לא מזמן גיליתי שכל חבריי אומללים ועצובים ולוקחים גלולות נגד דיכאון או חרדה. זה הפליא אותי במידה מסוימת. לא כי הופתעתי מעצם הדבר שיש בהם אומללות תהומית רבת משמעות והיקף, אלא כי חשבתי שיש בהם התנגדות לשינוי תפיסת המציאות באמצעות גלולות. אתה לא חושב שאתה עצוב בגלל נסיבות אובייקטיביות? שאלתי את אחד מחבריי לאחר שאמר לי שהתחיל לקחת ציפרלקס. הוא אמר שייתכן והוא עצוב בגלל חילופי העונות. כן, אמרתי, חילופי העונות הן סיבה טובה לדכדוך, תחושת הזמן מתערערת וכידוע זה סימפטום מלנכולי. אבל מעֵבר לזה, אמרתי לו, אולי בקנטרנות מסוימת, אתה לא חושב שאתה עצוב כי פשוט אתה לא בטוח שתהיה לך עבודה בשנה הבאה?
אני זוכרת שלפני כמה שנים גם אני הייתי נגד העצבוּת המיותרת. אמרתי לעצמי, כאילו כיכבתי בפרסומת לדיאטת מיצים: תקלי על עצמך! הייתי אז בעיצומה של פרֵדה, חשבתי שלעולם לא אתאושש מכאב הלב, נדרשתי לסיים מטלה אקדמית, היו לי מחשבות עגומות על עתידי הכלכלי ומעֵבר לכך המצב הישראלי שוב התלקח באופן המדכא והבלתי נגמר. כך שבאמת הייתי מאוד עצובה. הלכתי לפסיכיאטר, בהמלצת ידידה שלוקחת חצי כדור ציפרלקס כבר הרבה שנים כדי להתמודד עם החרדה והמתח בחייה היצירתיים והפוריים.
הפסיכיאטר היה אדון זקן, חביב וארוך רגליים, ובעל בלורית שיער כסופה ומבהיקה שהותירה עליי רושם ראשוני עז. הוא ישב בקליניקה בצפון תל אביב והסתכל על בדיקות דם שעשיתי וקבע שאני בעלת דחף מיני גדול מהרגיל בגלל עודף טסטוסטרון וגם גילה לי בחשאיות שהוא נגד כדורים פסיכיאטריים. אחר כך הוא ניסה לפתות אותי להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. שמחתי על המחמאה ביחס לדחף שלי אבל הדפתי בחביבות את ניסיונותיו לטפל בי. תן לי מה שאתה נותן לה, אמרתי לו.
וככה התחילה תקופה שבה נוצר לי מצב רוח טוב ויציב עד אֵימה. אדישות קיומית אפפה אותי, לא היה אכפת לי מדבר. חיי הנפש שלי נִדמו לשדה תירס נצחי ואינסופי במינסוטה. באיזה רגע הפסקתי לקחת את הכדורון הקטן כסדרו, כאילו שכחתי. אמרתי לעצמי שאני שונאת לבלוע כדורים, ובאמת שנאתי. בתוך המוח שלי חלפו ברקים חשמליים כשנגמלתי. מאז אותו זמן אני רוחשת כבוד למציאות הבלתי נסבלת ורוחשת כבוד למלנכוליה שהיא מעוררת. הרי העצבוּת היא תגובה הגיונית למצב מחורבן. ידוע שככל שמישהו נתון בדיכוי גדול יותר, גדֵלים סיכויו להיכנס לדיכאון. צבע עור, מעמד, מגדר, גיל – כל אלה רק ינבאו את גודל העצב.
"האדם הוא האומללות", כתב תומס ברנהרד בספרו 'הטובע', "רק טיפש חושב שההפך הוא הנכון". ואם ככה, אם כולנו טובעים במלנכוליה, אם בעידן הזה צריך כדורים כדי לעצור את מפל העצב הנורא של המציאוּת, איך אפשר לומר משהו רציני על פוליטיקה בלי לדבר על מלנכוליה? את השאלות הפוליטיות צריך לשאול לאור נתוני העצבות. האם הפרויקט הציוני הצליח או נכשל? איזה קו עובר בין התמונה של דוד בן גוריון העומד על ראשו במדיטציה ציונית מעשית למנחם בגין שהסתגר בביתו בדיכאון פוליטי?
פרויד טען שהמלנכוליה היא עבודת אֵבֶל על אובדן אובייקט ממשי או סמלי שלא עלתה יפה. לעומת עבודת האבל שיש לה התחלה וסוף, והמתאבל יודע להפנות את האנרגיה שהתפנתה לו לקשרים אחרים, המלנכוליה היא עצבוּת עודפת, על אובדן לא לגמרי ידוע, עצבוּת שמופנית כלפי ה"עצמי". המלנכולי שקוע בעצב בלתי נגמר ואינו יכול להתגבר על אובדנו זה.
אפשר ליישם את טענתו של פרויד על הציונות. הציונות ראתה את הגלוּת כאובדן רעיון הריבונות, והבינה את עצמה כפרויקט של תיקון עולם מבחינת המצב היהודי. אפשר לומר שהיהודים כולם, מנקודת מבטו של הפרויקט הציוני, היו נשׂאי מלנכוליה מלכתחילה. הגלות היתה מחלת הנפש המסתורית שלנו והציונות באה לרפא; מאז ועד היום היא מנסה להכחיד את האלמנט הזה לטובת יצירתו של אדם פוליטי אחר, מישהו שאמור להיות חזק ובטוח בצִדקת דרכו, שעבודת האֵבֶל מאחוריו, ואם לנסח את זה ככה: היא מנסה ליצור גיבורי מלחמה שמחים שרוקדים הורה בגבעות.
הציונות הבטיחה לשקם את האובדן ואולי בזאת טמונה המלנכוליה שלה-עצמה: אי אפשר להחזיר את מה שאבד. להתעקש ולהכריז שוב ושוב "חזרנו!" פירושו לא להבין עוד מה איבדנו. הציונות עצמה מלנכולית מכיוון שהיא איבדה את מושג האובדן עצמו. היהודי החדש הוא מלנכולי מכיוון שהוא מבוסס על מחיקת ההיסטוריה ואינו יודע מה האובדן שקיומו מבוסס עליו. כך פרויד גם מבדיל בין אֵבֶל לבין מלנכוליה: המלנכולי אינו יודע מה אבד לו.
הסממנים להדחקת המלנכוליה החברתית-הפוליטית שלנו נמצאים בתרבות וקודם כול בספרות. הספרות הישראלית היא עבד של המלנכוליה היהודית שאינה נגמרת למרות הניסיונות להכחיד אותה. ספרו של עמוס עוז המנוח, למשל, 'הבשורה על-פי יהודה', הוא מופע מלנכולי. את כל כולו מניע אובדן אלים של מות הבן, שנהרג במלחמה והורס את האפשרות לחיים. הזמן הליניארי ההיסטורי נקטע בספר לטובת זמן מלנכולי, שבו הקטסטרופה שאירעה בעבר היא גם הווה וגם העתיד, כי האובדן לא מפסיק לעולם. ההדחקה הזאת מייצרת פרנויה שישראלים מיטיבים להכיר: התחושה שאין שום דרך למנוע אסון בעתיד כי האסון קורה כל הזמן. באמצעות הפרנויה הזאת ניתן להצדיק כל מעשה אלים.
מה יקרה אם ניתן כבוד למלנכוליה? אם נחליט שהעצב הוא קריאה פוליטית ולא רק קלקול פנימי? פרויד אמר באירוניה דקה כי המלנכולי קרוב יותר לאמת, כי הוא מי שהתקרב יותר להכרה עצמית, וכי לא נותר אלא לתהות מדוע אנחנו חייבים לחלות במלנכוליה כדי להגיע להכרה שכזו.
האם ייתכן שאמת כזאת, האמת של המלנכולי, שרואה את עצמו באור קשוח, יכולה להביא למשחק פוליטי אחר? משחק שלא חייב אלימות שוב ושוב, אף כי האלימות כוננה אותו באובדן? מלנכוליים הם חזקים וחלשים בו בזמן, מעוררי רחמים ופחד, ניתנים לאהבה. וחשוב יותר: המלנכולי, עם גודש הספק בעצמי, אי הנחת וחוסר שביעות הרצון הכרונית, אינו מכונת מלחמה. המלנכולי לא מאמין שהצדק דווקא אצלו. למעשה, הוא בטוח בַּהפך. הוא מביט על המציאוּת ויודע שאינו רואה ממנה כמעט דבר.
.
תהל פרוש, סיבות להישאר, סדרת פועלים סיפורת, הקיבוץ המאוחד, 2024
האוצר שנמסר לספרייה: ספר המשניות שהותיר חייל המילואים שנהרג בעזה
בהערות קצרות ואיורים, בשפה מודרנית (שרבנים זיהו בה עומק וכישרון), איל מאיר ברקוביץ' נהג להסביר משניות מסובכות. ב־7.12.2023 איל נפל במבצע לחילוץ גופות של חטופים בעזה, ומשפחתו החליטה למסור לספרייה הלאומית ספר משניות עם הערותיו
מאחורי הרבה מאוד פריטים בספרייה הלאומית מסתתרים סיפורים מיוחדים ומרתקים. אבל לא בכל יום אנחנו מקבלים לידינו ספר שהסיפור מאחוריו נקשר לאירועים טרגיים אקטואליים שכולנו שמענו עליהם. וכשזה קורה, זה נכנס לנו עמוק ללב. הנה המקרה שכל כך ריגש אותנו בזמן האחרון.
***
עדן זכריה וזיו דדו נחטפו לעזה באסון השבעה באוקטובר. עדן, בת 28 מראשון לציון, נחטפה כשניסתה להימלט ממסיבת הנובה, שבה בילתה עם בן זוגה אופק קמחי, שנרצח ביום המסיבה. לאחר 67 יום התבשרה משפחתה שעדן נרצחה בשבי החמאס. זיו, רס"ב ששירת כמנהל עבודה לוגיסטי בגדוד 51 של גולני, בן 36 מרחובות, נשוי ואב לתינוקת, נפל בהיתקלות עם מחבלים בשבעה באוקטובר. גופתו נחטפה והוא הוגדר כחלל חטוף בידי ארגון טרור.
כחודשיים לאחר שעדן וזיו נחטפו, בעקבות מידע מודיעני יצאו חיילים מגדוד 699 של "עוצבת חיצי האש" – חטיבת הקומנדו במילואים (חטיבה 551) – לחלץ את גופותיהם ממנהרה באזור ג'באליה. בדרך לשם הופעל מטען צד על החיילים. בפיצוץ נהרגו שני חיילי המילואים – החברים הטובים עוד מהמסלול – איל מאיר ברקוביץ', בן 28 מירושלים, וגל מאיר איזנקוט, בן 25 מהרצליה, בנו של הרמטכ"ל לשעבר והשר גדי איזנקוט. לוחמים נוספים נפצעו. בסופו של דבר גופותיהם של עדן וזיו חולצו לשטח ישראל, והם הובאו לקבורה.
אחת התמונות האחרונות של איל וגל בעזה. התמונה באדיבות משפחת ברקוביץ'
איל ברקוביץ' גדל בסוסיא שבהר חברון. את לימודיו התיכוניים עשה בישיבת בני עקיבא לחינוך סביבתי ביישוב. עם סיום התיכון עבר לישיבה הגבוהה "בני דוד" בעלי.
בעת לימודיו בעלי, הצטרף איל לקבוצת לומדי משניות. את המשנה למד ושינן מתוך מהדורה בפורמט קטן שהודפסה בהוצאת "משנה סדורה".
המשניות של איל בעת לימודיו בעלי
המהדורה הראשונה של שישה סדרי משנה בהוצאת "משנה סדורה" יצאה לאור בשנות התשעים. הייחוד של "משנה סדורה" הוא בעיקר בעיצוב המיוחד ובסידור הטקסט בעמוד בצורה שמקלה על הלומד להבין את המשנה. כל משנה מתפרסת על מספר שורות קצרות. כל שורה מוקדשת למשפט חדש, הפסקה באמצע משפט או נקודה מתוך רשימת נקודות. המבנה הזה משמש גם מעין פיסוק ואפילו עוזר לשנן בעל פה. העיצוב המרווח גם משאיר בדף מקום פנוי לכתיבת הערות.
איל בהחלט ניצל את היתרון הזה, ובאופן מסודר במשך כל תקופת הלימוד היה כותב הערות קצרות כמעט לכל משנה. כמי שמגיל קטן בלט בכישרון הציור שלו, לפעמים הוסיף גם איורים קטנים.
תחילת מסכת סנהדרין עם ההערות שכתב איל
לאחר שלוש שנים בישיבה בעלי, בשנת 2016 התגייס איל לצה"ל. תחילה שירת בסיירת מטכ"ל ומשם המשיך למגלן. בשנת 2022 התחתן עם מיכל. הם התגוררו בירושלים, שם התחיל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית. אבל הוא הספיק לסיים רק את שנה א'.
בשמחת תורה תשפ"ד שהו איל ומיכל בבית הוריו בסוסיא. עם היוודע ממדי מתקפת הטרור בעוטף עזה גויס איל מייד למילואים, ולאחר תחילת התמרון הקרקעי מצא את עצמו בלחימה בעזה.
איל נפל כמה שעות לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, כ"ד כסלו תשפ"ד ה-7 בדצמבר 2023. רק כמה ימים קודם לכן ציינו הוא ומיכל את יום נישואיהם הראשון והבטיחו לחגוג את האירוע כשאיל יחזור מהמילואים.
איל ברקוביץ' ז"ל. התמונה באדיבות משפחת ברקוביץ'
כמה שבועות לאחר שאיל נהרג פנתה המשפחה לספרייה הלאומית דרך חברים. המשפחה מצאה את ספר המשניות של איל עם ההערות בכתב ידו, ועלה הרעיון לסרוק את הכרך ולהעלות את הסריקות לקטלוג הספרייה. הרעיון התקבל בספרייה בברכה וכבר יושם. ברשומה הביבליוגרפית של המשניות של איל בקטלוג הספרייה מופיעה הערה קצרה:
המאייר, בוגר הישיבה הגבוהה "בני דוד" ביישוב עלי שבבנימין, שירת ביחידת מגלן ונפל בדרכו למשימת חילוץ גופות חטופים ברצועת עזה ביום כ"ד כסלו תשפ"ד, 7.12.23. הכרך נמסר לצילום בידי אשתו.
תוך כדי הכנת הכתבה התרגשנו לשמוע שמלבד הסריקות שהועלו לקטלוג שלנו, החליטה המשפחה לתרום את ספר המשניות עצמו לספרייה הלאומית. הספר של איל נמסר ימים ספורים לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
בני המשפחה מוסרים את ספר המשניות לספרייה, מאי 2024. מימין לשמאל: ד"ר חיים נריה אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, שמעיה ברקוביץ, ריקי רעייתו ומיכל – אלמנתו של איל. צילום: מוטי דהאן
בספר שנסרק רואים שההערות של איל קצרות, אך בתמציתיות רבה הוא הצליח להסביר את כוונת המשנה במקומות שבהם המשנה איננה נדיבה בפרטים. את המשנה, כמו כל מקור קדום, קשה לקרוא ולהבין ללא רקע בתחומי העיסוק שלה. לכן נכתבו במשך הדורות הסברים ופירושים כמו אלו של רש"י, הרמב"ם, רבי עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב ופירושים מודרניים יותר כמו במהדורות של קהתי, ספראי וארטסקרול שמרחיבים יותר. איל הצליח במילים בודדות ובשפה מודרנית, לעיתים אפילו משעשעת, להאיר את דברי המשנה. רבנים שראו את המשנה עם הערותיו של איל העידו שבדברים המתומצתים שכתב יש עומק מדהים ושבכישרון רב הוא חיבר בין משניות למקורות נוספים.
הנה דוגמה קצרה:
המשנה במסכת עירובין מחשבת את המרחק בין שתי ערים כדי לאפשר טלטול בשבת ביניהן (לפי ההלכה, בשבת אסור לטלטל, כלומר לשאת, חפץ מרשות לרשות). אם הרדיוס של 70 אמה ו־2/3 אמה מעיר אחת נושק לאותו תחום בעיר סמוכה, שתי הערים נחשבות כעיר אחת, או במילים של איל, שגם הוסיף איור קטן: "מחברים את שניהם". תודו שזה ברור הרבה יותר מ"עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת", כמו שכתוב במשנה.
עירובין פרק ה' משנה ב' בעותק של איל
רק נוסיף שנהוג בימי אזכרה של נפטרים ללמוד משניות לעילוי הנשמה שכן אותיות "משנה" הן אותיות "נשמה".
יהי זכרם של איל, גל וכל הנופלים במערכות ישראל ברוך.
איל ברקוביץ' ז"ל. התמונה באדיבות משפחת ברקוביץ'
אל ראש מדינת ישראל הדואב את מותם של טובי בניה: אוסף ספרי הזיכרון הפרטי של דוד בן-גוריון
״הרינו ממציאים את הספרים לזכר הבנים שנפלו ואשר קיבלנו בשבילך״: מאות ספרים וחוברות זיכרון לחללי מלחמה נשלחו באופן פרטי לדוד בן-גוריון. האוסף הנדיר משחזר את התהוות ההנצחה והזיכרון דרך הקדשות אישיות ומכתבים נלווים שכתבו ההורים השכולים לראש הממשלה הראשון
דוד בן-גוריון ביום הזיכרון, 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. ברקע ספריית ספרי הנופלים שנשלחו לבן גוריון, באדיבות מוזיאון בית בן-גוריון
חוקר ההנצחה הפרופ׳ מעוז עזריהו מסביר את הציטוט וטוען שבן-גוריון רצה לפרוץ את גבולות ההנצחה הסטנדרטית. ״הדרך השכיחה להנצחה היא באמצעות חקיקה של שמות באנדרטה דוממת״, אומר עזריהו. ״לדידו של בן-גוריון, האומה היהודית המתחדשת בארצה אינה צריכה להסתפק במודל המקובל בעולם המעלה על נס את הקורבן ומנציח את שמו בלבד״. עזריהו, מחבר הספר ״פולחני המדינה״ המשרטט את המהלכים והמדיניות של ראש הממשלה הראשון בעיצוב טקסי הזיכרון, מסביר את העמדה העקרונית של בן-גוריון: ״עצים ואבנים נשארים במקומם. ספרים, לעומת זאת, הם כמו יהלומים – אפשר לקחת איתך לכל מקום. לכן לדידו של ב״ג על עם הספר להנציח את גיבוריו בספר. הוא לא רצה שנסיבות המוות יהיו חזות הכל, וביקש לטעון את הזיכרון בקווים לתיאור דמות הנופל, קשריו החברתיים, יצירתו, הגיגיו ושאיפות שהיו לו בחייו. ובכך להשיג עוד מטרה חשובה: פרק באתוס הלאומי, צו המורה לציבור אזרחי ישראל להידמות לגיבוריו שנפלו״, מסכם עזריהו את עמדתו העקרונית של בן-גוריון.
״לצרף למדף בניך-גיבוריך״
ברוח זו הוקדש לבן-גוריון ספר הזיכרון לאחים דן ודוד חטיבה, בני כפר ויתקין. ״החלטנו להגיש לך ספר זה לא מתוך כוונה לשתף אותך בצערנו, גם לא בשביל עשיית פרסום לאסוננו, אלא שנראה לנו לנכון שהעומד בראש… יכיר את דרך גידולם והגיגיהם של אלה המכונים – טובים״, כתבו ההורים שאיבדו את בניהם בקרבות על ההגנה על המדינה.
ספר זה הוא פריט אחד באוסף של מאות חוברות וספרים לזכר חללי מלחמות שהצטרפו לספרייתו העצומה של בן-גוריון בביתו העירוני, ואשר יצרו מקבץ הנצחה מיוחד במינו לחללי מערכות ישראל. האוסף מוצג כיום במוזיאון בית בן-גוריון בתל אביב, בחדר עבודתו האישי, ומשחזר את פרטי התהוות המקבץ הנדיר הזה.
נראה כי בן-גוריון ציפה לחוברות וספרי הזיכרון, אולי אף סבר שעליהם להגיע אליו מיד כשהם רואים אור, כדי שלא יכחד מקומם באוסף שהלך והצטבר בנאמנות בספרייתו. כך רומזת הקדשה בחוברת להנצחת חלל קרב לטרון, קלמן טרווינסקי: ״אין מוקדם ומאוחר בתורה, אך אין בפסוק זה לפטור ולשחרר אותנו מן הצער הכן על איחור כה רב בשליחת חוברת זו״, כותבים מלכה ועזאי, אימו ואחיו של טרווינסקי. ״באמונה ולא במזיד היה הדבר. קבל את החוברת, צרפנה למדף בניך-גבוריך שנפלו למען קוממיות ישראל. ובסליחתך [על שהחוברת לא נשלחה עד כה] נטהר״.
בראשית הגיעו לבית ראש הממשלה הספרים לזכר חללי מלחמת העצמאות. בשלהי קיץ 1950 משגרת אנדה עמיר חבילה ואליה נלווה מכתב לקוני: ״הרינו ממציאים את הספרים לזכר הבנים שנפלו ואשר קיבלנו בשבילך״. עמיר, לימים סופרת ילדים עטורת פרסים, עוסקת אז בפעילות כמעט התנדבותית במשרד הביטחון, כשהיא מציבה את היסודות למדור ההנצחה החללים שיזם בן-גוריון.
השנים חולפות, המלחמות על הארץ גובות את מחירן הכבד והספרים המנציחים ממשיכים לראות אור, וכמסורת שהתקבעהֿ הם ממשיכים להגיע לבית בן-גוריון שנים לאחר שפרש מתפקידיו הרשמיים. גם כשפרש מן החיים הציבוריים, הורי חללים רצו שהוא יקבל באופן אישי את הספרים שהוציאו לבניהם. ספר הזיכרון לחלל יעקב פת למשל, נושא את ההקדשה שכתבה האם, ציפורה. פתק שמצורף לספר מגלה שהגיע לבן-גוריון עם שליח מיוחד באוגוסט 1958: ״.. לא מצאתיך. [אך] אני משאיר לך את הספר שיצא לזכרו… בוודאי תמצא בו עניין״. לעתים הספרים ניתנו לו במפגש באירועים, כפי שניכר מההקדשה המציינת ״הועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ ישראל״.
ב-1968 מקדישים רנה ושמואל ברקאי את הספר לזכר בנם יצחק ל״בן-גוריון העומס את כאב השכול על הבנים״ ועד הספר האחרון שהגיע לספרייה בחורף 1972, כשנה לפני שבן-גוריון הלך לעולמו, מהאם השכולה רבקה גובר הכותבת: ״לבן-גוריון, השותף לחיינו״.
בן-גוריון לא רק אסף את פרסומי השכול, כי גם קרא את תכני ההנצחה בעיון קפדני וריכוז, כפי שמגלים עקבות גלויים שנותרו בספרים ובחוברות. כך למשל בהספד פיוטי שכתב חברו של החלל רועי בן יוסף, המזדהה בשם העט ״פלס״: ״כשחיבקני, היתה לי הרגשה של התבלטות בפני כוחו, שהיה ביטוי להרגשת החיים שקיננה בו״. מתחת למילה ״התבלטות״ מציין בן-גוריון בעט בכתב ידו: לא התבלטות צריך להיות כתוב כאן, כי אם ״התבטלות״.
מי כמוך יודע לזכור
הכרך הראשון של ״גווילי אש״, מקבץ הזיכרון הרשמי לחללים בהוצאת משרד הביטחון שיזם בן-גוריון, מוגש לו עם הקדשה ממצה: ״בדחילו ורחימו״. חתום: ראובן אבי-נעםֿ, הוא ראובן גרוסמן, ששינה את שם משפחתו לאחר נפילת בנו נעם גרוסמן כלוחם במחתרת ההגנה. בשנים הבאות העותק המיוחד של מפעל ״גווילי אש״ המיועד לבן-גוריון מגיע עם המלים: ״מי כמוך יודע לזכור״.
״הוא היה מושקע נפשית בזיכרון הנופלים בקרבות״, אומר מיכאל בר זוהר מחבר הביוגרפיה המקיפה של בן-גוריון. ״ביומנו ובכתביו נמצאת הטענה שיש טעם למוות, שהקורבן לא היה לחינם, אך בד בבד מיוצגת תחושת אחריות אישית כבדה שהטרידה את בן-גוריון. אובדן החיים הצעירים לא נתן לו מנוח, כי חש שהוא זה ששלח אותם למות. עבדתי כחוקר וסופר עם משה דיין, עם לוי אשכול, עם גולדה מאיר ועם שמעון פרס. בן-גוריון היה יוצא דופן מבחינת תשומת הלב שהשקיע בחללי הקרבות. לא מפתיע שאסף את חוברות וספרי הזיכרון בקפדנות כזו״.
התוצאה היא ספריית זיכרון שמציירת את מפת תרבות ההנצחה של ראשית ימי המדינה, כפי שנאספה אצל ראש הממשלה הראשון: חוברות וספרים שנערכו בהוצאות מוכרות כמו עם עובד וספרית הפועלים ונדפסו ב״דפוסים קואופרטיביים״ עבור קיבוצים. לפעמים משלבים בספרים את תולדות הקרב, לפעמים הספדים ברוח ״חברים מספרים על״, ולפעמים ציורים ושירים שחיברו הנופלים בחייהם, יומנים והתכתבויות עם אוהביהם ואהוביהם. אלה ספרים מהודרים, אלבומיים, בכריכה קשה שהוקדשו לבן משק או למספר בני קיבוץ שנהרגו באותה מערכה וניתן להשיגם בספריות ציבוריות.
לצדם ומנגד, האוסף כולל מאות פרסומים צנועים שראו אור בהוצאה עצמית וחד פעמית. למשל ספר שהדפיס מפעל ״שמן״ לזכר עובדי ייצור ומעלה על נס את חריצות הנופלים כפועלים, פרסומים בעותקים ספורים שהפיקו ועדי שכונות, משפחות עירוניות במימון וביוזמה עצמית ״בהוצאת ההורים ומכריו״ – תוכן שהגישה אליו קיימת רק באוסף זה, כמו גם עלוני קיבוצים, אשר ברגיל יוצאים כפרסום שגרתי על חדשות המשק, וקיבוץ החליט להקדיש לבן שנהרג בקרב.
פריט נדיר במיוחד הוא ספק ספר ספק חוברת שהפיק זוג תושבי מאה שערים לזכר בנם שהיה תלמיד חכם, בנם יחידם ולו שבע אחיות. הוא התגייס לצה״ל בעודו תלמיד ישיבה גבוהה, ונהרג במבצע הקרבה הירואי בקרבות ירושלים. לפי נוהג המסורת בעולם החרדי בהדפסת פרסומים שאינם העתק כתבי קודש, יש לפתוח ספר חדש בכתב ״הסכמה״ של חכמי הדור המתירים את קריאתו. כך קרה שבמפעל הנצחת הלוחם בצבא הגנה לישראל השתלב המשפט המפתיע: ״מגילת ספר זה אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא להציב יד לחוטר שנגדע בראשית לבלובו״.
״מסיחים את הדעת מהצער הפרטי״
ההקדשות כתובות בספרים ובפתקים נלווים שנשמרו לצדם. לעתים פונים לבן-גוריון בפשטות, ״לחבר בן-גוריון, בהערצה״, אך לרוב הפנייה נמלצת ומעידה על מעמדו הנערץ: ״אבי מדינת ישראל וקברניטה הדגול״, ״ראש הממשלה עז הרוח ובר הלבב״, ״מנהיגנו גדל המעש ונגיד העם״, ״איש ירושלים, האומר ועושה״, ״מעצב המדינה אשר נצח-חיים נטע בתוכנו״, ״ראש דור הגאולה וההגשמה״:
מעבר להלל ולשבח ולתארים המפארים, עולה ומתחזקת הפנייה לשותף: ״הדואב את מותם של טובי הבנים״, כלשון הקדשות רבות. בן-גוריון מתייחס לנופלים כאל ילדיו שלוֿ: ״לזכר אחד מבניך – חייליך״. הורי החיילת בת שבע שנפלה בעת מילוי תפקידה כותבים: ״הנצחון והקוממיות הלאומית עם הקמת המדינה שאתה בראשה, לעתים מסיחים את דעתנו מהאסון הפרטי… התעניינותך במפעל הנצחת יקירינו מעודדת אותנו״. הורי מרדכי גליקסון כותבים: ״[אתה] אב רוחני לנוער, אליו השתייך בננו-יחידנו״, ואמו של אורי הפלרין-פרלמוטר מסכמת ״ראש מדינת ישראל הדואב את מותם של טובי בניה, אליהם השתייך בני״.
לחוברת ״אחרי מות גיבורים״ שראתה אור בשנת תשי״ב והיא ״מוקדשת ליצחק זמיר ביום הזיכרון השלישי בעלותו על מזבח המולדת״ הוצמד פתק ״רצוי שכב׳ יאשר את קבלת הקובץ בתום קריאתו״, בקשה שמופיעה בחוברות וספרים נוספים.
בן-גוריון לא איכזב. האוסף במוזיאון שהיה ביתו, משחזר את נאמנותו ותשומת ליבו לבקשות ההורים בגזירים שנותרו בספרים ובהם כתובת השולח מהמעטפות שבהן נארזו הספרים, ופתקים שכותרתם ״כתובת חוזרת״ בכתב יד, אחרי בירור מען למכתב תודה לספר שהגיע בלי ציון השולח: ״בנימין ויהודית לובלסקי רחוב אורים 9, קרית יובל, ירושלים״, ״הסתדרות הפועלים החקלאיים – תנועת המושבים, רחוב הרצל 61 תל אביב״, ״קיבוץ עין חרוד״, ״קיבוץ משמר הים״ וכן הלאה. המילה ״אושר״, בכתב יד באותיות זעירות בעפרון בשולי הכריכה הפנימית מופיעה כמעט בכל הספרים והחוברות. כמעין אסמכתא: לבעלי הספר שוגר מכתב תודה.
״אבידה שאין לה תשלומין״
שלוש שנים אחרי מות בן-גוריון הוציא משרד הביטחון ספרון זעיר שאיגד לקט מדבריו להורים שכולים, בהם מבחר ממכתבי התודה על ספרי זיכרון. ״קבלי נא תודתי הנרגשת על ספר בנך – אביר הטייסים בישראל…״, כותב בן-גוריון ל נעמי מלמן-קליבנסקי, אמו של מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה בצה״ל שנהרג ב-1948. ״דברים שיוצאים מלב אם שכולה יקרים בעיני שבעתיים… אשריך שזכית לבן כזה, תפארת לחיל האוויר ומופת לכל הנוער. מות הגיבורים שלו אבידה שאין לה תשלומין לאמו. אך האמיני שאין בדברי הפרזה אם אומר שמותו מכה קשה ואבדה שאינה חוזרת, לחיל האוויר עצמו״.
שיתוף פעולה עם מכללת רימון למקצועות המוזיקה מקים לתחיה את האוסף מדי שנה: סטודנטים מהמכללה מלחינים תכנים מתוך החוברות והספרים הישנים. בערב יום הזיכרון לחללי צה״ל מבצעים את השירים החדשים שנוצרו מקטעי מכתבים, יומנים ושורות שירים שכתבו הנופלים באירוע מוזיקלי שנערך בחצר המוזיאון בהשתתפות המשפחות.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בבית בן גוריון וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
מותה של המדמואזל עם הטלאי הצהוב
הלן בר הייתה בת 21 כשהחלה לכתוב יומן על חייה כסטודנטית צעירה בפריז הכבושה בידי הנאצים. אבל מהר מאד הופך היומן מתיעוד כמעט עליז של חיים צעירים קוסמופוליטיים, לתיאור בגוף ראשון של ההידרדרות במצבם של יהודי צרפת, הרדיפות והסבל שהיא עדה להם, עד לסוף המר. יומנה הוא מסמך אנושי מכמיר לב שפותח לנו דלת הצצה אינטימית לעולם שאבד בעשן המשרפות
הלן בר. באדיבות יד ושם, מתוך דף העד להנצחת הלן בר ז"ל, בהיכל השמות ביד ושם.
נערה פריזאית יפה צועדת בשדרות ויקטור הוגו תחת שמש אביבית. בטנה מתהפכת מהתרגשות, היא לא יודעת עדיין שזמנה קצוב. שלא נותרו לה יותר משנתיים לחיות. היא בדרכה לאסוף ספר חתום ממשורר שהיא מעריצה. האם הוא קיבל את בקשתה כפשוטה ומחכה לה מעטפה אצל השוערת, או שמא הוא ראה בכך חוצפה (כמו שאמה הפחידה אותה הבוקר)?
החודש הוא אפריל, השנה – 1942. הלן בר היא דוקטורנטית בפקולטה לספרות אנגלית בסורבון. היא צעירה והחיים יפים. יש לה מעגל חברים רחב, בן זוג שכותב לה מרחוק ובחור נוסף שמחזר אחריה בחריצות. היא מוקפת באהבת המשפחה, וספרות ומוזיקה ממלאות את ימיה בעונג.
באותו יום, כשהיא אכן מקבלת את ההקדשה שרצתה בה כל כך מהמשורר פול ואלרי, היא כותבת ביומנה:
"…שמחה הציפה אותי, שמחה שאוששה את בטחוני העצמי, שהשתלבה באור השמש העליז ובשמיים הכחולים הרחוצים מעל העננים הצמריריים. חזרתי ברגל, בתחושת ניצחון קטנה למחשבה מה יגידו ההורים, ובהרגשה שבסופו של דבר המופלא הוא המציאותי". (יומן, הלן בר)
אבל המציאות, שכבר הגיחו מעליה ענני הסערה, עמדה להשתנות באופן הגרוע ביותר שאפשר היה לדמיין. פחות משנתיים אחר כך, הלן תסיים את הכתיבה היומית ביומנה במילים: "זוועה! זוועה! זוועה!".
בשנתיים שהפרידו בין "המופלא הוא מציאותי" של תחילת היומן לבין ה"זוועה!" שמסיימת אותו – היא, ויהדות צרפת כולה – עברו מסע של התפכחות מלאת אימה, דם וכאב.
הגרמנים הכניעו את צרפת בקיץ 1940. מהסכם הכניעה הזה נולדת צרפת חדשה, שסועה ומפולגת: החלק הצפוני תחת כיבוש מלא של הגרמנים, ובחלק הדרומי שולטת ממשלת בובות הכפופה לגרמנים. בתחילה נראה שחייהם של היהודים הצרפתיים ממשיכים כמעט כרגיל. הלן ממשיכה ללכת להרצאות בסורבון ולקונצרטים עם חבריה. הגרמנים ומשטר וישי מתנהגים באכזריות כלפי יהודים שלא מחזיקים באזרחות צרפתית, אבל עבור משפחות צרפתיות שורשיות כמו משפחת בר, ההפרעה היא מינורית, בינתיים.
הצבא הגרמני בפריז, 1940. (מתוך ויקיפדיה)
כמו חלק גדול מיהודי צרפת שהתברגו בשכבות החברתיות הגבוהות עם הכרזת האמנציפציה, גם משפחת בר רואה את עצמה כצרפתייה לפני הכל. המסורת היהודית לא היוותה חלק משמעותי בחיי חמשת הילדים שנולדו לרמון ולאנטואנט בר, הוריה של הלן. הם גדלו באווירה שהייתה ספוגה בתחושת שייכות עמוקה לצרפת. עכשיו יהדותם עומדת למבחן.
ב-1 ביוני 1942 התפרסם הצו השמיני מטעם הגרמנים הכובשים שדרש מכל יהודי מעל גיל שש לענוד טלאי צהוב. הם מסומנים. הם מתויגים כאחרים, כלא שייכים. וזה שובר את ליבם.
הלן, שרואה בענידת הטלאי השפלה נוראית וחרפה של כניעה לגרמנים, מחליטה למרות הכל לענוד אותו – ובגאווה. לא לענוד אותו – היא כותבת במספר הזדמנויות ביומנה – זו פחדנות. פחדנות ובגידה בכל האחרים. היא תופרת אותו ברגשות מעורבים לדש מעילה. לצידו, במן אקט מחאתי שהיו לא מעט נשים ששילמו עליו במעצר, היא מהדקת סיכה בצבעי הדגל הצרפתי.
למרות שרוב האנשים בסביבתה הקרובה מגיבים באהדה לטלאי ולסיכה, היא מתקשה לשאת את זה:
"אלוהים, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך. הייתי מאד אמיצה כל היום, הלכתי בראש מורם והסתכלתי לאנשים בעיניים עד שהם הסבו את מבטם. אבל זה קשה…" (יומן, הלן בר)
לא חולפים ימים ספורים ולטלאי הצהוב מתחילה להתלוות משמעות מעשית: היהודים מורשים לעלות רק על הקרון האחרון במטרו. בהמשך, נסגרים בפניהם שעריהם של אולמות הקונצרטים, המסעדות, בתי הקפה והתיאטרון. אפילו השאנז אליזה "מתנקה" מנוכחות יהודית.
שלט שאוסר על כניסת יהודים למסעדה בפריז (ויקיפדיה)
בצילם של האירועים הללו, הלן שעולה מתוך דפי היומן היא צעירה אוהבת אדם, מוכשרת ורגישה, אולי טיפ-טיפה מפונקת. שפתה עשירה והיא מלאת הבחנות דקות בכל הנוגע ליופי – טבעי או מעשה אדם. תיאורי הטבע שמתפרצים מפעם לפעם בין הדיווחים היומיומיים נשמעים כלקוחים מתוך הרומנים הקלאסיים הגדולים, אותם היא מצטטת לא מעט.
היא מלאת חיים, ולרגע נראה כאילו מה שקורה ליהודי צרפת נדחק הצידה. היא עסוקה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, במערכות היחסים עם חבריה ובנגינה. המוזיקה תופסת מקום נכבד בחייה. מכתביו של בן זוגה, ז'ראר, מטרידים את מנוחתה מאחר והיא כבר לא כל כך בטוחה שהיא אוהבת אותו, והיא נקרעת מרגשות אשמה על הגבר האחר שמתחיל לתפוס את תשומת ליבה.
אלא שהאמת על אומץ ליבה ובחירותיה האנושיות נמצאת מחוץ לדפי היומן. הלן כנראה חששה שהיומן ייתפס. לכן, גם כאשר היא שופכת בו את ליבה בפתיחות רבה, ישנם אירועים עליהם היא לא מספרת. מעשים שהיא עושה, שגילויים יסכן אותה, את משפחתה ואנשים נוספים שעבדו איתה יחד.
אחייניתה, מרייט ז'וב, מספרת באחרית דבר שכתבה לגירסה המודפסת של יומנה של הלן, כי כבר מ-1941, כשנה לפני היום הראשון המתועד ביומן, הלן פועלת בשורות ה Entraide temporaire – ארגון מחתרתי להצלת ילדים יהודים שהקימו דניז ופרד מיו. היא לא לבד שם – אמה מסייעת בצד הכספי של הארגון ואחותה ודודניתה עובדות איתה יחד. הן מעבירות ילדים לבתי אומנה ברחבי צרפת, ומסכנות בכך את חייהן.
כל זה לא מוזכר ביומן כלל. אבל בין תיאורים מפורטים מאד של משמרות עבודה בספרייה או פיקניק בגני לוקסמבורג עם ידידים, אפשר למצוא משפטים כמו "האירוע של אתמול הטיל צל כבד על היום הזה", או "עוד לא התאוששתי ממה שקרה ביום שני". אזכורים, כמעט כלאחר יד, של משהו גדול שקורה בחייה, מחוץ לכריכת המחברת בה כתבה.
דף מיומנה של הלן, בכתב ידה. באדיבות יד ושם, מתוך דף העד להנצחת הלן בר ז"ל, בהיכל השמות ביד ושם.
הלן הייתה צרפתייה בכל נימי נפשה. היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את התנועה הציונית שבפעילותה ראתה סיוע למטרתם של הגרמנים, כפי שהיא ראתה אותה אז, לפני הזוועות הגדולות. היא התנגדה להחרגת היהודים, סימונם ואז העברתם למקומות אחרים, שאינם אירופה או צרפת. אבל כשהיא מבינה שבני עמה נתונים תחת מתקפה, היא קמה על שתי רגליה. סדרי עולם השתנו. היא עכשיו יהודייה – צרפתייה, בסדר הזה. היא לא מוכנה לנטוש את המערכה, לברוח או להחביא את זהותה.
היא כעסה על כל מי (ויש רבים כאלה) שהציע לה לברוח.
"הלכנו, דניז ניקול ואני, לרחוב טהרן כדי להצטרף לארגון הסיוע הזה [הכוונה לאוז'יף – "האיחוד הכללי של יהודי צרפת" – ארגון שהחליף את כל הארגונים היהודיים בצרפת והיה אחראי, בין השאר, על הסיוע שהותר להעביר לעצורים ועל בתי המחסה לילדים – מ.ז], שלושתנו נתקפנו צחוק מטורף, אבל נדמה לי שזו הייתה מין תחושת התעלות. מר כץ אמר לנו: "אין לכן מה לחפש פה! יש לי עצה אחת לתת לכן – סעו מכאן!" על כך עניתי עוד לפני שסיים את דבריו: "אנחנו לא רוצות לנסוע מכאן." אז הוא אמר: "אם כך, חייבים למצוא לכן תעסוקה"". (יומן, הלן בר)
כך הפכה הלן בר, רשמית, לעובדת סוציאלית בחסות האוזי'ף. היא עבדה במשרד ובבתי המחסה לילדים, כשהיא מנצלת את תפקידה לטובת פעילותה השנייה, הסודית. מכאן והלאה היא תספר מידי פעם כי לקחה קבוצות קטנות של ילדים "לטיול".
הלן בר עם ילדים מבית המחסה של אוז'יף. באדיבות יד ושם, מתוך דף העד להנצחת הלן בר ז"ל, בהיכל השמות ביד ושם.
בינתיים, עולמם של יהודי פריז הלך והתפורר. סיפורי הזוועה השתלטו על דיווחיה היומיים של הלן: ילדים ותינוקות שהועברו למחנות הריכוז; חברים שנרצחו בדם קר ביריות חיילי אס.אס או מתו ממחלות, רעב ומכות במחנות הריכוז. היו מי שקידמו את פני הרעה והתאבדו בעצמם, לא מוכנים להתמסר לסבל שיגיע מידיים אכזריות הרבה יותר.
ב-23 ביוני 1942 נעצר רמון, אביה של הלן, והועבר למחנה דראנסי, שלאט לאט הלך והתמלא באנשים, נשים וילדים שהלן מכירה אישית. פחות מחודש אחר כך רוכזו למעלה מ-13 אלף גברים, נשים וילדים ב"איצטדיון החורף" בפריז בתנאים מחרידים, משם הם נשלחו למחנות הריכוז. רובם גורשו למזרח שם הם ימצאו את מותם. ב-30 ביולי 1943 גם תעודות האוז'יף כבר לא הועילו. כל חברותיה לעבודה נעצרו במשרדי הארגון. הלן, שלא הגיעה למשרד באותו יום במקרה, היא היחידה שניצלה.
ככל שעובר הזמן ומתגברת הזוועה, הרהוריה של הלן עוסקים פחות ופחות בשמש ובפריחת העצים, ויותר באימה ממה שעתיד להיות, ובשאלות כמו מה לעזאזל המשמעות של כל הרוע הזה. היא לא יודעת איך היא תעמוד ברעה, לכשתבוא, אבל היא מנסה להכין את עצמה.
בינתיים, עד שתגיע הרעה – לא הכל שחור. כמו פרפר חופשי ומנותק, מרופד היומן גם בסיפור האהבה של הלן עצמה. שכן באביב 1942 היא פוגשת בחור נאה בספרייה בה היא מתנדבת, והוא משנה את האופן שבו היא חווה את תקופת חייה האחרונה.
"בספרייה שוב ראיתי את הבחור אפור העיניים. להפתעתי הרבה הוא הזמין אותי לבוא ביום חמישי להאזין לתקליטים. דיברנו זמן מה על מוזיקה. כשפרנסין בקרי, שקראה את עבודת הגמר שלי, באה לומר לי את חוות דעתה, עדיין דיברנו. אני יודעת מה שמו. קוראים לו ז'אן מורבייצקי. עוד לפני שידעתי זאת, חשבתי שהוא בעל מראה סלאווי, מראה של נסיך סלאווי." (יומן, הלן בר)
בתחילה נאמנותה של הלן לבן הזוג הרחוק שלה, ז'ראר, איתו היא מחליפה גלויות מעת לעת, מונעת ממנה להתמסר לז'אן. אבל בסופו של דבר, נכתבת גלוית הפרידה ממי שהיא מבינה שאינה אוהבת יותר, ובתוך חלום הבלהות שאופף אותם, ז'אן והלן מצאו נחמה ושקט זו בזרועותיו של זה.
הם בילו שעות בהאזנה למוזיקה, בטיולים בטבע מחוץ לפריז, בשיחות ובשתיקות משותפות. אבל בדיוק כמו הלן, ז'אן לא מוכן לנטוש את בני עמו. לקראת סוף 1942 הוא התגייס לכוחות צרפת החופשית ועזב את פריז כדי להצטרף למלחמה בצפון אפריקה.
האם הרגישו בני הזוג בסתר ליבם כי הפרידה הזו, שתוכננה להיות זמנית, תהפוך לפרידה נצחית?
"בתוכי פנימה הכל נראה קודר", כתבה הלן אחרי עזיבתו של ז'אן, "ואיני רואה מולי אלא חרדה. לא מרפה ממני המחשבה שנסיון קשה עוד מצפה לי. נדמה לי שמנהרה אפלה, ארוכה לאין קץ, מפרידה ביני ובין הרגע שבו אשוב ואראה את האור, שבו ז'אן יחזור. כי שובו של ז'אן יהיה, נוסף על שובי שלי לחיים, הסמל לתחייתו של האושר". (יומן, הלן בר)
לאחר חודשים במחנה הריכוז דראנסי, רמון, אביה, שוחרר תמורת כופר עתק ששילמה חברת קולמן, בה כיהן כמנכ"ל וסגן נשיא. המשפחה אמנם התאחדה, אבל השחרור הזה לא הבטיח כלום בנוגע לעתידם. כמו כל יהודי פריז, סכנת המעצר והשילוח למזרח הייתה תלויה תמיד מעל לראשם.
"עכשיו הטראגי קיבל גוון אחיד של קדרות, והמתח הנפשי קבוע ומתמיד. הכל אפרורי, והדאגה בלתי פוסקת, חדגונית להבעית, כי זוהי חדגוניותה של החרדה". (יומן, הלן בר)
אחיה ואחיותיה של הלן ברחו ל"אזור החופשי". היא נשארה בפריז לבדה עם הוריה, והם נדדו בתקופה הזו בין בתי חברים, על מנת להתחמק ממעצר. את דפי היומן הפקידה הלן בידיה של אנדרה, הטבחית הצרפתייה של המשפחה. אם לא נשוב, היא ביקשה, יש להעביר את דפי היומן לז'אן, בתקווה שהוא בעצמו ישוב מהמלחמה.
ב- 7 במרץ, 1944 חזרו רמון, אנטואנט והלן ביתם, ללילה אחד. שם הם נעצרו, בבוקרו של ה-8 לחודש. הם הועברו לדראנסי וגורשו למזרח ב-27 במרץ, יום הולדתה ה-23 של הלן.
היומן מסתיים כמה ימים קודם לכן, במקבץ סיפורים מחרידים שמספר לה אסיר לשעבר שהגיע לבקר אותה. היא חתמה את דבריו:
"מזכיר את סיפורו של הבחור שעבד בבית החולים לילדים. זוועה! זוועה! זוועה!". (יומן, הלן בר)
וזהו.
הוריה הובלו לתאי הגזים. אמה מיד כשהגיעו לאושוויץ, אביה לאחר כמה חודשים במחנה. היא עצמה שרדה יותר משנה באושוויץ, ואז את צעדת המוות לברגן בלזן. רק בתחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, מחלת הטיפוס הכריעה אותה.
כשנודע לאחיה ואחיותיה בבירור על דבר מותה, הם חיפשו את ז'אן, והפקידו בידיו את המזכרת היחידה שנשארה מאחותם – היומן היקר שלה (לפני כן, הם הדפיסו עותק שנשאר בידי המשפחה).
"אנשים כמו הלן", כתב אז ז'אן שבור הלב לאחותה דניז, "- ואינני בטוח שישנם עוד אנשים כמוה – אינם יפים וחזקים רק בגבולות עצמם. הם מפיצים את חוש היופי ונותנים כוח למי שיודעים להבין אותם. עבורי, הלן הייתה סמל הכוח – הכוח הקורן שהוא מגנטיות, יופי, הרמוניה, שכנוע, ביטחון ונאמנות. כל זה אבד. יחד עימה נעלמה האישה שאהבתי, ועוד יותר מכך – אותה נפש שהיתה כה קרובה לנפשי (קריאת היומן מוכיחה לי זאת באופן נוקב מאין כמוהו). כל מה שנתתי לה, ביטחון, אהבה, מעוף – היא לקחה איתה – איני יכול אפילו לומר: לקבר. זה הלא מחריד. היא לקחה איתה גם את מעין הכוח המופלא, שידעתי שיוכל לנבוע ממנה בעתיד, שממנו כבר לקחתי לי מעט – אבל מה הם שישה חודשים? כן, די היה בשישה חודשים כדי לקשור את קיומה וקיומי בקשר שרק המוות היה יכול להתירו, שרק המוות התיר. למרות הפרידה, הלן תפסה בליבי מקום שרק הולך וגדל! הכל נאצר ונשמר עבורה. איך יכולתי לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בטוחה מרע!" (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
למזלנו, מעין הכוח המופלא שלה מצא את דרכו גם לשאר העולם, ואלינו.
ב-1992, 47 שנה לאחר מותה, נפגשה אחיינתה, מרייט, עם ז'אן. המפגש האחד הפך לסדרת מפגשים שבסופה הוא הפקיד בידיה את היומן המקורי ששמר אצלו כל אותן שנים.
תעבורנה עוד יותר מעשר שנים עד שמו"ל צרפתי שנכח בערב הקראת קטעים מהיומן ישכנע את המשפחה להוציא אותו לאור. רק אז, היומן, שמתורגם לעשרות שפות, יהפוך לרב מכר, בעיקר בצרפת, שם גם מודפסת גרסה לנוער עם סיכום פדגוגי לטובת לימודי שואה בבתי הספר הציבוריים.
אחייניתה מרייט ז'וב, זו שגדלה לצד זכרה של דודתה המופלאה וזו שהעבירה בסופו של דבר את היומן לנחלת הכלל, סיימה את סיפורה של הלן במילים אלה:
"מעבר לימי התופת ההם, לאכזריות הבלתי נסבלת של העובדות, מזדהרת נוכחותה החזקה של הלן, לנצח. מי ייתן והיומן הזה, מעשה של הישרדות, יעבור מדור לדור ויחייה את זיכרונם של אלה אשר מילותיהם הוכחדו". (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
