קרן קולטון

כרבול

שׁוּב אֲנִי מִצְטַנֶּפֶת

בִּכְרֵסוֹ הַקְּטַנָּה שֶׁל אָבִי

כְּפִי שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

שֶׁעָשִׂיתִי כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה.

.

שׁוּב הוּא אוֹמֵר

שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

וּשְׁנֵינוּ בּוֹכִים

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים.

.

קרן קולטון היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות במסלול כתיבה יוצרת. שיריה פורסמו באנתולוגיות שונות, במוספים של הארץ, ידיעות ומעריב, ובכתבי עת שונים לרבות, הו!, הליקון, ועיתון 77.

.

רז יוגב

מחוץ לחדר הלידה

שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, מְבַעְבְּעוֹת בְּעוֹרְקֶיךָ

דּוֹפְקוֹת בְּצַוָּארְךָ

פּוֹעֲמוֹת מִחוּץ לַגּוּף.

מָה אָמַר הָאִישׁ בְּלָבָן

אַבָּא רוּץ

דְּהַר כְּמוֹ

סוּס

בְּמַדְרֵגוֹת בֵּית הַחוֹלִים.

שְׁתַּיִם וְעוֹד שְׁתַּיִם

דְּגֵי זָהָב מִטַּלְטְלִים בְּשַׂקִּיּוֹת

וְאֵין בָּהֶן

אֲוִיר.

מְחַכֶּה עַל סַפְסָל מַתַּכְתִּי,

בִּקְצֵה מִסְדְּרוֹן נִפְתַּחַת

דֶּלֶת.

אֶגְלֵי זֵעָה טוֹבְעִים בְּעֵינָיו.

.

רז יוגב עוסק בחינוך בלתי פורמלי ובהדרכת ילדים ונוער. חבר בתנועת תרבות ושותף לקיבוץ עירוני של אמנים ומחנכים בנהריה. לומד במסלול השירה של הליקון.

.

איה סומך

רמזים משטרתיים לפתרון תעלומה בלשית

שָׁנִים שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֶת אֲהוּבָתִי. אֲהוּבָתִי חַיָּה

עִם אִשָּׁה אַחֶרֶת. חָשַׁבְתִּי עַל אֲהוּבָתִי כָּל

אֵיפֹה, שֶׁעֵינֶיהָ הִצִּיתוּ בִּי מְדוּרוֹת. כָּל אֵיפֹה,

שֶׁשְּׂפָתֶיהָ הִצִּיתוּ בִּי מֶרֶד. שָׁעָה שֶׁפִּירוֹמָן

אֲמִתִּי צָרַב עַל גּוּפִי כְּוִיּוֹת.

.

הוּא הִצִּית גַּם חֲנוּת סִדְקִית קְטַנָּה, לְלֹא

בִּטּוּחַ, בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין פִּנַּת רְחוֹב

הַשּׁוּק. הוּא הִצִּית גַּם חֲנוּת בְּגָדִים קְטַנָּה,

בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי, בּוֹאֲכָה רְחוֹב לֵבוֹנְטִין. הוּא

הִצִּית גַּם, בְּאוֹתוֹ חֹדֶשׁ מַמָּשׁ, חֲנוּת

שְׁלִישִׁית, שֶׁאֶת טִיבָהּ וּכְתָבְתָּהּ אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת.

.

כְּשֶׁאֲהוּבָתִי תַּגִּיעַ, אֶשְׁכַּח אֶת הַשָּׂפָה שֶׁל אִמִּי,

אֶשְׁכַּח כָּל סֵפֶר שֶׁקָּרָאתִי, אֶשְׁכַּח אֶת דִּבּוּרַי

הַגְּבוֹהִים (בִּקְטַנּוֹת כִּמְעַט לֹא דִּבַּרְתִּי).

כְּשֶׁהִיא תַּגִּיעַ, אֶמְצֹץ אֶת הַחַיִּים. אַל תִּפְחֲדִי

מִמֶּנִּי. הָיִיתִי מַעֲנִיקָה חַיִּים, מַצְמִיחָה, מְטַפַּחַת

שְׁתָלִים, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי בּוֹעֶרֶת, מִתְכַּלָּה,

מְדַשֶּׁנֶת כְּמוֹ פְּסֹלֶת, בְּעֵרוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.

אַל תִּפְחֲדִי מִמֶּנִּי. זְמַן הַנְּשִׁיקָה שֶׁלִּי, אָרְכּוֹ

הָיָה כִּשְׁעָתַיִם. זְמַן הָאַהֲבָה שֶׁלִּי, אָרְכּוֹ כְּמוֹ

הַזְּמַן שֶׁפִּירוֹמָנִים אֲמִתִּיִּים, מַסְתִּירִים אֶת

עִקְבוֹת פִּשְׁעֵיהֶם.

.

בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין פִּנַּת רְחוֹב הַשּׁוּק יָשַׁבְתִּי

עִם ד', וְד' צִלְּמָה צִלּוּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמָחֳרָת

לָעִתּוֹנוּת. בִּרְחוֹב אָלֶנְבִּי פִּנַּת לֵבוֹנְטִין,

יָשַׁבְתִּי עִם א', שָׁבוּעַ אַחֲרֵי שֶׁגֶּבֶר וְאִשָּׁה

הִתְנַשְּׁקוּ שָׁם לְעֵינַי, בִּזְמַן אַהֲבָה שֶׁאָרַךְ

אוּלַי שְׁעָתַיִם, בִּמְקוֹמִי. וּבָרְחוֹב הַשְּׁלִישִׁי,

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת כְּבָר עִם מִי יָשַׁבְתִּי. אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

אוֹתוֹ טוֹב כְּמוֹ אֶת הַפִּירוֹמָן שֶׁל יַלְדוּתִי,

יַלְדוּת שֶׁל בְּסִיסִים צְבָאִיִּים שֶׁאֲנִי מוּכָנָה

עַכְשָׁו לִשְׁכֹּחַ, כְּמוֹ אֶת פְּשָׁעָיו שֶׁל אָבִי.

.

איה דבורה סומך היא קולנוענית. ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח".  ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מיום 10.2.22 ו-28.04.22.

.

מגי אוצרי

שלולית

יֵשׁ שְׁלוּלִית שֶׁתֶן מִתַּחַת לְאַבָּא וְהַמַּעֲלִית עוֹלָה לְאִטָּהּ

לְאִטָּהּ וְהוּא רָץ בִּדְמָעוֹת לְעֹמֶק הַחֶדֶר מְסָרֵב שֶׁ… לוֹחֵשׁ מְבוּשִׁים מִשְׁתַּתֵּק

גַּרְבָּיו רְטֻבּוֹת עֲקֵבוֹת שֶׁל פָּעוֹט שֶׁיָּצָא מֵאַמְבַּטְיָה וַאֲנִי מְמַלְמֶלֶת תֵּן לִי תֵּן לַעֲזֹר

מְקַלֶּפֶת גַּרְבַּיִם לַחוֹת מֵהָרֶגֶל מַשְׁפִּילָה מַבָּטַי

לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר

אַבָּא אַבָּא לֹא כֻּלָּם עֲטוּיִים בְּשִׁרְיוֹן כְּמוֹ דַארְת וֶיְדֶר

מַרְעִימִים בְּקוֹלָם הֶחָזָק עַל יַלְדָּם לוּק אַי אֶם יוֹר פָאדֶר

מַסְפִּיקִים לְהַחְזִיר נִשְׁמָתָם לַבּוֹרֵא לִפְנֵי הַחִתּוּל

.

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. ספרה האחרון, "היפומאניה", ראה אור השנה בהוצאת "שתיים". שיר פרי עטה פורסם בגיליון 97 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לי ממן, טפת הכהן־ביק ולורן מילק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מחווה אחרונה ופרידה

יונתן פיין

.

1.

כשנסעתי על כביש 1, טובל בנוף המוכר, הרגשתי כיצד ממלאת אותי חגיגיות. העילה לא הייתה עילאית, אבל הייתה: באותו אחר־צוהריים הוזמנתי להתראיין ב"כאן" על ספר שתרגמתי, סוחרי המהירות מאת מייקל לואיס. על ספר זה, שחושף את עולם המסחר האלגוריתמי האולטרה־מהיר, שמתי עין כבר מזמן; בלהט יוזמה שהייתה לי טבעית בנעורים ועם השנים באה ביותר ויותר מאמץ, התייצבתי בדוכן הוצאת "בבל" בשבוע הספר שנה קודם והכרזתי שאני "האדם המתאים בישראל" לתרגם אותו. ההופעה בטלוויזיה, עניין נדיר למתרגם, נראתה לי כתשורה הולמת, ואולי לא תשורה אלא איתות: תחנה נוספת, לאו דווקא סופית, בנתיב התעוזה והיוזמה.

הנוף שבו נטבלתי הוא זה שנשקף אליי חמש־עשרה שנה קודם לכן שבוע אחר שבוע, בימי א', כשבדרך חזרה לצבא הייתי עולה על קו 480 עם ספר של מילן קונדרה. הוא חשמל אותי לחלוטין עם אהבות מגוחכות (1987) והאפשרויות הטמונות בו לקריאת ספרים ולקריאת העולם. אחרי שקראתי אותו ניסיתי לחשוב כמו קונדרה; לפני שרציתי לכתוב רציתי לכתוב כמו קונדרה. ובעצם לא רציתי אלא הרגשתי הכרח, אינסטינקט, דחף לצקת את החוויה שהוא העביר אותי אל הכלים שברשותי. ההיסחפות הטוטאלית גלשה אל מעבר לדפים: להסתובב עם ספר של קונדרה – ואני קניתי וקראתי את כולם, מהבדיחה (1967) ועד המסך (2005) לפחות – היה אות של ברית אחים סודית מול עולם הגסות שהקיף אותי. באוטובוס, הייתי סוגר מדי פעם את הספר ומתענג על דמותי הנשקפת בזגוגית: אדם צעיר ומלא עזוז, שעתותיו לפניו ונכונות לו הזדמנויות רבות ומסחררות מכדי שיֵדע – או יחוש צורך לדעת – לפרוט לפרטים. עכשיו, בלי הילדים מאחור, בלי תביעתם התזזיתית לתשומת לב, הייתי שוב על דרך החגיגיות. אם השתקפותי בחלון הנוף הזה לפני חמש־עשרה שנה הייתה ההבטחה, הרי שזו שנשקפה אליי עכשיו במראה הפנורמית, שעה שניווטתי אל האולפן, חייבת להיות המימוש (העובדה שהתגלחתי לקראת הריאיון תרמה לדמיון). להיטבל בנוף מוכר: לטעון את אירועי הווה במאוויי העבר. יצאתי מהמכונית, ובין גבעות הטרשים מסביב פסעתי פנימה.

.

2.

מותו של אחד הסופרים המז'וריים במחצית השנייה של המאה ה־20, שקורותיו נכרכו במאורעותיה הגדולים, מזמין סקירה ביוגרפית שתאפשר לעמוד על טיבו. אבל כלפי מילן קונדרה אין חטא גדול מזה. "במקום לקרוא את ספריי, הם כותבים ספרים עליי", הוא קובל מפיו של המינגווי היושב בעולם־של־מעלה באלמוות (1990). וגם באופן ישיר יותר: "להרים אגרוף עם המוני המצעד הגדול, להפגין חוש הומור בפני מכשירי ציתות סמויים של המשטרה – את כל המצבים האלה חזיתי מבשרי", כותב בהקלות הבלתי נסבלת של הקיום (1984) מי שסולק ממשרתו כמרצה לקולנוע בפראג ולבסוף גלה מצ'כיה, ולשנים רבות מן הצ'כית. "ואף על פי כן לא צמחה מהם דמות המשקפת אותי ואת תולדות חיי… סיפור אינו וידוי של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת".

גם ההיסטוריה לא העסיקה את קונדרה יתר על המידה: "אם ההיסטוריה קוסמת לו [למחבר הרומנים], הרי שזה כעין זרקור שחג סביב הקיום האנושי וזורה עליו אור, על האפשרויות הבלתי צפויות שלו", הוא כותב בהמסך. בספריו העלילתיים והמסאיים כאחד, את מקומה תפסו תולדותיו של הרומן, שבו ראה קונדרה – מבוקאצ'ו לדון קיחוטה, מברוך ומוסיל לקפקא, מגרסיה מארקס לסלמן רושדי (שקרא לבנו מילן) – שדה של מחקר משועשע ומחשבה משוטטת. הופעתם של רעיונות, מיקרו־מסות, והתערבויות אחרות מפי המחבר ובקולו – סימן ההיכר הבולט ביותר של קונדרה – אינם אפוא שבירה פוסט־מודרנית של צורת הרומן אלא שיר הלל לשורשיו. אם יש בכתיבתו ממד אידאולוגי, הרי שזו אידיאולוגיה אסתטית: בין שמדובר בהשלטת הקיטש של המשטר הקומוניסטי או בשלטונם העריץ של העיתונאים בפוליטיקאים במערב (שמתחלף בתורו בשלטון הפרסומאים בעיתונאים), ייחודה של "ההגות הרומנסקית" היא רתימת הדמויות והאירועים לגלגול הטיעון, הפיכתו לכאן ולכאן, וצביעתו המיוחדת לרומן באירוניה.

כך באלמוות, בקטע "שותף שנון לקברניו" כאשר נכנס פול, עורך הדין בעל פינת הרדיו המשפטית, לאולפן, מלין בפניו מנהל התחנה על כוחם הגובר של אנשי הפרסום ("הרמאים האלה מהפרסום דומים לאנשי מאדים, כאשר הם אומרים לך את הדברים הבלתי נעימים ביותר פניהם זוהרים מרוב אושר. אוצר מילותיהם לא עולה על שישים והם מתבטאים במשפטים של ארבע מילים לכל היותר"). פול מסנגר עליהם בלהט אבסורדי, שמזכיר למנהל את האינטלקטואלים שהצטרפו לנאצים מתוך "עודף אינטליגנציה". אלא שפול לא יודע על אותם פרסומאים מה שיודע המנהל, ויודעים אנחנו: ביטול פינתו הסבוכה היה דרישתם הראשונה.

.

3.

בכניסה ציפיתי שהאולפן יהיה כמרקחה. המגיש, אראל סג"ל, חזר באותו יום מהשעיה, מסיבה שאז נדמה היה שתהיה חלק מחיינו לנצח. התבססות הטלוויזיה (מדיום ויזואלי) כאמצעי הפצת החדשות המרכזי הפכה את המגיש לסיסמוגרף האחרון של משמעותן (האירועים באים והולכים, אבל מגישי החדשות לעולם נשארים, להקריא בפנים חתומות). אותם פנים חתומות הם המכנה המשותף היחידי בין פיגועי תופת בפלוג'ה, השקת טלפון של אפל בניו יורק או תחזית מזג האוויר; לכן, כל תזוזה בהם בשניות הדוממות המעטות שבסוף הידיעה מתפקדת כָּהקשר שנותן לה את פשרה. כאשר, עם הצטרפותם לרשתות החברתיות, החלו המגישים גם לדבר, הניחה האקטואליה בהכנעה את כתר עניין הציבור על קודקודה של בתה החורגת, המטא־אקטואליה: החדשות של מגישי החדשות. אבל בחלל הגדול והפעלתני שאליו נכנסתי, שהזכיר בעסקנותו בית חרושת צ'פליני או סווט־שופ, הכול התנהל בדממה ובניכור. מפיק אלמוני העלה אותי לאולפן, סימנו לי לאן לא להסתכל, וכמו ביקור בקופת חולים, אחרי ארבע דקות שוב הייתי במגרש החניה.

.

 4.

אולי אין זה מקרה שרבים מאוהבי קונדרה גילו אותו בגיל צעיר. גם אני הגעתי אל ספריו ברגע הנכון, כשהיו לי הפנאי, הקשב ותאוות הגילוי הרצויים לסוג הסחורה שהוא מציע: ידענית, טוטאלית, סמכותית, מהלכת קסם וחובקת כול, עשירה בסקס ונוגעת בפאתוס. ספריו – לעולם בשבעה חלקים ומספור פנימי מסועף, בכריכה קשה ופונט קטן, בניגון צ'כי עליז ועברית גמישה, לעיתים מליצית ותמיד עשירה של רות בונדי – היו עבורי בּוּפֶה מפואר ורב־מנות. ומהבופה הזה, כמו כל ישראלי טוב, לקחתי צידה רבה לדרך. מי שהיה מזוהה יותר מכול במאה העשרים עם רומן הרעיונות טמן בעשרים ספריו לא מעט מהם: חלקם מבריקים, חלקם אינטואיטיביים אך מנוסחים באופן קולע. רעיונות רבים, רבים משאני רוצה להודות, נטמעו בדפוסי מחשבתי מבלי שאבחין שהם שלו. הנה אפוא מבחר קצר ופרטי מהם, רעיונות קונדריים על הסכין:

• חיבור וחיסור: "קיימות שתי שיטות כיצד לטפח את ייחוד האני", כותב קונדרה באלמוות. "שיטת החיבור ושיטת החיסור. אגנס מחסירה מהאני שלה כל מה שחיצוני ומושאל, כדי להתקרב אל תמצית מהותה (גם במחיר הסיכון שסוף כל החיסורים אפס). שיטת לורה בדיוק הפוכה: כדי שהאני שלה ייראה לעין יותר, יבלוט יותר, יוסיף ממד, היא מוסיפה לו עוד ועוד תכונות ומנסה להזדהות עמן (במחיר הסיכון שמתחת חיבור התכונות תיעלם מהות האני)". זה מפתח מועיל להבין תופעות אישיות וציבוריות, גדולות וקטנות. אני נזכר באחד מחבריי הקרובים ביותר, שסיפר לי בלא פקפוק איך הוריד מהרשימה של ארוסתו אולם אירועים אחד כשגילה שהבעלים אוהד הפועל.
• המאהב הלירי והאפי: למין יש לעולם חשיבות רבה אצל קונדרה ככר למהלכים שונים, מחשבתיים ועלילתיים. על פני כמה ספרים הוא מפתח את ההבחנה בין שני טיפוסים של רודפי שמלות: אחד מחפש בכל אישה ואישה את אידיאל היופי הנשי שלו, כלומר את עצמו. הוא לעולם אינו מרוצה והוא המאהב הלירי; לעומתו ישנו המאהב האפי, שתר אחר הייחוד הסובייקטיבי בכל אישה ואישה, אחר הדבר שבו היא נבדלת מן האידיאל, ולכן מסעו העליז לא ייגמר לעולם. גיבוריו של קונדרה הם מאהבים אפיים כולם, ולי, כשאני נזכר איך בתיכון דחיתי הרפתקאות מרטיטות או נמנעתי מליזום אותן כי הקנדידטית "לא הייתה שווה" (על פי אידיאל קשיח וחסר מושג של אותה תקופה), לא נותר אלא להצטער על שלא קראתי את קונדרה קצת קודם.
• בעקבות ההווה האבוד: בצוואות נבגדות (1994) קונדרה משבח את האופן שבו תופס המינגווי בסיפור "גבעות כמו פילים לבנים" את ההווה המוחשי: דיאלוג בלי הערות בימוי אבל עם חזרות, דברי הבל ובעיקר חוסר בהירות. משם הוא מפליג לטכניקות השונות של הספרות ללכוד לאורך השנים את רגע־ההווה־כפי־שהוא: עדכון סכמתי של סיפור המעשה אצל בוקאצ'ו, רצף תמונות תיאטרוניות ועשירות במאה התשע־עשרה, השתהות אינסופית אצל ג'ויס (יוליסס: שמונה עשרה שעות חיים בתשע מאות עמודים). אנחנו מתים בלי לדעת מה חיינו, הוא מסכם. התובנה שאין לנו גישה אל הרגע־כפי־שהתרחש חיונית לכל כותב, כי הניסיון ללכוד ולייצג אותו הוא הפרימה מַטריה של סיפורו.
• חמלה: ההתחקות אחר מובנה העמוק של מילה דרך האטימולוגיה שלה, לעיתים בכמה שפות, אינו חדש ואינו ייחודי לקונדרה. אבל אצלו פגשתי בה בפעולה באופן שהותיר בי חותם. כאשר טומאש מגלה שתרזה חיטטה לו במכתבים, התוודעה לבגידותיו וסבלה מסיוטים, הוא נמלא חמלה. אבל מהי חמלה? על פי המפתח האטימולוגי הלטיני־קתולי, חמלה כ־compassion היא פסיון משותף, השתתפות פעילה בסבל. אבל בעוד הרחמים הם רגש נחות, החמלה בשפות נורדיות וסלביות אחדות אינה סבל־משותף אלא רגש־משותף, כלומר יכולת אמפתית נעלה להיכנס אל נעליו של האחר. טומאש מחל על הפרת פרטיותו לא כי הוא השתתף בסבלה של תרזה (מתוך compassion), אלא כי סבל את סבלה, התענה איתה בסיוטיה־סיוטיו, רכן איתה מעל המגירה.

.

5.

על מה דיברנו באותו ריאיון, סג"ל ואני, לפני שלוש שנים בסך הכול? אני מנסה למצוא תיעוד שלו ונכשל, פעם נוספת אשליית הזיכרון הפוּנֶסי של עידננו מכזיבה: חיפוש בגוגל מעלה חרס, הלינק שאחותי שמה בדף שלי לאתר של "כאן" מוביל לדף ריק, וגם הצילום החלקי של שירה, אשת יחסי הציבור של בבל, כבר לא קיים בשיחה בינינו בווטסאפ.

אבל במה עוסק הספר שלשמו הובאתי לאולפן אני יודע: הבורסות כבר לא מתנהלות בקצב אנושי, את חדרי המסחר ההומים של וול־סטריט החליפו חדרי שרתים, ובמקום ברוקרים ממולחים שיושבים על הטלפון את ההוראות מבצע קוד מתוחכם בכמה אלפיות שנייה. "המהירות היא צורת אקסטזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה", מאבחן קונדרה כשנהג חותך אותו בכביש בפתח ההנאה שבאיטיות (1995), שהוגה בערגה באיטיות הדקדנטית של המאה ה־18. האיטיות על פי קונדרה היא קצב הזיכרון, בעוד המהירות מזוהה עם השכחה העצמית. בין שני הספרים (זה שקונדרה כתב וזה שאני תרגמתי) מפרידים עשרים שנה. אותו נהג נסע לכל היותר מהירות 150 קמ"ש, כלומר בתנועה איטית פי 360 אלף מהזמן שלוקח להוראת מסחר להגיע מניו ג'רזי לבורסת הסחורות של שיקגו.

כמו סופרים אחרים בעלי אינסטינקטים נבואיים (במובן התנ"כי, של תוכחה בשער), קונדרה מתבדה לא בכיוון אלא בעוצמה. ברגעיו הנכוחים ביותר מתחשק לך להיאנח וללחוש, oh, you don't know the half of it. בספר הצחוק והשכחה (1981), לנוכח "צמיחה בלתי־פוסקת של גרפומניה המונית" הוא חושש מן היום שבו יתעורר הסופר שבכל אחד מאיתנו, לכדי חירשות כללית. אבל האם העלה על דעתו שפייסבוק, הסיוט הדיסטופי המושלם שממנו חשש, יחשב בעצמו ארכני וארכאי (ויהפוך "שותף שנון לקברניו" בטיקטוק)? שקהל היעד של המו"לים הגדולים ביותר יהיה במידה לא מבוטלת כותבי הספרים, שזקוקים לחותמת אישור יוקרתית יותר מאשר ערוץ הפצה? קונדרה הוא איש המאה העשרים באופן עמוק, וזו הסיבה שלפרקים קשה לקרוא אותו היום (אפילו יותר מתיאורים צורמים פה ושם של נשים המוחמאות מהטרדה מינית במסבאה או בית מרחצאות מוראביים, בשם מהלך נפשי נפתל). למרות ההומור והקלות, הבופה העשיר שלו – עם ריבוא האזכורים ליאן הוס, סטרווינסקי וגתה, עם ההנחה המובלעת שהתרבות האירופית כולה פרושה לפנינו כפי שהיא פרושה לפניו – הוא אולי יותר מדי עבורנו, המותשים וההלומים: הוא מזמין אותנו לחגיגת אי־משמעות שכבר איננו מוכשרים להשתתף בה.

.

6.

אני עולה שוב על כביש 1, בדרך הביתה. בין כיכרות ריקות למרכזי תעשייה בהקמה במודיעין־מכבים־רעות, ככל שאני מתרחק מהאולפן כך מתפרק הריאיון ממטענו הסמלי. מה יישאר מאחר הצוהריים האלה? כך וכך לייקים, כך וכך תגובות אוהדות חצי אוטומטיות, שבעצמי אגיב להן לכל היותר בשתי הברות וסימן קריאה באישון ליל, במקום לישון או לקרוא? בחוץ נעשה חשוך, בפקק הארוך אני מתחיל לחשוב על הכלים בכיור וערמת הכביסה. דרך החגיגיות מתגלה כדרך חד־סטרית, והעצירות בצידה אינן תחנות אלא מובלעות, נקודות מבודדות שלא מחבר ביניהן שום קו. בקרוב אהיה בן ארבעים. מתי אפסיק עם מרדפי המיקרו־תהילה האלה ואעשה סוף סוף משהו רציני, בעל משקל? ומה אגיד לאותה השתקפות מגולחת למשעי וצופה פני עתיד בזגוגית האוטובוס לפני חמש־עשרה שנה? לא, להיטבל בנוף מוכר אין פירושו "לטעון את אירועי ההווה במאוויי העבר", אלא להכיר בכך שכתפיו צרות מהכילם. אני מתקן ומוסיף: להיטבל בנוף מוכר: להכיר בכך שמרדף ההווה אחר מאוויי העבר הוא עקר.

הטלפון מהבהב, למרות ההסתכנות בקנס אני לא עומד בפיתוי ומציץ. "היית מצוין!!!" כותבת שירה מההוצאה, ומוסיפה אימוג'י מכוכב עיניים. "כל הכבוד!!" כשאני מרים את עיניי מהאור הבוהק של הטלפון, בחלון מתגלה אור נוסף, בוהק לא פחות: מעל המכוניות תלוי ירח צהבהב, מלא ונהדר. ואם המרדף עקר, אני לפתע חושב, האם זו סיבה להפסיק אותו? מחר אתקשר לשירה: אני יכול לכתוב טור על הספר בכלכליסט, אולי אציע לראיין את מייקל לואיס בזום! הכביש נפתח ואני מאיץ. חוט ההרפתקה נקשר, אני שוב על דרך החגיגיות. ואותה שירה הרי לא תישאר ב"בבל" לעד, ומן הסתם תזכור אותי בתחנה הבאה שלה. ההרפתקאות הבאות מצטיירות בפני בחיות רבה, זו אחר זו, נוצצות בחשכה כגחלילית זהובה בשדות הפתוחים בחוץ. הרשו לי בחגיגיות מסוימת לקרוא לה גחלילית הזהב של הכיסופים הנצחיים.

.

יונתן פיין הוא סופר ומתרגם, בעל תואר שני בספרות איטלקית. ספרו ״משוחרר״ ראה אור ב־2013 בהוצאת כתר, וספרו ״הבוסמן״ ראה אור ב־2017 בהוצאת אפיק. בין השאר זכה בפרס הרי הרשון לכתיבה ספרותית ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. בין תרגומיו ספרים מאת איטלו סבבו, ג׳ובנאי ורגה, נטליה גינצבורג, לוקה קאיולי ופרימו לוי.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הקול שנושב דרך הבשר – על שירה ואנושיות לנוכח אימת ההווה

רוני אלדד

                                                                                                                              לאריה

.

בשולחן לידי בחור צעיר מספר לחברתו על שיחותיו עם הפסיכולוגית. מבטה של החברה נודד אל מה שניבט אליה מחלון בית הקפה: שני כלבים נובחים בטירוף. נשיכות. יללות. משיכות חזקות. ברגע האחרון מצליחים בעליהם לנתקם זה מזה, ולהמשיך כל אחד בדרכו. הבחור מספר: הוא מרגיש שהפסיכולוגית מקשיבה לו. שהיא מבינה אותו מבפנים. היא נותנת לו תחושה ששום דבר אחר בעולם, מלבדו, לא חשוב עכשיו. חברתו משיבה את המבט מהחלון אליו, וממלמלת "מדהים" בפנים עייפות. רק לקראת סוף הדברים אני מבינה שהוא מספר לה על שיחה עם chatGPT. הבחור ממשיך לדבר, חברתו ממשיכה לבהות בחלל שמקיף את ראשו, ולנוכח נושא השיחה, שהתחוור לי באיחור, אני חושבת לעצמי שבעצם כדי להמשיך את השיחה הטבעית־למראה הזאת, שמתקיימת בשולחן לידי, נדרשות יכולות נפשיות משוכללות ביותר, שיודעות לחיות לצד רעש גדול. בהיותנו בני אדם שיודעים יותר מדי בשביל לדאוג, אבל לא מספיק בשביל להתיר את ספקותינו לאיזושהי ודאות, אנחנו נדרשים לעיתים להשתמש בלהטטנות הנפש הזאת כדי להצליח לעשות גם את הפשוטות שבמלאכות.

ולאחרונה אולי ביתר שאת, שכן לצד הדאגה הקיומית ממשבר האקלים שהולך ומעמיק, ולצד ההווה הדרוך, המודאג שלנו, כאן בארץ הזאת – נדמה שעננה חדשה מתעבה בקצה כל השיחות. הולדתה של הבינה המלאכותית אל חיינו מעוררת נבואות זעם ותרחישים מדעיים, צפירות הרגעה לצד אזעקות חירום. ובעיקר, היא מכריחה אותנו להכיר בכך שאנחנו שרויים בעיוורון סמיך, ומתוכו אנחנו מנסים למשש את העתיד ולגלות את פניו. ועם כל זאת מפליא לראות איך רוב רובו של העולם נוהג כמנהגו. אנשים יוצאים מביתם בבוקר, כרגיל, ושבים אליו לעת ערב, כרגיל, גם בצל האימה החדשה ורבת הפנים הזאת. אצל מי שמנגנוני ההדחקה וההרגעה שלהם נשחקו, מעוררת לעיתים התנועה הזאת, הבוטחת במה שיש, קנאה גדולה. לפעמים היא מעלה על הדעת איזה קן נמלים רוחש, חרוץ, שצל כף רגל גדולה הולך ומכסה אותו.

אנחנו נמלים למודות צללים עוברים. ועם זאת אנחנו יודעות וזוכרות שאפילו צל כבד מאוד עשוי לחלוף מעלינו ולא לפגוע בנו כלל. ולצד זאת תאוות החיים, כוחו של החול, כוחו של הרגל – גם אלה משפיעים רבות על יכולתנו להתנגד לקולות הרמים הסובבים אותנו בלי הרף. אבל מחושי השירה הם דקים וקולטי כול, ובשונה מעמל החיים הקהה, הנשמע לצו הפנימי לדבוק ברגיל, בימי צל אין השירה האמיתית יכולה להמשיך לשרוק מנגינה עליזה. היא משמיעה קול אחר. וכך, כאילו בתיאום מראש, בשבועות האחרונים ראו אור שני ספרי שירה יפהפיים, זוהרים בעוצמתם ובכנותם. שניהם מוליכים, כל אחד בדרכו, קול שבור וצלול. קול הנובע, כך נדמה, גם מהצל הסמיך שמעלינו; קול שמבקש בכל מאודו להישמע.

.

*

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ מֵת הָעוֹלָם:

בְּמִתְקְנֵי רְאִיַּת הַלַּיְלָה

הֶהָרִים הִטִּיפוּ אֵשׁ יְרֻקָּה

וְצִפּוֹרֵי הַפַּח נִסּוּ

לְצַיֵּץ בְּרִשְׁתוֹת הַקֶּשֶׁר

אֲבָל קוֹלָן הֶחָרוּךְ לֹא נִשְׁמַע

.

יֵשׁ בִּי גֵּרָעוֹן

זֶהוּ מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן

.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם שֶׁבּוֹ מֵת הָעוֹלָם:

פַּרְסוֹת הַפְּלָדָה שֶׁל הַפָּרָשִׁים

נָקְשׁוּ עַל מִשְׁעוֹל הַטְּרָשִׁים

עֵת לֶהָבָה גְּדוֹלָה עָלְתָה

מִקֶּבֶר אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה

וְהָעוֹלָם שָׁכַב עַל צִדּוֹ

כְּמוֹ סוּס שֶׁיָּרוּ בְּמִצְחוֹ

וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְפּוֹגְגוּ כְּמוֹ צִלּוּם שֶׁדָּהָה –

הֶהָרִים הִטִּיפוּ אֵשׁ יְרֻקָּה

וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

……………………………………………..("אני זוכר את היום שבו מת העולם", עמ' 75)

.

השיר הזה מופיע בספרו החדש, השלישי במספר, של עמוס נוי, כמה אנשים תהיה (עולם חדש, 2023). הוא נושא את התודעה הכפולה של מי שחי בימי אסון. הוא "זוכר את היום שבו מת העולם", אבל נכתב מגופו של עולם, מתוכו, בזמן הווה, ופונה לקוראים חיים שיכולים לקרוא אותו אף על פי שהעולם מת. מן המרווח הזה שבין העולם המת והעולם החי, המתקיימים בו בזמן זה לצד זה, נובעת האירוניה, שעוברת בספר כולו כמו חשמל. האירוניה היא עצם הפער שבין פני השטח ובין הלבה שרוחשת תחתיו. היא הכפירה בהרמוני, היא הבו-זמניות בכבודה ובעצמה. בספר הזה, ואולי אף במכלול שירתו של נוי, האירוניה אינה משמשת רק אמצעי רטורי, אלא גם מעין כלי פיגורטיבי. היא התמונה הכפולה של האש האוכלת כל הזמן, כשמעליה הטרשים עומדים בשלוותם, ומעליהם אנשים יושבים וקוראים את השיר על היום שבו מת העולם.

עמוס נוי הוא קול יוצא דופן בתוך קהל המשוררים הישראלים העכשוויים. קולו, שנשמע היטב כבר בשני ספריו הקודמים, מקבל איזו בהירות חדשה בספר הזה הודות לתנועה עקבית שמבקשת, ומצליחה, לשאת בה בעת דבר והיפוכו. תנועה שמחוללת בלב הכפלה של האפקט האירוני במרחב התלת־ממדי של הרגש: השירים שבו אינם עסוקים רק ביחס האירוני, התדיר, שמתקיים בין פני השטח והמַגמה. הם רוויי זיכרונות, מאוויים, חזיונות, השפלות ואהבות, והם רוקדים אותם במחוות כבדות ורכות, מצחיקות ושוברות לב, מהפנטות ומפכחות בעת ובעונה אחת.

כמו בשיחה ההיא בבית הקפה, כמו בטור הנמלים העמלניות – אני רוצה להציע שההתפתחויות הטכנולוגיות המאיימות כמו צל על חיינו, אולי יאלצו את כולנו לשוב לאיזו אנושיות תמציתית ומרוכזת. אנושיות שמבקשת, גם אם בלית ברירה, להצטיין בלהיות בני אדם.

מה הופך אותנו לבני אדם בעצם? בראש ובראשונה – שיש לנו גוף. המשמעות העמוקה של העובדה הזו היא שבניגוד לאינטליגנציה העתידית אנחנו דווקא כן נמות ביום מן הימים. זה אולי נשמע כמו בדיחה, אבל העובדה שאנחנו בני תמותה מעניקה לנו סגולות מופלאות רבות כל כך, כמו חמלה ואמפתיה, כמו רצון, כמו תפילה. המוות, על אף מגרעותיו, עושה אותנו יצורים יוצרים, מחדשים, כמהים. ואם נניח ששירים מידמים לבעליהם, גם השירים שאנחנו כותבים וקוראים נענים להיותם צורות סופיות, להיותם בעלי גוף, והדרמה הגדולה מתרחשת שם – במרווח שבין התוך והכלי. האנושי הוא חומר הגלם של הספר הזה, הנתון בתוך שלל צורות שיריות ופיגורציות מרהיבות. זו שירה שמתמסרת לצורתה ומורדת בה שוב ושוב, לפעמים כמה פעמים בבית אחד, ובכך משרטטת דבר מה יפה כל כך, שגודל יופיו כגודל הצער על היותו חולף.

.

*

פַּעַם הִתְקַשַּׁרְתִּי לְמִסְעָדָה אַחַת

וְהִזְמַנְתִּי שֻׁלְחָן לִרְבִיעִי בָּעֶרֶב

עַל שֵׁם עָמוֹס נוֹי.

וְהַקּוֹל הָאָדִיב בַּצַּד הַשֵּׁנִי שָׁאַל:

כַּמָּה אֲנָשִׁים תִּהְיֶה

בְּיוֹם רְבִיעִי בָּעֶרֶב, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לָדַעַת עַכְשָׁו

כַּמָּה אֲנָשִׁים אֶהְיֶה

בְּיוֹם רְבִיעִי בָּעֶרֶב, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

אוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים הָיִיתִי

בְּיוֹם רְבִיעִי שֶׁעָבַר,

אוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים אֲנִי

בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, מַר נוֹי?

בּוּם!

.

וְכַמָּה אֲנָשִׁים הָיִיתִי

…………………………………………………..("מר נוי הולך לאכול", עמ' 11)

.

לא מעט רגעים פואטיים בכמה אנשים תהיה – מצחיקים מאוד. כשאני צוחקת ממשהו שאדם אחר כתב, אני יודעת בוודאות שאני והכותב חולקים משהו יסודי ועמוק, שנושא עבור שנינו פשר דומה. מתוך הצחוק נכרתת בינינו ברית של הבנה מהותית, של קרבה. וגם אם בצחוק יש מרירות, כמו בשורות הללו, הוא מלווה באיזו תחושת התעלות שאחווה פתאומית מעניקה למי שעד אותו רגע הרגיש בודד. וכאן הרעד שלכוד במבנה השיר, שעשוי בנוסח בדיחה של סטנדאפיסט, מבודד לרגע ומתבונן ביסוד המגוחך שבו. ולמעשה השאלה התמימה, השגורה, של אחראית משמרת חביבה המקבלת הזמנה במסעדה – כמה אנשים תהיה? – מתפוצצת בסוף כל בית כי היא נושאת מטען פנימי רב עוצמה, של אדם שמכיר בהיותו מרובה נפשות, אדם שקולות רבים מדברים ורוחשים בו ללא הרף.

בשיר אחר, יפהפה, מתאר הדובר שיחה עם פֵיה, שנכפה עליה כביכול ללוותו משחר ילדותו:

.

וְעַכְשָׁו הַפֵיָה זֶנוּבְּיָה כְּחֻלַּת הַשֵּׂעָר

הַקּוֹרֵאת עֲתִידוֹת בִּמְעוֹף הָעֲגוּרִים

בָּאָה אֶצְלִי פִּתְאוֹם בַּלַּיְלָה וְאוֹמֶרֶת לִי:

"אַתָּה הָאִישׁ הֲכִי זָקֵן שֶׁמַּאֲמִין בְּפֵיוֹת

וַאֲנִי מְחֻיֶּבֶת לָבוֹא אֶצְלְךָ

כִּי מִבַּעַד לְשָׁמַיִם זְרוּעֵי כּוֹכָבִים

שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל שֶׁל הַלֵּב שֶׁלְּךָ –

.

פַּעַם לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלְּךָ הָיָה בְּבֵית חוֹלִים

יָצָאתָ לַמִּרְפֶּסֶת שֶׁל אוֹנְקוֹלוֹגִית־יְלָדִים

כִּי רַק שָׁם מֻתָּר הָיָה לְעַשֵּׁן

וְאַחֲרֶיךָ יָצָא רוֹפֵא צָעִיר מִתְמַחֶה וּבִקֵּשׁ אֵשׁ

וְאָז הוּא הִדְלִיק סִיגַרְיָה וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת

וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ הִשְׁמִיעַ צְלִיל כְּמוֹ עַכְשָׁו

הַצְּלִיל שֶׁמְּחַיֵּב אֶת הַפֵיָה שֶׁלְּךָ לָבוֹא –

…………………………………………………..(מתוך "הפרידה", עמ' 28)

.

כאן, ובאופן חריף יותר ברגעים אחרים בשיר , היחס שמקבל האיש מהפיה הוא יחס שיש בו גנאי וביטול, אבל האיש הכי זקן שמאמין בפיות, הוא איש שיודע היטב שיש סבל, ויש מוות. הוא איש שסכנת מוות רוחפת מעל לראשו של בנו, ואף על פי כן הוא מסוגל לצאת אל המרפסת, אל שמיים זרועי כוכבים. אף על פי כן הלב שלו חי, ויש אצלו אש, והוא מצליח להושיט אותה למי, שכמוהו, זקוק לה באופן נואש.

אנחנו שבורים, ומהשבר הזה נכתבים שירים; והשירים מתקיימים במרחב שבין הצורה והאין־סוף, וזוהרת בהם הפגיעוּת הסופית, האולטימטיבית, הבלתי ניתנת ליישוב. זו הפגיעות שבראה בנו אהבה לזולתנו, והיא שיוצרת מקום רך ושפה, ואת התשוקה לדבר, לחלוק את משא החיים החולפים עם עוד פרטים כמותנו מלהקת בני האדם. וכך, גם אם אנחנו עתידים לגלות שאנחנו לא העפרונות הכי מחודדים בבריאה, אנחנו מיוחדים בדרכנו הזאת, שהיא יפה ויקרה, ויש בה כוח אהבה ממשי.

.

עמוס נוי, "כמה אנשים תהיה", עולם חדש, 2023.

.

***

הספר מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה של המשורר הוויאטנמי־אמריקני העכשווי אושן וונג (אסיה, 2013) הוא תרגום לעברית של שני ספרי השירה שפרסם עד כה. באחרית הדבר מצטטת שירה סתיו, מתרגמת הספר, דברים שכתב וונג במסה שפורסמה במגזין האמריקני המקוון The Rumpus בשנת 2014. וונג מתאר את הרגע שבו המראה השגור והיומיומי של מדרגות החירום הצמודות לבניינים בעיר ניו יורק, התגלה לעיניו פתאום כעדות שתוקה ומוסכמת להכרה של האנושות בשבריריותה. המדרגות מסגירות שאנו יודעים כי ביסודו של כל בניין, גבוה ומפואר ככל שיהיה, אורב האסון:

איך ייראו מדרגות החירום אם אעטה אותן על עצמי, בציבור? איך יישמעו מדרגות החירום אם יוטמעו בתוך שפת היומיום שלי, בלי שאתנצל על כך? אולי גם זו סיבה ליצור אמנות, סיבה לכתוב שירים – לומר את מה שאין לאומרו? אני לא יודע – אבל אני רוצה לחשוב שכן. והרי שיר אף פעם לא צריך לכחכח בגרונו או לדבר על מזג האוויר או להסביר מדוע הוא כאן, מה הוא מחפש. הוא אפילו לא צריך שהמשורר ידבר. ערכו צומח מעצם רצונו להתקיים מחוץ לדיבור המעשי.

…………………………………………………..(עמ' 241)

.

וונג הוא משורר בעל יכולת מעוררת השתאות להמציא ולצרף. בשיריו הוא אוצר שברי תמונות עשויות הוד ויופי, גועל ובושה. צירופים שהוא מניח זה לצד זה בתמהילים מסעירים, דקים ועזים, ובאומץ לב. שירי הספר ספוגים בתמצית העת הזאת, על פחדיה, שיברונותיה, עוצמתה ותקוותיה. אחד הרגעים השיריים היפים והמזוקקים ביותר בספר, שלוכדים משהו שלם ועמוק ממהותו, הוא הפואמה Kȕnsstlerroman, שבה וונג מבקש לשרטט – במעין צפייה משותפת בהילוך אחורנית במכשיר וידאו ביתי, צפייה הארוגה בשברי זיכרונות פצועים, עמוסי יופי וצער – את חייו:

.

אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתִּי נֶצַח דֶּרֶךְ כָּל זֶה, אֲנִי מַגִּיעַ אֶל הַסּוֹף.

כַּפְתּוֹר הַחֲזֹר מְהַבְהֵב אָדֹם _ אָדֹם _ אָדֹם.

.

אֲנִי מִתְיַשֵּׁב וְלוֹחֵץ עַל הַכַּפְתּוֹר.

[…]

.

הַסֶּרֶט מִתְעַרְבֵּל בַּקַּלֶּטֶת וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד רוֹקֵד עִם

אִמּוֹ בֶּחָצֵר הַקִּדְמִית בַּסּוּפָה הַצְּפוֹן־מִזְרָחִית שֶׁל 1997, שֶׁלֶג מְרַחֵף

מַעְלָה אֶל הַשָּׁמַיִם וְהוּא מִסְתַּחְרֵר תַּחַת צִלָּהּ הַמּוּטָל – לְאוֹר

מְנוֹרוֹת הַנַּתְרָן, גָּדוֹל מִן הַחַיִּים. פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג עוֹלִים וּמְעַבִּים

אֶת כָּרוֹ שֶׁל אֱלֹהִים לְמַעַן שְׁנָתוֹ הָאֵינְסוֹפִית.

.

הַקֶּרַח נָסוֹג, הָאֲדָמָה הַנִּגְלֵית תַּחְתָּיו אֲדֻמָּה וּכְתֻמָּה כְּאִלּוּ

יוֹנֵק עָצוּם נִפְתָּח לְרַגְלָיו. וְהֶעָלִים נוֹשְׁבִים חִישׁ, נִצְמָדִים לְאַלְפֵיהֶם

אֶל עַנְפֵי הָאַלּוֹנִים מֵעֵבֶר לֶחָצֵר. אִמּוֹ, בַּחַלּוֹן,

מְרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ מִבֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ, עֵינֶיהָ מִתְיַבְּשׁוֹת.

[…]

.

//

הָעוּגָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲוִיר שָׁב אֶל שְׂפָתָיו הַקְּפוּצוֹת שֶׁל הַיֶּלֶד

וְשִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, בָּזֶה אַחַר זֶה, מַתְחִילִים לְהָאִיר, וְהַמִּשְׁאָלָה

שָׁבָה אֶל רֹאשׁוֹ, שָׁם הִיא אֲמִתִּית יוֹתֵר, מֵעוֹלָם לֹא נָגְעָה

בָּהּ שָׂפָה.

.

אֲנִי מַתְחִיל לִהְיוֹת בַּעֲדוֹ, בְּדַרְכּוֹ אֶל הֶעָפָר.

.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיֶּלֶד הוֹלֵךְ אֲחוֹרַנִּית אֶל הַבַּיִת, תּוֹמֵךְ בְּאִמּוֹ

עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח. אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל אָבִיו שָׁב מֵאַפָּהּ,

אַפָּהּ מִתְיַשֵּׁר אֶל הָעִקּוּם הַקָּבוּעַ. אִם אָאֵט

כָּאן, אֲנִי עָשׂוּי לִטְעוֹת וְלַחְשֹׁב שֶׁמַּכּוֹתָיו שֶׁל הָאִישׁ הֵן לִטּוּף, כְּמוֹ

מַרְגִּיעַ מַשֶּׁהוּ וּמְשַׁכֵּךְ בְּגַב יָדוֹ, שֶׁלֹּא

יִתְמוֹטֵט.

…………………………………………………..(עמ' 173, 183־185)

.

וונג, יליד סייגון, היגר עם משפחתו לארצות הברית, וילדותו עברה עליו כשסביבו עוני, פליטות, אלימות, אלכוהול וסמים. מאז צאת ספרו הראשון, Night Sky with Exit Wounds, ב־2016 הוא זכה לתהילה יוצאת דופן: ביקורות מהללות, אין־ספור פרסים וקוראים וקוראות אדוקים. וכך, בשל העובדה שהשיר הזה נולד מתוך תודעתו של אדם שחייו נעו, לכאורה, מחושך סמיך אל זריחה גדולה – תנועת הפרימה שהדובר מחולל בשיר היא תנועה אמיצה מאין כמוה. תנועה שמבקשת לשוב אל איזו נביעה טהורה של האנושי. או בלשונו – תנועה שיש בכוחה להשיב את האוויר אל שפתי הילד, להשיב את המשאלה אל ראשו: "שם היא אמיתית יותר, מעולם לא נגעה בה שפה". מובן שהשפה מופיעה כאן במובנה הכפול: כאיבר שממנו נושף הילד את האוויר המכבה את האש, וכמערך המילים המוסכם שיצרו בני אדם, הנותן ממשות למשאלות היוליות, טהורות, הרוחפות בחלל הראש. ואולי כאן המקום לומר משהו על מלאכת התרגום המפעימה של הספר, שהקריאה בו נחווית כקריאה בשפת מקור, ולפעמים נדמה כאילו המקרא והתרגום נולדו יחד, כמעט מאותה נפש כותבת. הערה זו אינה הערה של שבח בלבד. נדמה לי שבעצם חוויית הקריאה הזאת יש הוכחה מפוארת למה שאני מבקשת להצביע עליו במילים רבות: על האנושי האנושי הזה, על פחדיו ותשוקותיו וסופיותו, שיש בו חיבורים עמוקים, קדמוניים, בלתי ניתנים להמצאה, בין נפשות. לפעמים החיבור הזה נקרא אחווה. לפעמים הזדהות. לפעמים אהבה. נדמה לי שאין לו שם אחד כי הוא נברא ממקום אמיתי, לפני שנגעה בו שפה:

.

אוֹשֶׁן, אַל תִּפְחַד.

סוֹף הַדֶּרֶךְ עוֹד רָחוֹק כָּל כָּךְ

מֵאֲחוֹרֵינוּ כְּבָר.

אַל תִּדְאַג. אָבִיךָ הוּא אָבִיךָ רַק

עַד שֶׁאֶחָד מִכֶּם יִשְׁכַּח. כְּמוֹ שֶׁהַגַּב

לֹא זוֹכֵר אֶת כְּנָפָיו

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה פְּעָמִים יְנַשְּׁקוּ

בִּרְכֵּינוּ אֶת הַמִּדְרָכָה. אוֹשֶׁן,

אַתָּה מַקְשִׁיב? הַחֵלֶק הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר

בְּגוּפְךָ הוּא כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ

נוֹפֵל צִלָּהּ שֶׁל אִמְּךָ.

הִנֵּה הַבַּיִת וּבוֹ הַיַּלְדוּת

מִצְטַמֶּקֶת לִכְדֵי תַּיִל מַמְעִיד, אָדֹם.

אַל תִּדְאַג. רַק קְרָא לוֹ אֹפֶק

וּלְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו.

הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה. קְפֹץ. אֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁזּוֹ לֹא

סִירַת הַצָּלָה. הִנֵּה הָאִישׁ

שֶׁזְּרוֹעוֹתָיו רְחָבוֹת דַּיָּן לֶאֱסֹף אֶת

לֶכְתְּךָ. וְהִנֵּה הָרֶגַע,

בְּדִיּוּק אַחֲרֵי שֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים, וְאַתָּה עֲדַיִן יָכוֹל לִרְאוֹת

אֶת הַפָּנָס הַחִוֵּר בֵּין רַגְלָיו.

אֵיךְ אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב

כְּדֵי לִמְצֹא אֶת כַּפּוֹת יָדֶיךָ.

בִּקַּשְׁתָּ עוֹד הִזְדַּמְּנוּת

וְקִבַּלְתָּ פֶּה לְהִתְרוֹקֵן בּוֹ.

אַל תִּפְחַד. הַיְרִיָּה

הִיא רַק קוֹל הָאֲנָשִׁים

הַמְנַסִּים לִחְיוֹת עוֹד קְצָת.

וְנִכְשָׁלִים. אוֹשֶׁן, אוֹשֶׁן,

קוּם. הַחֵלֶק הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בְּגוּפְךָ

הוּא הַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו הוּא הוֹלֵךְ. וּזְכֹר,

גַּם בְּדִידוּת הִיא זְמַן

לַעֲבֹר בָּעוֹלָם. הִנֵּה

הַחֶדֶר וּבְתוֹכוֹ כֻּלָּם.

חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים עוֹבְרִים

דַּרְכְּךָ כְּמוֹ רוּחַ

בְּפַעֲמוֹן רוּחַ. הִנֵּה שֻׁלְחָן

צְלוּעַ־רֶגֶל וּלְבֵנָה

לִתְמֹךְ בּוֹ. כֵּן, הִנֵּה חֶדֶר

חַם כָּל כָּךְ וַחֲתוּם־דָּם,

אֲנִי נִשְׁבָּע, אַתָּה תִּתְעוֹרֵר –

וְתִטְעֶה, תַּחְשֹׁב שֶׁהַקִּירוֹת הָאֵלֶּה

עוֹר.

…………………………………………………..("יום אחד אוהב את אושן וונג", עמ' 97־99)

.

יכולת אחרת, מפעימה, שניכרת לאורך הספר, היא יכולתו יוצאת הדופן של המשורר לצייר ציורים חדשים שטרם צוירו. שנרקמים להרף עין בתודעה ואז מתפרקים. הוא אוסף בסבלנות מופעים כאלה בבשר הקיום: גב ששכח גם את כאבי הפנטום של כנפיו, או גוף ילד שיופיו זוהר ומתגלף מתוך צללי הגוף של אימו. ציורים שיש להם תוחלת חיים של הבל פה על שמשה: מתעבים ונסוגים מייד, ומותירים בלב כאב חזק של הבהוב היעלמותו של יופי צרוף. משהו ממהותו של ההבהוב הזה מופיע גם בפנייה הפנימית שמפעילה את השיר כולו: הדובר פונה אל עצמו ומפלס את דרכו בין הגוף הארצי לנקודה כלשהי בנפשו הנושאת את שמו. נקודה עתיקה מאוד שקיומה ניזון מההבטחה שבשם השיר: "יום אחד אוהב את אושן וונג". הקול העולה ממנו הוא קול של נער עתיק, רואה כול, עֵד ונשא של סבל אין־סופי. ובכל זאת – כמו נער – הוא הלום אהבה. ובכל זאת – אולי בגלל האנושיות הכרונית שמתוכה הוא כותב – כל שיריו, גם האפלים והמיואשים ביותר, נגועים בתקווה. בסוף דבריו במסה על גרמי המדרגות הוא אומר:

אני רוצה להישאר שם עד שהבניין יִכלה באש. אני רוצה שאהבתי תהיה גדולה מפגיעתו של המוות. ואני רוצה לומר לכם שוב ושוב: שאף על פי שאנחנו כל כך אנושיים, כל כך מלאי אימה, כאן, עומדים על שלד מדרגות אל שום מקום, אל כל מקום, בלילה קר ללא כוכבים – אנחנו יכולים לחיות. ונִחיה.

…………………………………………………..(עמ' 242)

.

הקול הזה, שמבטיח לנו שנחיה, הוא אותו הקול שנושב דרך הבשר, הוא קול השריקה שעובר בצורה השבורה, הסופית, הפתוחה לכיוון אחד. הוא קולו של האיש הזקן שמאמין בפיות בשירתו של נוי, הוא הקול ששב אל גרעין המשאלה הטהור אצל וונג. הוא קול שנלחש באוזנינו כשאנחנו מתבוננים זה בזה ומבקשים אש גם כשצל כהה עובר מעל לקן שלנו.

.

אושן וונג, "מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה", אסיה, 2023. מאנגלית: שירה סתיו

.

רוני אלדד, עורכת שירה וספרות ומבקרת ספרות ילדים. ספר שיריה השני, "יממה", ראה אור השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך 32 ובגיליונות מיום 4.11.21, 30.12.21, ו־8.12.22.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: שהם סמיט קוראת ב"סנאית" מאת זאב ז'בוטינסקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קעקוע של שפירית

ימימה עברון

.

רגע אחד של ריצוד שמש בעיניים ואחריו, כמו מתוך התגלות, אני רואה קודם כול רק את הראש שלו יוצא מתוך הילה של אור, כמו ציורים של קדושים נוצרים, אבל הוא לא קדוש ולא דומה לקדוש אפילו, למרות הזקן היפה שגידל שמשלים את התמונה, וריצוד השמש מסתיר את כל מה שנמצא מאחוריו ומאפשר לי לראות רק את הפנים, ורק אחרי שהבלחי האור מול העיניים נרגעים, אני מבחינה גם באישה המשתרכת אחריו עם חצאית ומתחתיה מכנסיים ובחמשת הבנים הבלונדינים הקטנים, בסדר יורד מגיל שלוש־עשרה פחות או יותר עד שש בערך, ככה אני מעריכה במהירות, בשבריר שנייה, כשהם נוהרים על פניי בדרך לנחל, ואני תוהה איך יצאו לו כאלה בלונדינים עם גוזמבות וכיפות בוכריות וחושבת שבעצם הם רק יצאו, ואת הגוזמבות והכיפות הם גידלו אחר כך, בעידודו או בעידוד האישה שעכשיו מאיצה את הקצב דווקא, אולי ממהרת להגיע למים, אבל הצבע הבהיר לא נראה קשור אליו ואל העיניים השחורות שלו בשום דרך, והצצה מהירה נוספת אליה מגלה שהבלונד זה לחלוטין ממנה, כי למרות שרוב השיער שלה אסוף במטפחת חסרת ייחוד של טיולים, בכל זאת כמה קווצות שיער מבצבצות, וקושרות אותה אל הילדים הבלונדינים בהגזמה האלה, כאילו כדי לומר, מי היה הגאון שחשב שבהיר זה גן רצסיבי, שיבוא אלינו הביתה ונראה לו מי פה דומיננטי, אבל עכשיו לא ברור כמה היא דומיננטית, הולכת ומתנשפת ובכל זאת עוברת אותו, לא שמה לב בכלל שאני שם בצל, מתייחסת אל העצירה שלו כמובנת מאליה, וככה עם ההבזק המסנוור בעיניים אני רואה אותו לרגע כמו פעם, לפני חמש־עשרה שנים, רק פנים, בלי הכרס הקטנה וכתמי הזיעה מתחת לבתי השחי וסנדלי השורש, והזקן השחור, בלי הכיפה הסרוגה הקטנה על השיער הסמיך השחור שנראה כמעט כמו פעם, רק עם כמה חוטי כסף בתוכו, כיפה קטנה שאני מבחינה בה כשהוא מסיר את הכובע בדיוק בשנייה הזאת שהשמש מכה לי בפנים, כיפה שעומדת בניגוד חריף לכיפות ולגוזמבות של הילדים ולזקן העבות שלו, שעכשיו בגלל הכיפה הוא נראה יותר כמו אמירה אופנתית מאשר דתית, ניסיון לשמר משהו שכבר אין, טוב, תמיד הוא היה קצת גנדרן, ואני נזכרת בלילה ההוא ליד הנחל, בלי הכיפה והזקן ובלי האישה וכל הילדים האלה מסביב, כשהוא אמר לי שהוא לא בטוח שהוא אוהב בנות בכלל, והנה ברוך השם, נולדו לו חמישה בנים, אני חושבת, ומייד מתחלחלת מהמחשבה, ואומרת לעצמי שאולי בעצם כל חבורת השוודים האלה לא שלו בכלל, איך הם עברו אותו בלי להתייחס אליו, למה החלטתי שהם שלו, ואני חוזרת להליט את העיניים מהשמש וממנו, כך ששוב אפשר יהיה לראות בבירור ומסיטה את המבט אל הבנים, ואל האישה שנראה שהיא לא מודעת לזה שהוא עצר, לא שואלת את עצמה למה הוא נשאר נטוע במקום, ולמה הוא לא ממשיך, כאילו ברור לה שהוא צריך עצירה כדי למחות את הזיעה מהפנים ולהסדיר את הנשימה גם אם נראה שלה קשה יותר, אבל לי ברור שלא בשביל זה הוא מתעכב, והשאלה היא לא רק אם הוא מזהה אלא מה הוא זוכר, כי בסך הכול לא השתניתי כל כך, כמוהו, ואני מעבירה את היד על הכתף כדי לבדוק שהקעקוע הסתמי שלי עדיין שם, אם זה בכלל סימן מזהה, יש עוד מיליונים כמוהו, זה לא שקעקעתי איזו כתובת עתיקה בסנסקריט או סימן סיני שבטח אומר "לך תזדיין" ואנחנו לא יודעים, סתם שפירית, סך הכול עברו איזה חמש־עשרה שנים, למה שיזהה ויזכור, ולרגע אני אפילו לא בטוחה אם הקעקוע הזה כבר היה שם באותו לילה כשעניתי לו עם כל הארס שהצלחתי לגייס, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בהתלבטות הזאת, אם חיפשת שירותי המרה, וקמתי מייד כדי שלא יראה שאני מסמיקה והלכתי לנחל כאילו כדי לשטוף את הידיים מהחטיף הדביק שאכלנו ביחד, רגע קודם כשעוד חלקנו אינטימיות, והוא בא אחריי, ואמר, זה לא משהו אישי נגדך, ובאותו רגע הייתי בטוחה שהוא משקר, אבל כשהקדשתי לזה מחשבה שנים אחר כך חשבתי שהוא לא חיפש שירותי המרה אלא אוזן ולא קלטתי את זה כי הייתי צעירה ומרוכזת בעצמי, ועכשיו אני שוב כבר לא בטוחה, אולי דווקא קלטתי מעולה, גיל עשרים וחמש זה גיל מצוין לאינטואיציות טבעיות בריאות, לפני שהעולם סוחף אותך למערבולת של התלבטויות ובלבולים, ואולי הוא באמת לא היה בעניין שלי ספציפית, וצדקתי שנפגעתי ועזבתי אותו ואת העיניים השחורות שלו ליד הנחל שנראה כאילו האפיר פתאום, כאילו בבת אחת מתוך הקרקעית שלו עלתה איזו עכירות שלא הייתה בו קודם והרתיעה אותי, ומייד אחר כך הבנתי שזה בסך הכול ענן שהסתיר את הירח לרגע, וחזרתי בלעדיו לחבורה, ושם בועז קרא לי לשבת לידו, בועז שנראה יותר כמו האח התאום של האישה הבלונדינית שירדה עם הילדים לנחל, והשאירה אותנו שם תקועים זה מול זה באמצע המסלול, ואני נזכרת איך בלילה הבא כבר ישנתי באוהל של בועז וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה להסתיר ממנו את זה, כי בועז היה מאהב סוער ותובעני וקולני, אבל במקום להיסחף איתו וליהנות מזה הייתי עסוקה כל הזמן בשאלה מי שומע ומה יודעים ואם זה טוב או לא טוב לי שהוא יֵדע ואם זה ישנה את דעתו על בנות או עליי, ובבוקר למחרת בנחל שוב פגשתי את העיניים השחורות שהשתקפו במים שחזרו להיות צלולים ואפשרו לי לראות בהשתקפות את כל הצער והכאב ואולי גם הבוז שהיו שם ששום נחל לא יוכל אף פעם לשטוף, וידעתי שגם אם הוא יאהב אי־פעם בנות, אני כבר לעולם לא אהיה הבת הזאת, ואני נזכרת עכשיו שכן, ברור שהשפירית כבר הייתה שם על הכתף, איך יכולתי לשכוח את מה שהוא אמר על השפיריות שהזדווגו מעל המים ועליי ועל בועז, שהיה לי ברור מהתחלה שהקשר איתו יתנתק מייד אחרי הטיול הזה, כי בועז לא היה הטיפוס שנשאר במקום אחד ואני דווקא חיפשתי באותו זמן מקום לעצור בו, מה שבאופן מוזר דווקא הסיט אותי מהמסלול פעם אחר פעם וסחף אותי באופן לא רצוני מנקודה לנקודה, מאבן לאבן, כך שבכל פעם מחדש נאלצתי להסתגל שוב לנתיב שונה רגע לפני שנסחפתי עם הזרם והרוחות, ומייד כשאני חושבת על מה שהוא אמר לי על בועז ועליי אחרי אותו לילה אני מזיזה את הכתפייה של תרמיל הגב שלי ככה שתסתיר את השפירית אבל כבר מאוחר מדי כי העיניים שלו נודדות ממש אליה, ומשם עוברות אל הדרך שמובילה לבריכה הראשונה בנחל, אל אחד הילדים שקורא לו, אבא, בוא תראה איך הפרפרים האלה עפים על המים יחד, והאח הגדול שלו אומר לו, אידיוט זה שפיריות והם מזדווגים, ואח אחר אומר, אז הן מזדווגות לא מזדווגים, והאח הראשון אומר זה זכר ונקבה, הם מזדווגים, וההוא מחזיר, אבל זה שתי שפיריות, ומדגיש את המילה שפיריות, ועיניים שחורות מעיר לגדול שלא ידבר ככה אל האח הקטן שלו, ונדמה לי שהוא מסמיק, ואני לא בטוחה אם הוא כועס על הילד כי הוא אמר אידיוט או שהוא כועס על המילה מזדווגים או על הילד שתיקן את העברית, ומה הוא חושב על הדיון המיני והמגדרי והלשוני הזה, אם הוא חושב שכל זה מוקדם מדי לילדים, או בכלל לא רצוי לדון בזה בשום גיל, ורגע לפני שאני מחליטה להמשיך משם אל צלע ההר בדרך היבשה ולרדת לנחל רק בבריכה הבאה, אני מעיפה בו עוד מבט אחרון והעיניים שלנו מצטלבות, שחור וירוק, כמו אז בתוך הנחל, בבוקר שאחרי הלילה עם בועז, והפעם במבט ישיר, בלי התיווך של ההשתקפות, ונדמה לי שאני רואה בהן עכשיו הכרה והתנצלות ואני חושבת שאני מזהה שם אפילו תחינה, ושוב אני חושבת שלא הבנתי כלום אז ואני לא מבינה כלום היום, ואני תוהה אם האישה הבלונדינית יודעת, ואם בכלל יש מה לדעת. עכשיו היא מסבירה לכל הילדים בסבלנות ובשפה פשוטה אבל ישירה ולא מתיילדת על השפיריות המזדווגות ופתאום היא נראית לי הרבה יותר מעניינת ממנו ואני מעבירה אליה את המבט ואז בחזרה אליו, מסמנת לו בסימן כמעט בלתי נראה שכאן אנחנו נפרדים ומכריחה את עצמי להתיק ממנו את העיניים ולהתרחק מההסבר של האישה שלרגע מסבה אלינו את הפנים ושנינו מסתכלים עליה ביחד, ואני עולה אל ההר כשהוא מצטרף אל הילדים ואליה בנחל, אפילו שרציתי לשמוע את ההמשך וגם התאים לי מאוד מים קרים עכשיו.

.

ימימה עברון היא מתרגמת ועורכת, ובזמן האחרון גם מורה בתיכון. פרסמה שני ספרים: "שני חדרים בצפון הישן" (זמורה־ביתן, 2000) ו"הלילה הזה" (עברית, 2021).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "זה רחוק מהים", סיפור קצר מאת רמי מארק רום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן