מלחמת יום הכיפורים הייתה ועודנה אחת המלחמות הטראומטיות ביותר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. העיסוק בטראומה הקולקטיבית נערך לרוב סביב זירות הקרב והלחימה בחזית, הנעדרים והשבויים, הפצועים וההרוגים. עם זאת, בזמן המלחמה גם העורף סבל ממציאות קשה, והאווירה בקרב עם ישראל הייתה מהקשות ביותר שזכורות בתולדותיו. ציבור שלם התגייס למען הלחימה והחיילים בחזית, ובעקבות כך נותרו צלקות רבות גם בעורף.
פרוץ הלחימה, ש"נחתה" על ישראל בהפתעה בזמן יום הכיפורים, גרר אחריו הרבה מאוד בלבול, פחד, והרגשה של אחרית הימים. מדינת ישראל שנתפסה לא מוכנה נאלצה להתמודד עם מערכה שלא ציפתה לה בהיקפה, במגוון חזיתות, צריכה הייתה גם לשמור על העורף שלה – ולא רק מבחינה ביטחונית. המלחמה הייתה מלחמה על הבית, תרתי משמע, והממשלה הבינה שיש לשמור על מוראל גבוה בקרב העם בכל מחיר. האווירה הייתה קשה מאוד, וברחובות ישראל כבר נשמעו דיבורים על חפירת קברי אחים.
התחקות אחר ההודעות לעיתונות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית (לע״מ), מראה כיצד התעקשו השלטונות לשדר "שליטה" ו"עניינים כרגיל" בכל מחיר, החצינו והבליטו פרטים מסוימים והתעלמו מאחרים, לא סיפקו לציבור תמונה רחבה של מהלך המלחמה ועסקו בזוטות במקום זה. בהמשך לכך ובהתאמה, כותרות העיתונים הגדולים הידהדו את מסרי הממשלה והקונספציה, בלי לשאול שאלות קשות, למרות שבפועל המצב בחזית היה בכי רע.
הודעות לעיתונות או הטעיות לציבור?
בהודעות לעיתונות שפרסמה לע"מ ב-7 באוקטובר ניתן לראות כיצד הממשלה התחמקה מלספר לציבור כמה קשה המצב בחזיתות. באחת ההודעות הראשונות, שפורסמה כשעתיים לאחר תחילת הלחימה, הודיעה הממשלה כי "הכוחות הסוריים והמצריים ממשיכים במתקפתם" ודיווחה על קרבות בלימה כבדים בשתי החזיתות, לצד הצטרפות של כוחות מילואים. מאוחר יותר באותו היום הוציאה לע"מ עדכון נוסף לפיו בעוד הלחימה נמשכת, הפילו כוחות צה"ל 10 מסוקים מצריים, השמידו עשרות טנקים ופגעו בכוחות רבים, נלקחו שבויים ומסוק נוסף נאלץ לנחות בשטח ישראל. בתוך ההודעה מסתתרות המילים "נוסף למעבר הכוחות המצריים את התעלה", ומיד לאחריהן עוברת ההודעה לתאר את הישגי צה"ל בשטח.
במגוון ההודעות לעיתונות שפרסמו ב-6 וב-7 באוקטובר 1973, התמקדה הממשלה בלתאר כיצד לכאורה כוחות צה״ל הודפים את המצרים והסורים תוך תיאור של סיטואציות ספציפיות מהחזית. ההתמקדות בתיאור פרטים נקודתיים מהלחימה נעשתה על מנת למסך את העובדה שהצבא נתפס לא מוכן, בזמן. שהמצרים חצו את התעלה והסורים על הגדרות. במקביל, התעקשה הממשלה לשדר ״עסקים כרגיל״. באחת ההודעות לעיתונות ב-7 באוקטובר 1973, פרסמה לע״מ הודעה הנושאת את הכותרת ״יש להמשיך ולטפל בכל עבודות ההכנה לבחירות״. המטרה ברורה – לשדר לציבור שהמלחמה תיגמר בקרוב, ולא תשפיע על התנהלותה התקינה של המדינה. הודעה נוספת פורסמה כמעט באותו הזמן תחת הכותרת הכותרת ״תיירים אינם עוזבים את הארץ״, ובה נכתב כי ״רבבות התיירים הנמצאים בבתי מלון ובמקומות נופש שונים בארץ, אינם מגלים נטייה לקצר את שהותם ולעזוב בטרם עת (…) האווירה בין התיירים רגועה ומסתבר כי פרט למקרים בודדים (…) בדעת רובם ככולם להמשיך בשהותם בארץ כמתוכנן״.
 |
 |
מרוב דובים לא רואים את היער, ומרוב סיפורים לא זוכרים את המלחמה
כאשר בוחנים את רצף ההודעות של הממשלה לעיתונות בתחילת המלחמה, ניתן לראות כיצד ניסתה הממשלה לגרום לציבור להתמקד בהצלחות קטנות במקום בתמונה המלאה: ישראל מותקפת מכל כיוון . ההודעות לא מתייחסות לנפגעים ישראלים ואבדות בנפש, ומתמקדות בפירוט רב באבדות של היריב. הידיעות לעיתונות שפורסמו בהמשך התמקדו בסיפורים אישיים, ראיונות עומק עם חיילים, דיווחים צבעוניים של כתבים צבאיים ואפילו ראיון עם חייל מצרי שבוי. במקביל – פורסמה הודעה לעיתונות מאת לשכת הראשון לציון, הרב הראשי לישראל: ״לא יטוש ה׳ את עמו ונחלתו לא יעזוב״. הראשון לציון הפציר בעם ישראל לשמור על חגי ומועדי עם ישראל כהלכתם ולא לחלל את ענייני הקודש בעניינים אזרחיים שלא קשורים למאמץ ההלכתי.
ניתן להניח כי בתחילה הממשלה לא ידעה כיצד לתווך לציבור את המצב הקשה בו היא נמצאת: גיוס המוני ללא סדר ממשי לשורות הלחימה, מאבק בחזיתות מרובות וחוסר וודאות כללי. אולם גם בהמשך המלחמה הודעות לע״מ התמקדו בנרטיב מסוים. בהודעה לעיתונות שפורסמה ב-15 באוקטובר, הודיעה לע״מ כי ״היחידה המרוקנית הושמדה כליל״. לכאורה נראה כי מדובר בידיעה המראה הצלחה כבירה לצה״ל. בפועל, חיל המשלוח המרוקני – שנשלח על ידי מלך מרוקו לסייע לצבאות ערב – היה זניח ביחס לכוחות סיוע אחרים ממדינות ערב דוגמת עיראק.
פעם אחר פעם, בחרו לע"מ להציג לציבור הישגים זניחים, על מנת לספק תמונת הצלחה משכנעת. ב-29 באוקטובר, לקראת סוף המלחמה, ניתן לראות את מערך הדוברות המגויסת של לע״מ במלוא עוזו. בהודעה שפורסמה תחת הכותרת ״היחידה שצלחה ראשונה את התעלה״, בוחר הכתב הצבאי לעשות שימוש באחד מסמלי ההצלחה הגדולים של מלחמת ששת הימים – פריצתו של מוטה גור לעיר העתיקה. הכתב טרח ומצא את משה בן-צור, נהגו של מוטה גור ("סע בן צור! סע!") מוביל את צליחת התעלה. ״גם מלחמה זו מצאה את בן צור בין ראשוני הפורצים. בין הנחשונים הצולחים את תעלת סואץ ונוחתים על אדמת מצרים. פגשנו את בן צור המזוקן, שועל הקרבות הוותיק, בין חיילי יחידת לוחמים, נבחרת שלחמה להקמת ראש הגשר הראשון וצנחה ראשונה על אדמת מצרים״. אתוס הניצחון של מלחמת ששת הימים מגויס במלואו על מנת ליצור תודעת ניצחון וגבורה בקרב הציבור.
מה קרה שם באמת?
עשרות סיפורי הקרב ברמת לוחם הפרט, הטנקיסט, המחלקה או הפלוגה והגדוד, נכתבו על אירועי הלחימה ומהלכה. סיפורי גבורה והקרבה אלה ראויים להערכה מלאה, אישית ואנושית, אך הם לא השיגו את משימת הבלימה – מניעת הצליחה או מניעת כיבוש שטחים ממזרח לתעלה. קו ההגנה בסיני הובקע תוך שעות מעטות. ב-8 באוקטובר פיקוד דרום יזם תוכנית תקיפה שהתבררה כשגויה ותרמה בצורה מכרעת לכישלונות צה״ל בימי הלחימה הראשונים. בחזית הצפונית האש נפתחה מוקדם מהצפוי ותפסה את צה״ל לא מוכן. דיוויזיות סוריות התקדמו והחלו בניסיונות חדירה, מוצב החרמון נפל, וכוחות שריון פרצו את הגדרות. מבצע ״דוגמן״ לתקיפת הטק״א (טילי קרקע אוויר) הסורי נכשל, ותשעה מטוסים של חיל האוויר הישראלי הופלו. לקראת ערב הצליחו לבלום את התקפת הסורים.
רק ב-10 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה, הצליחו כוחות צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים משטחי רמת הגולן ועד למה שכונה "הקו הסגול" (קו שביתת הנשק בין ישראל וסוריה אחרי מלחמת ששת הימים). החזית מול מצרים המשיכה ביתר שאת עד לתום הקרב הטראומתי בחווה הסינית, ב-18 באוקטובר. לאחר שצה"ל כיתר את הארמיה השלישית של מצרים, השתנו פני המערכה לטובת ישראל. גם לאחר הסכם שביתת הנשק וסיום המלחמה, המשיכו הדיה להכות בישראל, במצרים ובסוריה.
העיתונים
העיתונים הישראלים הגדולים נרתמו למאמצי הממשלה ליצירת תמונת מצב מתואמת. בעיתון ״דבר״ פרסמו ציטוט של ראש הממשלה גולדה מאיר בכותרת גדולה – ״לא הופתענו! אין ספק בניצחוננו״ – והוסיפו ציטוט של משה דיין, דאז שר הביטחון: ״נכה אותם שוק על ירך״. בעיתון מעריב בישרו באותיות קידוש לבנה כי ״המצרים לא הצליחו להעביר שריון בלילה״. פורסמה קריקטורה של הסמל הישראלי האהוב והמוכר ״שרוליק״ הודף בידיו החשופות שני עופות דורסים המסמלים את סוריה ומצרים. בידיעה הנושאת את הכותרת ״סיכום היום הראשון למלחמה״ , התייחסו אך ורק להתקדמות כוחות האויב (גם זאת באופן חלקי) ולא דיברו על נפגעים ישראליים, אבדות לכוחותינו או שאלו שאלות קשות על התנהלות המדינה. זאת למרות שבחמשת ימי המלחמה הראשונים נהרגו בממוצע כמאה תשעים איש ביום. כמו כן, רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי הלחימה הראשונים.
גם ב-8 באוקטובר המשיכו העיתונים לבשר על מתקפה ישראלית, נטילת יוזמה ישראלית ולהציג תמונת הצלחה. כותרות כמו: ״טנק ישראלי פגע בשבעה עשר טנקים מצריים״ (על המשמר, 8 אוקטובר 1973) ״צה״ל בולם״ (דבר, 7 אוקטובר 1973), ״הערכת ביון אמריקנית: ישראל התגברה על השלב הקריטי ביותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לשמור על תועדה חיובית בקרב הציבור. במקביל כותרות כמו ״צה״ל מחזיק בקו מקביל לתעלה מול אויב שכוחו גדול הרבה יותר״ (מעריב, 8 אוקטובר 1973) נועדו לחזק בקרב הציבור את גבורותו של צה״ל, המתמודד עם המצב חרף נחיתותו המספרית. בפועל, רק לאחר מספר ימים הצליח צה"ל לבלום את התקדמות האויב, ולקח לו עוד מספר ימים כדי להתחיל לתקוף בעצמו בצורה משמעותית.
50 שנים אחרי
טראומת מלחמת יום כיפור נותרה בעינה גם בימינו. חמישים שנים אחרי המלחמה, ממשיכה מדינת ישראל ללקק את פצעיה ולשאו איפה טעתה. בניגוד מוחלט לניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור הסתיימה בניצחון שנוי במחלוקת, במחיר אדיר, ובשינוי פני הדברים במדינה. המהפך הפוליטי הגדול שהגיע לאחריה הוא רק תמורה אחת; גם הוויכוחים האינסופיים בשאלת האשמה, הטראומה והפחד שמתבטאים באמרות כמו "הסורים על הגדרות", והשלום שנחתם עם מצרים, הם תוצאת המלחמה ההיא. הייתה זו המלחמה האחרונה בה ישראל לחמה באופן מוצהר במדינות אחרות ובצבאות מסודרים, ומאז השתנו פני המערכה והאופן בו מתנהלות מלחמות.
ההתנהלות התקשורתיות והדוברותית של הממשלה כלפי העורף, כפי שהוצגה בכתבה זו, מראה את רמת הבלבול שהציבור היה נתון בה. תוצאות המלחמה לא הלמו את התמונה שהציגו הודעות לע"מ, ויתכן שחוסר האמון שהביע הציבור והתבטא בהחלפת השלטונות, נבע גם מכך. העיתונים הציגו חזית אחידה ומגויסת לטובת ההסברה הפנים-ישראלית, ולא שאלו שאלות קשות. האם תפקידה של התקשורת הוא להתגייס במצבים כאלה למען מאמץ משותף שמכתיבה הממשלה, או שמא תפקיד העיתונאים לראות את החורים בנרטיב? כך או כך, ניתן להצביע על מלחמת יום כיפור בתור נקודת מפנה מבחינת נכונות החברה והתקשורת. היום, סביר להניח, הציבור לא היה מתגייס בצורה כזו במלחמה כוללנית, גם ללא קשר למהפכת המידע. כיום החברה בישראל משוסעת וקוטבית, ממוקדת בעצמי ובאישי הרבה יותר מאשר החברה המגויסת של פעם. במידה רבה, שבר האמון שנגרם במלחמת יום כיפור תרם לשינוי זה.
לקריאה נוספת:
מלחמת יום הכיפורים, מבט שונה: הרצל שפיר, הוצאת מודן ומערכות, 2020
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור
