״זכר הגיבורים אשר נפלו על גאולת עמם ומולדתם יחקק ויישמר לא ביער־עצים אשר ניטע ולא במצבת־אבנים אשר נבנה״, הכריז דוד בן-גוריון כמעט בהתרסה בנאום שנשא בטקס נטיעת יער זיכרון לחללי מלחמת השיחרור בפברואר 1949.
חוקר ההנצחה הפרופ׳ מעוז עזריהו מסביר את הציטוט וטוען שבן-גוריון רצה לפרוץ את גבולות ההנצחה הסטנדרטית. ״הדרך השכיחה להנצחה היא באמצעות חקיקה של שמות באנדרטה דוממת״, אומר עזריהו. ״לדידו של בן-גוריון, האומה היהודית המתחדשת בארצה אינה צריכה להסתפק במודל המקובל בעולם המעלה על נס את הקורבן ומנציח את שמו בלבד״. עזריהו, מחבר הספר ״פולחני המדינה״ המשרטט את המהלכים והמדיניות של ראש הממשלה הראשון בעיצוב טקסי הזיכרון, מסביר את העמדה העקרונית של בן-גוריון: ״עצים ואבנים נשארים במקומם. ספרים, לעומת זאת, הם כמו יהלומים – אפשר לקחת איתך לכל מקום. לכן לדידו של ב״ג על עם הספר להנציח את גיבוריו בספר. הוא לא רצה שנסיבות המוות יהיו חזות הכל, וביקש לטעון את הזיכרון בקווים לתיאור דמות הנופל, קשריו החברתיים, יצירתו, הגיגיו ושאיפות שהיו לו בחייו. ובכך להשיג עוד מטרה חשובה: פרק באתוס הלאומי, צו המורה לציבור אזרחי ישראל להידמות לגיבוריו שנפלו״, מסכם עזריהו את עמדתו העקרונית של בן-גוריון.
״לצרף למדף בניך-גיבוריך״
ברוח זו הוקדש לבן-גוריון ספר הזיכרון לאחים דן ודוד חטיבה, בני כפר ויתקין. ״החלטנו להגיש לך ספר זה לא מתוך כוונה לשתף אותך בצערנו, גם לא בשביל עשיית פרסום לאסוננו, אלא שנראה לנו לנכון שהעומד בראש… יכיר את דרך גידולם והגיגיהם של אלה המכונים – טובים״, כתבו ההורים שאיבדו את בניהם בקרבות על ההגנה על המדינה.
ספר זה הוא פריט אחד באוסף של מאות חוברות וספרים לזכר חללי מלחמות שהצטרפו לספרייתו העצומה של בן-גוריון בביתו העירוני, ואשר יצרו מקבץ הנצחה מיוחד במינו לחללי מערכות ישראל. האוסף מוצג כיום במוזיאון בית בן-גוריון בתל אביב, בחדר עבודתו האישי, ומשחזר את פרטי התהוות המקבץ הנדיר הזה.
נראה כי בן-גוריון ציפה לחוברות וספרי הזיכרון, אולי אף סבר שעליהם להגיע אליו מיד כשהם רואים אור, כדי שלא יכחד מקומם באוסף שהלך והצטבר בנאמנות בספרייתו. כך רומזת הקדשה בחוברת להנצחת חלל קרב לטרון, קלמן טרווינסקי: ״אין מוקדם ומאוחר בתורה, אך אין בפסוק זה לפטור ולשחרר אותנו מן הצער הכן על איחור כה רב בשליחת חוברת זו״, כותבים מלכה ועזאי, אימו ואחיו של טרווינסקי. ״באמונה ולא במזיד היה הדבר. קבל את החוברת, צרפנה למדף בניך-גבוריך שנפלו למען קוממיות ישראל. ובסליחתך [על שהחוברת לא נשלחה עד כה] נטהר״.
בראשית הגיעו לבית ראש הממשלה הספרים לזכר חללי מלחמת העצמאות. בשלהי קיץ 1950 משגרת אנדה עמיר חבילה ואליה נלווה מכתב לקוני: ״הרינו ממציאים את הספרים לזכר הבנים שנפלו ואשר קיבלנו בשבילך״. עמיר, לימים סופרת ילדים עטורת פרסים, עוסקת אז בפעילות כמעט התנדבותית במשרד הביטחון, כשהיא מציבה את היסודות למדור ההנצחה החללים שיזם בן-גוריון.
השנים חולפות, המלחמות על הארץ גובות את מחירן הכבד והספרים המנציחים ממשיכים לראות אור, וכמסורת שהתקבעהֿ הם ממשיכים להגיע לבית בן-גוריון שנים לאחר שפרש מתפקידיו הרשמיים. גם כשפרש מן החיים הציבוריים, הורי חללים רצו שהוא יקבל באופן אישי את הספרים שהוציאו לבניהם. ספר הזיכרון לחלל יעקב פת למשל, נושא את ההקדשה שכתבה האם, ציפורה. פתק שמצורף לספר מגלה שהגיע לבן-גוריון עם שליח מיוחד באוגוסט 1958: ״.. לא מצאתיך. [אך] אני משאיר לך את הספר שיצא לזכרו… בוודאי תמצא בו עניין״. לעתים הספרים ניתנו לו במפגש באירועים, כפי שניכר מההקדשה המציינת ״הועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ ישראל״.
ב-1968 מקדישים רנה ושמואל ברקאי את הספר לזכר בנם יצחק ל״בן-גוריון העומס את כאב השכול על הבנים״ ועד הספר האחרון שהגיע לספרייה בחורף 1972, כשנה לפני שבן-גוריון הלך לעולמו, מהאם השכולה רבקה גובר הכותבת: ״לבן-גוריון, השותף לחיינו״.
בן-גוריון לא רק אסף את פרסומי השכול, כי גם קרא את תכני ההנצחה בעיון קפדני וריכוז, כפי שמגלים עקבות גלויים שנותרו בספרים ובחוברות. כך למשל בהספד פיוטי שכתב חברו של החלל רועי בן יוסף, המזדהה בשם העט ״פלס״: ״כשחיבקני, היתה לי הרגשה של התבלטות בפני כוחו, שהיה ביטוי להרגשת החיים שקיננה בו״. מתחת למילה ״התבלטות״ מציין בן-גוריון בעט בכתב ידו: לא התבלטות צריך להיות כתוב כאן, כי אם ״התבטלות״.
מי כמוך יודע לזכור
הכרך הראשון של ״גווילי אש״, מקבץ הזיכרון הרשמי לחללים בהוצאת משרד הביטחון שיזם בן-גוריון, מוגש לו עם הקדשה ממצה: ״בדחילו ורחימו״. חתום: ראובן אבי-נעםֿ, הוא ראובן גרוסמן, ששינה את שם משפחתו לאחר נפילת בנו נעם גרוסמן כלוחם במחתרת ההגנה. בשנים הבאות העותק המיוחד של מפעל ״גווילי אש״ המיועד לבן-גוריון מגיע עם המלים: ״מי כמוך יודע לזכור״.
״הוא היה מושקע נפשית בזיכרון הנופלים בקרבות״, אומר מיכאל בר זוהר מחבר הביוגרפיה המקיפה של בן-גוריון. ״ביומנו ובכתביו נמצאת הטענה שיש טעם למוות, שהקורבן לא היה לחינם, אך בד בבד מיוצגת תחושת אחריות אישית כבדה שהטרידה את בן-גוריון. אובדן החיים הצעירים לא נתן לו מנוח, כי חש שהוא זה ששלח אותם למות. עבדתי כחוקר וסופר עם משה דיין, עם לוי אשכול, עם גולדה מאיר ועם שמעון פרס. בן-גוריון היה יוצא דופן מבחינת תשומת הלב שהשקיע בחללי הקרבות. לא מפתיע שאסף את חוברות וספרי הזיכרון בקפדנות כזו״.
התוצאה היא ספריית זיכרון שמציירת את מפת תרבות ההנצחה של ראשית ימי המדינה, כפי שנאספה אצל ראש הממשלה הראשון: חוברות וספרים שנערכו בהוצאות מוכרות כמו עם עובד וספרית הפועלים ונדפסו ב״דפוסים קואופרטיביים״ עבור קיבוצים. לפעמים משלבים בספרים את תולדות הקרב, לפעמים הספדים ברוח ״חברים מספרים על״, ולפעמים ציורים ושירים שחיברו הנופלים בחייהם, יומנים והתכתבויות עם אוהביהם ואהוביהם. אלה ספרים מהודרים, אלבומיים, בכריכה קשה שהוקדשו לבן משק או למספר בני קיבוץ שנהרגו באותה מערכה וניתן להשיגם בספריות ציבוריות.
לצדם ומנגד, האוסף כולל מאות פרסומים צנועים שראו אור בהוצאה עצמית וחד פעמית. למשל ספר שהדפיס מפעל ״שמן״ לזכר עובדי ייצור ומעלה על נס את חריצות הנופלים כפועלים, פרסומים בעותקים ספורים שהפיקו ועדי שכונות, משפחות עירוניות במימון וביוזמה עצמית ״בהוצאת ההורים ומכריו״ – תוכן שהגישה אליו קיימת רק באוסף זה, כמו גם עלוני קיבוצים, אשר ברגיל יוצאים כפרסום שגרתי על חדשות המשק, וקיבוץ החליט להקדיש לבן שנהרג בקרב.
פריט נדיר במיוחד הוא ספק ספר ספק חוברת שהפיק זוג תושבי מאה שערים לזכר בנם שהיה תלמיד חכם, בנם יחידם ולו שבע אחיות. הוא התגייס לצה״ל בעודו תלמיד ישיבה גבוהה, ונהרג במבצע הקרבה הירואי בקרבות ירושלים. לפי נוהג המסורת בעולם החרדי בהדפסת פרסומים שאינם העתק כתבי קודש, יש לפתוח ספר חדש בכתב ״הסכמה״ של חכמי הדור המתירים את קריאתו. כך קרה שבמפעל הנצחת הלוחם בצבא הגנה לישראל השתלב המשפט המפתיע: ״מגילת ספר זה אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא להציב יד לחוטר שנגדע בראשית לבלובו״.
״מסיחים את הדעת מהצער הפרטי״
ההקדשות כתובות בספרים ובפתקים נלווים שנשמרו לצדם. לעתים פונים לבן-גוריון בפשטות, ״לחבר בן-גוריון, בהערצה״, אך לרוב הפנייה נמלצת ומעידה על מעמדו הנערץ: ״אבי מדינת ישראל וקברניטה הדגול״, ״ראש הממשלה עז הרוח ובר הלבב״, ״מנהיגנו גדל המעש ונגיד העם״, ״איש ירושלים, האומר ועושה״, ״מעצב המדינה אשר נצח-חיים נטע בתוכנו״, ״ראש דור הגאולה וההגשמה״:
מעבר להלל ולשבח ולתארים המפארים, עולה ומתחזקת הפנייה לשותף: ״הדואב את מותם של טובי הבנים״, כלשון הקדשות רבות. בן-גוריון מתייחס לנופלים כאל ילדיו שלוֿ: ״לזכר אחד מבניך – חייליך״. הורי החיילת בת שבע שנפלה בעת מילוי תפקידה כותבים: ״הנצחון והקוממיות הלאומית עם הקמת המדינה שאתה בראשה, לעתים מסיחים את דעתנו מהאסון הפרטי… התעניינותך במפעל הנצחת יקירינו מעודדת אותנו״. הורי מרדכי גליקסון כותבים: ״[אתה] אב רוחני לנוער, אליו השתייך בננו-יחידנו״, ואמו של אורי הפלרין-פרלמוטר מסכמת ״ראש מדינת ישראל הדואב את מותם של טובי בניה, אליהם השתייך בני״.
לחוברת ״אחרי מות גיבורים״ שראתה אור בשנת תשי״ב והיא ״מוקדשת ליצחק זמיר ביום הזיכרון השלישי בעלותו על מזבח המולדת״ הוצמד פתק ״רצוי שכב׳ יאשר את קבלת הקובץ בתום קריאתו״, בקשה שמופיעה בחוברות וספרים נוספים.
בן-גוריון לא איכזב. האוסף במוזיאון שהיה ביתו, משחזר את נאמנותו ותשומת ליבו לבקשות ההורים בגזירים שנותרו בספרים ובהם כתובת השולח מהמעטפות שבהן נארזו הספרים, ופתקים שכותרתם ״כתובת חוזרת״ בכתב יד, אחרי בירור מען למכתב תודה לספר שהגיע בלי ציון השולח: ״בנימין ויהודית לובלסקי רחוב אורים 9, קרית יובל, ירושלים״, ״הסתדרות הפועלים החקלאיים – תנועת המושבים, רחוב הרצל 61 תל אביב״, ״קיבוץ עין חרוד״, ״קיבוץ משמר הים״ וכן הלאה. המילה ״אושר״, בכתב יד באותיות זעירות בעפרון בשולי הכריכה הפנימית מופיעה כמעט בכל הספרים והחוברות. כמעין אסמכתא: לבעלי הספר שוגר מכתב תודה.
״אבידה שאין לה תשלומין״
שלוש שנים אחרי מות בן-גוריון הוציא משרד הביטחון ספרון זעיר שאיגד לקט מדבריו להורים שכולים, בהם מבחר ממכתבי התודה על ספרי זיכרון. ״קבלי נא תודתי הנרגשת על ספר בנך – אביר הטייסים בישראל…״, כותב בן-גוריון ל נעמי מלמן-קליבנסקי, אמו של מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה בצה״ל שנהרג ב-1948. ״דברים שיוצאים מלב אם שכולה יקרים בעיני שבעתיים… אשריך שזכית לבן כזה, תפארת לחיל האוויר ומופת לכל הנוער. מות הגיבורים שלו אבידה שאין לה תשלומין לאמו. אך האמיני שאין בדברי הפרזה אם אומר שמותו מכה קשה ואבדה שאינה חוזרת, לחיל האוויר עצמו״.
שיתוף פעולה עם מכללת רימון למקצועות המוזיקה מקים לתחיה את האוסף מדי שנה: סטודנטים מהמכללה מלחינים תכנים מתוך החוברות והספרים הישנים. בערב יום הזיכרון לחללי צה״ל מבצעים את השירים החדשים שנוצרו מקטעי מכתבים, יומנים ושורות שירים שכתבו הנופלים באירוע מוזיקלי שנערך בחצר המוזיאון בהשתתפות המשפחות.
כל התצלומים בכתבה הם באדיבות מוזיאון בית בן-גוריון. קטלוג בית בן-גוריון בתל-אביב זמין לעיון במסגרת שיתוף פעולה בין בית בן-גוריון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בבית בן גוריון וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
