לא מיתולוגיה – על תצפיתניות שאינן קסנדרה: שנתיים לשבעה באוקטובר
עדו ניצן
.
קשה לדבר על שבעה באוקטובר, קשה גם לכתוב עליו. ובכל זאת, שנתיים חלפו ואין־ספור יצירות ספרותיות התפרסמו מאז אותה שבת שחורה – על יום האסון עצמו ועל המלחמה שפרצה בעקבותיו, עלינו, על עזה, על החטופים ועל החללים, על האדמה ועל אלוהים.
כמו אחרי אסונות גדולים קודמים בהיסטוריה היהודית והישראלית, רבים כתבו, באופן פרדוקסלי, דווקא על תחושת אובדן המילים, על האלם המשתק ועל בגידת השפה. ובכל זאת, דומה שככל שהתעצמה השתיקה והעמיק הצורך במילים, כך התרבו הטקסטים. זה קרה מהר מאוד, כמעט מיד. כבר באוקטובר 2023 העיתונים והרשתות החברתיות נגדשו במסות, בשירים ובסיפורים חדשים שניסו, בזמן אמת ממש, לתאר את הפצע השותת.
אחת הדרכים המעניינות ביותר של השירה העברית לכתוב על שבעה באוקטובר, ואולי גם להתמודד עם האלם המשתק שבעקבותיו, הייתה פנייה אל מיתוסים עתיקים. אולי בהיעדר מילים, הפנייה אל מילים מכוננות מן העבר העניקה פתחון־פה למשוררים, ואולי גודל השעה הוביל משוררים לפרש את ההווה כאירוע בסדר גודל על־היסטורי באמצעות השפה המיתית. כך, אפשר למצוא משוררים שתיארו את שבעה באוקטובר כשיבה אל התוהו ובוהו הבראשיתי, כמבול או כחורבן בית המקדש.
הפנייה אל הקאנון העברי אינה מעשה מפתיע, אך לצידה קיימת גם פנייה ספרותית עברית אל קאנון אחר, אולי פחות צפוי – כבר עשרות שנים שמשוררים עבריים כותבים על טראומה ומלחמה גם באמצעות דימויים ודמויות מיוון העתיקה. בשנתיים האחרונות אני רואה "התפוצצות" מיתולוגית בשירה העברית: שבעה באוקטובר והתקופה שאחריו תוארו בין השאר כנפילת איקרוס מן השמיים, כמצב קיומי סיזיפי, כטביעה איטית בהשפעת ההיפנוזה של שירת הסירנות, ואולי הנורא מכל – הנשים והחיילות שנחטפו תוארו לא פעם כבנות דמותה של פרספונה, שנחטפה בידי האדס אל השאול.
ייתכן שכיום כמה דימויים קלאסיים בולטים כבר נכנסו למחזור הדם התרבותי בישראל וכך הפכו ל"טבעיים" ולנגישים למשוררים ישראלים בני זמננו, שמשתמשים בהם ביצירתם כמו שהם משתמשים, למשל, בדימויים ובסצנות מן המקרא. אבל ישנה גם אפשרות אחרת – אולי בגלל העוצמה המשתקת של האירועים, נולדת אפשרות חדשה לכתוב על המצב דווקא באמצעות דימויים שביסודם הם עדיין קצת "זרים" לתרבות העברית. ברוח דומה השיב שמעון אדף בראיון להלית ישורון, שבו נשאל מדוע כמשורר ישראלי שגדל במשפחה דתית משדרות, הוא פנה בספר ביכוריו (המונולוג של איקרוס) דווקא לדמותו של איקרוס. על כך השיב אדף: "איקרוס היה בעבורי דמות שאפשרה לי לנסח את היחסים עם אבא שלי במלים שאינן של אבא שלי. אילו ניסיתי לפענח את יחסי אתו דרך עולם מושגים של המשנה והגמרא, לא הייתי מגיע לשום דבר" (הלית ישורון, איך עשית את זה?, הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 509).
.
טרויה נופלת שנית
מלחמת טרויה הפכה לאחד הדימויים הבולטים ביותר מהמיתולוגיה היוונית בשירה העברית על שבעה באוקטובר. המלחמה האפית בין יוון וטרויה, שהומרוס תיאר באיליאדה, נקראת פתאום מחדש בידי משוררים עבריים כדי לתאר את החורבן והמפלה הצבאית של אותה שבת שחורה.
כאן ראוי להעיר שבכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, נדמה שכולם רוצים להיות טרויה. כולם רואים את עצמם כקורבן, כצד המפסיד והמותקף. כך למשל, אמר מחמוד דרוויש: "אני מנסה להיות המשורר של טרויה. זה כואב? אני אוהב מובסים". עשרות שנים אחר כך, משהו בהפתעה הצבאית ובתחושת "נפילת החומות" של שבעה באוקטובר הוביל כמה משוררים להציג דווקא את הצד הישראלי כצד הטרויאני הנכבש. כך למשל כתב יוחאי שלום חדד באוקטובר 2023: "אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה / הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ"ן, מְכוּרִים לְ8200" (פורסם באתר כתב העת יהי).
אומנם אנחנו שרויים במלחמה עקובה מדם שיש לה יסודות דתיים ויסודות פוליטיים, אך מי מאיתנו הצד שמטיל מצור וכובש ומי הצד המובס שחומותיו קורסות? הדמיון הפואטי גמיש, וגם המצב משתנה. מי שראה את עצמו כטרויה בשבעה באוקטובר, היה יכול להפוך (לפחות בעיני עצמו), רק שבועות בודדים לאחר מכן, לאכילס פינת שמשון הגיבור.
אני מבקש להתמקד בדמות אחת שקושרת את המפלה הצבאית של שבעה באוקטובר לחורבן טרויה באופן הטראגי ביותר – דמותה של קסנדרה. על פי המיתוס הקלאסי, קסנדרה הייתה בתו של פריאמוס מלך טרויה, שקיבלה מאפולו את מתת הנבואה אך לאחר שהתנכרה לאהבתו היא קוללה בכך שאיש לא יקשיב לנבואות האמת שלה. כך, איש לא שמע לה כשניבאה את חורבן טרויה. כידוע, בסופו של דבר נבואתה התגשמה, טרויה אכן נפלה, וקסנדרה עצמה נלקחה בשבי כשפחתו של המלך היווני אגממנון ובסופו של דבר נרצחה איתו כששב לביתו לאחר הקרב. ורגיליוס ניסח זאת בתמציתיות מרה (בתרגום שלמה דיקמן): "שָׁוְא תִּנָּבֵא עֲתִידוֹת הַגּוֹרָל בְּמוֹ פִיהָ קַסַּנְדְּרָה / אִישׁ לְקוֹלָהּ לֹא שָׁמַע – כָּךְ רָצוּ אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם" (ורגיליוס, אינאיס, מוסד ביאליק וכרמל, 2005, עמ' 83).
ואכן, באחד המהלכים הפואטיים המעניינים שמקרבים רחוקים ומאחים בין המיתוס לבין המציאות הישראלית, מי שמוצגות כגלגול מודרני של קסנדרה הן התצפיתניות. כמו אחותן העתיקה מן המיתולוגיה, גם הן נשים שפעלו בעולם צבאי וגברי וניסו להתריע לשווא על המפלה המתקרבת, אך הושתקו בידי המערכת הכול־יודעת ובסופו של דבר שילמו את המחיר, חלקן גם בחייהן.
תיאור מעין זה מופיע למשל בשיר "קסנדרה" מאת אוריאן זכאי (מאזנים, פברואר 2024), שמוקדש לתצפיתניות של מוצב נחל עוז, שרבות מהן נרצחו או נחטפו לעזה:
.
קסנדרה
"תִּמְסְרוּ לְכֻלָּם, אוֹהֲבוֹת אוֹתָם יָם," תצפיתניות מוצב נחל עוז
וְתוֹדָה, תּוֹדָה עַל הַכֹּל,
כָּל אֶבֶן, כָּל גַּרְגֵּר חוֹל,
כָּל רֶכֶב, כָּל סֶדֶק, כָּל רוֹעֶה,
כָּל סִימׇן בַּזִּירָה,
אֲנִי מַכִּירָה
.
וַאֲנִי מַכִּירָה
אַהֲבָה שֶׁהִיא יָם,
מַצׇּבְרוּחַ סׇתוּר, וְרוּחַ שׁוֹרָה,
וְאֲנִי מַכִּירָה, כָּל תְּנוּעָה מוּזָרָה,
וְלֵב וְתִקּוּן וּשְׁבִירָה –
.
כִּי אֲנַחְנוּ שְׁנָתַיִם, אוֹתוֹ הָאָפֹר,
בַּכֵּהֶה וּבַכֶּתֶם, שָׁעוֹת נְעוּצוֹת,
ואֲנִי מִצְטַעֶרֶת שֶׁאֲנִי מַפְרִיעָה,
בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת –
.
(אַתֶּן הָעֵינַיִם,
דַּבְּרוּ לָנוּ שִׁיר בִּתְנוּעוֹת מוּזָרוֹת,
אֲבָל יָם שֶׁהוּא אֵבֶל
פּוֹעֵר שְׁאֵלוֹת אֲפֹרוֹת.)
.
כִּי הַשַּׁחַר גַּם הוּא נֵאֱלׇם,
מוּל מִלִּים שֶׁל אָלָ"ם.
וְעַכְשׇׁיו, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת מֵרַעַד.
תִּמְסְרוּ לְכֻלָּם.
.
לבד מן הכותרת שלו, השיר אינו עושה כל שימוש בחומרים מיתולוגיים. ובכל זאת, די בדימוי הזה, הקושר את השבעה באוקטובר לנפילת טרויה, כדי להעלות את המחדל הצבאי המודרני לקנה המידה המיתולוגי והקולוסאלי של האפוס העתיק שנחרת בנצח כמלחמה עקובה מדם. יתרה מזאת, ההצבה של התצפיתנית בנעליה של קסנדרה; התצפיתנית המכירה כל פרט בזירה ובכל זאת מרגישה שהיא מפריעה ומוצאת את עצמה מגמגמת מול הקצין הבכיר, ממחישה את הדיכוי המגדרי המשתיק נבואות אמת נשיות ומופיע כגלגל אסוני שחוזר בעולם ובסופו – הנשים משלמות את המחיר.
לכאורה, הדמיון בין קסנדרה לבין התצפיתניות באמת זועק מתוך המציאות וברור כיצד נולד שיר כמו זה. המציאות פוגשת את הטקסט הספרותי ומתממשת מחדש כאילו לא למדנו כלום מן ההיסטוריה ומן הספרות גם יחד. ממש ברוח זו כתב גם נדב ליניאל, בפתח הדבר לגיליון האחרון של כתב העת הו!, שאותו הוא ערך, ושהוקדש כולו לשירה עברית עכשווית בעקבות מיתוסים:
רבים מהשירים שבקובץ מכילים, במוצהר או באופן סמוי, ממד פוליטי ויכולים להיקרא כתגובה לאבל פרטי ולאומי, כביטוי להיבריס הלאומי שבשאיפה לניצחון המוחלט, כתגובה להרס, להרג ולממדים הבלתי ניתנים לכימות, לביטוי, של אלימות, חורבן וכאב משני צידי המתרס. קסנדרה המזהירה בשער הופכת לתצפיתנית בגבול עזה שקריאותיה מושתקות או מוּבָנות רק כשיגעון או היסטריה; דמטר האבלה על בתה, פרספונה, נדמית פתאום כבת־דמותה של אֵם המייחלת לשובם של החטופים, גופתו של פטרוקולוס מחוּללת, והקריאה להשבתו מהדהרת את הקריאה האתית להשבת גופות החטופים מעבר לגבו (הו! 29, הקיבוץ המאוחד, 2025, 5–6).
ובאמת במבט ראשון נראה שהמציאות מקיימת מחדש את המיתוס, ולהפך – עם המיתוס ביד, שמראה כי היו הדברים מעולם, אפשר לנסות להתחיל ולפענח את המציאות האיומה הזו. אך יש בכך גם ממד של אשליה, כי הפער בין המציאות והמיתוס תמיד נותר על כנו. בכתיבה ברוח מיתולוגית על ההווה, הנקודות המעניינות מתגלות דווקא בפערים שבין המיתוס ובין המציאות, אלה שהופכים אותה מסיפור הרואי וחד־פעמי לאירוע נורא ואפור של החיים עצמם.
התצפיתניות אינן קסנדרה – האזהרות שלהן לא התבססו על נבואה או מתת אל, אלא על עבודה קשה של התבוננות מתמדת במצלמות; התצפיתניות אינן נסיכות, אלא נשים צעירות ורגילות, ובעיקר – הן לא רק אישה אחת עם קול אחד, אלא קול רחב שדיבר, והושתק, בלשון רבים. יותר משהשיר עומד על הדמיון, הוא חושף את הפער התהומי. כך, הבחירה להתמקד דווקא בדמות האנושית והעגולה של התצפיתנית הדוברת, זו שיודעת גם "אהבה שהיא ים", וגם "מצברוח סתור", זו שבשעה האיומה ביותר כתבה בקבוצת הוואטסאפ של התצפיתניות: "תמסרו לכולם שאנחנו אוהבות אותם ים ותודה על הכל"; הייחודיות הזו, שעלולה ללכת לאיבוד בהשוואה הפשוטה לקסנדרה, היא זו שהשיר גם מדגיש.
מתוך אותו סנטימנט שיוצא נגד ההשוואה בין המיתוס והמציאות, אני מבקש לקרוא שיר נוסף שכותרתו "קסנדרה", מאת אורית פוטשניק (ידיעות אחרונות, 29 במרץ 2024). גם פוטשניק אינה מקרבת בין התצפיתניות לקסנדרה, אלא מרחיקה ביניהן דווקא באמצעות ההשוואה:
.
קסנדרה
לֹא נְבוּאָה וְלֹא טְרָגֶדְיָה יְוָנִית,
מַדִּים שְׁחוּקִים וּמִשְׁמָרוֹת,
תַּצְפִּיתָנִית, עֵינַיִם בַּגְּדֵרוֹת.
זוֹ לֹא קְלָלָה זוֹ דֶּרֶךְ הָעוֹלָם,
דַּרְכָּם שֶׁל הַגְּבָרִים בָּעֲלָמוֹת.
וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה גַּם אִם יָפְיֵךְ
יַשִּׁיק אֶלֶף סְפִינוֹת אוֹ סְתָם חַצְ'קוּן
בִּקְצֵה אַפֵּךְ. הֵם לֹא יַקְשִׁיבוּ לְקוֹלֵךְ.
הֵם לֹא יַקְשִׁיבוּ, לֹא יִשְׁעוּ
לָאַזְהָרָה וְגַם לֹא לְבִכְיֵךְ
מִתּוֹךְ הַמִּנְהָרָה.
.
שירהּ של פוטשניק נפתח בשלילה המוחלטת: "לֹא נְבוּאָה וְלֹא טְרָגֶדְיָה יְוָנִית". במקום להשוות בין המיתוס הקלאסי ובין המציאות הישראלית של השבעה באוקטובר, פוטשניק מתמקדת בהווה העכור, הלא נוצץ והאנטי־מיתולוגי של חיי התצפיתניות – המדים שחוקים כמו החיילות השחוקות משגרה ומעייפות, זו לא נביאה אלא תצפיתנית. כך, השיר יוצא נגד אלה שמתבוננים במציאות ורואים בה מיתולוגיה או רגע גדול מהחיים, ובמקום זאת הוא מציע דבר אחד בלבד – מציאות.
ובכל זאת, על אף שאין חפיפה מוחלטת בין המציאות והמיתולוגיה, בין התצפיתניות וקסנדרה, אותה תהום מגדרית הנוגעת ביחסי גברים ונשים בעת מלחמה שבה ועולה – אין חדש תחת השמש. גם הדמויות הנשיות הגדולות מהמיתולוגיה היוונית, כמו קסנדרה הנביאה והלנה היפהפייה (שיופייה השיק אלף ספינות וחטיפתה הביאה למלחמת טרויה), וגם החיילות הפשוטות וחסרות השם שמעוטרות בחצ'קון האנטי־מיתולוגי, נידונו לאותו גורל נשי של השתקה: "הֵם לֹא יַקְשִׁיבוּ לְקוֹלֵךְ". כך, קובע השיר באירוניה מרירה, הם פני הדברים משחר ההיסטוריה, כך היה וכך יהיה לעד ודבר לא נלמד מן המיתוס – "זוֹ דֶּרֶךְ הָעוֹלָם".
אמנם השימוש הספרותי במיתוס היווני מעצים את האסון ומשווה להווה הישראלי ולקולן הבלתי נשמע של הנשים נופך מיתולוגי וגדול מהחיים, אך בד בבד השיר חושף את הפער בין התיאור הקלאסי, הסינתטי והיפה לבין הכיעור האפרורי והמזוויע של החיים עצמם.
.
*
יש הרבה דרכים להתמודד מבחינה ספרותית עם אסון – לשתוק, לכתוב על השתיקה, לכתוב תפילות וקינות, או לכתוב שירה על המצב באמצעות הקאנון העברי. עם זאת, האפשרות הזו של כתיבת ההווה הישראלי כהד למיתולוגיה היוונית, הבחירה לכתוב על הנקודות הכואבות והרגישות ביותר של הישראליוּת ב"שפה זרה" שאינה שפת האם, מעניינת בעיניי במיוחד. וגם במקרה הזה, כמו בכל כתיבה ברוח הקלאסיקה, הסוד הוא בפער בין הדומה והשונה; במקרה הזה: האם המכה של השבעה באוקטובר דומה לנפילת טרויה? האם כל תצפיתנית היא קצת קסנדרה? או שאולי אין רוח אלוהית שמרחפת בהווה שלנו, ואולי באמת אי אפשר למצוא יסודות מיתולוגיים ונשגבים במציאות החיים המשברית שכולנו, שנתיים אחרי אותה שבת שחורה, עדיין שבויים בה.
.
עדו ניצן הוא חוקר ומבקר ספרות, מתרגם שירה ודוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלגאי במרכז מנדל־סכוליון. עבודתו עוסקת בהתקבלות הספרות הקלאסית בספרות העברית החדשה. רשימות פרי עטו ראו אור בגיליון המוסך מתאריך 21.10.21 ובגיליון נובמבר 2024. בקרוב יראה אור הספר "תשוקת הנשייה" בהוצאת קשב לשירה, ובו תרגומיו למבחר משירי פיליפ לארקין.
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: אלמוג בהר על ר' דוד בוזגלו, לרגל חמישים שנה לפטירתו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
