סימפטום מלנכולי
תהל פרוש
.
(מתוך הספר "סיבות להישאר: מסות")
.
לא מזמן גיליתי שכל חבריי אומללים ועצובים ולוקחים גלולות נגד דיכאון או חרדה. זה הפליא אותי במידה מסוימת. לא כי הופתעתי מעצם הדבר שיש בהם אומללות תהומית רבת משמעות והיקף, אלא כי חשבתי שיש בהם התנגדות לשינוי תפיסת המציאות באמצעות גלולות. אתה לא חושב שאתה עצוב בגלל נסיבות אובייקטיביות? שאלתי את אחד מחבריי לאחר שאמר לי שהתחיל לקחת ציפרלקס. הוא אמר שייתכן והוא עצוב בגלל חילופי העונות. כן, אמרתי, חילופי העונות הן סיבה טובה לדכדוך, תחושת הזמן מתערערת וכידוע זה סימפטום מלנכולי. אבל מעֵבר לזה, אמרתי לו, אולי בקנטרנות מסוימת, אתה לא חושב שאתה עצוב כי פשוט אתה לא בטוח שתהיה לך עבודה בשנה הבאה?
אני זוכרת שלפני כמה שנים גם אני הייתי נגד העצבוּת המיותרת. אמרתי לעצמי, כאילו כיכבתי בפרסומת לדיאטת מיצים: תקלי על עצמך! הייתי אז בעיצומה של פרֵדה, חשבתי שלעולם לא אתאושש מכאב הלב, נדרשתי לסיים מטלה אקדמית, היו לי מחשבות עגומות על עתידי הכלכלי ומעֵבר לכך המצב הישראלי שוב התלקח באופן המדכא והבלתי נגמר. כך שבאמת הייתי מאוד עצובה. הלכתי לפסיכיאטר, בהמלצת ידידה שלוקחת חצי כדור ציפרלקס כבר הרבה שנים כדי להתמודד עם החרדה והמתח בחייה היצירתיים והפוריים.
הפסיכיאטר היה אדון זקן, חביב וארוך רגליים, ובעל בלורית שיער כסופה ומבהיקה שהותירה עליי רושם ראשוני עז. הוא ישב בקליניקה בצפון תל אביב והסתכל על בדיקות דם שעשיתי וקבע שאני בעלת דחף מיני גדול מהרגיל בגלל עודף טסטוסטרון וגם גילה לי בחשאיות שהוא נגד כדורים פסיכיאטריים. אחר כך הוא ניסה לפתות אותי להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. שמחתי על המחמאה ביחס לדחף שלי אבל הדפתי בחביבות את ניסיונותיו לטפל בי. תן לי מה שאתה נותן לה, אמרתי לו.
וככה התחילה תקופה שבה נוצר לי מצב רוח טוב ויציב עד אֵימה. אדישות קיומית אפפה אותי, לא היה אכפת לי מדבר. חיי הנפש שלי נִדמו לשדה תירס נצחי ואינסופי במינסוטה. באיזה רגע הפסקתי לקחת את הכדורון הקטן כסדרו, כאילו שכחתי. אמרתי לעצמי שאני שונאת לבלוע כדורים, ובאמת שנאתי. בתוך המוח שלי חלפו ברקים חשמליים כשנגמלתי. מאז אותו זמן אני רוחשת כבוד למציאות הבלתי נסבלת ורוחשת כבוד למלנכוליה שהיא מעוררת. הרי העצבוּת היא תגובה הגיונית למצב מחורבן. ידוע שככל שמישהו נתון בדיכוי גדול יותר, גדֵלים סיכויו להיכנס לדיכאון. צבע עור, מעמד, מגדר, גיל – כל אלה רק ינבאו את גודל העצב.
"האדם הוא האומללות", כתב תומס ברנהרד בספרו 'הטובע', "רק טיפש חושב שההפך הוא הנכון". ואם ככה, אם כולנו טובעים במלנכוליה, אם בעידן הזה צריך כדורים כדי לעצור את מפל העצב הנורא של המציאוּת, איך אפשר לומר משהו רציני על פוליטיקה בלי לדבר על מלנכוליה? את השאלות הפוליטיות צריך לשאול לאור נתוני העצבות. האם הפרויקט הציוני הצליח או נכשל? איזה קו עובר בין התמונה של דוד בן גוריון העומד על ראשו במדיטציה ציונית מעשית למנחם בגין שהסתגר בביתו בדיכאון פוליטי?
פרויד טען שהמלנכוליה היא עבודת אֵבֶל על אובדן אובייקט ממשי או סמלי שלא עלתה יפה. לעומת עבודת האבל שיש לה התחלה וסוף, והמתאבל יודע להפנות את האנרגיה שהתפנתה לו לקשרים אחרים, המלנכוליה היא עצבוּת עודפת, על אובדן לא לגמרי ידוע, עצבוּת שמופנית כלפי ה"עצמי". המלנכולי שקוע בעצב בלתי נגמר ואינו יכול להתגבר על אובדנו זה.
אפשר ליישם את טענתו של פרויד על הציונות. הציונות ראתה את הגלוּת כאובדן רעיון הריבונות, והבינה את עצמה כפרויקט של תיקון עולם מבחינת המצב היהודי. אפשר לומר שהיהודים כולם, מנקודת מבטו של הפרויקט הציוני, היו נשׂאי מלנכוליה מלכתחילה. הגלות היתה מחלת הנפש המסתורית שלנו והציונות באה לרפא; מאז ועד היום היא מנסה להכחיד את האלמנט הזה לטובת יצירתו של אדם פוליטי אחר, מישהו שאמור להיות חזק ובטוח בצִדקת דרכו, שעבודת האֵבֶל מאחוריו, ואם לנסח את זה ככה: היא מנסה ליצור גיבורי מלחמה שמחים שרוקדים הורה בגבעות.
הציונות הבטיחה לשקם את האובדן ואולי בזאת טמונה המלנכוליה שלה-עצמה: אי אפשר להחזיר את מה שאבד. להתעקש ולהכריז שוב ושוב "חזרנו!" פירושו לא להבין עוד מה איבדנו. הציונות עצמה מלנכולית מכיוון שהיא איבדה את מושג האובדן עצמו. היהודי החדש הוא מלנכולי מכיוון שהוא מבוסס על מחיקת ההיסטוריה ואינו יודע מה האובדן שקיומו מבוסס עליו. כך פרויד גם מבדיל בין אֵבֶל לבין מלנכוליה: המלנכולי אינו יודע מה אבד לו.
הסממנים להדחקת המלנכוליה החברתית-הפוליטית שלנו נמצאים בתרבות וקודם כול בספרות. הספרות הישראלית היא עבד של המלנכוליה היהודית שאינה נגמרת למרות הניסיונות להכחיד אותה. ספרו של עמוס עוז המנוח, למשל, 'הבשורה על-פי יהודה', הוא מופע מלנכולי. את כל כולו מניע אובדן אלים של מות הבן, שנהרג במלחמה והורס את האפשרות לחיים. הזמן הליניארי ההיסטורי נקטע בספר לטובת זמן מלנכולי, שבו הקטסטרופה שאירעה בעבר היא גם הווה וגם העתיד, כי האובדן לא מפסיק לעולם. ההדחקה הזאת מייצרת פרנויה שישראלים מיטיבים להכיר: התחושה שאין שום דרך למנוע אסון בעתיד כי האסון קורה כל הזמן. באמצעות הפרנויה הזאת ניתן להצדיק כל מעשה אלים.
מה יקרה אם ניתן כבוד למלנכוליה? אם נחליט שהעצב הוא קריאה פוליטית ולא רק קלקול פנימי? פרויד אמר באירוניה דקה כי המלנכולי קרוב יותר לאמת, כי הוא מי שהתקרב יותר להכרה עצמית, וכי לא נותר אלא לתהות מדוע אנחנו חייבים לחלות במלנכוליה כדי להגיע להכרה שכזו.
האם ייתכן שאמת כזאת, האמת של המלנכולי, שרואה את עצמו באור קשוח, יכולה להביא למשחק פוליטי אחר? משחק שלא חייב אלימות שוב ושוב, אף כי האלימות כוננה אותו באובדן? מלנכוליים הם חזקים וחלשים בו בזמן, מעוררי רחמים ופחד, ניתנים לאהבה. וחשוב יותר: המלנכולי, עם גודש הספק בעצמי, אי הנחת וחוסר שביעות הרצון הכרונית, אינו מכונת מלחמה. המלנכולי לא מאמין שהצדק דווקא אצלו. למעשה, הוא בטוח בַּהפך. הוא מביט על המציאוּת ויודע שאינו רואה ממנה כמעט דבר.
.
תהל פרוש, סיבות להישאר, סדרת פועלים סיפורת, הקיבוץ המאוחד, 2024
.
» במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
