מפעל העננים של גברת לילנבלום / עידו גפן
ממליצה: דינה עזריאל
"אם תיקח את הגלולה הכחולה… תתעורר במיטתך ותאמין מעתה ואילך במה שאתה רוצה להאמין. אם תיקח את הגלולה האדומה… תישאר בארץ הפלאות, ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב." (מטריקס, 1999)
עילי, גיבור הספר של עידו גפן, הסתובב בעולם עוד בתור ילד, עם מחשבה משונה: מקומות קיימים רק כשמביטים בהם, ושבים ונעלמים כשמפנים מהם את המבט. העולם אינו קיים כשלעצמו, אלא כאשליה שנוצרה עבורנו ומתהווה סביבנו בכל רגע נתון. כשהוא מספר על כך לאימו, היא עונה כממתיקה סוד "איך ידעת?" (עמ' 10) ועם הגלולה האדומה הזאת, אנחנו יוצאים למסע בעיירת סקי מדברית השוכנת בדרום הארץ על שפת המכתש הגדול.
הסיפור נפתח כאשר אימו של עילי, מורה לרובוטיקה בעיירה וממציאה חובבת, מתגלה בלב המכתש, שלושה ימים לאחר היעלמותה המסתורית, כשהיא יושבת בחלוק על כיסא נוח ואוחזת כוסית מרטיני. משם אנחנו נופלים אל תוך מחילת ארנב: גבולות נפרצים ועובדות יציבות מתמוטטות בן רגע.
לו יכול, היה עילי בוחר ודאי בגלולה הכחולה, בדרכו הבטוחה לכאורה של אביו, המעוגנת במגבלות העולם החומרי, אבל החיבור הבלתי אמצעי שלו לאימו, הממציאה הפלאית שחיה מחוץ לגריד ואינה כפופה לחוקים המקובלים, מנקר בו ללא הרף. הוא מתאמץ להישאר עם שתי רגליים על הקרקע, והחלומות שלו נדחקים מפני הצרכים הקיומיים של משפחתו, אך ככל שהוא מנסה לשמור על בני ביתו ולחבר את השברים, כך הכאוס פורץ ביתר שאת.
להפתעתו, עילי מוצא את עצמו משמש פונדקאי חלומות לקשישה גלמודה שאין לה היכולת לחלום, יוצא למסע חיפושים אחר אדם שהוא מעולם לא האמין בקיומו, ומרכז צוות עובדים בסטרט־אפ המבוסס על ההמצאה של אימו – הפיכת חול לעננים – אוסף אקראי של אנשים, שבדיוק כמוהו, אין להם כל הכשרה מתאימה, מלבד התשוקה למשהו מופלא. כמו שאומרת נעמי, אחותו של עילי, המבינה את כוחה של התשוקה הזאת ויודעת גם לתעל אותה: "אנשים כמהים למופרך" (עמ' 46).
מה שקסם לי במיוחד בספר הוא הנוכחות המתמדת של הכמיהה למופרך, כתכונה כלל־אנושית: "למצוא את הדרך לצאת מהמציאות, לחיות מחוץ לכללים של החיים הרגילים, מחוץ לכל מפה" (עמ' 187). הספר עוסק גם ביחסי פריפריה־מרכז, בעולם ההייטק ובמשבר האקלים, כפי שמצוין על גב הספר, ואף מצליח לשרטט דינמיקה משפחתית מורכבת. ואכן, זהו ספר עשיר שמתמודד עם תמות רבות מבלי לפגוע בשטף העלילה. עידו גפן מצליח לברוא עולם שעל אף היותו דמיוני ופרוע, הוא גם מעוגן היטב במציאות אקטואלית. כאילו הוא מסמן לנו את סורגי הכלא.
עידו גפן, "מפעל העננים של גברת לילנבלום", כנרת זמורה דביר, 2023
.
.
***
גבריאל / אדוארד הירש
ממליץ: גיא פרל
הפואמה גבריאל היא פואמת אֵבֶל ארוכה המתחילה ומסתיימת בלווייתו של גבריאל, בנו של אדוארד הירש, משורר אמריקאי עתיר פרסים שספריו לא תורגמו עד כה לעברית. בין לבין מתוארות בפואמה קורות חייו של גבריאל החל באימוצו בינקותו, דרך ילדותו ונעוריו הסוערים וכלה בנסיבות מותו בטרם עת. מעורבותו הרבה של הירש כְּאָב משתקפת בשירתו בהתעכבותו על כל פרט ופרט בחיי בנו – מקומות, אבחנות נירולוגיות, שמות אנשים, ואף ציטוטים מפורטים מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות. לצד מעורבותו הפעילה ניכר הקשר הרגשי העמוק שלו לבנו – שירתו מתעכבת במסירות ובאהבה על נימי הפראות, היופי, התזזית והכאב בנפשו של בנו. עבור הירש אין כל סתירה בין מעורבות פעילה ומושקעות רגשית מלאה שכזו, לבין שירה גדולה. עבורו ההפך הוא הנכון, והוא אף בא בדברים עם רילקה ועם אחמטובה, שחששו שההורות תעמעם את שירתם. בצד תיאורו את גבריאל, חייו ומותו, הירש שב ויורד אל תהומות השכול, וגם בעניין זה הוא מרבה לאזכר שירה הספוגה באבל על מות בת או בן, למשל שירתם של איסה, איזומי, מאלרמה, צבטייבה, טאגור וקוחנובסקי. אסיים את ההמלצה בחלק מתיאור ארוך של חלום שחלם המשורר אחרי מות בנו:
מֻכָּר כָּל כָּךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ / יוֹשֵׁב שׁוּב מוּלִי / בְּאוֹר בֹּקֶר מֻקְדָּם // זֶה פָּשׁוּט כְּמוֹ אוֹר הַיּוֹם / שֶׁזָּרַח בֵּינֵינוּ / עוֹד יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אֵלָיו // הָאֵבֶל נִשְׁבַּר לִפְסוּקִים / וְאָמַר שׁוּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ / מִתּוֹכִי לְלֹא עַצְמִי // כָּרִית אֶבֶן שְׁטוּפַת דֶּמַע / חַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב / לְצִדּוֹ בָּאָרוֹן // הָאִמָּא הַמְּתֻלַּעַת / שֶׁלּוֹקַחַת אוֹתָנוּ לָאֲדָמָה / בְּכָל עֵת בְּכָל מָקוֹם // רוֹצָה שֶׁהַדֶּשֶׁא יְנַצְנֵץ / וְיִצְמַח מֵעָלֵינוּ בְּחֹם / שִׁלְהֵי הַקַּיִץ בַּכְּפָר // הָיָה קָשֶׁה לִנְשֹׁם / כְּשֶׁהָאָבָק חָנַק אֶת צַמְּרוֹת הָעֵצִים / וְהִקְרִישׁ אֶת הַשָּׁרָשִׁים // הֵרָגַע הָרוּחַ הַקַּלָּה נוֹשֶׁבֶת / בֵּין הָעֲנָפִים בַּלַּיְלָה / הִסְתַּכֵּל לְמַעְלָה בַּיָּרֵחַ // בְּלִי לָדַעַת מִי אֲנִי / שָׁכַבְתִּי לְצִדּוֹ בָּאָרוֹן / וַעֲדַיִן לֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם // וְכָךְ הִתְעוֹרַרְתִּי בְּצֵל / אוֹרוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁל הַבֹּקֶר / וְלָבַשְׁתִּי אֶת בִּגְדֵי הָאֵבֶל // גַּם אִמּוֹ הֶחְלִיקָה אֶל תּוֹךְ הַשָּׁחֹר / בְּגִידַת הַהוֹרִים / שֶׁמַּאֲרִיכִים יָמִים מִבְּנָם (עמ׳ 78).
אדוארד הירש, "גבריאל", קשב לשירה, 2023. מאנגלית: יעל שושנה הכהן
.
***
הדוב / אסף שור
ממליצה: רתם פרגר וגנר
מה עושה הדוב בסצנה הפותחת את הדוב, ספרו החדש של אסף שור? מאין הגיע לאמצע העיר, אל המרחב הזה של עיר ישראלית חרבה, מגובבת אשפה, השוכנת לחוף ים, שבה מתרחש הסיפור? מכיוון שמדובר בדיסטופיה שמתארת מציאות שלאחר חורבנה של מדינת ישראל בעקבות מלחמה גדולה – שנסיבותיה מעורפלות – הדוב יכול לבוא מכל מקום. הוא יכול להיות פליט מגן החיות שהופצץ, או דוב פרא שנדד ממערב איראן, והוא יכול, בה בעת, להגיח מסיפורו הנפלא עד מאוד של פוקנר הדוב. סצנת הפתיחה הזו מהדהדת את המפגש הראשון בין הנער, גיבור סיפורו של פוקנר, לבין הדוב האלמותי ההוא כחלק מרשת עדינה של קשרים שנטווית בין שני הסיפורים. אף שהדוב של שור הוא סיפור ריאליסטי כתוב היטב, שמעניק למציאות הכמו־פנטסטית שלאחר הפצצה גרעינית את הקצב והפרטים של הווה קונקרטי להחריד, הוא בה בעת מחווה ספרותית מפתיעה – ולפרקים פרודית – לשאלות הגדולות שבהן עסק פוקנר ובעיקר ליחסים ההרסניים שבין ציוויליזציה לטבע; מחווה שיוצרת היסט חד מהמודוס הטרגי והנשגב של פוקנר אל מרחב דובר עברית נטול פאתוס, עצוב ובה בעת מגוחך־משהו, באלף השלישי.
הדוב כתוב בשפה מאופקת ויפהפייה. הוא עשוי מתמונות קטועות, חלקיות ושבורות, שנמסרות מנקודת מבטן של כמה דמויות. מבנה זה עצמו ממחיש יותר מכול את ממדי האובדן, וכופה על הקוראים לתעות בין החורבות ולהיוותר, כמו הדמויות עצמן, במצב בסיסי של חוסר ידיעה וניתוק מעברן ומעתידן. הדמויות שרדו, כאמור, לאחר התרחשות הרסנית גדולה, ומכיוון שהן מצויות בהווה בלבד, ועל פי רוב משוללות זיכרון, המרחב העירוני הכאוטי שבו הן נעות בחיפוש אחר אוכל ומחסה נעשה לחזית של הסיפור. יש למרחב הזה אופי שכונתי־פמיליארי, ובד בבד הוא מפחיד ואלים כמו שכונת פשע, או כמו מה שאנחנו נוטים לדמיין כעולם הפראי, חסר החוק, שלפני היות התרבות. הפראי כאן אינו טבע, אלא ציוויליזציה הרוסה, שאינה יכולה עוד לחזור ולהיות טבע, אלא במובן השלדי של היות אדם, כלב, חתול או דוב. עם זאת אין זה סיפור של מלחמת הכול בכול, וגם לא של אדם לאדם זאב (או דוב); זהו סיפור שיש בו אכזריות וחמלה, אטימות ומסירות, בדידות וחסד; סיפור המטשטש את ההבדל שבין המציאות שלאחר האסון לבין זו שקדמה לו. בשני העידנים הדמות האנושית לכודה בשגרה עכורה, כמעט טכנית, שלפרקים מבליחה מתוכה איזו אימה, או לחלופין תמיהה. יופיו של הספר הזה נובע מהיחס שבין סיפר מינימליסטי, מדויק, לבין איזו נוכחות שקטה, כמעט מובלעת, של ממד אחר, שמפציע מהצורה האומנותית עצמה. כך, למשל, הדוב שפותח את הסיפור גם חותם אותו. הוא, החייתי, נושא את הזיכרון ואת הידע, וכמו שחקן בתיאטרון נודד נצחי הוא קד בסוף המחזה.
אסף שור, "הדוב", ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד, 2023
.
.
***
יפה נפש / יוסי צברי
ממליצה: דפנה לוי
על פי ההגדרה הרווחת, ספוקן וורד הוא אומנם עשייה שירית, אבל כזו העושה שימוש במשלב לשוני נמוך למדי, והאסתטיקה שלה אינה נובעת דווקא ממילוליות וירטואוזית או מחריזה מעניינת, אלא מן הביצוע הגופני, התיאטרלי, שנועד להפעיל את הקהל המאזין. יוסי צברי הוא פרפורמר מצוין, אבל הספוקן וורד שלו שנון, יצירתי ומדויק במידה שאינה מאפשרת לכלול אותו בהגדרה זו, ולכן לא מפתיע שהוא שומר על כוחו ועל החן הרב שלו גם בצורתו המודפסת.
יפה נפש הוא קובץ הכולל את הטקסטים שצברי השמיע במופעיו, בהפגנות המחאה ובסרטוני הווידאו הפוליטיים שיצר והפכו ללהיטים. מ״טקסט א־פוליטי״ דרך ״אני הומו״ ו״הרקדן הפרובלמטי״ ועד ״תמיד רציתי להיות אשכנזי״, צברי נוגע בכל הפצעים והצלקות בחברה הישראלית של ימינו, מיישיר מבט אל צביעויות והתחסדויות ויורה חרוזים חדים, מפוכחים וטעוני כעס בגזענים אלימים ובתאבי שררה רומסניים. ב״הודעה חשובה״ הוא אומנם קורא ״שימו לב, שימו לב, החמלה אזלה מן המדפים״, אולם בין מילותיו הזועמות ניכרת חמלה, ובשפע. החמלה נמצאת שם, לצד הכאב החשוף, כשהוא כותב על הצלקות שמותירות פגיעות מיניות שהשפה מנרמלת ומכנה בשם ״הטרדה״, משל היו זבוב זמזמני; כשהוא מבקש ״לשנות את השיח ולהפסיק להנציח את עליונות הפאלוס הקשיח״; כשהוא קורא, בעקבות מחמוד דרוויש, ״גם אני ערבי, ערבי מקולקל, מקולל, מבולבל […] הקוזק הנגזל, שבוכה באנגלית, על טיהור אתני במדינה היהודית״. ואותה חמלה מגיחה מבין השורות אפילו כשהוא מציג את מילות הנאצה (הרבות) שכותבים לו מי שמופעי המחאה שלו אינם לרוחם, אך הוא מצידו מתעקש לבקש ״בואו נדבר בגובה העיניים, מה ׳כפת לכם מה קורה מתחת למכנסיים״.
העובדה שצברי משעשע את עצמו ואת שומעיו בחרוזים אינה מקהה את האמירות הפוליטיות הברורות ביפה נפש, בין שהוא מבקש לנו ראשת ממשלה ״לא לגמרי נורמלית, מין אנגלה מרקל כזאת, עם תסרוקת פחות בנלית״, ובין שהוא מצהיר ״אז משום שאני לא אתיופי, ברור לי מעל לכל חשד, שחור זה לא צבע – שחור זה מעמד״. בקובץ לא נכללים, וחבל, טקסטים באנגלית שצברי כתב ומשלב בהופעותיו, שבהם הוא עושה לשייקספיר את מה שהוא עושה בעברית לאלתרמן או ביאליק, ובאותה קלילות מרהיבה.
יוסי צברי, יפה נפש, הוצאת בן־דוד (מהדורה מורחבת), 2021
.
.
***
רילוקיישן / איילת גונדר־גושן
ממליצה: מיכל זכריה
בזמן האחרון אני משתדלת להימנע מריגושים ולשמור על מצב רוח מאוזן מהסוג שמאפשר את היצרנות המוגזמת הנדרשת בעידן הקפיטליזם המאוחר, ולכן ידעתי שאני בבעיה כשהתחלתי לקרוא את רילוקיישן, ספרה האחרון של איילת גונדר־גושן. סיפור העלילה הוא מעין מותחן שנמסר בקולה של לילך, ישראלית שחיה בעמק הסיליקון עם בעלה ההייטקיסט ובנה המתבגר המופנם, אדם. חששות כבדים מופנים כלפי אדם אחרי שנער מהשכבה שלו מתמוטט ומת במהלך מסיבת כיתה. לילך צריכה להחליט אם היא מאמינה שבנה היה מסוגל לפגוע בילד אחר, וגם – אם היא בכלל רוצה לדעת. סביב האבן שהושלכה לבריכת חייה הולכות ומתפשטות אדוות של שאלות: מה קורה לשרדנות היהודית ולמיליטריזם הישראלי שצומח ממנה, כשמעתיקים אותם אל לב החלום האמריקאי? מי היא עכשיו, אחרי שהקדישה את מלוא חייה הבוגרים לאימהות ולטיפוח הבית במדינה זרה? ועד כמה הורים באמת יכולים להכיר את ילדיהם? רילוקיישן הוא ספר שקשה להניח מהיד, הקריאה בו מהירה וכמעט כפייתית. זה לא ספר שמצטיין ביפי שפתו, אלא בתובנות האנושיות הדוקרות שבו וביכולת הבלתי מעורערת של גונדר־גושן לספר סיפור.
איילת גונדר־גושן, "רילוקיישן", אחוזת בית, 2022
.
.
***
בתי חלומות / חגית שורש
ממליצה: נטלי תורג'מן
"בסטודיו שלי תמיד הייתי מוצאת סימנים של מישהו שביקר אותי וישן במיטה שלי", זוהי התחושה המתעתעת שמעוררת חוויית הקריאה בספר הביכורים בתי חלומות של חגית שורש, אומנית חזותית ופרפורמרית, ועכשיו גם משוררת. השירים בספר (שמוגדר ספר פרוזה) מובאים ללא ניקוד ומורכבים ממשפטים קצרים, פשוטים, שכל המילים בהם מובנות ויומיומיות, ועם זאת מצליחות באופן חידתי להשרות אווירה מעורפלת, חסרת פשר, כמעט אלביתית, בתחושת הזרות שהן מעוררות. הספר מצחיק ומאיים גם יחד. חושף בה בעת את המציאות האכזרית ואת התום הילדי.
.
הטקס
אימא שלי כועסת עלי מאוד. איחרתי
בעשר דקות לטקס יום השואה
במושב.
איפה היית, היא שאלה אותי.
הייתי בעבודה, עניתי, בבית האבות.
לאחֵר לטקס יום השואה זה דבר איום ונורא.
הרבה יותר נורא מלנגב לניצולי שואה את התחת (עמ' 13).
.
התחתנתי עם שמלה
אני התחתנתי עם שמלה,
לא עם גבר,
לא עם עצמי.
השמלה לא תגיד
את משוגעת,
את מתפרצת.
השמלה לא תגיד
לא ניקית, לא בישלת, לא האכלת, לא השקית.
השמלה לא תגיד
כמו שגבר אחר אמר לי:
כולם במושב חושבים שאת מכוערת,
אבל אני חושב שאת יפה (עמ' 79).
.
נדירוֹת הפעמים שבהן את אוחזת בספר ומרגישה שאת משוטטת במרחבי תודעה של מישהי אחרת, צוללת לתוך חלומותיה. כזה הוא הספר בתי חלומות. יש בו רבדים רבים, אחד מהם הוא הביקורת הפמיניסטית על מקומה של האישה ועל היחס החברתי אליה. המסרים החתרניים האלה עטופים בשפה הייחודית של שורש ומעלים בד בבד חיוך וכאב.
.
הלכתי לבריכה בנהריה וביקשתי כובע ים חד פעמי.
אמרו אין כניסה.
הלכתי לים.
איתי הלכו הרבה אנשים.
הלכנו מגשר הזיו עד לים בלילה ולא הגענו לים.
הבנו שלא נגיע לים
אנחנו תקועים בתוך חלום
לא משנה כמה שנלך, לים לא נגיע.
שאר האנשים פטפטו, נהנים מחברת האחרים.
אני הייתי עצובה (עמ' 67).
.
נראה כי שורש מצליחה ליישם את הצו הפמיניסטי של החוקרת־הפילוסופית הלן סיקסו, ומהדהדת (בדרך הומוריסטית) את מאמרה המפורסם "ללכת אל האם / ללכת אל הים" (1977). היא מיישמת את עקרונות הכתיבה הנשית, ובכך משחררת אותנו מעט מהחשיבה הסטראוטיפית, התבניתית, הצפויה, ואף מוסיפה יופי למציאות המורכבת.
חגית שורש, בתי חלומות, הוצאת פטל, 2023
.
.
***
אנחנו אנשים חדשים / עפרי אילני
ממליצה: יעל אברך
טורי עיתון שמאוגדים לספר עלולים לעורר תחושה של מִחזור, את השאלה: "למה בכלל צריך את זה?". לספרו של עפרי אילני, שהוא אסופת מאמרים המתבססת בעיקרה על טורו השבועי בעיתון הארץ לצד כמה מאמרים שמתפרסמים בפעם ראשונה, לא אורבת סכנה שכזו.
המאמרים אוגדו לנושא אחד שהוא, בעצם, אנחנו. בלשון ובהומור חדים תוקף אילני נושאים שעוסקים, בהגדרה גסה, בתמורות הפוליטיות, הרוחניות והטכנולוגיות שחלו בעולמנו בעשרות השנים האחרונות, ואיך אלו משפיעות עלינו והופכות אותנו ל"אנשים חדשים". אילני זורח כשהוא דן בנושאים הקרובים לליבו ולתחום עיסוקו, כמו המעמד הנסוג של האקדמיה בכלל ושל מדעי הרוח בפרט, או כשהוא מגולל חוויות אישיות שמשמשות מצע לדיון בנושאי רוחב חברתיים. לצד אלו המנעד של המסות רחב (אילני עוסק בנושאים כמו גרשום שלום וטולקין, אנשים בעלי ראש כלב, מזגנים, ים סוף לעומת הים התיכון, תיירות, מיינות ותרבות הביטול) – וכל אחת יכולה למצוא בו את מקומה ואת תחומי העניין שלה.
אלא שגם אם לא מתחברים מייד לנושא המאמרים, וגם אם אפשר להתווכח בעוז עם הטענות המובאות בהם, כולם בלי יוצא דופן יעוררו מחשבה על הנושאים שעולים בהם, או על מופעיהם בחיי היומיום שלנו. חלקם גם יחוללו אדוות שירחיקו הרבה מעבר לנושא עצמו. אני, למשל, קראתי את "האינטלקטואלים והירח", הדן בהתנגדותם של אנשי רוח לנחיתה על הירח, בעודי צופה במטאורים במדבר באתר קמפינג, שלמען האמת אינו אלא מטרד אור, אוויר ורעש. בין כוכב נופל אחד למשנהו לא יכולתי להתעלם מהקשר שבין ההתעקשות להנחית את החללית אפולו 11 על הירח לבין מערכת היחסים בין האדם לטבע בעשרות השנים האחרונות.
מהבחינה הזאת אנחנו אנשים חדשים בגרסתו המודפסת הוא ממתק. קריאת הטורים בספר עושה חסד עם המשאלה שלנו לחזור ולקרוא, לשוב ולהרהר. לדור שנולד על התפר הטכנולוגי, זוטות כאלה עדיין משנות.
עפרי אילני, אנחנו אנשים חדשים, בבל, 2023
.
.
***
ביוטופ / אורלי קסטל־בלום
ממליצה: שירי שפירא
ביוטופ, ספרה האחרון של אורלי קסטל־בלום, ייחודי בשני מובנים, הן בתוך יצירתה הן בתוך הספרות העברית העכשווית. הרומן הזה, המביא את סיפורו של ז׳וזף שימל, מרצה לשעבר בחוג לתרבות צרפת המסור לדירתו במרכז תל אביב, אינו רומן מסורתי: הוא אינו טקסט רב־קולי או עלילה שנבנית נדבך אחר נדבך, כרב־קומות בעל יסודות יציבים ששואף לשחקים. קסטל־בלום כלל אינה טורחת להיצמד למוסכמות הרומן המקובלות, שאולי נועדו לשמש פיגומים לסופרים וירטואוזים פחות, ולהשביע קוראים בתבניות מוכרות ונוחות. במקום זאת היא צוללת בקפיצת ראש היישר אל הקומדיה האנושית של החיים האורבניים בישראל מבעד לעיניו של פרנקופיל מתבודד, ויוצרת טקסט עשיר בדמויות ובהתרחשויות יומיומיות, שעיקרו התבוננות. יחסית לספריה הקודמים ביוטופ הוא טקסט פרוע פחות, שבונה דמות מְסַפֵּר אחידה ומובחנת מהנימה הקסטל־בלומית המוכרת; ולעומת שאר הספרים בנוף המקומי, קסטל־בלום כרגיל אינה מפחדת לגעת בנושאים אינטימיים אך בלתי פשוטים כמו כסף, נדל"ן, טרור ומתנחלים. מעטים הסופרים הישראלים שמציעים מבט רחב, קרוב ומפורט כל כך במציאות העכשווית; שנטועים כל כך בהוויה הישראלית, אך גם מביאים אליה, עם כל יצירה חדשה, משב רוח רענן.
אורלי קסטל־בלום, ביוטופ, הספריה החדשה, 2022
.
.
» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
