האומן דודו גבע הלך לעולמו בשנת 2005, אבל נראה שבמובנים מסוימים הוא חי ובועט בליבם של רבים, ממש כפי שהיה במשך חייו. הוא היה אומן בחסד – מוכשר כשד, מקורי ומצחיק – שהתפרש על המון תחומים: יוצר של ציורים, של מילים ושל כל השילובים האפשריים ביניהן, אומן קומיקס וקריקטורה, מאייר ועיתונאי שעבד במגוון עיתונים והוציא שלל ספרים משוגעים ומצחיקים. יש שיאמרו שהסרטון שיצר לשיר "קפה טורקי" של אריק איינשטין, בשנת 1974, היה בעצם הווידאו קליפ הראשון בעולם. גבע השתמש באנימציה משוכללת ומתקדמת לזמנה, שליוותה את השיר האהוב.

היצירה שלו לא כבשה את המיינסטרים הישראלי, כנראה בגלל שהייתה לעיתים חתרנית, אנטי ממסדית ופוליטית, ותמיד מאוד פרועה. התכונות הללו של גבע ויצירתו הכניסו אותו לעיתים לצרות והוא פוטר ממספר עיתונים, אך תמיד המשיך להשמיע את קולו.

הקו היצירתי הייחודי של גבע ליווה אותו לכל מקום – באיורים לעיתון, ברצועות הקומיקס המבריקות שלו, בעבודות האומנות שיצר ואפילו בהקדשות שכתב על ספריו. גבע השקיע מחשבה במה שהיה אמור להיות שרבוט לא מחייב והיה ידוע בכך שהפך ערבי חתימות והקדשות על ספריו לאירועים של ממש – כאשר ערך אירועי חתימות המוניים באמצע הרחוב או החליט לחתום בשמות של הדמויות הידועות שהמציא ואייר, כמו הברווז או הפקיד יוסף.

לתשומת הלב הרבה שהקדיש גבע להקדשות שהעניק, הייתה כנראה סיבה מיוחדת, שנעוצה בילדותו. גבע עצמו היה אספן נלהב של הקדשות וחתימות של אנשים מפורסמים, והבין את השמחה שאפשר להפיק מקבלת מילים אישיות חמות מאדם נערץ. את התחושה הזו הוא רצה להעביר הלאה, במחווה לילד שהיה. כשלמד בגימנסיה בירושלים שהייתה צמודה למשרד ראש הממשלה, היו הוא ושאר ילדי הגמנסיה "צדים" את חתימותיהם של כל השרים שיצאו מהמשרד אחרי ישיבה עם בן גוריון. כל אחד רצה להשיג כמה שיותר חתימות "שוות", אבל החתימה הנדירה ביותר הייתה זו של ראש הממשלה עצמו. בן גוריון היה סרבן חתימות ידוע, והיה מפנה את הילדים הנלהבים לקבל דף של תמונתו עם חתימתו המודפסת מלשכתו.

אבל גבע הילד לא וויתר:

"והנה יום אחד החצפתי פנים ועניתי לראש הממשלה בקולי הבדק והתקיף, מול עיני חבריי, כי החתימות שהוא שולח [החתימות המודפסות- י.א] אינן שוות פרוטה בשוק האוטוגרפים… חתימה שלו תהפוך אותי למקובל בכיתה וגם תעלה מאוד את ערך האוסף שלי."

התעוזה שלו השיגה את מטרתה, כפי שסיפר גבע:

"זיק ניצת בעיניו של הזקן. מאז ומעולם ידע להעריך אנשי חזון בלתי שגרתיים. מתברר שדבריי חדרו לליבו. הוא שאל מה ערכה של חתימתו. עניתי: כמו 5 גולדות או 20 לוי אשכולים. תמיד ידעתי להחמיא לאנשים שהתייחסו אליי בכבוד.

ואז קרה הלא יאמן. דוד בן גוריון, האנדרטה האנושית, רכן מעל פנקס החתימות שלי, שהיה אגב, בצידה השני של מחברת התנ"ך שלי, וחתם ביד בטוחה ונמרצת… בן גוריון אורגינל הכפיל את ערכו של האוסף שלי אלף מונים".

למרות ההישג הכביר לו זכה, מהר מאוד גבע איבד עניין באוסף החתימות המפואר שלו. למעשה, הוא החליף אותו באוסף חוברות הקומיקס "Mad Magazine". המעשה הזה התברר כמעשה גורלי ששינה את מהלך חייו:

"לאחר כשנה דעך העניין שלי בחתימות מכיוון שלרוץ אחרי מפורסמים עם פנקס ביד נראה לי דבר נחות ולא סוציאליסטי ופניתי לשחק סטנגה. בתום אחד המשחקים פנה אליי חבר בהצעה טובה שהתבררה כעסקת חיי: להחליף את אוסף החתימות הנשכח שלי באוסף נפלא של חוברות "מד מגזין" אותן צבר בנעוריו…באותו ערב נחתם דיל ובוצעה עסקת החליפין. כך זכיתי באורח פלא בכיוון חדש לחיים. כיוון ששירת אותי נאמנה לכל אותו הדרך ותודתי נתונה הן למר דוד בן גוריון והן לחבר'ה המטורפים האלה מניו יורק, שמן ההומור שלהם אני גונב עד עצם היום הזה."

כשחיפשנו הקדשות מיוחדות שסופרים כתבו על ספריהם, זכינו לקבל יחד איתן גם סיפורים על דודו גבע. זאב אנגלמאיר, אומן עטור שבחים בזכות עצמו, היה חבר טוב של גבע והם פעלו יחד במשך שנים:

"דודו גבע היה אלוף עולם בהקדשות – על ספרים, על פוסטרים, על קומיקסים. ההקדשות שכתב היו נדיבות ומצחיקות. הוא כתב אותן במהירות, אבל בתשומת לב, לפעמים עם ציורי ברווזים ובלוני מלל.

גיליתי את דודו גבע כשקראתי את "zoo ארץ zoo" – שכתבו ב. מיכאל, קובי ניב, חנוך מרמרי, אפרים סידון ואיירו הוא ודיק קודור. הספר הדהים אותי כילד וגילה לי הומור פרוע, מצחיק בטירוף, שלא הכרתי לפני. "האביר זיק ספר מדליק" היה ספר הילדים המאויר הראשון שלו שקראתי והתאהבתי בו סופית.

בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתי סטודנט בשנה א' בבצלאל. ביקשתי ממנו המלצה לפרס קרן שרת. הוא כתב לי המלצה אבל הוא צייר מסביב לה ברווזים רוקדים.

כשהוצאתי לאור את הספר הראשון שלי "הידעת", שלחתי לו עותק עם הקדשה, ודודו שלח לי בתגובה את הספר "דרדס במכנס" וכתב לי כך:

"אנגלמאיר יקירי,

תודה רבה רבה על הספר הנפלא והמבריק והמצויין והמתקדם והנועז והמוטרף והעל הכיפקי ששלחת לי, כן ירבו כמותו וכמוך במציאותנו המדברית והמשמימה. חבל רק שאין בו קצת מהמונטאז'ים המופלאים שאתה עושה מדי פעם בצילומים (איפה נתקלתי בהם, ב"בועה" או ב"משקפים"?) ששווים לפחות עוד ספר אחד נוסף.

יום יבוא ונעבוד קצת יחד, אם תסכים, רגע לפני שיקיץ הקץ על תרבות הנייר ועל העולם ישתלטו נערי הוידאו מעוגלי האזניים (מלשון עגיל).
שוב תודה ובהצלחה, דודו".

זאת ההקדשה הכי משמחת ומדרבנת ליצור שקיבלתי בחיי."

כשאנגלמאיר וגבע עבדו יחד, הם השתעשעו בכתיבת הקדשות זה בשם זה:

"בשנים של "חבורת החור" היו לנו תוכניות מגלומניות "לחורר את העולם". יצרנו עטיפות דיסקים ובשכר העבודה הוצאנו לאור עיתון מתקפל ששמו "חור בלב". הלכנו ברחובות למכור אותו להמונים, וכתבנו המוני הקדשות. לפעמים דודו חתם וכתב הקדשות מוגזמות בשמי, ואני חתמתי "באהבה והערצה מדודו גבע" בשמו, וציירתי ברווזים ולבבות."

אני חושב שהיה בטקס הזה, של כתיבת ההקדשה, משהו משעשע. דודו צחק מכל מי שהייתה לו פוזה של חשיבות עצמית, ולכן גם ההקדשות היו מגוחכות ומצחיקות, עם ציורי ברווזים ויוספים."

ההקדשות שגבע כתב משקפות את האישיות המיוחדת שלו – אמן ששמר על קשרים חמים עם מי שעבד איתו ושגם כשהיה בשיא הצלחתו היה חף מאגו, נהג בהומור ובצניעות ודאג לתמוך ביוצרים צעירים ולקדם אותם.

חגי גילר, אמן קומיקס, מספר איך דרכו הצטלבה עם זו של דודו גבע, ואיך זכה להקדשה אישית מהברווז:

"דודו גבע היה ההשראה העיקרית שלי לעסוק ביצירת קומיקס, גדלתי על הספרים שלו מגיל צעיר, הרבה לפני שהבנתי את רוב הבדיחות. הייתי קורא את הטורים שלו בעיתונות באופן קבוע, ועד היום היצירה שלי מאוד מושפעת מהסגנון שלו.

תמיד חלמתי לפגוש אותו אבל איכשהו זה לא קרה, עד שיום אחד, בשנת 2004, הוזמנתי לאירוע הפתיחה של תערוכת איורים בשם "הלם העתיד" ושמעתי שהוא יהיה שם. נסעתי לתערוכה במיוחד במטרה לפגוש אותו. כשהגעתי לשם ניגשתי אליו בהתרגשות והוא די צחק על איך שאני עושה ממנו כזה ביג דיל, הוא לקח את "ספר הברווז" שהבאתי איתי וצייר את ההקדשה בליווי המילים:

"לחגי
בהערצה רבה לנצח
מהברווז"

אני מניח שזאת הייתה התגובה שלו להתלהבות שלי ממנו, לעשות הפוך על הפוך".

גבע שיתף פעולה עם האומנים זאב אנגלמאיר ותמיר שפר במסגרת "חבורת החור" – שלישיית אמני קומיקס אלטרנטיביים שחברו לעבודה משותפת ב-1998 ועבדו יחד כ-3 שנים. יחד הם עיצבו את עטיפת האלבום החצי-מחתרתי של "צמד ריאות" (רע מוכיח ומאור כהן) שנקרא "צעצועים מהבית ספר הישן" (כך במקור).

הדס זעירא, גרפיקאית שעזרה לשלושה בשלבים הטכניים של יצירת עטיפת האלבום, מתארת את דודו כאיש מתוק, "מאוד מאוד נחמד, ומאוד מצחיק, עם חוש הומור מעולה, רודף צדק ברמות שלא פגשתי מעולם. היינו חברים, הוא הכיר את המשפחה שלי, את הבנות שלי והקדיש את הספר "הברווז" לי ולבנותיי":

"להדס מחמל לבנו
ולאפרוחותיה החמודות
מאבי הברווז המודרני
גבע"

לאחר מותו של גבע, שנפטר מהתקף לב והוא רק בן 54, נערכו לו בתל אביב מחוות הנצחה שונות. הידועה שבהן היא בובת הברווז המתנפח היושב על ראשו של בניין העירייה. כיום עומד פסל של הברווז המפורסם שלו (שאולי יותר מוכר ממנו עצמו) בכיכר מסריק. ההקדשות שהוא השאיר מאחוריו הן עוד דרך לזכור את האדם המיוחד שהיה. כאמור, ביותר ממובן אחד הוא עדיין איתנו.

תודתנו שלוחה לכל מי ששיתף בהקדשותיו וביצירותיו של דודו גבע וחלק סיפורים על ההיכרות עמו.