אחד מהם היה אביה של אומה. את השני ההיסטוריה זוכרת בתור אחיינו, ההוא שעזב יחד איתו את המולדת והצטרף למסע הכמעט מטורף לארץ חדשה. זה לקח קצת זמן, וסיבוב קצר והרפתקני במצרים, עד שבסופו של דבר הם התיישבו בארץ כנען. אבל אז, האחיין נפל בשבי – הוא וכל אשר לו. זה קרה בעקבותיה של מלחמה שלא נגעה להם כלל, בין קבוצות שונות של מלכי-ערים עם שמות מוגזמים כמו כדרלעומר ואמרפל.

כשאברהם אבינו שומע שלוט אחיינו נפל בשבי, הוא לא מהסס אפילו לא לרגע אחד. הוא אורז את אנשי משק ביתו ואת בני בריתו הקרובים – כולם ביחד בסך הכל 318 איש – ויוצא לרדוף אחרי ארבעת המלכים השובים וצבאותיהם, אלה שזה עתה ניצחו ניצחון מוחץ בקרב עמק השידים חמישה מלכים גדולים. המרדף מתנהל מסדום עד דמשק, ובסופו אברהם מצליח להציל את לוט: "וגם את לוט… השיב וגם את הנשים ואת העם". (בראשית, יד, טז)

מלך סדום ומלך שלם (היא ירושלים) מחכים להם עם פרחים ומתנות (לא באמת. בסך הכל לחם ויין), ואברהם מעביר אליהם את השלל. הוא לא יצא למלחמה כדי להתעשר, הוא יצא כדי להציל את לוט ואת שאר השבויים שנשבו עמו. 

זהו כנראה אירוע שחרור השבויים הראשון בהיסטוריה הלאומית שלנו. 

–

היהדות מתייחסת בחומרה רבה לשבי של אדם. אחת מעשרת הדברות היא "לא תגנוב" – והכוונה היא לגניבת בני אדם, לא רכוש. העונש על כך הוא מוות – "וגונב איש ומכרו, ונמצא בידו מות יומת" (שמות פרק כא פסוק טז). 

כפועל יוצא מכך, ואולי גם מהעובדה שאנחנו עם שנולד מתוך השבי במצרים – שחרור השבויים מצרתם הפך לציווי מוסרי נעלה. משהו שחובה לעשותו. 

הרמב"ם כותב על מצווה זו כך: 

"ואין לך מצווה רבה כמו פדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים ובכלל הערומים ועומד בסכנת נפשות" (הלכות מתנות עניים, פ"ח, י). 

 

לפי ההלכה, פדיון שבויים קודם לדברים רבים אחרים: עם ישראל מצווה לפדות את השבויים לפני שהוא דואג לעניים ולרווחתם, ואף מותר למכור ספר תורה כדי לפדות שבויים בתמורה המתקבלת ממכירתו. 

גם כשגבר נושא אשה, הוא מתחייב לה בעשרה דברים, אחד מהם הוא: לפדותה אם נשבית. 

מי שקיים את החובה הספציפית הזו היה דוד המלך. בעוד הוא עסוק עם בלאגן פלישתי בחלק אחר של הארץ, אחינועם ואביגיל – שתיים מנשותיו – השתכנו בעיר ציקלג. העמלקים שחיו בסביבה ניצלו את העדרם של המלך וצבאו, עלו על העיר, שרפו אותה עד היסוד ולקחו את כל הנשים והילדים בשבי. כשחזר דוד לעיר שרופה וריקה, הוא קיבל החלטה לצאת למרדף אחרי גדוד העמלקים, על אף שיכול היה לקחת איתו רק פלוגה קטנה של כ-400 איש, (שמתוכם 200 נשרו בסופו של דבר באמצע הדרך). למזלם הם תופסים בדרך נער מצרי, עבד של אחד החוטפים. הוא מכוון אותם למקום החניה של הגדוד העמלקי, שם הם צופים נדהמים בחגיגות הנלהבות עם השלל שנלקח מציקלג (הנשים, ניתן להניח במידה סבירה של ביטחון, היו חלק בלתי נפרד מהשלל). יתרון ההפתעה עומד לצד דוד ואנשיו והם מתחילים להרוג בבוזזים החוגגים עד שהנותרים נסים על נפשם, מותירים מאחוריהם את הרכוש כמעט בשלמותו, את הנשים ואת הילדים.

אבל סיפורי הצלה מרהיבים סטייל מארוול, גם אם סופרו אודות אבותינו ומלכי ישראל בתנ"ך, לא היו הדרך העיקרית להתמודדות של עם ישראל עם פדיון שבוייו. 

בשנות הגלות של העם היהודי מארצו כל מה שיכלו מנהיגי הקהילות היהודיות לעשות היה לאסוף כסף – כופר – תמורת השבויים, או לשכנע קהילות אחרות, עשירות יותר, שיסייעו כשהגיעו שבויים לפתחן. 

בגניזת קהיר, למשל, נתגלו התכתבויות של הרמב"ם עם קהילות שונות שעניינן פדיון שבויים – כמה שבויים יש ואיפה, וכמה כסף דרוש כדי לפדותם. ביניהן, השתמרה גם קבלה החתומה בכתב ידו של הרמב"ם עצמו על סכום שנתרם לטובת פדיון שבויים, כאשר הקבלה מפרטת כי התורם קיבל את הכסף ממכירת רכושו. 

השבויים שנפדו על ידי הקהילות במצרים לא היו חבריהם ובני משפחתם של אלה שתרמו את הכסף לפדיונם, אלא "סתם" יהודים שהגיעו בדרך כלל ממקומות רחוקים מאד כמו מסופוטמיה ודרום אירופה. הם נשבו על ידי שודדי ים או שודדי דרכים והובאו לערים הגדולות בצפון אפריקה כדי להציגם למכירה. 

התחושות הקשות של השבויים לא היו זרות לבני הקהילות היהודיות באשר הן. גם אם לא חוו את החוויה על בשרם, כולם גדלו וחונכו על סיפורי הגלות – החל מגלות מצרים, דרך גלות בבל ומאוחר יותר חורבן הבית השני ואיתו סיפורי האימה אודות שיירות השבויים שנלקחו לרומא. 

השבויים היהודים היו אחיהם, ומצווה גדולה הייתה לפדות אותם, גם בדמים מרובים. וגם אם לא ידעו מי הם. 

היו מקרים בהם המאמץ לפדיון השבויים היה לשווא – הם היו חולים ופגועים מתלאות הדרך ומהתעללויות פיזיות שעברו, ומתו מהר מאד. לעומת זאת בפעמים אחרות, שחרורם עזר להפריח קהילות חדשות או להעלות את קרנן של קהילות קיימות. 

כזה היה, למשל, סיפורם האגדי של "ארבעת השבויים". ארבעת השבויים היו לפי האגדה ארבעה חכמים שיצאו מבבל או מהעיר בארי שבאיטליה (תלוי את מי שאלתם). ספינתם נקלעה למארב של ספינת פיראטים בים התיכון, והם נלקחו בשבי. בתקופה ההיא, שלהי תקופת הגאונים בבל וכ-150 שנה לפני שנולד הרמב"ם, המרכז הרוחני היהודי העיקרי היה בבבל. היהודים בקהילות צפון אפריקה, איטליה וספרד היו תלויים מבחינה דתית כמעט לחלוטין בחכמים שישבו בבבל ובפסקי ההלכה שלהם, שהגיעו במקרה הטוב באיחור של מספר חודשים. 

הפיראטים לא נפטרו מכל השבויים בבת אחת, אלא הציעו את מרכולתם האנושית בנקודות שונות בהן חנו במסעם. כך נפוצו ארבעת החכמים שנשבו בקשת גאוגרפית רחבה מאד – ממצרים במזרח, דרך מרוקו ועד ספרד במערב. בכל אחד מהמקומות שהגיעו אליהם ופדו אותם, הם עזרו לבסס מרכז רוחני עצמאי.

לספרד הגיעו רבי משה בן חנוך ובנו, שאף הוא נקרא חנוך. הם נפדו בדמים מרובים על ידי קהילת קורדובה, שהייתה בזמנו קהילה קטנה ומתפתחת. איש בקהילה לא ידע מי הם השניים לבושי הבלויים, ובכל זאת – לא היססו כשנדרשו לשלם סכום גבוה בהרבה ממה שהקהילה יכולה היתה להרשות לעצמה. דבקותם במצוות פדיון השבויים השתלמה עשרות אלפי מונים: מאוחר יותר הבינו במי מדובר ורבי משה מונה לעמוד בראש הישיבה שהוקמה בעיר. עם הזמן קורדובה הפכה למרכז תורני חשוב ומשמעותי ופריחתה, לצד קהילות נוספות באזור, הייתה חלק בלתי נפרד מתור הזהב של יהדות ספרד. 

אבל המציאות לא הייתה פשוטה כל כך. המאמצים היהודיים לשחרר את שבוייהם בכל מחיר היו פרצה קוראת לגנב, והיה ברור לחכמים כי הדבר עלול לעודד שבי של בני ישראל דווקא. לכן, תוקנה על ידי חז"ל התקנה הבאה:

"אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם."

התקנה הזו, שאומרת שאין לשלם עבור פדיון השבויים יותר משווים בשוק, דרשה מהעם לבחור בראש במקום בלב – להעדיף את האסטרטגיה השכלית, זו המביאה בחשבון את טובתו של כלל העם לטווח הרחוק, על פני הלב הנצבט למראה עיניה של אם שבויה, או דמעותיו של ילדה. 

אלא שלא תמיד קיימו את התקנה הזו ככתבה וכלשונה. הגמרא כבר מספרת על רבי יהושוע בן חנניה שפדה מידי הרומאים תינוק (האם התינוק נשבה לבדו או יחד עם משפחתו שנשארה בשבי? הגמרא לא מספרת לנו על זה). כשהשחרור נתקל בקשיים, הוא הכריז "איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו". ואכן, הגמרא מספרת שהוא שילם ממון רב מאד על התינוק, הרבה יותר משוויו. האם היה זה בשל סכנת חיים שביטלה את התקנה הזו או כי הוא ידע שהתינוק הזה יכול לגדול להיות מנהיג? לא ברור, בכל מקרה לפי הסיפור התינוק המשוחרר גדל להיות רבי ישמעאל, שהיה לכהן גדול ולאחד מעשרה הרוגי מלכות. 

מי שכן דרש לקיים את התקנה הזו – על עצמו – היה המהר"ם מרוטנבורג. המהר"ם נולד בשם מאיר בן ברוך בשנת 1220 בעיר וורמייזא שבגרמניה. וורמייזא הייתה עיר פסטורלית בעלת היסטוריה יהודית עשירה – יצאו מנה גדולי עולם שתורתם היוותה בסיס איתן ליהדות אשכנז דורות אחר כך, אבל היא גם ידועה בטבח הנורא שנרך בתושביה היהודים ובחורבן הרובע היהודי כמאה שנה אחרי מותו של המהר"ם. בנערותו נסע ללמוד אצל גדולי התורה בצרפת וכשחזר לגרמניה הפך מהר מאד להיות הסמכות הרבנית הראשית של יהדות אשכנז. בערוב ימיו, התגברו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה והוא, שהאמין כי כל יהודי חייב לעשות בפועל כל שביכולתו כדי להגיע לארץ ישראל – יצא למסע הקשה. אלא שהחוק הגרמני באותה תקופה אסר על יהודים לצאת מגבולות גרמניה. הוא נתפס באיטליה והועבר לידי השלטונות הגרמניים. 

המהר"ם מרוטנבורג נכלא במבצר בעיר אנזיסהיים, למגינת ליבם של תלמידיו ובני משפחתו. הקהילה היהודית רצתה כמובן לפדות אותו – הוא היה מנהיגם הבלתי מעורער – וככל הנראה אף החלו באיסוף הכסף בפועל. אלא שהשליט הגרמני דרש כופר מופקע, והמהר"ם – אולי בתקווה לשחרור מאוחר יותר תמורת סכום הוגן יותר – ציווה עליהם לא לשלם את הכופר. שנים מעטות אחר כך הוא נפטר בבית הכלא, כשהוא משאיר אחריו את פירושיו שכתב בתאו שבמבצר, לאחר שסופקו לו (לא בלי מאבק) קולמוס וקלף שיוכל לכתוב עליהם. גם לאחר מותו – השלטונות הגרמניים לא הסכימו לשחרר את גופתו לקבורה יהודית. רק 14 שנים אחר כך הגיע יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן ושילם הון תמורת שחרור הגופה. הוא נקבר לצידו של המהר"ם בבית הקברות בוורמייזא עיר הולדתו, שם נשתמרו עד היום המצבות הצמודות על קבריהם שמספרות חלק מהסיפור הזה. 

סיפורו של המהר"ם היה רק אחד מיני רבים. באירופה הנוצרית היהודים אולי לא נמכרו לעבדות או לקרבות ראווה אכזריים מול אריות וגלדיאטורים, אבל הם המשיכו להילקח בשבי ולהיכלא במצודות ובבתי כלא אימתניים, פעמים רבות מאד ללא משפט הוגן או ללא משפט כלל. 

פנקסי הקהילות מכל רחבי אירופה עמוסים בהערות-צד על נסיונות שחרור דפלומטיים, תיעוד תפילות לשחרורם של האסירים או שורות בספרי חשבונות שמציינות סכומים שהופנו ל"פדיון שבויים". ההצלחות, ככל הנראה, היו מעטות. 

שנים רבות מאוחר יותר, עם הכיבוש הבריטי בארץ, פדיון השבויים קיבל תפנית חדה בצביונו – לא עוד תשלומי כופר (או שוחד לפקידים עותמנים). האסורים בבתי הכלא הבריטים היו עכשיו עם זיקה צבאית – חברי המחתרות והלוחמים לשחרור הארץ. לצד נסיונות (כושלים בעיקר) דיפלומטיים, חזרו אט אט בני היישוב והפעילים המחתרתיים לדרכם של אבותיהם מימי התנ"ך ועצמאות ממלכת יהודה – הדרך הצבאית. 

ב-4 במאי 1947 פשט האצ"ל על כלא עכו, כדי לשחרר את אסירי המחתרות. זו הייתה פעולה מורכבת שכללה תיאום בין מספר צוותים (כולל מול האסירים עצמם), התחזות לחוליית הנדסה בריטית ואנשי תחזוקה וקרב יריות עם יחידת צנחנים בריטית שאבטחה את הכלא. 

היישוב היהודי סער. 41 אסירים יהודים הצליחו להימלט, 6 מתוכם נהרגו ו-8 נתפסו והוחזרו לכלא. 3 מחברי הכוח התוקף נהרגו אף הם ו-3 נוספים נתפסו והוצאו להורג מאוחר יותר. בנוסף, ברחו באותו יום מהכלא גם למעלה מ-180 אסירים ערבים. רובם נתפסו, אבל חלקם – וביניהם פושעים מסוכנים עם פוטנציאל משמעותי להרג יהודים בהמשך – הצליחו להישאר בחוץ. 

האם היה מדובר בפעולה הרואית של פדיון שבויים או בפעולת התאבדות מיותרת שסיכנה את היישוב? בנאום שנשא מנחם בגין ברדיו שלושה ימים אחר כך, הוא אמר את הדברים הבאים:

"שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגיבורים, המוליד גיבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם." 

בעיניו, לפחות, הייתה זו חזרה מזהירה לימים בהם עם ישראל יכול היה להגן על עצמו, גם אם במחיר קורבנות בנפש. 

מאז שהוקמה מדינת ישראל ועד היום, אנחנו מתמודדים עם סוגיות שונות ומורכבות של פדיון שבויים – החל בחיילים שנשבו תוך כדי קרבות וכלה באזרחים שנלקחו לאורך השנים כבני ערובה על ידי ארגוני טרור רצחניים. 

מי יתן וכל מי שעדיין לא חזר משם יזכה אותנו במהרה בקיום מצוות פדיון שבויים, ושישובו הביתה, כולם, בשלום.