ב-10 במאי 1933 עמד אדם בפינת כיכר האופרה בברלין והביט בספריו עולים בלהבות. הוא המתין בקצה הכיכר, נותן לצללי המבנים ההדורים להסתיר אותו מפני המון הסטודנטים המשולהב. מולו, על דוכן הנואמים, הוכרזו כתביו כ"מנוונים מוסרית" ו"לא-גרמניים". 

כשכמה סטודנטים זיהו אותו, הוא מיהר להסתלק מהמקום בטרם ייפגע. 

אריך קסטנר, אחד מסופרי הילדים הרגישים והאהובים ביותר בעולם המערבי, היה היחיד מבין 200 היוצרים אשר כתביהם הושלכו לאש באותו ערב, שנכח במקום וששמו הוזכר בנאומי הנאצה. 

כיוצר, הוא היה בחברה טובה. למדורה שבערה בכיכר הושלכו כתביהם של ענקי רוח ופורצי דרך בתחומם: סופרים ומשוררים, מדענים ופילוסופים, אמנים ועיתונאים. כשני שליש מהם יהודים, השאר קומוניסטים, ליברלים, מתנגדי המשטר הנאצי ו"סתם גרמנים" שכתביהם נחשבו ל"מעוותים מוסרית". ביניהם אפשר למנות את זיגמונד פרויד, אלברט אינשטיין, אריך מריה רמרק, שטפן צוויג, ברתולד ברכט, קרל מרקס ועוד רבים אחרים. שמות שכיכבו ברשימות של קריאת-חובה בכל מקום אחר בעולם. 

לכאורה, הוקעתו הפומבית על ידי בני עמו, שכללה גם זימון לחקירה בגסטאפו כשנה לאחר מכן, הציבה אותו במקום מכובד בצד "הנכון" של ההיסטוריה. בצד של הטובים. 

ולמעשה, כך גם התייחסו אליו בני דורו. הוא התקבל בחיבוק בקהילה היהודית בעולם, ושנים אחרי המלחמה תרגומי ספריו לעברית הפכו לרבי מכר ברגע שהודפסו בישראל. יוצרים עבריים כמו יהודה אטלס ואוריאל אופק כתבו אודותיו בחום, ואמיל ואנטון קיבלו מקום של כבוד במדף הספרים הביתי, בתקופה שבה מכונות כביסה גרמניות היו טאבו מוחלט, יחד עם כל פריט מותרות אחר שהריח שמץ של "גרמניות". 

אבל האמת היא שסיפורו של קסטנר מורכב קצת יותר. 

מצד אחד, אריך קסטנר אכן היה הומניסט ופציפיסט נלהב. כל מי שקרא ולו פסקה אחת שכתב לא יכול שיהיה לו ספק בכך. בכתיבתו טרום המלחמה, בעיקר זו שכוונה למבוגרים, הוא הרבה לבקר את התהום המוסרית אליה הידרדרה גרמניה, ולהזהיר מפני הבאות. 

"גברת ולר היקרה", כך הוא עונה במכתב להילדה ולר היהודייה שכתבה לו ב-1930, בתגובה לתסכית רדיו בו הוא ניבא שחורות: "הנני משוכנע שהשיטות הפסימיות שלי הן המועילות היחידות, אם יש לצפות בכלל לתועלת מן הספרות, ואשאר עימן. אינני רוצה לכתוב חרוזים לאלבום שירה, ואינני רוצה לספק נחמה במקום שבו אינני רואה כזאת."

בכלל, יחסו ליהודים היה רחוק מאד מתורת הגזע הנאצית, והוא גם לא הראה אף סימן לאנטישמיות אירופאית "רגילה". אחד מידידיה הקרובים של משפחתו היה רופא הילדים היהודי שלהם, אמיל צימרמן (הוא היה ידיד קרוב במידה כזו שאף הופצו שמועות על כך שהוא אביו האמיתי של אריך). בתחילת שנות השלושים, כשעלתה בברלין ההצגה "פצפונת ואנטון", הוא בחר בעצמו את השחקנית הראשית – הילדה היהודיה חנהל'ה מאירצ'ק (מי שלימים תתפרסם בישראל כשחקנית חנה מרון), ואף אחרי המלחמה – כאשר הוקמה מדינת ישראל הוא היה אחד מתומכיה הנלהבים. 

ובכל זאת, היה גם הצד השני: כשעמדה בפניו האפשרות לברוח מגרמניה ולהתקבל באהדה בבריטניה או בשוויץ, הוא בחר להישאר בגרמניה. 

יותר מכך, הוא נשאר שם כגרמני מן השורה, ואף עשה מאמצים להיות אזרח לגיטימי בעיני השלטונות. הוא ניסה להתקבל לאיגוד הסופרים, נדחה, אבל קיבל אישור שקט להפיץ את ספריו בשוויץ, בשם בדוי. הוא לא עשה דבר כדי להתנגד לנאצים בפועל, גם אם היה ברור שהוא סולד ממעשיהם.

שמונה שנים אחרי אותה שריפת הספרים, הוא אף כותב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן. סרט שהפקתו הוזמנה על ידי  אדם בשם פריץ היפלר, שהיה אחד הנואמים בכיכר האופרה באותו יום.

אלא שב 1941 היפלר כבר אינו מנהיג סטודנטים עני ומשולהב אלא במאי סרטים מפורסם, אחראי על מחלקת הקולנוע במשרד התעמולה הנאצי. ברקורד העשיר שלו נמצא כבר הסרט האנטישמי ביותר שיצא מעולם: "היהודי הנצחי".

איך יכול קסטנר לכתוב עבורו? מדוע בחר הכותב ההומניסט, הליברל הרגיש, זה שספריו התקבלו בחיבוק אוהב בארץ ישראל, להישאר בגרמניה הנאצית, זו שהעלתה את ספריו באש? מדוע אפשר לו הממסד הנאצי להישאר, חופשי ופעיל? האם מי שהתקבל כ"יהודי של כבוד" היה בעצם משתף פעולה, או לכל הפחות פחדן שחשב רק על נוחותו האישית?

 

כשקוראים את זכרונותיו מהחודשים האחרונים של המלחמה, אי אפשר שלא לנוע בחוסר נוחות (ואף יותר מכך). הוא מספר על רכבות מהן מושלכים תינוקות קפואים, אבל אלה לא הרכבות שהובילו את האמהות היהודיות אל מותן אלא רכבות שפינו פליטות גרמניות שברחו מהצבא הרוסי המתקדם. כשהוא משתמש בכינוי "כצאן לטבח" הוא מדבר על האזרחים הגרמניים שיושבים במקלטים ונתונים לחסדיהם של מפציצי בעלות הברית. 

הוא מספר על פנייתו לרשויות לקבלת פיצוי על ספרייתו שנהרסה בהפצצות ומספר על התנדבותו לפלוגות הסער העממיות שהיו אמורות לסייע בהגנה על ברלין. 

הוא מבכה ערים גרמניות שנכבשו על ידי בעלות הברית: "קניגסברג נפלה". והוא מיילל מצער על חורבן דרזדן, עיר הולדתו האהובה. 

במקביל, הוא גם מבקר קשות את התנהלות מפקדי הצבא, את ההרג של כל מי שנחשד כמתנגד המשטר ואת היוהרה העצומה של ההנהגה הנאצית. אבל איכשהו, מול הזוועות שלמדנו כולנו להכיר, זה לא נראה מספיק. 

גם לפי אמות המידה הפרטיות שלו, או לפחות אלה שהוא שם בפי גיבוריו, בחירותיו לכל הפחות תמוהות מאד, ואינן נטולות אשמה. 

"בכל תעלול" נוזפת דמותו של הפרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "אשמים לא רק אלה המעוללים אותו, אלא גם אלה שלא מנעו אותו". והוא מצווה על כל הכיתה לכתוב את המשפט הזה חמש פעמים עד לשיעור הבא. האם השיעור לא היה מיועד לאזניו של קסטנר עצמו? 

באינספור ראיונות בהם הוא נשאל על הבחירה הזו, הוא ענה מגוון תשובות אשר שתיים מהן בולטות יותר מכולן: אמא שלו (שהייתה האישה החשובה בחייו עד מותו), שכבר הייתה מבוגרת מכדי לצאת מגרמניה, והעובדה שראה את עצמו כגרמני ולא היה מסוגל לחשוב על חיים ויצירה במקום אחר. 

לפני הכל, ולמרות הכל, קסטנר היה גרמני. 

הוא נולד ככזה, והתגאה מאד בגרמניותו, הרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין בכלל לאן יובילו הנאצים את העם הגרמני. הוא אהב את גרמניה אהבת נפש. הוא ראה בעיני רוחו, וניסה לברוא בכתביו – גרמניה אחרת. גרמניה ליברלית והומניסטית, שבה ערכי כבוד האדם וחרותו הם הראשונים במעלה. 

על אובדנה של אותה גרמניה חלומית, גם אם הייתה קיימת בזמנו רק בעיני רוחו, הוא מתאבל. 

"הרייך השלישי", הוא כותב לקראת סוף המלחמה, "מתאבד. אולם הגוויה היא גרמניה". גרמניה כפי שהוא חשב שצריכה הייתה להיות. גרמניה כפי שהוא ראה אותה פעם בעבר, כשהיה ילד תמים. 

"מוכרחים אתם להאמין לי!" הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי כשהוא מתאר כמה נהדרת הייתה עירו לשעבר: "איש מכם, ויהא אביו עשיר כקרח, לא יוכל ברכבת לנסוע לשם להיוכח אם צדקתי. כי העיר דרזדן איננה עוד". 

לא לחינם הנאצים בחרו לשרוף את כתביו, שכן יותר מספרים אחרים שתקפו את התורה הנאצית באופן ישיר – הם היו המסוכנים ביותר לגרמני מן השורה. הם ציירו תמונה חליפית. הם אמרו בעיקר איך ועד כמה גרמניה יכולה להיות אחרת. וכמה אריך קסטנר בעצמו היה רוצה שהיא תהיה אחרת. שגיבוריה יהיו אחרים. 

"חושש אני, שמא יקומו הילדים שקראו את ספרי "אמיל והבלשים" ויאמרו: – שמע חביבי, הרי אנטון שלך דומה לאמיל שלך בכל דבר! למה לא כתבת בספרך החדש על נער שונה ממנו תכלית השינוי? 

וכיון ששאלה זו מוצדקת, ברצוני לענות עליה בטרם אכתוב "תם ונשלם". סיפרתי על אנטון, אף על פי שהוא דומה כל כך לאמיל טישביין, מפני שסבור אני, שכל המרבה לספר על נערים כגון אלה הרי זה משובח. אנו זקוקים לבחורים מעין אמיל ואנטון – כן ירבו!

אולי תגמרו בדעתכם להיות כמותם? אולי, אם אמנם מצאו חן בעיניכם, תקחו אותם לדוגמא לכם ותהיו גם אתם חרוצים, הגונים, אמיצים וישרים? וזה היה חלקי מכל עמלי." (מתוך האחרית דבר בספר פצפונת ואנטון)

האם אמיל ואנטון היו גדלים ומצטרפים ל"היטלריוגנד"? האם היו יכולים להפוך לחיילי אס.אס? 

קסטנר האמין שלא. ההיסטוריה, לעומת זאת, הוכיחה שרבים מידי מבני דורם בחרו אחרת. 

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: נועה מנהיים

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

סיוע: דורית גני, הספרייה הלאומית ואיילת נבון, סמינר דוד ילין.

 

בחודש אוקטובר 2022 פירסם מזכיר מדינת מיזורי שבארצות הברית הודעה לעיתונות שבה הודיע על החלטתו לחוקק את חוק הגנת הקטינים בספריות. בחוק הזה, כך הסביר, הוא מבקש להחזיר את השליטה והמעורבות של ההורים בספריות הציבוריות ולקבוע למה ילדים נחשפים. בין תקנות החוק החדש: קבלת התקציב לספריות הציבוריות יותנה באישור מראש של רשימת הספרים שהן מתכוונות לרכוש ובאיסור על קרנות ציבוריות לתמוך בספרים ובסופרים שמקדמים אינטרסים שאינם מותאמים לקטינים – כהגדרתו.

אנשי הספריות במיזורי מחו על הודעת המזכיר בטענה שהיא מבלבלת את הספרנים והספרניות ויוצרת מדרון חלקלק שיאפשר לפוליטיקאים שליטה על התכנים בספרים או, כמו שאחד הספרנים אמר לתקשורת, זהו חוק שכולו שדה מוקשים.

בהצעה זו מצטרפת מיזורי למדינות נוספות בארצות-הברית כדוגמת טקסס שפסלה בשנה האחרונה שמונה מאות ספרים בנושאי גזע ולהט"ב, וכדוגמת טנסי – שם נאסר על ספריות ציבוריות במחוז מקמין לרכוש ספרים שעוסקים ברצח עם וכלה בספרים הכוללים ניבולי פה, רמיזות מיניות או התאבדויות. נכון לסוף שנת 2022 רשימת הספרים הבעייתיים, המאתגרים והמוקצים בספריות הציבוריות בארצות-הברית מונה אלף חמש מאות תשעים ושבעה כותרים! הרשימה השחורה הזאת כוללת את סדרות ספרי הארי פוטר וקפטן תחתונים, את רודף העפיפונים, סיפורה של שפחה, אל תיגע בזמיר, צופן דה וינצ'י, האקלברי פין ועוד ועוד ועוד.

ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. בפרק הזה נדבר על תופעת הספרים המוחרמים והמצונזרים. כאלו שהוגדרו מגונים או מוקצים ובדרישה ההולכת והמתעצמת בשנים האחרונות – גם בקרב שמרנים וגם בקרב קבוצות ליברליות – למנוע את כניסתם של ספרים שפוגעים בקהילות וברעיונות לספריות ציבוריות בארצות-הברית ובמיוחד בספריות בבתי-הספר. נבדוק אלו סוגי ספרים תויגו כאסורים ומדוע. נבחן כיצד משפיע עידן הפוליטקלי קורקט על תוכן הספרים. וננסה להבין האם מדובר בתופעה שמתרחשת רק אי שם באמריקה הרחוקה או שכמו בתופעות חברתיות אחרות – גם היא תגיע אלינו מתי לישראל.

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן