יש אי: על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס
עינת יקיר
.
בפתח ספרה היפהפה של שרון אס (מקום לשירה, 2024) שתי דלתות. שני שמות – שני חלקים – נוכחים זה לצד זה.
על פניו הצורניות, האסתטיקה והחוויה התמטית מקיימות ביניהן מערכת של יחסים הפוכים, משלימים: בעם בוא הבוקר מלווה אס את חברתה אל מותה באסתטיקה צורנית הנושקת לפרוזה; בשמות העצים היא שבה אל בית ילדותה, שנמכר לאחר מות אביה, בנשימה הלירית האופיינית לה: בתים בני צמדי שורות רחבות, מוקפדות, זולגות.
כך, על פניו לפחות, החלק הראשון הוא בבחינת פרוזה ("מסהשיר") והחלק שני בבחינת שירה ("שיר"). החלק הראשון בבחינת אחרית והחלק שני בבחינת ראשית. מאחרית אל ראשית.
תנועת ה"מן אחרית אל ראשית" מתגלמת בספר הזה באינסוף אופנים. אפשר לחשוב: בראשית הייתה השירה; בראשית היה הגן; בראשית היה אבא; בראשית היה נוסטוס – תנועת היחיד השב אל ביתו. השיבה כמהות; פער נצחי בין פוזיציית ה"כאן" לפוזיציית ה"שם", תמיד "שם", תמיד נכסף, מיתר מתוח המוליד את שפת השירה ובורא לדוברת גנאולוגיה חדשה בלתי תלויה בדבר, יתמות מיתולוגית לא־אוטוביוגרפית. או בלשונה של אס בשמות העצים:
"בַּגַּן נִשְׁמַעַת הַשָּׂפָה בָּהּ דִּבַּרְתִּי גַּם אֲנִי
אֶת הַתֹּהוּ חֲסַר הַמַּאֲזִין — וְנִדְמֶה שֶׁנּוֹלְדָה בּוֹ
.
מַנְגִּינָה אַחַת קוֹפַחַת וּצְלוּלָה
כָּאן הָיִיתִי יְתוֹמָה מְאֻשָׁרָה בֵּין שְׁאַר הַיְתוֹמִים"
(עמ' 45–46)
כנגד זה ניצב בבסיס עם בוא הבוקר הפיידרוס – הטקסט שבחרו ד. ואס לקרוא על מיטת חולייה; מודל דיאלוגי שבעצם מהותו מכיר באחר, ובכך מחבל לכאורה באפשרות של הלירי, קוטע כל הזמן את הרצף האסתטי האורגני של היחיד. יש תנאים גופניים – פרוזאיים – לזה: שיניים שהשחירו; רזון עצמות; עייפות שאומרת "די להיום"; ואלה מחוללים דיבור מסדר אחר.
אס נוגעת בפער הלא ניתן לגישור שבין טרום־המוות לאחריו ומעמידה שתי פוזיציות שונות. כמעט אפשר לומר: הראשונה נעשית בעיניים פקוחות והשנייה בעיניים עצומות:
"ד. – רואה משהו שאני לא יכולה לראות
גם אני רואה משהו שהיא לא יכולה לראות
ובתווך הזה של העיוורון החלקי (ששמו לעתים אהבה) – אנו מתבוננות זו בזו"
(עמ' 17)
ד. כאן, וכל עוד היא כאן – העיניים פקוחות בעיוורון החלקי שניתן למי שבאהבתו מוכן להיות נתון במצב הסף הזה. האכזריות הלא מנחמת, הלא אסתטית, של הפרוזה, נאבקת באינסטינקט של המשוררת – באלגיה. אבל אלגיה "תהרוג" אותה. אלגיה תהפוך אותה לטרגדיה, תעביר אותה אל צידו השני של המתרס. במה להתנחם? בחיים המעטים, הנותרים, הנגרעים לעינייך מרגע לרגע, או באוקיינוס של השירה? באינסוף?
"אז מה הייתְ רוצה?
לכתוב טרגדיה שבתוכה ינוע מעגל שירה שגם רוקד, שירה בתוככי שירה
שירה שכמעט לעולם לא נכנעת ללא־שירה"
(עמ' 5)
אי אפשר. אס בוחרת בדרך הביניים, בעיוורון החלקי, ב"כמו", כדרך האוהב להתקרב אל האמת:
"אי אפשר להתקרב לְלא רמִייה
אפלטון חשב שהרמייה ההכרחית לקרבה
היא הכמו"
(עמ' 11)
ברוח אפלטון תנועת הגריעה – "חוקי הכנפיים הנושרות" (למרות ש- "מי לא חלם על תעופה / ועל בוא הבוקר/ ושיכוך הכאב עמו הלכנו לישון", עמ' 6) – היא הדבר שאס רוצה להיות נאמנה לו, מוכנה לאבד לכאורה באותם רגעים את הנוחם ההרמטי של הלירי לטובת ה"לא־שירה", כי הפיידרוס טובל בחיים (עמ' 7).
במרחק כמה שורות משם היא קובעת: "אפלטון לא היה קבצן" (עמ' 7). הקבצנים, פושטי היד והלשון, שייכים לשירה; נדחפים אליה בכוח, תובעים את מרחב העין והנפש. אחד כזה "נדחף" לה שוב ושוב בשמות העצים: "זוֹ הָיְתָה טָעוּת לְהַכְנִיס לַגַּן הַקָּטָן אֶת הָאִישׁ נְפוּחַ הָרֶגֶל / הַצּוֹלֵעַ לְכָאן אִי אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס אֶת כָּל הַמִּזְדַּמֵּן" (עמ'68), היא קובעת באירוניה טרגית. אבל האיש נפוח הרגל לא שואל אותה – הוא נכנס או מוכנס:
"הִכְנַסְתִּי אֶת מַה שֶּׁלֹּא הָיָה בּוֹ צֹרֶךְ: אִישׁ צוֹלֵעַ
לְלֹא חֲשִׁיבָה מֶטָפוֹרִית אוּלַי בּוֹאוֹ שֶׁל הַמִּסְתּוֹרִין
.
לַמִּסְתּוֹר שֶׁנֶּעֱזַב יְלַבֶּה אֶת הַגַּן הָרֵיק וְרוּחוֹת תִּתָּפַסְנָה
מְשֻׁלְהֲבוֹת אֵשׁ כְּחֻלָּה הַמַּדְלִיקָה רַק אֶת הַמַּאֲמִינִים
.
הַמִּתְגַּעְגְּעִים לְהַאֲמִין לֹא בַּסָּדוּר אֶלָּא בַּפִּתְאוֹמִי, הַחוֹלֵף
הָאִישִׁי, קוֹל שֶׁקּוֹרֵא וּלְהַמְרוֹת קְרִיאָתוֹ מוֹתִיר עַצְבָּנוּת
.
כְּמוֹ גָּנַבְתְּ מֵעַצְמֵךְ אֶת מַה שֶּׁלֹּא תּוּכְלִי לְהַעֲנִיק לְעַצְמֵךְ
כִּי הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּדִמְיוֹנֵךְ: אַתְּ בְּדִמְיוֹן הַיְצוּרִים וְהַצְּמָחִים"
(עמ' 64)
זו המוזה. היותך נחטפת אל מקום אחר. מתגלגלת בתוך גוף זר: בקבצן, בעצים, ביצורים. שפה אחרת. קיום נפשי אחר, שאס יודעת לפרוט אותו לפרטים, והעיניים העצומות הן חוקו. ככל שתעמיקי לעצום – יותר תראי; יותר תהיי בדמיון ברואייך – שהם גם בוראייך; בתוך גוף שאינו שלך – ואת חוללת אותו; אולי כנגד הגוף המוכר של האב, שעה שלא יכולת:
"כשד. גססה היא הסכימה שאבוא לקרוא
עמה. כשאבי גסס היה לי קשה לשבת לידו.
רציתי להציל אותו
ולשאלתי מה ירצה שאעשה
ענה
שבי לידי
.
לא יכולתי
.
רציתי להציל אותו
ואם אשב לידו מי יציל
.
ליד ד. ישבתי ועשיתי מה שביקשה
קראתי עמה
.
לא נמניתי עם המעגל הקרוב יותר
המצילים שנחרכים בשמש
אהבתי אותה
ידעתי להעריך את המתנה שנתנה לי
.
הסתכלי טוב –
ככה מתים
.
זו המתנה האחרונה שיש להורים להציע
סירבתי לקבל אותה מידי אבי
.
לא ידעתי איך להתקרב אליו ללא הרמייה הנחוצה
הסִפרות היא הכמעט־רמייה הנחוצה"
(עמ' 11–12)
שתי שפות לאבל: שפת העיניים הפקוחות ושפת העיניים העצומות. כל אחת תובעת את מחירה. אפשר, בלשונה של אס, לקרוא לזה פרדוקס, כי הפרדוקס – רמייה נחוצה – הוא הכרח; פער המתקיים תדיר בין אֵבֶל להֶבֶל. מרחק מכאן ומרחק משם, ועכשיו לכי תבחרי: רוצה – ראי את ההכפלות, את הווריאציות, את ההכברה, את ההרחבה: אס וד.; סוקרטס ופיידרוס; אפלטון והומרוס (ובחלל הזה נישאות עוד רוחות: הרברט וסטיבנס וקפקא וולף ודו־פ'ו וברגמן ובאבע מייסעס והצהרת הון והמשתה והמיתוס); הדיאלוג המתקיים כאן וזה המתקיים שם; הדפים האלה הנכתבים והדפים ההם הכתובים; הקריאה והאי־קריאה; הגוף החי והגוף המתכלה; האובדן והמצאי; ההוויה והזיכרון: שוב ושוב, מתוך פיכחונו, עורם עם בוא הבוקר באופן מרהיב את רוחותיו של מרחב הכפילות הזה, נע בין החומר החי לאובדנו המתקרב כמו קינה מחולנת הנרקמת לממדיה של שפת הפרוזה.
"ואפשר לעצום עיניים, להיות מוּלָך בין העצים, לתת להם ממשלה, ממשות, טופוגרפיה, להיברא מחדש בצלמם.
אלא ששני החללים הולכים ומתמוססים זה לתוך זה בעומק הקריאה.
המוטיבציה המורכבת נחרתה כאמור כבר בחלק הראשון:
.
חיזרתי אחר מחלתה.
רציתי להיכנס לחדר ממנו ביקשתי לצאת במהירות כשאבי מת"
(עמ' 29)
ופתאום מזדהר לרגע הקשר הלשוני־נפשי המצמרר שבין פעולת החזרה לפעולת החיזור.
כך עם בוא הבוקר הוא גם ראשיתה של התגלות – הבנת החיים המתגלמת באופן מרגש ממש בקריאה לאהבה העולה בסופו:
"השירה יודעת מה שהאהבה יודעת:
לעולם לא תיאמר המילה האחרונה."
(עמ' 34)
ובשמות העצים, בד בבד עם העדן הראשוני, ההיולי, אותו תוהו שבשמו נבראים הדברים, נשמעת כל הזמן גם האחרית, גם האיחור לבוא העומד כתשתית, עד כי קריאה חוזרת בשם עצמו כמו תגלה להרף רגע את היפוכו, את היותו צל חולף: "ששששש… מות העצים".
הפוזיציות השונות לכאורה הולכות ונטרפות. עם בוא הבוקר איננו רק הפיכ(ק)חון הפרוזאי המאפשר להתקרב אל החיים – הוא גם השירה בבחינת החיים עצמם. הוא גם נוסטוס בבחינת שיבה אל היופי. הוא גם, ברוח פיידרוס, ההכרה בהיותו של השיגעון מתת אל המוליד את השירה ואת האהבה. הוא גם, דווקא ומשום הישיבה עם ד., ההכרה ביופי, בארוס, כבמקום של קיום רב משמעות. ואת המהלך הזה מוליכה אס באופן יפה להכאיב ומרטיט לב. אי אפשר באמת להפריד. עם בוא הבוקר מקיים לא אחת רגעי שירה שכמו חורגים מן הפרוזה אך מכירים בארוס וביופי כבלב־ליבם של החיים. וכאן, מעבר לרלוונטיות המובנת מאליה, צומחת גם הרלוונטיות האקטואלית של הספר הזה; בתזכורת הזו של השירה־יופי החורגים מכל מובן, המצויים בלב מלאכת החיים. ובפרפרזה מתריסה על היצור הנאלח שהוא גם ראש ממשלתנו, אפשר לומר שלפי אס, אלה הם "החיים עצמם". החיים שאפשר וראוי לשאתם.
.
*
יש אי – ספרי לי את נפלאותיו
.
את מי ד. מוכנה לראות
את מי אבי היה מוכן לראות
את מי אנחנו מוכנים לראות כשאנחנו הולכים ומאבדים את העולם
(עמ' 17)
העיניים אף פעם לא באמת עצומות לגמרי או פקוחות לגמרי. לכל היותר הן עצומות לרווחה "כמו הילדים לפני השינה" (עמ' 33); כמו אופני הקריאה הנחתמים בין אס לבין ד.: "ניפגש עוד שבוע / ונקרא שני דפים לאחור ודף אחד קדימה" (עמ' 33); כמו האופן שבו מספרת לנו אס בעם בוא הבוקר "כי העומד למות חי / והולך לא קדימה אל עבר הלא נודע בעוד אנחנו נצמדים לגבו לראות כמה שאפשר את המנוּע בִּרְאִיָּה / אלא הולך אחורנית / פניו מופנים אלינו / ומושיטים ידיים זה אל זה /גבו אל החשכה / (העתיד — ההפתעה — מופיע מאחור) / פניו, פניו — נעלמות מול פנינו" (עמ' 25–26); כמו האופן שבו מספרת לנו אס בשמות העצים:
"כִּי מַה שֶּׁהוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר נִדְמֶה שֶׁהוּא
לְפָנַי: הָאָב, הָעֵצִים"
(עמ' 37)
הראייה כאמת כרוכה בלי הפרד באהבה; וזו, בלשונה של אס, מתקיימת תדיר: "אף פעם לא מאוחר מדי לְאֵרוס" (עמ' 8).
אף פעם לא מאוחר מדי לארוס, כי הדיבור שבוראת אס, באשר הוא (שיחה, טרגדיה, אלגיה, שיר, מסה), הולך אליו. שהרי מעולם לא קראה אס את אפלטון כמו שקרא הוא את עצמו. תמיד הייתה נאמנה לקולו ואוהבת, ובד בבד פרמה אותו: "אפלטון שתיעב את התיאטרון כמו מי שדוחה את מה שיכול היה להצליח בו בקלות יתרה / יצר דיאלוגים שלמעשה מעמידים פנים שהם דיאלוגים והם אינם כאלה כלל וכלל". (עמ' 7).
באחד הרגעים המרתקים בעם בוא הבוקר היא כותבת:
"היה לי מורה שלא חש שום בושה לומר לנו שהמיתוסים אצל אפלטון
הם סיפורי סבתא (באבע מייסעס הוא אמר)
הופעת היידיש בסמינר ליוונית הדהימה אותי
[…]
ברגע הזה למדתי שעל מנת לקרוא וללמוד כל אחד מחביא היטב את סיפור חייו או
לפחות מארגן אותו כך שיתאים לשפה שבה הוא רוצה לחשוב שהוא חושב"
(עמ' 26)
על מנת לקרוא. על מנת ללמוד. ועל מנת לכתוב. סיפור חיים נושק לסיפור חיים; שפה לשפה; הקבצן הוא גם המשוררת, מיטת חולייה של ד. היא גם גן העצים של אביה, ובשקט־בשקט, מבעד לבבואות המשתקפות זו בזו של אהוביה המתים, משתקפת בשמות העצים עוד בבואה, שלישית; נשמע רחש הכנפיים הנושרות של האם; סיפור נוסף של גריעה נרקם לאיטו:
"אֲנִי שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ שָׁקֵט: שָׁקֵט וְעִקֵּשׁ –
מַשָּׁק אוֹ טְפִיפוֹת: בֶּהָלָה מִפְּנֵי הַתֹּהוּ
לִחְיוֹת עֲבוּר מִישֶׁהוּ נוֹסָף אֶת הַחַיִּים חַיִּים שֶׁאֵינָם שֶׁלִּי
חַיֶּיהָ שֶׁל אִמִּי שֶׁהֵחֵלָּה שׁוֹכַחַת: וְהִנֵּה, הָעֵצִים שֶׁעָזַבְתִּי
קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב"
(עמ' 37)
הנה התוהו חוזר. הפעם לא כחומר של שירה – הפעם כאימה ממשית, פרוזאית, לחיות את חייה של האם ההולכת ושוכחת, הולכת וגורעת: "זוֹהִי אִמִּי הַבּוֹדֵדָה בְּאֵיזוֹ דִּירָה גְּבוֹהָה וְאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ" (עמ' 61).
לנוכח אובדן הזיכרון המכרסם עוד ועוד באִמָהּ, נתבעת אס לכל הזיכרון שיש לה גם בעבור מי שילדה אותה. זהו רגע של אֵימה, אך כמה בדידות ועצב וכוח ויופי יש בעולם הזיכרון הזה בתוך הגן של אס. מי אם לא היא יודעת את האלכימיה של תוהו ובוהו, את החומריות התיאורית של המרחב הזה, על נופיו, צבעיו ורחשיו. בהיותה חזקה מכל ההתעקשות, היא תגייס את כל הכלים והמשאבים העומדים לרשותה. מרחבי הגן יימלאו רוחות אבות באשר הם: הומרוס המשיט את ספינת הנוסטוס; אביה בדמות זרים וקבצנים משוטטים; הגיבור המיתי הלוחם בשעה שהאחות נשארה לטפל בהורים; ישורון לוחם הזיכרון ועוד ועוד. העיניים נעצמות חזק, מסרבות להיפקח. אותה מתנה שלא יכלה לקבל מאביה היא תקבל עכשיו:
"מַהִי מַתַּת הָאֱלֹהִים הַיּוֹם? שֶׁהַפָּנִיקָה תַּהֲפֹךְ
לְפַחַד בּוֹ אֶפְשָׁר לִשְׁלֹט וּלְשִׁיר בּוֹ אֶפְשָׁר לָשִׁיר
.
אֶת הַשְּׁלִיטָה בַּפַּחַד הַנּוֹרָא חֲסַר הַצֵּל
בַּפָּנִיקָה, הוּא שָׁט סָמוּךְ לַחוֹף וּבַיָּמִים"
(עמ' 52)
ולפתע קריאת הפחד של הבן אל אימו בעם בוא הבוקר – "אמא אני לא רוצה שתמותי" (עמ' 13) – מהדהדת הלאה־הלאה מן החדר אל תוך הגן.
בסיפור הזה של אס הכרח הוא לצאת מן החדר אל תוך הגן. קריאת הפחד אל מול כוחו העצום של הארוס; אל מול השיגעון המוליד את ההכרח לשיר; לשמוע את נגינתה של המוזה. וכך לקראת סוף שמות העצים עולה אחת השורות הנפלאות ביותר של הספר הזה:
"הָלַכְתִּי לִישֹׁן בַּסִּפּוּר וְקַמְתִּי בַּמּוּזִיקָה"
(עמ' 75)
.
עינת יקיר היא סופרת ומתרגמת, עורכת סדרת "חרטום" לספרות מקור בתוך הוצאת אפיק ומנחת סדנאות כתיבה. זוכת פרס ראש הממשלה לספרות. פרסמה ארבעה רומנים, האחרון שבהם, "צלם", ראה אור ב־2022 (כתר). רשימותיה פורסמו בגיליונות 89 ו-96 של המוסך, ובגיליון אוגוסט 2023.
.
שרון אס, עם בוא הבוקר | שמות העצים, מקום לשירה, 2024.
.
>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ולרי ולדמן על התקווה לגשר בין האישי לפוליטי ב"אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
