ביום חמישי, 5 באוקטובר 1973, חבר קואופרטיב אגד וקיבוץ מבוא חמה, חיים (חיימק'ה) אבני נהג את אוטובוס קו 018 מטבריה אל מבוא חמה. לפני שיצא לדרך, בסביבות השעה 14:30, ניגש אליו סדרן התנועה, וסיפר לו שמחר עומדת לפרוץ מלחמה וביקש מחיימק'ה להיות בכוננות עם האוטובוס שלו. במקביל בקיבוץ עצמו התחילה התארגנות.
כך החל סיפורם של פליטי קיבוץ מבוא חמה במלחמת יום הכיפורים. פינוי הקיבוץ התבצע בסופו של דבר רק לאחר פרוץ הקרבות, כאשר מצפון כבר ניתן היה להבחין בענן האבק העצום שהעלו הטנקים הסורים במקביל להפגזה שהתרחשה על השטח ביום שלמחרת. נגה רגב הייתה אז בת 7 והיא זוכרת את אותו יום שבת בבהירות: "התכנסנו כולנו, כל ילדי הקיבוץ, סביב בניין המזכירות. הייתה שם המולה מאוד גדולה. המון מכשירי קשר ברקע, רעש וכאוס. בדיעבד אני יודעת שהיה ויכוח האם להתפנות או לא כי הבטיחו לנו שלא מתפנים מהרמה עד אשר שר הביטחון משה דיין בכבודו ובעצמו מתקשר להגיד לנו. והוא לא התקשר, מן הסתם. המבוגרים סירבו להתפנות אבל בשתיים בצהריים הבינו שאין ברירה וחייבים".
לרגב היו עוד 3 אחים: אח שצעיר ממנה בשנתיים ושני אחים תאומים שצעירים ממנה בחמש שנים. היא זוכרת שבמערכת הכריזה של הקיבוץ ביקשו מהחברים ללכת לאסוף את החפצים שלהם כי מתפנים: "אני זוכרת שרצנו לבתי ילדים ואספנו כמה דברים בתוך שקית ניילון ורצנו לאוטובוס. תקופה די קצרה לפני זה נערך תרגיל של פינוי כל רמת הגולן והשתתפנו בתרגיל, אז ידענו מה לעשות – רצנו כולנו לאוטובוסים והגברים שנשארו בחוץ נופפו לנו לשלום. ואז החלה החוויה הכי מפחידה שלי במלחמה".
קיבוץ מבוא חמה נמצא בדרום רמת הגולן. באותה תקופה חיו בכל הרמה בין 1,500 ל-2,000 איש שהתפזרו בין כמה יישובים בודדים. בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה מתיחות מתמדת באזור שהתבטאה בתקריות ירי, חדירות מחבלים והנחת מטעני חבלה.
הפינוי התעכב והתמהמהותם של התושבים, שלא רצו לעזוב את ביתם עד שיקבלו הוראה ישירה משר הביטחון, גרמה לכך שלא ניתן היה לנסוע בדרך הרגילה אל קיבוצי הגליל שאליהם אמורים היו להגיע המפונים. רגב זוכרת היטב את הרגעים הללו אם כי לא בדיוק הבינה מה קורה. במקביל התלבט חיימק'ה הנהג באיזה כביש לנסוע. לבסוף נאלץ לבחור בחירה לא אידאלית ולהסיע את המפונים בכביש צר ומפותל ולא בדרך הראשית. במהרה גלגל אחד של האוטובוס השתחרר והאוטובוס עמד להתדרדר לתהום, על כל יושביו. רגב מספרת: "אני זוכרת את הצעקה של האמהות, כולנו יצאנו מהאוטובוס ודחפנו. זה היה מאמץ משותף של אנשים שנתונים ברגעי אימה קשים. עד היום עולות בי תחושות לא נעימות כשאני עוברת ליד הכביש הזה. הייתה תחושה שהאוטובוס עוד רגע נופל לתהום".

בקול נסער מתארת רגב כיצד הצליחו האמהות והילדים לעזור לאוטובוס לחזור לכביש. הנסיעה המשיכה והאוטובוס פינה אותם לשלושה קיבוצים – עין חרוד, אפיקים ודברת. רגב, אמה ואחיה פונו לדברת. "על החלוקה החליטו כי יש לנו משפחה שם. זו הייתה חלוקה ידועה מראש של התנועה הקיבוצית. הגענו לדברת והתקבלנו בקבלת פנים מרגשת. מיד סידרו לנו מקומות לישון. לא ממש קלטתי מה אני עושה ואיך, אבל אני זוכרת שהתושבים היו נעימים וחמים אלינו". אמה של רגב הייתה בכל זאת מודאגת וחסרת מנוחה: "אני זוכרת את אמא שלי מאוד מבוהלת ואומרת שאין מספיק אוכל למי שנשארו בקיבוץ. זה מאוד הדאיג אותה."
למרבה המזל, במהלך ימי הלחימה לא נגרם נזק למרבית היישובים באיזור, וכעבור 48 שעות, לאחר התייצבות המצב בגזרת הגולן, הוחלט לאשר לגברים לשוב ליישוביהם. לקראת סיום המלחמה חזרו אל הקיבוץ כל תושביו. חיימק'ה, נהג האוטובוס, זוכר את הנסיעה המאושרת ונטולת התאונות בה נתבקש להחזיר את פליטי מבוא חמה לבתיהם, ביניהם גם את אשתו וילדיו.

אבל אנשי קיבוץ מבוא חמה לא נהנו מחזרה לשגרת יומם. בשל המצב הבטחוני שלאחר הלחימה, הם מצאו את עצמם סגורים ומבודדים: "זו הייתה חצי שנה של ניתוק בה היינו מבודדים בסגר." מספרת רגב. "אין נכנס ואין יוצא אל הקיבוץ. היינו סגורים. לא יכולתי ללכת אפילו לבית הספר. בבית הילדים הייתה לנו גננת ומורה מדהימה בשם מיכל והיא זו שדאגה לנו. בזכותה למדנו את כל החומר בקיבוץ בלי לצאת החוצה. לא יצאנו מהקיבוץ, לא יכולנו לרדת מהרמה, אבל החיים בקיבוץ עצמו התנהלו כרגיל. אני זוכרת שמשפחה אחת שכחה מוצץ של הבת שלהם כשביקרו בקיבוץ אפיקים לפני כן, וטנק צבאי נסע להביא לה את המוצץ." בתקופה הזו גם אביה של רגב גויס, ואמה התמודדה לבדה עם ארבעה ילדים, שניים מהם תאומים בני 3. "אמא שלי חזרה לנהל את ענייניה בקיבוץ. מי שטיפל בנו במהלך היום היו המטפלות ובלילה ישנו כולנו באותו מקלט."
בזמן הסגר הממושך ניסו המבוגרים בקיבוץ לייצר לילדים אווירה רגועה ושמחה ככל האפשר ולנרמל את המצב בדרכים שונות ומקוריות. "אבא של חברה נפצע קשה במלחמה ולקראת חזרתו הוא חזר מגובס בשתי רגליים", מספרת רגב. "הביאו לנו בובות ועליהן התאמנו בחבישת גבס. ממש היה לנו מעין קורס על הבובות. לימדו אותנו להתמודד עם מישהו שסובל מנכות, ועזרו לחברה שלי ללמוד איך לקבל את אבא שלה בחזרה". רגב זוכרת מקלט שמח והשירים שלמדה בו באותה התקופה זכורים לה עד היום: "המבוגרים ניסו לעשות הכל כדי לשמח אותנו. הצליח להם". המחוייבות, ההתארגנות המהירה, התמיכה ואפילו השמירה על שגרה ואופטימיות הם משהו שקשה לדמיין במונחים של היום. רגב טוענת שבאותם הימים, הייתה זו אלטרנטיבה פנים קיבוצית למערך מדינתי לא מתפקד. גם את הסגר היא לא זוכרת כטראומה או אפילו ככליאה, אלא כחוויה חדשה שכללה לינה עם אמה ואחיה במקלט, כולם יחד.

"זו פשוט הייתה מטלה משותפת" מסכמת רגב. "אולי היום קשה להבין אבל אז לא הייתה לנו ברירה אלא לדהור קדימה. גם כשגלגל נופל, גם כשצריך לדחוף אוטובוס מתדרדר, לעזוב את הבית או להיות סגורים במתחם הקיבוץ חודשים ארוכים. לא ידענו לקראת מה אנחנו באים, וודאי שלא ידענו את גודל הנזק. אם שמענו או ראינו פיצוצים באיזשהו מקום קיבלנו את זה כחלק מהמצב כי זה כל מה שידענו. קשה להכיל את כל הבלאגן הזה אבל ההורים שלנו, שיצרו עבורינו חממה ומרחב בטוח בתוך הכאוס, שמרו עלינו יחד ובמצב תקין. על כך מגיע להם כל הקרדיט".
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור