הסמוכה לו? האם החולים שקיבצו נדבות בשער ציון בעיר העתיקה במאה ה-19, ידעו שמאות שנים לפני כן, מלך ירושלים היה מצורע?

חלית בצרעת ואינך מחלים? אתה חשוב כמת

לאורך ההיסטוריה השתמשו במילה "צרעת" לתיאור כללי של מגוון מחלות עור עם תסמינים פיזיים קשים. בשנת 1873 זיהה החוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן את החידק הגורם למחלה, ומאז היא קרויה על שמו, מחלת הנסן. הוכח כי מחלת הצרעת עליה מדובר בתנ"ך אינה המחלה המוכרת כיום, והשתלשלות היסטורית-לשונית הובילה לבלבול. לאורך מאות ואלפי שנים היה מצבם של חולי הצרעת בעיר הקודש בכי רע.

שלוש הדתות החזקות בעיר, יהדות נצרות ואסלאם, התייחסו למצורעים כמקוללים על-ידי האל, ואלה שלא החלימו אף נחשבו כמתים. ביהדות, החשש העיקרי מפני המחלה היה חשש דתי, מאחר והמצורעים נחשבו כטמאים; על הכהנים היה להוציאם מהמחנה ומהעיר כדי לאפשר לרוח האל לשכון עם בני ישראל. בדומה ליהדות, גם הדתות האחרות – כולל דתות המזרח הקדום, בבל ומסופוטמיה – ראו במצורעים טמאים שיש להפרידם מהאוכלוסייה הבריאה. גם בימינו, כשהצרעת אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר וקיימים לה טיפולים יעילים, נותר הביטוי "מצורע", בהשאלה, כתיאור לאדם דחוי ומנודה. בעבר אף הוגשה בקשה רשמית לשנות את השם בעברית של המחלה כדי להרחיקה מהדימוי השלילי.

בתקופת הכיבוש הצלבני בארץ הקודש הרוחות השתנו. בניגוד ליחס למצורעים באירופה המערבית-נוצרית, בממלכת ירושלים התייחסו אליהם בכבוד. עם כיבוש ירושלים בשנת 1099 הגיעו הצלבנים למגע ישיר עם חולי צרעת יותר משהיו רגילים, שכן הצרעת הייתה נפוצה יותר במזרח התיכון באותה תקופה. רבים מהם נדבקו בעצמם. לצורך התמודדות עם החולים ובמקום לגרשם, הוקם מסדר מיוחד – "סנט לזר", על-שם אלעזר הקדוש. אבירים רבים שנדבקו בצרעת הצטרפו לסנט לזר, והיה עליהם לשאת רעשן כדי להודיע על התקרבותם לכל מוקד אוכלוסייה. האביר המצויד ברעשן הפך לסמלו של המסדר, שנודע גם בכך שאביריו נלחמו ללא מגיני פנים, כדי להפחיד את היריב בפניהם הנגועות במחלה. רבים מהאבירים ידעו שיומם קרוב בגלל תוחלת החיים הקצרה של המצורעים, והעדיפו למות בשדה הקרב.

שיא תהילת המצורעים בעיר היה עם עליית "המלך המצורע" של ירושלים, בלדווין הרביעי, שהתמודד בארבעה קרבות מול צלאח א-דין, כאשר לאחרון שבהם כבר נישא על-ידי אביריו. ה-"דומוס לפרוסום" ("בית המצורעים" בלטינית), מרכז טיפול ותפילה של המסדר, הוקם מחוץ לחומה הצפונית של ירושלים – במקום בו עומד כיום "בית החולים הצרפתי".

המצורעים יושבים בשער

בעת החדשה, גם לאחר שהוכח מדעית כי הצרעת המקראית מהתנ"ך ומחלת הנסן – לייפרה – אינן אותה מחלה, הסטיגמה נותרה. המצורעים הוצאו מהעיר ואנשים בריאים לא הסכימו להתקרב אליהם, בין היתר בגלל התסמינים הפיזיים הקשים. הם נודו ונכפה עליהם לחיות בקהילה מבודדת, ללא תמיכה מלבד קיבוץ נדבות. מראה הקבצנים בשערי העיר הפך למחזה קבע, והחמיר את הסלידה של המקומיים. בשלהי המאה ה-19 התגוררו רוב המצורעים בירושלים בכמה צריפים בצמוד לחומת העיר העתיקה, בין שער ציון ושער האשפות. הם התחתנו בתוך עצמם וגרו בבתים רעועים עשויים מאבנים שנלקחו מהריסות, בוץ וענפים. הממשל העות'מאני לא טיפל בהם.

מצבם השתפר לבסוף בזכות הכנסיות שהפכו יותר ויותר דומיננטיות החל מאמצע המאה ה-19. בשנת 1865 הגיעה לארץ הברונית אוגוסטֶה פון קפנברינק־אשרדן, ולאחר שהזדעזעה ממראה המצורעים המעוותים והמסכנים בשערי העיר, היא החליטה לגייס כסף ולבנות עבורם בית חולים ומרכז אישפוז. לשם כך היא גייסה את הכנסייה המוראבית-גרמנית, ומאותו רגע השתנה גורלם של המצורעים בירושלים.

מממילא לטלביה, עם עצירה בסילוואן

בסוף המאה ה-19 היציאה מחומות העיר העתיקה עוד הייתה בחיתוליה, ומרכז החיים היה בתוך מה שכיום מכונה "העיר העתיקה". הרוזנת הגרמנית והכנסייה המוראבית בחרו באזור שלימים יהפוך לשכונת ממילא. המבנה הוקם בסמוך לבריכת ממילא, אחד ממקורות המים של העיר, ומחוץ לדרכים המרכזיות בהן התנהלה התנועה לירושלים. בשנת 1866 הוקם בית החולים הראשון למצורעים, שלימים יהפוך להיות מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון. היו בו חדרים ספורים, שלא התמלאו במהירות; אוכלוסיית המצורעים הירושלמית הייתה חשדנית כלפי בית החולים שבנתה הכנסייה, והיהודים והמוסלמים חששו מאוד ממיסיונריות. עם זאת, לאורך הזמן הצליחו אנשי בית החולים לרכוש את אמונם, ובמהרה התברר כי הוא צר מלהכיל את חולי העיר.

במקביל, שכונת המצורעים הצמודה לשער ציון נהרסה ע"י העות'מאניים בין השנים 1875-1873. השלטון שהבחין בניסיונות הכנסייה לפרוש את חסותה על המצורעים הגיע למסקנה שעליו לעשות מעשה דומה, והורה על בניית בתים מטעם השלטונות למצורעים ליד ביר איוב, דרומית לסילוואן. בית החולים העירוני התנהל בתנאים קשים, ללא השגחה וטיפול מסודר, ובקיץ הראשון מתו בו ארבעה חולים. למרות התנאים הקשים, רבים מהחולים בעיר – בעיקר המוסלמים – בחרו לעבור לביר איוב, מאחר והמיטות האירופאיות והאחיות הנוצריות בבית החולים הגרמני בממילא היו זרים להם; אך התנאים הקשים, החוסר ברופאים ואי-ההפרדה בין חולים "קלים" לחולים "קשים" הובילו רבים לבקש לבסוף את עזרת הכנסייה. הדרישה העולה הובילה את הכנסייה לרכוש שטח חדש מדרום-מערב לעיר העתיקה, למען הקמת בית החולים "עזרת ישוע" (בגרמנית: "Jesus Hilfe") למצורעים, שכיום מוכר בתור "בית הנסן".

מהאימפריה העות'מאנית, דרך המנדט הבריטי ועד למדינת ישראל

בית החולים "עזרת ישוע" בטלביה הוקם על מגרש גדול, מוקף חומות, נחנך בשנת 1887 ופעל במתכונות שונות עד שנת 2002. הוא עבר בין האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי ומדינת ישראל. היה בו מקום לכ-60 חולים, לצד צוות רפואי ואחיות, והוא נבנה כמשק שמכלכל את עצמו. בגן ההיקפי נשתלו עצים וצמחים וכן גינת ירק בה יכלו המצורעים לעבוד, לעדר, לגדל פרי וירק ולהקים משק עופות. עצי ארז הובאו במיוחד מלבנון כדי לפאר את החצר, לצד עצי ברוש ודפנה. הרופא הראשון של בית הנסן,

ד"ר אָדַלְבֶּרְט אַיְנְסְלר (חתנו של קונרד שיק, האדריכל) נקט בשיטות חדשות בטיפול בחולים. הם הורשו לקבל מבקרים ולצאת לטיולים בארץ, ונכפה עליהם לוותר על קיבוץ נדבות. בית המצורעים זכה לשמות רבים בפי ערביי ירושלים – היו שקראו לו "דאר אל-מסאכנין" (בית המסכנים) והיו שקראו לו "בית החולים המוראפי" (מוראבי, ע"ש הכנסיה). המצורעים שהסתובבו בחופשיות בשטח בית החולים הטילו אימה על תושבי העיר, שהתרחקו מהמקום ככל שיכלו.

אחרי מפלת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והתחלת המנדט הבריטי, השתנו קשרי העבודה של המוסד, שהיה בקשרים עם גרמניה עד אז. בית החולים הושם תחת פיקוח משרד הבריאות של ממשלת המנדט, והוא אף קיבל תקציב ממשלתי והועבר תחת הסניף הבריטי של הכנסייה המוראבית. ב-1919 מונה הרופא הפלסטיני-ירושלמי תאופיק כנעאן לרופא הראשי של המוסד, והוא החזיק בתפקיד עד למלחמת 48'. עם הקמת מדינת ישראל, נרכש בית החולים "עזרת ישוע" מהכנסייה המוראבית. מדינת ישראל הפכה אותו לבית חולים ממשלתי ושינתה את שמו ל-"בית החולים ע"ש הנסן", לזכר מגלה המחלה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של תושבי השכונות הסמוכות, ועל אף כמה ניסיונות לפנותו, בית החולים פעל עד שנת 2002. לאחר מכן ננטש, ועמד בשממונו במשך שנים – מה שתרם לתדמיתו המסתורית. כיום הוא משמש כמרכז תרבות ומוזיאון.

בימינו, הצרעת כבר אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר, וטיפול יעיל בשלביה המוקדמים עוזר מאוד למניעתה. המרכז הארצי – והיחיד – לטיפול בחולי צרעת בארץ כיום נמצא בירושלים, במרכז הבריאות ברחוב שטראוס במרכז העיר. לאחר הטיפול הראשוני במחלה היא כבר אינה מדבקת, ולכן אין צורך בבידוד יותר. שיעור ההדבקה נמוך מאוד, וכ-95% מהאוכלוסייה מחוסנת לצרעת באופן טבעי. אך המחלה האימתנית-לשעבר הותירה סימנים בירושלים, כמו הצלקות שנותרות מנגעי המחלה בעור, שנשארו להזכיר ימים אחרים.