עור ברווז: כשבן גוריון שינה את חייו של דודו גבע

הקדשה מיוחדת שהשיג דודו גבע מראש הממשלה הנערץ הכריעה את עתידו, והפכה אותו לאומן המבריק שכולנו מכירים. למה אנחנו צריכים להודות לבן גוריון על הברווז האופטימי של גבע ומה מיוחד בהקדשות שגבע הקדיש בעצמו לאחרים? פרויקט מיוחד

הברווז מתוך כריכת הספר "הברווז" מאת דודו גבע (1994, הוצאת סימן קריאה), ודוד בן גוריון בצילום של בוריס כרמי מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האומן דודו גבע הלך לעולמו בשנת 2005, אבל נראה שבמובנים מסוימים הוא חי ובועט בליבם של רבים, ממש כפי שהיה במשך חייו. הוא היה אומן בחסד – מוכשר כשד, מקורי ומצחיק – שהתפרש על המון תחומים: יוצר של ציורים, של מילים ושל כל השילובים האפשריים ביניהן, אומן קומיקס וקריקטורה, מאייר ועיתונאי שעבד במגוון עיתונים והוציא שלל ספרים משוגעים ומצחיקים. יש שיאמרו שהסרטון שיצר לשיר "קפה טורקי" של אריק איינשטין, בשנת 1974, היה בעצם הווידאו קליפ הראשון בעולם. גבע השתמש באנימציה משוכללת ומתקדמת לזמנה, שליוותה את השיר האהוב.

היצירה שלו לא כבשה את המיינסטרים הישראלי, כנראה בגלל שהייתה לעיתים חתרנית, אנטי ממסדית ופוליטית, ותמיד מאוד פרועה. התכונות הללו של גבע ויצירתו הכניסו אותו לעיתים לצרות והוא פוטר ממספר עיתונים, אך תמיד המשיך להשמיע את קולו.

פרט מתוך הספר 'הברווז', 1994, הוצאת ספרי סימן קריאה. פורסם לראשונה בטור 'שירת הברווז' בעיתון 'חדשות'.

הקו היצירתי הייחודי של גבע ליווה אותו לכל מקום – באיורים לעיתון, ברצועות הקומיקס המבריקות שלו, בעבודות האומנות שיצר ואפילו בהקדשות שכתב על ספריו. גבע השקיע מחשבה במה שהיה אמור להיות שרבוט לא מחייב והיה ידוע בכך שהפך ערבי חתימות והקדשות על ספריו לאירועים של ממש – כאשר ערך אירועי חתימות המוניים באמצע הרחוב או החליט לחתום בשמות של הדמויות הידועות שהמציא ואייר, כמו הברווז או הפקיד יוסף.

לתשומת הלב הרבה שהקדיש גבע להקדשות שהעניק, הייתה כנראה סיבה מיוחדת, שנעוצה בילדותו. גבע עצמו היה אספן נלהב של הקדשות וחתימות של אנשים מפורסמים, והבין את השמחה שאפשר להפיק מקבלת מילים אישיות חמות מאדם נערץ. את התחושה הזו הוא רצה להעביר הלאה, במחווה לילד שהיה. כשלמד בגימנסיה בירושלים שהייתה צמודה למשרד ראש הממשלה, היו הוא ושאר ילדי הגמנסיה "צדים" את חתימותיהם של כל השרים שיצאו מהמשרד אחרי ישיבה עם בן גוריון. כל אחד רצה להשיג כמה שיותר חתימות "שוות", אבל החתימה הנדירה ביותר הייתה זו של ראש הממשלה עצמו. בן גוריון היה סרבן חתימות ידוע, והיה מפנה את הילדים הנלהבים לקבל דף של תמונתו עם חתימתו המודפסת מלשכתו.

מתוך הספר 'דודו גבע – פשר החיים' 2006, הוצאת כתר. הספר הוא בעצם קטלוג של תערוכה רטרוספקטיבית של דודו גבע שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן לאומנות כשנה לאחר מותו. אוצרת התערוכה: טלי תמיר, עורכות הספר: ציפה קמפינסקי וטלי תמיר.

אבל גבע הילד לא וויתר:

"והנה יום אחד החצפתי פנים ועניתי לראש הממשלה בקולי הבדק והתקיף, מול עיני חבריי, כי החתימות שהוא שולח [החתימות המודפסות- י.א] אינן שוות פרוטה בשוק האוטוגרפים… חתימה שלו תהפוך אותי למקובל בכיתה וגם תעלה מאוד את ערך האוסף שלי."

התעוזה שלו השיגה את מטרתה, כפי שסיפר גבע:

"זיק ניצת בעיניו של הזקן. מאז ומעולם ידע להעריך אנשי חזון בלתי שגרתיים. מתברר שדבריי חדרו לליבו. הוא שאל מה ערכה של חתימתו. עניתי: כמו 5 גולדות או 20 לוי אשכולים. תמיד ידעתי להחמיא לאנשים שהתייחסו אליי בכבוד.

ואז קרה הלא יאמן. דוד בן גוריון, האנדרטה האנושית, רכן מעל פנקס החתימות שלי, שהיה אגב, בצידה השני של מחברת התנ"ך שלי, וחתם ביד בטוחה ונמרצת… בן גוריון אורגינל הכפיל את ערכו של האוסף שלי אלף מונים".

למרות ההישג הכביר לו זכה, מהר מאוד גבע איבד עניין באוסף החתימות המפואר שלו. למעשה, הוא החליף אותו באוסף חוברות הקומיקס "Mad Magazine". המעשה הזה התברר כמעשה גורלי ששינה את מהלך חייו:

"לאחר כשנה דעך העניין שלי בחתימות מכיוון שלרוץ אחרי מפורסמים עם פנקס ביד נראה לי דבר נחות ולא סוציאליסטי ופניתי לשחק סטנגה. בתום אחד המשחקים פנה אליי חבר בהצעה טובה שהתבררה כעסקת חיי: להחליף את אוסף החתימות הנשכח שלי באוסף נפלא של חוברות "מד מגזין" אותן צבר בנעוריו…באותו ערב נחתם דיל ובוצעה עסקת החליפין. כך זכיתי באורח פלא בכיוון חדש לחיים. כיוון ששירת אותי נאמנה לכל אותו הדרך ותודתי נתונה הן למר דוד בן גוריון והן לחבר'ה המטורפים האלה מניו יורק, שמן ההומור שלהם אני גונב עד עצם היום הזה."

כשחיפשנו הקדשות מיוחדות שסופרים כתבו על ספריהם, זכינו לקבל יחד איתן גם סיפורים על דודו גבע. זאב אנגלמאיר, אומן עטור שבחים בזכות עצמו, היה חבר טוב של גבע והם פעלו יחד במשך שנים:

"דודו גבע היה אלוף עולם בהקדשות – על ספרים, על פוסטרים, על קומיקסים. ההקדשות שכתב היו נדיבות ומצחיקות. הוא כתב אותן במהירות, אבל בתשומת לב, לפעמים עם ציורי ברווזים ובלוני מלל.

גיליתי את דודו גבע כשקראתי את "zoo ארץ zoo" – שכתבו ב. מיכאל, קובי ניב, חנוך מרמרי, אפרים סידון ואיירו הוא ודיק קודור. הספר הדהים אותי כילד וגילה לי הומור פרוע, מצחיק בטירוף, שלא הכרתי לפני. "האביר זיק ספר מדליק" היה ספר הילדים המאויר הראשון שלו שקראתי והתאהבתי בו סופית.

ZOO ארץ ZOO? כתבו: דודו גבע, אפרים סידון, חנוך מרמרי, קובי ניב ודיק קודור. 1982, הוצאת דומינו.

בפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתי סטודנט בשנה א' בבצלאל. ביקשתי ממנו המלצה לפרס קרן שרת. הוא כתב לי המלצה אבל הוא צייר מסביב לה ברווזים רוקדים.

כשהוצאתי לאור את הספר הראשון שלי "הידעת", שלחתי לו עותק עם הקדשה, ודודו שלח לי בתגובה את הספר "דרדס במכנס" וכתב לי כך:

"אנגלמאיר יקירי,

תודה רבה רבה על הספר הנפלא והמבריק והמצויין והמתקדם והנועז והמוטרף והעל הכיפקי ששלחת לי, כן ירבו כמותו וכמוך במציאותנו המדברית והמשמימה. חבל רק שאין בו קצת מהמונטאז'ים המופלאים שאתה עושה מדי פעם בצילומים (איפה נתקלתי בהם, ב"בועה" או ב"משקפים"?) ששווים לפחות עוד ספר אחד נוסף.

יום יבוא ונעבוד קצת יחד, אם תסכים, רגע לפני שיקיץ הקץ על תרבות הנייר ועל העולם ישתלטו נערי הוידאו מעוגלי האזניים (מלשון עגיל).
שוב תודה ובהצלחה, דודו".

זאת ההקדשה הכי משמחת ומדרבנת ליצור שקיבלתי בחיי."

כשאנגלמאיר וגבע עבדו יחד, הם השתעשעו בכתיבת הקדשות זה בשם זה:

"בשנים של "חבורת החור" היו לנו תוכניות מגלומניות "לחורר את העולם". יצרנו עטיפות דיסקים ובשכר העבודה הוצאנו לאור עיתון מתקפל ששמו "חור בלב". הלכנו ברחובות למכור אותו להמונים, וכתבנו המוני הקדשות. לפעמים דודו חתם וכתב הקדשות מוגזמות בשמי, ואני חתמתי "באהבה והערצה מדודו גבע" בשמו, וציירתי ברווזים ולבבות."

אני חושב שהיה בטקס הזה, של כתיבת ההקדשה, משהו משעשע. דודו צחק מכל מי שהייתה לו פוזה של חשיבות עצמית, ולכן גם ההקדשות היו מגוחכות ומצחיקות, עם ציורי ברווזים ויוספים."

ההקדשות שגבע כתב משקפות את האישיות המיוחדת שלו – אמן ששמר על קשרים חמים עם מי שעבד איתו ושגם כשהיה בשיא הצלחתו היה חף מאגו, נהג בהומור ובצניעות ודאג לתמוך ביוצרים צעירים ולקדם אותם.

חגי גילר, אמן קומיקס, מספר איך דרכו הצטלבה עם זו של דודו גבע, ואיך זכה להקדשה אישית מהברווז:

"דודו גבע היה ההשראה העיקרית שלי לעסוק ביצירת קומיקס, גדלתי על הספרים שלו מגיל צעיר, הרבה לפני שהבנתי את רוב הבדיחות. הייתי קורא את הטורים שלו בעיתונות באופן קבוע, ועד היום היצירה שלי מאוד מושפעת מהסגנון שלו.

תמיד חלמתי לפגוש אותו אבל איכשהו זה לא קרה, עד שיום אחד, בשנת 2004, הוזמנתי לאירוע הפתיחה של תערוכת איורים בשם "הלם העתיד" ושמעתי שהוא יהיה שם. נסעתי לתערוכה במיוחד במטרה לפגוש אותו. כשהגעתי לשם ניגשתי אליו בהתרגשות והוא די צחק על איך שאני עושה ממנו כזה ביג דיל, הוא לקח את "ספר הברווז" שהבאתי איתי וצייר את ההקדשה בליווי המילים:

"לחגי
בהערצה רבה לנצח
מהברווז"

אני מניח שזאת הייתה התגובה שלו להתלהבות שלי ממנו, לעשות הפוך על הפוך".

גבע שיתף פעולה עם האומנים זאב אנגלמאיר ותמיר שפר במסגרת "חבורת החור" – שלישיית אמני קומיקס אלטרנטיביים שחברו לעבודה משותפת ב-1998 ועבדו יחד כ-3 שנים. יחד הם עיצבו את עטיפת האלבום החצי-מחתרתי של "צמד ריאות" (רע מוכיח ומאור כהן) שנקרא "צעצועים מהבית ספר הישן" (כך במקור).

עטיפת התקליט 'צעצועים מהבית ספר הישן' של 'צמד ראות' (כתבו, הלחינו וביצעו: רע מוכיח ומאור כהן) שיצא בשנת 2000, שיצרו דודו גבע, תמיר שפר וזאב אנגלמאיר עריכה גרפית: הדס זעירא.

הדס זעירא, גרפיקאית שעזרה לשלושה בשלבים הטכניים של יצירת עטיפת האלבום, מתארת את דודו כאיש מתוק, "מאוד מאוד נחמד, ומאוד מצחיק, עם חוש הומור מעולה, רודף צדק ברמות שלא פגשתי מעולם. היינו חברים, הוא הכיר את המשפחה שלי, את הבנות שלי והקדיש את הספר "הברווז" לי ולבנותיי":

"להדס מחמל לבנו
ולאפרוחותיה החמודות
מאבי הברווז המודרני
גבע"

לאחר מותו של גבע, שנפטר מהתקף לב והוא רק בן 54, נערכו לו בתל אביב מחוות הנצחה שונות. הידועה שבהן היא בובת הברווז המתנפח היושב על ראשו של בניין העירייה. כיום עומד פסל של הברווז המפורסם שלו (שאולי יותר מוכר ממנו עצמו) בכיכר מסריק. ההקדשות שהוא השאיר מאחוריו הן עוד דרך לזכור את האדם המיוחד שהיה. כאמור, ביותר ממובן אחד הוא עדיין איתנו.

תודתנו שלוחה לכל מי ששיתף בהקדשותיו וביצירותיו של דודו גבע וחלק סיפורים על ההיכרות עמו.

הגרמני הטוב? כשאריך קסטנר בחר להישאר בגרמניה הנאצית

ספריו, שנשרפו על ידי הנאצים, התקבלו בזרועות פתוחות בבתי ישראל כשכל דבר גרמני אחר היה מוקצה מחמת מיאוס, ובכל זאת את ימי מלחמת העולם השניה בילה אריך קסטנר בליבה של גרמניה הנאצית, ולא במחתרת. האם זהו סיפור על אהבה וחושך?

אריך קסטנר בחדר העבודה שלו

ב-10 במאי 1933 עמד אדם בפינת כיכר האופרה בברלין והביט בספריו עולים בלהבות. הוא המתין בקצה הכיכר, נותן לצללי המבנים ההדורים להסתיר אותו מפני המון הסטודנטים המשולהב. מולו, על דוכן הנואמים, הוכרזו כתביו כ"מנוונים מוסרית" ו"לא-גרמניים". 

כשכמה סטודנטים זיהו אותו, הוא מיהר להסתלק מהמקום בטרם ייפגע. 

אריך קסטנר, אחד מסופרי הילדים הרגישים והאהובים ביותר בעולם המערבי, היה היחיד מבין 200 היוצרים אשר כתביהם הושלכו לאש באותו ערב, שנכח במקום וששמו הוזכר בנאומי הנאצה. 

סטודנטים מצדיעים במועל יד ליוזף גבלס, במהלך שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין, 1933

כיוצר, הוא היה בחברה טובה. למדורה שבערה בכיכר הושלכו כתביהם של ענקי רוח ופורצי דרך בתחומם: סופרים ומשוררים, מדענים ופילוסופים, אמנים ועיתונאים. כשני שליש מהם יהודים, השאר קומוניסטים, ליברלים, מתנגדי המשטר הנאצי ו"סתם גרמנים" שכתביהם נחשבו ל"מעוותים מוסרית". ביניהם אפשר למנות את זיגמונד פרויד, אלברט אינשטיין, אריך מריה רמרק, שטפן צוויג, ברתולד ברכט, קרל מרקס ועוד רבים אחרים. שמות שכיכבו ברשימות של קריאת-חובה בכל מקום אחר בעולם. 

לכאורה, הוקעתו הפומבית על ידי בני עמו, שכללה גם זימון לחקירה בגסטאפו כשנה לאחר מכן, הציבה אותו במקום מכובד בצד "הנכון" של ההיסטוריה. בצד של הטובים. 

ולמעשה, כך גם התייחסו אליו בני דורו. הוא התקבל בחיבוק בקהילה היהודית בעולם, ושנים אחרי המלחמה תרגומי ספריו לעברית הפכו לרבי מכר ברגע שהודפסו בישראל. יוצרים עבריים כמו יהודה אטלס ואוריאל אופק כתבו אודותיו בחום, ואמיל ואנטון קיבלו מקום של כבוד במדף הספרים הביתי, בתקופה שבה מכונות כביסה גרמניות היו טאבו מוחלט, יחד עם כל פריט מותרות אחר שהריח שמץ של "גרמניות". 

אמיל והבלשים, כריכת התרגום העברי.

אבל האמת היא שסיפורו של קסטנר מורכב קצת יותר. 

מצד אחד, אריך קסטנר אכן היה הומניסט ופציפיסט נלהב. כל מי שקרא ולו פסקה אחת שכתב לא יכול שיהיה לו ספק בכך. בכתיבתו טרום המלחמה, בעיקר זו שכוונה למבוגרים, הוא הרבה לבקר את התהום המוסרית אליה הידרדרה גרמניה, ולהזהיר מפני הבאות. 

"גברת ולר היקרה", כך הוא עונה במכתב להילדה ולר היהודייה שכתבה לו ב-1930, בתגובה לתסכית רדיו בו הוא ניבא שחורות: "הנני משוכנע שהשיטות הפסימיות שלי הן המועילות היחידות, אם יש לצפות בכלל לתועלת מן הספרות, ואשאר עימן. אינני רוצה לכתוב חרוזים לאלבום שירה, ואינני רוצה לספק נחמה במקום שבו אינני רואה כזאת."

מכתבו לנערה הילדה ולר, מתוך הספר "קיבוץ געגועים" שכתבה ביתה.

בכלל, יחסו ליהודים היה רחוק מאד מתורת הגזע הנאצית, והוא גם לא הראה אף סימן לאנטישמיות אירופאית "רגילה". אחד מידידיה הקרובים של משפחתו היה רופא הילדים היהודי שלהם, אמיל צימרמן (הוא היה ידיד קרוב במידה כזו שאף הופצו שמועות על כך שהוא אביו האמיתי של אריך). בתחילת שנות השלושים, כשעלתה בברלין ההצגה "פצפונת ואנטון", הוא בחר בעצמו את השחקנית הראשית – הילדה היהודיה חנהל'ה מאירצ'ק (מי שלימים תתפרסם בישראל כשחקנית חנה מרון), ואף אחרי המלחמה – כאשר הוקמה מדינת ישראל הוא היה אחד מתומכיה הנלהבים. 

ובכל זאת, היה גם הצד השני: כשעמדה בפניו האפשרות לברוח מגרמניה ולהתקבל באהדה בבריטניה או בשוויץ, הוא בחר להישאר בגרמניה. 

יותר מכך, הוא נשאר שם כגרמני מן השורה, ואף עשה מאמצים להיות אזרח לגיטימי בעיני השלטונות. הוא ניסה להתקבל לאיגוד הסופרים, נדחה, אבל קיבל אישור שקט להפיץ את ספריו בשוויץ, בשם בדוי. הוא לא עשה דבר כדי להתנגד לנאצים בפועל, גם אם היה ברור שהוא סולד ממעשיהם.

שמונה שנים אחרי אותה שריפת הספרים, הוא אף כותב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן. סרט שהפקתו הוזמנה על ידי  אדם בשם פריץ היפלר, שהיה אחד הנואמים בכיכר האופרה באותו יום.

אלא שב 1941 היפלר כבר אינו מנהיג סטודנטים עני ומשולהב אלא במאי סרטים מפורסם, אחראי על מחלקת הקולנוע במשרד התעמולה הנאצי. ברקורד העשיר שלו נמצא כבר הסרט האנטישמי ביותר שיצא מעולם: "היהודי הנצחי".

איך יכול קסטנר לכתוב עבורו? מדוע בחר הכותב ההומניסט, הליברל הרגיש, זה שספריו התקבלו בחיבוק אוהב בארץ ישראל, להישאר בגרמניה הנאצית, זו שהעלתה את ספריו באש? מדוע אפשר לו הממסד הנאצי להישאר, חופשי ופעיל? האם מי שהתקבל כ"יהודי של כבוד" היה בעצם משתף פעולה, או לכל הפחות פחדן שחשב רק על נוחותו האישית?

אריך קסטנר עם ספריו. בביתו בברלין הייתה ספריה ובה כ 4,000 ספרים, כולם נשרפו בהפצצות בעלות הברית.

 

כשקוראים את זכרונותיו מהחודשים האחרונים של המלחמה, אי אפשר שלא לנוע בחוסר נוחות (ואף יותר מכך). הוא מספר על רכבות מהן מושלכים תינוקות קפואים, אבל אלה לא הרכבות שהובילו את האמהות היהודיות אל מותן אלא רכבות שפינו פליטות גרמניות שברחו מהצבא הרוסי המתקדם. כשהוא משתמש בכינוי "כצאן לטבח" הוא מדבר על האזרחים הגרמניים שיושבים במקלטים ונתונים לחסדיהם של מפציצי בעלות הברית. 

הוא מספר על פנייתו לרשויות לקבלת פיצוי על ספרייתו שנהרסה בהפצצות ומספר על התנדבותו לפלוגות הסער העממיות שהיו אמורות לסייע בהגנה על ברלין. 

הוא מבכה ערים גרמניות שנכבשו על ידי בעלות הברית: "קניגסברג נפלה". והוא מיילל מצער על חורבן דרזדן, עיר הולדתו האהובה. 

במקביל, הוא גם מבקר קשות את התנהלות מפקדי הצבא, את ההרג של כל מי שנחשד כמתנגד המשטר ואת היוהרה העצומה של ההנהגה הנאצית. אבל איכשהו, מול הזוועות שלמדנו כולנו להכיר, זה לא נראה מספיק. 

גם לפי אמות המידה הפרטיות שלו, או לפחות אלה שהוא שם בפי גיבוריו, בחירותיו לכל הפחות תמוהות מאד, ואינן נטולות אשמה. 

"בכל תעלול" נוזפת דמותו של הפרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "אשמים לא רק אלה המעוללים אותו, אלא גם אלה שלא מנעו אותו". והוא מצווה על כל הכיתה לכתוב את המשפט הזה חמש פעמים עד לשיעור הבא. האם השיעור לא היה מיועד לאזניו של קסטנר עצמו? 

באינספור ראיונות בהם הוא נשאל על הבחירה הזו, הוא ענה מגוון תשובות אשר שתיים מהן בולטות יותר מכולן: אמא שלו (שהייתה האישה החשובה בחייו עד מותו), שכבר הייתה מבוגרת מכדי לצאת מגרמניה, והעובדה שראה את עצמו כגרמני ולא היה מסוגל לחשוב על חיים ויצירה במקום אחר. 

לפני הכל, ולמרות הכל, קסטנר היה גרמני. 

הוא נולד ככזה, והתגאה מאד בגרמניותו, הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין בכלל לאן יובילו הנאצים את העם הגרמני. הוא אהב את גרמניה אהבת נפש. הוא ראה בעיני רוחו, וניסה לברוא בכתביו – גרמניה אחרת. גרמניה ליברלית והומניסטית, שבה ערכי כבוד האדם וחרותו הם הראשונים במעלה. 

על אובדנה של אותה גרמניה חלומית, גם אם הייתה קיימת בזמנו רק בעיני רוחו, הוא מתאבל. 

"הרייך השלישי", הוא כותב לקראת סוף המלחמה, "מתאבד. אולם הגוויה היא גרמניה". גרמניה כפי שהוא חשב שצריכה הייתה להיות. גרמניה כפי שהוא ראה אותה פעם בעבר, כשהיה ילד תמים. 

מימין: אריך קסטנר הילד, מתוך "ראוי לציון". משמאל – כריכת ספרו האוטובגיורפי לילדים, כאשר הייתי נער קטן.

"מוכרחים אתם להאמין לי!" הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי כשהוא מתאר כמה נהדרת הייתה עירו לשעבר: "איש מכם, ויהא אביו עשיר כקרח, לא יוכל ברכבת לנסוע לשם להיוכח אם צדקתי. כי העיר דרזדן איננה עוד". 

לא לחינם הנאצים בחרו לשרוף את כתביו, שכן יותר מספרים אחרים שתקפו את התורה הנאצית באופן ישיר – הם היו המסוכנים ביותר לגרמני מן השורה. הם ציירו תמונה חליפית. הם אמרו בעיקר איך ועד כמה גרמניה יכולה להיות אחרת. וכמה אריך קסטנר בעצמו היה רוצה שהיא תהיה אחרת. שגיבוריה יהיו אחרים. 

אמיל טישביין, איור של וולטר טרייר ל "אמיל והבלשים". האם אכן גרמניה האחרת הייתה בת דמותו?

"חושש אני, שמא יקומו הילדים שקראו את ספרי "אמיל והבלשים" ויאמרו: – שמע חביבי, הרי אנטון שלך דומה לאמיל שלך בכל דבר! למה לא כתבת בספרך החדש על נער שונה ממנו תכלית השינוי? 

וכיון ששאלה זו מוצדקת, ברצוני לענות עליה בטרם אכתוב "תם ונשלם". סיפרתי על אנטון, אף על פי שהוא דומה כל כך לאמיל טישביין, מפני שסבור אני, שכל המרבה לספר על נערים כגון אלה הרי זה משובח. אנו זקוקים לבחורים מעין אמיל ואנטון – כן ירבו!

אולי תגמרו בדעתכם להיות כמותם? אולי, אם אמנם מצאו חן בעיניכם, תקחו אותם לדוגמא לכם ותהיו גם אתם חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים? וזה היה חלקי מכל עמלי." (מתוך האחרית דבר בספר פצפונת ואנטון)

האם אמיל ואנטון היו גדלים ומצטרפים ל"היטלריוגנד"? האם היו יכולים להפוך לחיילי אס.אס? 

קסטנר האמין שלא. ההיסטוריה, לעומת זאת, הוכיחה שרבים מידי מבני דורם בחרו אחרת. 

לצנזר את הארי פוטר – על ספרים אסורים, מוקצים ומשוכתבים

בארה"ב יש שחוששים שספרי הארי פוטר מעודדים עיסוק בוודו, שהספר רודף העפיפונים מטפח קיצוניות דתית, ושסיפורה של שפחה מעודד וולגריות מינית. וכעת, יש שדורשים להוציא אותם מהספריות הציבוריות יחד עם כותרים נוספים בנימוקים שונים ומשונים. איך המגמה הזו תשפיע על קוראי העתיד, ומה הם גבולותיו הלגיטימיים של הפוליטיקלי קורקט? האזינו לשיחה עם העורכת וראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, נועה מנהיים.

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: נועה מנהיים

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

סיוע: דורית גני, הספרייה הלאומית ואיילת נבון, סמינר דוד ילין.

 

בחודש אוקטובר 2022 פירסם מזכיר מדינת מיזורי שבארצות הברית הודעה לעיתונות שבה הודיע על החלטתו לחוקק את חוק הגנת הקטינים בספריות. בחוק הזה, כך הסביר, הוא מבקש להחזיר את השליטה והמעורבות של ההורים בספריות הציבוריות ולקבוע למה ילדים נחשפים. בין תקנות החוק החדש: קבלת התקציב לספריות הציבוריות יותנה באישור מראש של רשימת הספרים שהן מתכוונות לרכוש ובאיסור על קרנות ציבוריות לתמוך בספרים ובסופרים שמקדמים אינטרסים שאינם מותאמים לקטינים – כהגדרתו.

אנשי הספריות במיזורי מחו על הודעת המזכיר בטענה שהיא מבלבלת את הספרנים והספרניות ויוצרת מדרון חלקלק שיאפשר לפוליטיקאים שליטה על התכנים בספרים או, כמו שאחד הספרנים אמר לתקשורת, זהו חוק שכולו שדה מוקשים.

בהצעה זו מצטרפת מיזורי למדינות נוספות בארצות-הברית כדוגמת טקסס שפסלה בשנה האחרונה שמונה מאות ספרים בנושאי גזע ולהט"ב, וכדוגמת טנסי – שם נאסר על ספריות ציבוריות במחוז מקמין לרכוש ספרים שעוסקים ברצח עם וכלה בספרים הכוללים ניבולי פה, רמיזות מיניות או התאבדויות. נכון לסוף שנת 2022 רשימת הספרים הבעייתיים, המאתגרים והמוקצים בספריות הציבוריות בארצות-הברית מונה אלף חמש מאות תשעים ושבעה כותרים! הרשימה השחורה הזאת כוללת את סדרות ספרי הארי פוטר וקפטן תחתונים, את רודף העפיפונים, סיפורה של שפחה, אל תיגע בזמיר, צופן דה וינצ'י, האקלברי פין ועוד ועוד ועוד.

ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. בפרק הזה נדבר על תופעת הספרים המוחרמים והמצונזרים. כאלו שהוגדרו מגונים או מוקצים ובדרישה ההולכת והמתעצמת בשנים האחרונות – גם בקרב שמרנים וגם בקרב קבוצות ליברליות – למנוע את כניסתם של ספרים שפוגעים בקהילות וברעיונות לספריות ציבוריות בארצות-הברית ובמיוחד בספריות בבתי-הספר. נבדוק אלו סוגי ספרים תויגו כאסורים ומדוע. נבחן כיצד משפיע עידן הפוליטקלי קורקט על תוכן הספרים. וננסה להבין האם מדובר בתופעה שמתרחשת רק אי שם באמריקה הרחוקה או שכמו בתופעות חברתיות אחרות – גם היא תגיע אלינו מתי לישראל.

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

תעלומת חייל הוורמכט היהודי

יומן שנמסר לארכיון העם היהודי של הספרייה הלאומית חושף שצעיר בשם וולטר דיר, בן לאם יהודייה ולאב נוצרי, גויס לצבא נאמניו של היטלר כגרמני ארי כדי ללחום בחזית המזרח

וולטר דיר (משמאל) וחברים מהוורמאכט בבית חולים צבאי לאחר פציעתו במלחמת העולם השנייה, ינואר 1945

רוברט דיר נולד ב-1880 להורים קתולים מהעיר מילהויזן שבמרכז גרמניה. כך מתחיל סיפורה המיוחד של משפחת דיר (Dirr). בגיל 17 גויס רוברט לצבא הגרמני וטיפס בסולם הדרגות, ואף קיבל דרגות קצונה ב-1904. במקביל, הוא החל לשמש כשוליה בתחום הבנייה, התקדם במקצועו האזרחי ועבד כאדריכל במיץ, בירת חבל לורן, היום בתחום צרפת. בשנת 1907 פגש רוברט את פרידה רוטשילד, בת למשפחה יהודית דתית בת 12 ילדים מיונקרת (Jünkerath) שבאזור הריין. למרות שם המשפחה המשותף אין קשר למשפחת הבנקאים הנודעת.

ההורים – רוברט דיר ופרידה לבית רוטשילד, בזמן מלחמת העולם הראשונה

הוריה של פרידה התקשו לקבל את היחסים המתהווים בין השניים, וכשרצו להתארס הציבה בפניהם האם אתגר: היא הציעה שייפרדו למשך שנה תמימה שבה לא יקיימו כל קשר כדי לבחון את עומק אהבתם. אם לאחר שנה עדיין ירצו להינשא זה לזה ייאותו ההורים לתת את הסכמתם. במהלך שנת 1908 שבה נפרדו בני הזוג כתב רוברט יומן. הוא מילא יותר מ-250 עמודים שבהם סיפר לפרידה על שגרת יומו וביטא את מחשבותיו. בין היתר כתב לה:

"בזכות אהבתי אלייך וביטחוני בך אני יכול להתגבר בשמחה על הכל".

בסיום השנה הוא כרך את היומן בעטיפת עור והגיש אותו לאהובתו. בהקדשה כתב:

"עלייך לחוש איך בכל הווייתי, בכל טיפה מדמי ובכל פעימה של לבי, חייתי אך למענך … רק פעם אחת יכול אדם לאהוב באמת ובאמונה ולהקדיש את עצמו למישהו".

השניים נישאו ב-1909 או ב-1910, ונולדו להם שתי בנות – מרים קרולין וארגונה – ובן זקונים בשם וולטר יוליוס הרמן סטפן שנולד ב-1923. וולטר, שגויס לוורמכט במהלך מלחמת העולם השנייה, שמר את אוסף המכתבים, היומנים, הצילומים והמסמכים המתעדים את ההיסטוריה המשפחתית, ובהמשך העביר אותם לקרוב משפחה מצד האם. כל החומרים, לרבות היומן והמכתבים, נמסרו לאחרונה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית.

הארכיון המשפחתי בעת איסופו. צילמה: פראנצי אהמר

ביומנים ובמכתבים שכתבה פרידה בין השנים 1915-1945 נותרו מעט רמזים היכולים להסביר את נסיבותיה של הקריירה הצבאית הקצרה של וולטר כחייל גרמני. מתברר שנישואיהם המאושרים של פרידה ורוברט לא נמשכו זמן רב, למרות הניסיונות שבהם עמדה אהבתם בראשית הדרך. במשבר הכלכלי שפרץ בגרמניה ב-1923 בעקבות מלחמת העולם הראשונה נאלץ רוברט למכור את הבית שרכש עבור המשפחה, והקשיים הכלכליים הובילו גם למשבר בזוגיות.

פרידה תיארה ביומנה את רגשותיה במהלך אותו משבר, אך בהשוואה למה שהייתה צפויה לעבור בהמשך, תקופה זו נראית כאידיליה.

מיד לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה ב-1933 הוכרחו הזוגות המעורבים להתגרש. הגזרה לא פסחה על רוברט ופרידה ובני הזוג התגרשו, אך באמצעות קשריו עם הכנסייה הקתולית הצליח רוברט להעביר את המשפחה אל מעבר לגבול הגרמני, לדוכסות העצמאית של לוקסמבורג.

לוקסמבורג נותרה ניטרלית אחרי הפלישה הגרמנית לפולין, אך במאי 1940 נפלה קרבן לתוקפנות הגרמנית כשהכוחות הגרמנים חצו את הגבול. מתוך 35 אלף היהודים שהיו בלוקסמבורג, רובם פליטים מגרמניה, שרדו רק מאות.

בשלב הזה הופך הסיפור למיוחד ומרתק מאוד: בלוקסמבורג הצליח רוברט לרשום את המשפחה כקתולית, וכך למרות שהם מעולם לא התחבאו, ועל אף שם נעוריה היהודי המובהק של פרידה, הם הצליחו להיטמע היטב בקהילה של גרמנים גולים. מכתבים אחדים שקיבלו ממכריהם מעידים כי הם לא ידעו דבר על שורשיה היהודיים של המשפחה. לנוכח הגורל שהיה צפוי ליהודים שמצאו מקלט בלוקסמבורג, הכיסוי שארגן רוברט דיר למשפחתו התברר כהצלה ממוות בטוח.

בין המכתבים השמורים בארכיון העם היהודי בולט מכתב ששלח מפקד המשטרה הגרמנית בלוקסמבורג ב-26.11.1944 לוולטר, אז בן 21. בלי שמץ של מושג באשר לשורשיה היהודיים של המשפחה הביע המפקד את דאגתו בעקבות החלטתה של המשפחה להישאר בלוקסמבורג למרות התקדמותן של בעלות הברית. לפני שסיים באיחולים להצלחתה של המולדת המשותפת לו ולוולטר הוא הזהיר אותו מפני הזעם שיפנה העם הלוקסמבורגי כלפי גרמנים הנאמנים לרייך שנותרו בקרבם.

העדויות הללו, המתועדות ביומן המיוחד, עדיין מותירות את התעלומה הגדולה: למה גויס וולטר דיר לוורמכט? הסבר אפשרי הוא שמוצאו פשוט נשמט מעיניהם של הפקידים שגייסו אותו.

במסמכים הצבאיים של וולטר הוא רשום כקתולי למרות ששם נעוריה של אמו – רוטשילד – מופיע כעבור שורות אחדות, בצורה די בולטת.

ה-'חוגר' של וולטר דיר בווהרמאכט. הדת מוצגת כ-קתולי'. האמא עם שם יהודי אופייני – רוטשילד

וולטר גויס בינואר 1944 ונלחם בשורות הצבא הגרמני, אך נפצע ברגלו מכדור רובה וכך בילה את המשך המלחמה בבית חולים שדה עד שחזר לחיק אמו ואחיותיו לאחר חודשיים בלבד בחזית.

על אף שאמו לא ניזוקה בגופה במהלך המלחמה, הרי שפרידה רוטשילד הייתה לאדם אחר. עצביה קרסו תחת המאמץ להסתיר את זהותה ובשל חרדתה לבנה. מאישה פתוחה ובוטחת בעצמה שאהבה ליהנות מהחיים היא הפכה לאם רכושנית ותלותית. היא אמרה לילדיה כי לא יתחתנו ובמשך כל חייהם החזיקה אותם קרוב אליה מחשש לאבדם. הילדים מילאו אחר ציפיותיה וארגונה (הבת האמצעית) חיה לצד אמהּ עד לפטירתה.

ככל הידוע לנו – וולטר, שבשלב מאוחר יחסית בחייו גילה כי הוא למעשה יהודי, המשיך להתגורר בגרמניה וככל הנראה במשך השנים הוא יצר קשר עם בני משפחה מצד אימו שהתגוררו בחיפה.

 

הסיפור התפרסם לראשונה בכתב העת "סגולה"