כמה טוב שבאת הביתה: מה למדנו מאודיסאוס על השיבה מן הקרב
עדו ניצן
.
דמיינו את הסצנה: חייל שב מן הקרב. הוא עדיין לבוש במדי החאקי המלוכלכים. הגוף עייף, הנפש תשושה, אבל סוף סוף זה נגמר – הוא בבית. הוא דופק בדלת, המשפחה רצה לקראתו בחיבוק חם, הוא חולץ את הנעליים, פוסע אל המקלחת החמה שמחכה לו ואל האוכל שהוא אוהב: "כמה טוב שבאת הביתה". אפשר לחזור לשגרה. לחזור לחיים.
התמונה האידילית הזו של השיבה הביתה מן הקרב מתבררת, ברוב הפעמים, כמשאלת לב לא מציאותית. כפי שאלפי חיילים ההולכים ובאים מן המילואים לומדים על בשרם בימים אלה, השיבה הביתה היא חוויה מורכבת וקשה מזו שאנחנו רוצים לדמיין ומהדימוי שהוליווד נטעה בתודעתנו.
חוויית השיבה הבלתי צפויה והלא מחבקת הפכה לפני כמה חודשים לאחד המערכונים המדוברים של "ארץ נהדרת" בעונת המלחמה שלה, מאותם רגעים שבהם הצליחה תוכנית הסאטירה הוותיקה לפצח משהו עמוק בישראליות. המילואימניק, בגילומו של אודי כגן (שבעצמו מתמודד עם פוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי), שב הביתה מהמלחמה היישר לארוחה משפחתית עמוסה. למרבה ההפתעה מתברר שדבר לא השתנה, ומסביבו עדיין מתחוללות מריבות פוליטיות קטנוניות, מחלוקת ופירוד, תאוריות קונספירציה שמשסעות את המשפחה ששב אל חיקה. בעוד שסביבו כולם שקועים בשיחותיהם השגרתיות, כגן שר על עצמו: "כמה טוב שבאתי הביתה […] הכול פה נשאר, אותו הדבר, כאילו שום דבר לא נשבר, נשאר אותו הדבר".
במערכון של "ארץ נהדרת" הקושי בשיבה הביתה מן הקרב נובע דווקא מכך שבזמן ההיעדרות כלום לא השתנה, בעוד שעבור הלוחם השב הביתה המלחמה שינתה הכול. עם זאת תיתכן גם חוויית שבר הפוכה לחלוטין, שבה האיש השב לביתו מגלה לחרדתו כי בזמן שהיה רחוק מהבית – הכול השתנה. למעשה החרדה של האיש ששב הביתה היא חרדה כפולה ופרדוקסלית: האם כלום לא השתנה? האם הכול השתנה?
השיבה הביתה היא חוויה מורכבת. אם בשל השגרתיות הנינוחה שבבית לעומת אֵימי הקרב וזיכרונו ואם בשל הגילוי של השינויים שהתחוללו בבית. ובכל זאת הכמיהה לתמונת השיבה המושלמת היא כמיהה עתיקת יומין ששורשיה נטועים עמוק בתרבות המערבית. כבר הספרות של יוון העתיקה העמידה לנגד עיני הקוראים כמה דגמים של שיבה הביתה מן הקרב (נרטיב ה"נוֹסְטוֹס": השיבה), ואחדים מהם, דגמי השיבה ה"טובה", עדיין מפרנסים את המחשבה על הדימוי הנכסף של השיבה הביתה. כוחה העל־זמני של הספרות הזו, שעלתה על הכתב לפני כמעט 3,000 שנה, עדיין מספק לנו אמת מידה שאפשר וראוי להתבונן באמצעותה בהווה.
.
אודיסאוס שב הביתה
הסמל הספרותי המובהק ביותר לחוויית השיבה הביתה הוא אודיסאוס, מגיבורי הצבא היווני במלחמה האפית נגד טרויה. האודיסאה, האפוס העתיק מאת הומרוס, מגוללת את סיפור מסעו המורכב הביתה לאחר עשר שנות מלחמה ועשר שנים נוספות של נדודים והרפתקאות. בביתו של אודיסאוס שבאיתקה ממתינים לו בנו טלמאכוס ואשתו הנאמנה פנלופה, הדוחה מעליה שלל מחזרים בתואנה שתינשא רק כשתסיים את עבודת האריגה שלה, אך בכל לילה פורמת את מה שארגה באותו היום.
בחלק האחרון של האודיסאה, לאחר אין־ספור תלאות שבעקבותיהן מאבד אודיסאוס את כל חייליו ומלוויו, הוא מצליח לבסוף לשוב אל ביתו לבדו, כשהוא מחופש לקבצן זקן מחשש שיירצח בידי המחזרים. תחילה מזהה את אודיסאוס כלבו הנאמן הקשיש, ולאחר מכן האומנת הזקנה שלו אאוריקליה, שרוחצת את רגליו ומבחינה בצלקת שהוא נושא על ירכו מילדוּת. אודיסאוס, הממשיך לשמור בסוד את זהותו האמיתית, נחשף לבסוף, הורג את כל המחזרים של אשתו, שב אל מלכותו ומתאחד באושר עם אשתו ועם משפחתו:
הִנֵּה אוֹדִיסֵס כְּבָר שָׁב וּלְבֵיתוֹ בָא, כְּדִבְרָתִי,
הוּא הוּא הַנָּכְרִי, שֶׁהָיוּ מְזַלְזְלִים בִּכְבוֹדוֹ בָאוּלָם!
[…]
בָּכָה וְחִבֵּק אֶת־אִשְׁתּוֹ הַנְּעִימָה וְהַנֶּאֱמָנָה.
מָשָׁל לַשּׂוֹחֶה שֶׁנִּגְלְתָה לוֹ הֶחָרָבָה הַחֲשׁוּקָה,
אֲשֶׁר פּוֹצֵץ פּוֹסֵידוֹן בַּיָּם אֶת־סְפִינָתוֹ הַבְּנוּיָה
בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת, כִּי שָׁלַח בָּהּ חֲמַת־גַּלִּים וְרוּחוֹת,
מְעַטִּים מְאֹד הַנִּמְלָטִים מִמַּיִם אֲפֹרִים, הַשָּׁבִים
אֶל־הַיַּבֶּשֶׁת וּבְשָׂרָם מְכֻסֶּה קֶצֶף הַיַּמִּים,
בְּשִׂמְחָה עוֹלִים בַּחוֹף, נִמְלָטִים מִפְּגָעִים מְאֹד רָעִים, –
כָּכָה הִתְבּוֹנְנָה בְּשִׂמְחָה פֵּנֶלּוֹפָּה בְּאִישָׁהּ,
וְאֶת־זְרוֹעוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת לֹא אָסְפָה מֵעַל פְּנֵי צַוָּארוֹ.
(אודיסאה, מתוך שיר 23, בתרגום שאול טשרניחובסקי)
השיבה של אודיסאוס לביתו היא אומנם שיבה מוצלחת, אך היא אינה פשטנית ומיתממת, שכן דברים רבים השתנו בהיעדרו של אודיסאוס, ומשפחתו אינה מזנקת מייד אל זרועותיו. ובכל זאת בסופו של דבר – על אף התלאות הרבות, המלחמה במחזרים והתהליך ההדרגתי והמסובך של חשיפת זהותו האמיתית – שיבתו של אודיסאוס לביתו היא שיבה פלאית ומיוחלת, שיבה של השלמה ושל חזרה אל המקום הראוי, כמעט כאילו לא חלפו עשרים שנות תלאות.
במרוצת הדורות הפך מיתוס השיבה של אודיסאוס לביתו לסמל של הגיבור החוזר לאחר שנות נדודים וקרבות. כמו כל מיתוס שהשפעתו לא פגה, גם סיפורו של אודיסאוס זכה עם השנים לשלל גרסאות ומחוות, מרומזות ומפורשות. אודיסאוס הפך לגדול מהאודיסאה, הטקסט שבו סופר עליו לראשונה. היצירה הקלאסית המשיכה לפעפע ולהשפיע שנים רבות אחרי יצירתה, וכך נחשף והעמיק עם השנים גם העיסוק הספרותי והתרבותי בשיבת אודיסאוס. תלאותיו של אודיסאוס, שובו לביתו ולפנלופה, שנותרה נאמנה לו, ממשיכים להסעיר את הדמיון הספרותי, ועד היום משתמשים בסיפורו ובדמותו העל־זמניים כדי לדבר על המשמעות של מסע וחזרה ממנו.
גם הספרות העברית השתמשה במיתוס של אודיסאוס, בעיקר במאה השנים האחרונות, דווקא כדי לעסוק בנושאים הכואבים יותר הקשורים בשיבה הביתה – מקרים שבהם השב הביתה אינו מתקבל בזרועות פתוחות או מגלה כי הבית השתנה או שמשפחתו לא נותרה נאמנה לו, או מקרים שבהם הוא מצליח לשוב, אך חווה אשמה וקשיים מייסרים בעקבות מה שחווה בקרב.
אני מבקש להתבונן בארבע דוגמאות של יוצרים עבריים שונים שהתייחסו לשיבה המאוחרת של אודיסאוס, אחד בפרוזה ושלושה בשירה. כל אחד מהם כתב על אודיסאוס בדרכו שלו ומתוך עולמו שלו, ובכל זאת בחר לפנות דווקא אל דמותו של היווני הקדום והמיתולוגי; ודווקא באמצעות כתיבה על הזר, לכאורה, לחשוף אמת עמוקה, כואבת, על־זמנית ועם זאת אישית מאוד, על אודות השיבה הביתה מן הקרב.
.
השיבה המרה והשתנות העולם אצל ש"י עגנון
ש"י עגנון נמשך לרעיון "השיבה המאוחרת". למרבה הפלא, דווקא אצל עגנון, הסופר ששורשיו הטקסטואליים נטועים עמוק בארון הספרים היהודי, הדרך לדבר על שיבה הביתה קשורה קשר הדוק באודיסאה של הומרוס. כבר ב־1912, בנובלה "והיה העקוב למישור", שרטט עגנון מעין אודיסאה יהודית. גיבור הנובלה, מנשה חיים, עוזב את אשתו ויוצא למסע נדודים כדי לקבץ נדבות. בסוף הנובלה, כשמנשה חיים העני והעלוב נכשל במשימתו ושב בייאוש לביתו, הוא מגלה כי בניגוד לפנלופה הנאמנה, אשתו שלו האמינה שבעלה מת, התחתנה עם גבר אחר ולשניים אף נולד תינוק. כדי שלא להפוך את התינוק לממזר, מנשה חיים מחליט, בניגוד לאודיסאוס, שלא להתגלות בפני אנשי העיירה, ועובר לגור בבית הקברות, ונותר שם כמעין "מת מהלך" עד יום מותו.
אומנם מנשה חיים לא שב ממלחמה, אך עגנון משתמש בדמותו כדי לבקר את "הסוף הטוב" של האודיסאה ולטעון כי במציאות, בניגוד למיתוס, הגורל הוא אכזר ומתעלל, ואדם שנעדר זמן רב מביתו אינו יכול פשוט לשוב אל חייו הקודמים.
עלילת "והיה העקוב למישור" מבוססת בעיקרה על הסיפור היידי "דער יורד" (היורד), שנכתב בידי משכיל וילנאי יהודי, אייזיק מאיר דיק שמו, וראה אור בוורשה בשנת 1855. עם זאת עגנון שילב בסיפור במודע רמיזות מפורשות לאודיסאה, כדי להבהיר את ביקורתו על העלילה הקלאסית ואת הסוף החלופי והאסוני שהציע. כך, למשל, כאשר מנשה חיים שב לבסוף אל עירו הוא מזוקן ומלוכלך כקבצן – רק שאצלו, בניגוד לאודיסאוס, זו אינה תחפושת. או אז, בדומה לאודיסאוס, איש אינו מזהה אותו חוץ מכלב אחד שמלקק אותו כאילו הוא מכיר אותו. לדאבון הלב אצל עגנון זהו כלב חוצות מקרי, אנונימי וחולף, השונה כל כך מכלבו הנאמן של אודיסאוס. זאת ועוד, בגרסאות הראשונות של הנובלה, כשמנשה חיים יוצא למסעו הוא מעניק לאשתו אריג ומבקש ממנה לפרום ממנו חוט אחד בכל יום עד שישוב, ממש כמו פנלופה. בגרסאות מאוחרות יותר עגנון הרחיק את היצירה מעט מהאודיסאה, ומנשה חיים מעניק לאשתו ספר תהילים ומבקש ממנה לקרוא בכל יום שניים או שלושה פרקים.
הנובלה "והיה העקוב למישור" אינה היצירה היחידה שבה עגנון מצייר תמונת מראה טרגית לאודיסאה. בסיפורו הנודע "פרנהיים", שפורסם לראשונה בשנת 1949, גיבור הסיפור פרנהיים שב לביתו לאחר שנים שבהן לחם במלחמת העולם הראשונה ואף נפל בשבי. גם פרנהיים, בדומה למנשה חיים, מגלה כי אשתו אינגה לא המתינה בנאמנות לשובו: היא הניחה שהוא מת, ועל כן עזבה אותו ונישאה לאדם אחר. הטרגדיה של פרנהיים, שמתייחסת במפורש לחוויית השיבה מהקרב, מציעה אפשרות מזעזעת – החוזר הביתה מגלה כי ביתו נעול בפניו; פרנהיים נשכח והפך למטרד בזיכרון של משפחתו, והעולם כולו התקדם הלאה בלעדיו: "נשתנה משהו בעולם". אצל עגנון, בשתי היצירות הללו, אימת הגיבור השב לביתו היא אימת השינוי והשכחה, החרדה מכך שהבית אינו מחכה בנאמנות למי שעזב אותו. בכך עגנון מציג את שכחת הנודד כטרגדיה של חוסר נאמנות, ובאמצעות העיבוד המר של האודיסאה חושף מנגנון עמוק של חרדה המלווה את היוצא אל הקרב.
.
הבית המנוכר אצל חיים גורי
בשנת 1959 פרסם חיים גורי בעיתון הארץ שיר שכותרתו מצהירה על התכתבותו עם המיתוס ההומרי: "אודיסס". גורי, שלצד היותו משורר היה גם לוחם ומפקד בפלמ"ח ובצה"ל, מציג אף הוא מעין סוף חלופי ומר לשיבת אודיסאוס. אצל גורי, בדומה לעגנון, אודיסאוס שב מן הקרב וממסעותיו ומגלה כי הפך לזר בביתו שלו:
אודיסס / חיים גורי
וּבְשׁוּבוֹ אֶל עִיר מולַדְתוֹ מָצָא יָם
וְדָגִים שׁוֹנִים וְעֵשֶב צָף עַל הַגַּלִים אִטִיִים
וְשֶׁמֶש נֶחְלֶשֶת בְּשׁוּלֵי שָמַיִם.
טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף
וְחָזַר עַד פָּרָשַת הַּדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּכֵנָה.
לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך אֶל עִיר מוֹלַדְתוֹ שֶלֹא הַיְתָה מַיִם.
הָלַך עָיֵף כְּחוֹלֵם וּמִתְגַעְגֵעַ מְאֹד
בֵּין אֲנָשִים שֶדִּבְּרוּ יְוָנִית אַחֶרֶת.
הַמִּלִים שֶנָּטַל עִמוֹ כְּצֵידָה לְדֶרֶך הַמַּסָעוֹת, גָוְעוּ בֵּינְתַיִם.
רֶגַע חָשַב כִּי נִרְדַם לְיָמִים רַבִּים
וְחָזַר אֶל אֲנָשִים שֶלֹא תָּמְהוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ
וְלֹא קָרְעוּ עֵינַיִם.
הוּא שָאַל אוֹתָם בִּתְנוּעוֹת וְהֵם נִסוּ לְהַבִין אוֹתוֹ
מִתֹּוך הַמֶּרְחַקִּים.
הָאַרְגָּמָן הִסְגִיל וְהָלַך בְּשוּלֵי אוֹתָם שָמַיִם.
קָמוּ הַמְּבוּגָרִים וְנָטְלוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶעָמְדוּ סְבִיבוֹ בְּמַעְגָל
וּמָשְכוּ אוֹתָם.
וְאוֹר אַחַר אוֹר הִצְהִיב בְּבַיִת אַחַר בַּית.
בָּא טַל וְיָרַד עַל רֹאשוֹ.
בָּאָה רוּחַ וְנָשְקָה לִשְׂפָתָיו.
בָּאוּ מַיִם וְשָׁטְפוּ רַגְלָיו כְּאֶבְרִקְלִיָה הַזְּקֵנָה.
וְלֹא רָאוּ אֶת הַצַּלֶקֶת וְהִמְשִיכּו בַּמוֹרָד כְּדֶרֶך הַמַּיִם.
.
גורי משתמש בסיפור המוכר ומתפלמס איתו, וכותב לו סוף חדש, שאיננו הסוף ההומרי של האיחוד המשפחתי המחודש והמיוחל. אצל גורי השיבה הביתה מלווה בזרות שבאה לידי ביטוי בשפה עצמה, שנראית כאילו השתנתה לחלוטין: "יְוָנִית אַחֶרֶת". אודיסאוס של גורי מגלה כי אפילו האפשרות הבסיסית לתקשורת נלקחה ממנו, והוא נותר לעמוד בחוץ, מרוחק ובודד.
כדי להעמיק את תיאור הזרות והניכור גורי קושר לאגדה היוונית גם אגדה יהודית, שעוסקת בחוויית הניכור דווקא במרחב הביתי. כאשר אודיסאוס המבולבל הולך "עָיֵף כְּחוֹלֵם" וחושב לרגע כי אולי נרדם "לְיָמִים רַבִּים" והיעדרותו הייתה למעשה מין שינה ארוכה, השיר מרמז למדרש על הפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א). המדרש המפורסם מספר על חוני המעגל, שנרדם במערה, וכשהתעורר הבין שחלפו שבעים שנה, מקום מגוריו השתנה לחלוטין, והאנשים שבו אינם מזהים אותו. התקופה שבה נעדר מביתו הייתה בעיניו כחלום (מסכת תענית כג, א).
בדומה לעגנון, המצמיד לאודיסאה מקור יהודי ובורא סיפור חדש, גם אצל גורי השימוש בשני המקורות השונים, השייכים למסורות טקסטואליות נפרדות, מחדד את הטענה שאי אפשר לשוב אל הבית בציפייה תמימה שהוא לא ישתנה. השפה והאנשים משתנים לבלי הכר, והחזרה אל הבית בשירו של גורי דומה לחזרתו של חוני המעגל לאחר שבעים השנה יותר מאשר לחזרה הפשוטה (יחסית) של אודיסאוס ההומרי, השב אל חיק משפחתו ואל כס מלכותו הממתינים לו.
הזרות של אודיסאוס וההתפלמסות של גורי עם התפיסה הרומנטית של האפוס מגיעות לשיאן בבית האחרון. באודיסאה האומנת הזקנה אאוריקליה מזהה את אודיסאוס בזכות הצלקת שעל רגלו. לעומת זאת אצל גורי הטבע הוא שמגיע לנחם את אודיסאוס: טל יורד על ראשו, הרוח מנשקת אותו, המים רוחצים את רגליו, אך שום בן אנוש אינו מזהה אותו. יתרה מזאת, אפילו המים עצמם, ששטפו את רגליו בנחמה, ממשיכים לזרום כדרכם, ואודיסאוס, שכמעט זכה לרגע של עדנה, נותר לבסוף בודד ומנוכר דווקא בעיר הולדתו שאליה שב.
.
פוסט־טראומה ואשמת הניצולים אצל לאה גולדברג
גם לאה גולדברג השתמשה בדמותו של אודיסאוס כדי לתאר תחושות וחוויות קשות של אחרי מלחמה. שירהּ "קינת אודיסאוס" פורסם ביוני 1945 בעיתון דבר, אך המלחמה שברקע השיר אינה מלחמת טרויה, אלא מלחמת העולם השנייה. להבדיל מגורי, שיציג כמה שנים לאחר מכן את השיבה לבית שהפך לזר ומנוכר, גולדברג מאירה זווית אחרת בדמותו רבת הפנים של אודיסאוס, ובוחרת להדגיש דווקא את היותו ניצול ושורד, לעומת חבריו שלחמו לצידו ונפלו בקרב. כדי לעשות זאת, גולדברג משתמשת בשירהּ בסצנה מפורסמת אחרת מן האודיסאה, שבה אודיסאוס מבקר בשאול ופוגש את נשמות חבריו המתים:
קינת אודיסאוס / לאה גולדברג
שְׂבַע נְדוּדִים יָרַד אוֹדִיסֵיאוּס הַסָּב שְׁאוֹלָה.
לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹם יְדִידִים הֲרוּגִים לְפִי חָרֶב.
צִלְלֵי רֵעִים חֲלָלִים בֵּרְכוּהוּ בַּשַּׁעַר,
זַעֲקַת מוֹתָם וּבִכְיָם אָזְנוֹ זוֹכֶרֶת –
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים!
.
אִישׁ וְסוּסוֹ נָפְלוּ בִּשְׂדֵה הַקָּטֶל,
דָּם בְּהֵמָה וְאָדָם – פַּלְגֵי שְׁחוֹר נִשְׁפָּכוֹ.
קוֹל קִינַת אַלְמָנָה וְצִלְצוּל מַתֶּכֶת.
בְּכִי יְתוֹמִים וְנֶפֶץ חוֹמָה נֶהֱרָסֶת.
אוֹי לְעֵינַיִם קָמוֹת לִקְרַאת הַמָּוֶת,
אוֹי לִשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת – "הַשְׁקוּנִי מַיִם!"
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים.
.
עַל צַחֲנָה וְרָקָב מְעוֹף הָעַיִט.
בֵּין הַמֵּתִים בּוֹדֵד הַחַי שִׁבְעָתַיִם,
אֶת סְלִיחַתְכֶם בַּקֵּשׁ בָּאתִי שְׁאוֹלָה.
כִּי נִשְׁבַּר נֻפַּץ הַפַּח וַאֲנַחְנוּ נִמְלַטְנוּ.
אוֹת הַקָּלוֹן עַל מִצְחִי מוֹתוֹ שֶׁל רֵעַ,
אוֹת הַקָּלוֹן עַל מִצְחִי חַיַּי מִנֶּגֶד.
קוֹל זַעֲקַת מוֹתְכֶם אָזְנִי זוֹכֶרֶת.
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים!
.
לאה גולדברג פונה לאחר השואה דווקא אל יוון העתיקה, כמו מרחיקה את עצמה מההווה הבלתי נתפס, ובוחרת לעסוק בו דווקא דרך המוטיב הזר והרחוק לכאורה. היא מספרת מחדש את הירידה של אודיסאוס לשאול כחוויה פוסט־טראומטית של הצפה רגשית וחושית שמשיבה את הניצול אל רגעי ההתרחשות הנוראים ואל אימי הקרב – אודיסאוס שומע שוב את צעקת המוות של רעיו, את בכי היתומים ואת קולות הפיצוצים והקריסה של המלחמה; הוא מריח את צחנת המוות והרקב ורואה את מראות הזוועה של שדה הקרב. בניגוד לאודיסאה, אצל גולדברג רוחות המתים החיות בצללים אינן משחקות תפקיד. הן אינן מדברות עם אודיסאוס – ודי במחשבה על נוכחותן כדי לחלץ ממנו צעקות שבר, זיכרונות אימים, חרטה, סליחה וקינה.
כמו עגנון לפניה וגורי אחריה, גם לאה גולדברג מגייסת לטובתה מקור יהודי – ובשזירתו במקור היווני מאירה את שניהם באור חדש. בעוד שגורי מחבר בין אודיסאוס המבולבל והמנוכר ובין חוני המעגל, שישן שבעים שנה ושב אל ביתו, לאה גולדברג מחברת בין אודיסאוס ודוד המלך – שניהם גיבורי מלחמה שהצליחו לשרוד ומקוננים על מות יקיריהם שלא שבו הביתה מן הקרב. השיר שב ומצטט שלוש פעמים את זעקת הקינה של דוד המלך: "איך נפלו גיבורים" (שמואל ב א, יט), ונראה שדי בכך כדי להתיך את שני הסיפורים הללו ולהציג באמצעותם את החוויה הפוסט־טראומטית ואת אשמת הניצולים הכבדה המאפיינת, מיוון העתיקה ועד המאה העשרים, את מי שהצליח לשרוד ולשוב הביתה מן הקרב.
.
השיבה בצל זיכרון הנופלים אצל נתן יונתן
גם אצל נתן יונתן אפשר למצוא שימוש במקורות ההומריים כדי להתמודד עם ההווה הישראלי הפוסט־טראומטי, זב הדם ורווי המלחמות. שירים רבים שכתב יונתן מתכתבים עם הומרוס ועם יצירתו. אחד מהם, "לוּ נחיה בשירה הנוגה", פורסם בספרו שירים לאורך החוף (1962). השיר הארוך נפתח כך:
בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים הַכְּבֵדוֹת דְּכִי־הַיָּם הַגֵּאוּת וְהַמֶּלַח
אוֹדִיסֵאוּס חוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ,
כְּבָר הַחֹרֶף חוֹרֵשׁ אֶת הַיָּם,
בְּלִי רֵעָיו – דִּיוֹמֵדֶס נִגַּף, אַיָס מֵת הַנּוֹעָז בִּבְנֵי הֵלַס,
נָח אֶלְפֵּנוֹר בּוֹדֵד עַל הַחוֹף. רַק אוֹתוֹ שָׁכְחוּ הָאֵלִים.
הוּא חוֹזֵר אֶל אִיתָקָה שֶׁלּוֹ, מְחַבֵּק אֶת צַוָּאר טֵלֵמָכוֹס,
אֶת לֶחְיוֹ הָרְטֻבָּה יְגַשֵּׁשׁ בְּיָדָיו נְפוּחוֹת הַגִּידִים
וְהַגֶּשֶׁם יִבְכֶּה עַל פְּנֵיהֶם, עַל כַּרְמֵי הַזֵּיתִים, עַל הָאָחוּ,
עַל תִּלֵּי־הָאָכַיִים יֵרֵד, עַל רִגְבֵי עֲפָרָם הַכְּבֵדִים.
[…]
שָׁם בְּהָדֶס כֻּלָּם בִּלְעָדַי, וְעַל כֵּן עָצוּב־רוּחַ הִנְנִי.
(עמ' 17-16)
.
מבין היוצרים שראינו, נתן יונתן הוא הנאמן ביותר למקור: שמות הדמויות, השפה המיתולוגית, ואפילו המקצב של השיר, שנועד לחקות את המשקל האפי היווני (ההקסמטר הדקטילי) – הם כולם הצדעה להומרוס. ואכן, יונתן אינו כותב עיבוד מודרני לסיפור המיתולוגי כמו עגנון, אלא מציג את תמונת השיבה ההומרית עצמה. עם זאת במקום האיחוד המרגש והמשמח של אודיסאוס עם בנו ועם אשתו, השיר מדגיש, בדומה לשירהּ של לאה גולדברג, דווקא את האשמה על חבריו הרבים שנפלו במלחמה ולא שבו לביתם ונותרו בשאול – דיומדס, איאס, אלפנור ועוד.
באותו האופן מוצג בהמשך השיר גם המפגש בין אודיסאוס ופנלופה, אשתו הנאמנה והזוכרת:
פֵּנֶלוֹפֶּה שֶׁלִּי, אֵשֶׁת אִישׁ, מַקְשִׁיבָה בְּמֶרְחָק גַּעַשׁ מַיִם,
בֵּין גּוּפָהּ הָרָעֵב לְבֵינִי זִכְרוֹנוֹת הַמֵּתִים וְהַזְּמַן.
אומנם פנלופה קרובה וגופה רעב, כלומר היא מלאה תשוקה לקראת האיחוד המרגש עם אהובה ששב סוף סוף אל ביתו, אך אודיסאוס נתון במחשבות אחרות. הוא אינו חושב על מראות האימה ועל זוועות הקרב כמו אצל לאה גולדברג, אך בכל זאת רוחו מנותקת ונמצאת עם רעיו המתים. כך, אף שהוא מצליח לשוב אל ביתו, והבית מחכה ומצפה לו, שלא כמו אצל עגנון או גורי, שיבתו הביתה אינה מאושרת ושמחה כמצופה, אלא עגומה ומרוחקת. אצל יונתן הלוחם השב מן הקרב חי בצל זיכרון רעיו, וזה אינו מאפשר לו לשוב הביתה אל השגרה המשפחתית.
*
ושוב מיוון העתיקה אל ימינו. בישראל של 2024 רעיון השיבה הביתה נעשה טעון, כמעט קשה מנשוא. אלפי המפונים הכמהים לשוב אל ביתם; הלוחמים היוצאים אל הקרב, שבים לביתם ויוצאים שוב; ואולי יותר מכול החטופים – אלה ששבו לביתם חיים, אלה שהוחזרו מתים, ואלה שעדיין בעזה והרחק מביתם.
מיוון העתיקה ועד הימים האלה ממש השיבה מן הקרב אינה נחלת העבר, אלא הווה מתמשך. וכפי שהשיבה מן הקרב מעסיקה את החיים, כך היא מעסיקה את הספרות, ששבה וכותבת עליה במפורש ובישירות, אבל גם חוזרת שוב ושוב אל דמותו של השב האולטימטיבי, הניצול הגדול מכולם – אודיסאוס. הכתיבה על דמותו של אודיסאוס מאפשרת לסופרים, למשוררים ולקוראים לעסוק, על אף המרחק מההווה היהודי-ישראלי, בחרדות הכרוכות בשיבה הביתה, בעול האשמה שנושא מי שניצל, בקשיים לחזור אל השגרה ובפחד לאבד את הבית.
השיבה ממלחמת טרויה, ממלחמת העולם הראשונה והשנייה, ממלחמת השחרור או מ"חרבות ברזל" מלמדת שעבור הספרות ההיסטוריה חוזרת על עצמה בגלגולים שונים של אותו המיתוס. עבור יוצרים עבריים דווקא הסיפור הרחוק והזר של אודיסאוס הפך לכלי על־זמני שמאפשר את ההרחקה הדרושה כדי לעסוק בהווה היהודי־ישראלי הממשי.
כשאנחנו מתבוננים סביבנו אנחנו חושבים אולי שמי שהצליח לחזור חי אל ביתו מגלם את "הסוף הטוב" של המלחמה, ועליו לשמוח בחלקו ובמשפחתו. סיפורו של אודיסאוס והאדוות שהוא יצר בתרבות ובספרות, מהומרוס ועד נתן יונתן, מגלים כי כל שיבה הביתה היא מורכבת וקשה: האימה ש"הכול השתנה", ש"כלום לא השתנה", ואולי שניהם גם יחד, מייסרת את השבים לביתם ומתווספת אל החיים בצל הזיכרונות משדה הקרב ובצל הצער והאשמה על מי שלא הצליח לשוב.
.
עדו ניצן הוא חוקר ומבקר ספרות, מתרגם שירה, דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלגאי במרכז מנדל־סכוליון. רשימה פרי עטו ראתה אור בגיליון המוסך מתאריך 21.10.21.
.
>> במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יעל סטטמן על חיפוש אהבה ומציאתה בשירת חיה לוי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
