מודל 2024 | שמירת לילה

״זה היה בשעות הבוקר. השמש זה עלתה והאירה את השמים ואת הארץ. עם הנץ השמש החלו התותחים והמרגמות להרעים." סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

מיכל גבע, קיבוץ, אקריליק על זכוכית, 76.2X50.8 ס"מ, 2017

שמירת לילה

צבי אייזנמן

.

מיידיש: עופר דינס

(מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש")

 

משאית צבאית לקחה והורידה אותם בעמדת השמירה: בית סגור ומאוטם, מלא חומר נפץ ואמצעי לחימה אחרים.

כבר היה ערב.

פעם הייתה שם תחנת רכבת. עכשיו הפסים החלידו ולא הובילו עוד לשום מקום. בנייני התחנה, בנויים מאבני בלוק גדולות, מסותתות, היו למעשה חרבים גם הם: ללא גגות, ללא דלתות, ללא זגוגיות לחלונות. החלונות של הקומה התחתונה היו מכוסים בחלקם באבנים ובקרשים. העליונים האפילו בחוריהם הפעורים. דרכם חדרו צוצלות וציפורים פראיות וכהות ועפו סביב, אלה נכנסות פנימה ואלה יוצאות החוצה, והכול ברעש, בחרדת הלילה הקרב.

קירות האבן החיצוניים נותרו על מכונם. בפנים לעומת זאת התפורר הכול ונפל. המרצפות נתלשו ממקומן, הסיד התקלף מהקירות. במקומות שהטיח עוד החזיק מעמד, היה אפשר להבחין בציורי פחם פרימיטיביים של נשים עירומות. היד שרשמה את הציורים טרחה והוסיפה להם באותו הפחם כמה פירושים מפולפלים.

בחלל האפל של החורבות ניצבו שתי מיטות ברזל עם מזרנים מעופשים, ארגז תפוזים ריק שעליו טלפון שדה ולצדו מנורת נפט צבאית.

כך נראה המקום וכך נראו התנאים במקום שבו היה על שני חיילי המילואים – יצחק, יהודי ממרוקו כבן חמישים ומיכאל, בחור מרומניה בן שלושים ומשהו – להשלים את השירות שלהם של עשרים ואחד יום.

הלילה ירד מהר, וצריך היה להזדרז להבעיר את מנורת הנפט ולפרוס לפני היציאה לשמירה את השמיכות הצבאיות על המזרנים המטונפים. ואולם המנורה לא נדלקה. הפתיל נתקע ולא היה אפשר למושכו. הם נאלצו לחפש חתיכת תיל, ובאמצעותו לחלץ את הפתיל.

מיכאל הביא מהפינה צרור עיתונים ישנים, מצהיבים, והצית אותם אחד-אחד בגפרור. לאורו של הנייר הנשרף מצא יצחק חתיכת תיל. במאמץ וטרחה גדולים הוא הצליח למשוך את הפתיל ולהצית איכשהו את המנורה.

לפני שהספיקו לפרוס את השמיכות, החל הטלפון לצלצל. הצלצול הלא צפוי זעזע את האוויר בצרימתו. מיכאל הרים את השפופרת, קול צעיר של אשה שאל:

"אדמה שחורה?!"

מיכאל לא תפס תחילה מה היא שואלת, חשב שזו וודאי טעות וכמעט הניח את השפופרת, אך מיד נזכר כי ״אדמה שחורה״ היא הסיסמה אשר ניתנה להם לפני שנשלחו לכאן מהבסיס. הזדרז והשיב: ״כן, כן! אדמה שחורה!״

"הכול בסדר?״

מיכאל הביט סביב: המנורה האירה בקושי באור קלוש, רוח נכנסה מבעד לדלת החסרה ודרך החורים בחלונות, וסחררה את חתיכות הנייר שהבהבו על רצפת הבטון. האוויר התמלא ריח חרוך ופיסות אפלה רוחפות: יצחק ישב על המיטה וניגב את כתמי הנפט והפיח מעל ידיו בשולי החולצה הצבאית.

״בסדר!״ ענה והצטער שהחיילת מיהרה כל כך להניח את השפופרת.

.

*

.

האוויר מחוץ לבית, אוויר של  סוף הקיץ, הלך והצטנן. הצוצלות עדיין המו במחבואן, אך גם הן הלכו והחרישו. רק שלושת האקליפטוסים הישנים אשר עמדו כפופים זה אל זה, לא חדלו מרשרושם השקט והמאופק. מזמן לזמן איבדו עלה, ענף קטן. העלים והענפים התגוללו עם יריעות הפח, עם בולי העץ ועם גרוטאות הברזל שהיו מוטלים סביב הבניינים.

מיכאל הניח את העוזי עם המחסנית לידו, הסיר את נעליו ונשכב לאורך המיטה. רגלי הברזל נאנקו תחת כובד המשא.

יצחק לעומתו לא מיהר לעלות על משכבו. הוא חילץ מתרמילו כמה ביצים קשות, צנצנת עם זיתים ירוקים, חצי פיתה ואיזה בשר מעושן שאשתו נתנה לו כשיצא מהבית. הוא ערך את כל זה על עיתון ובתנועת יד רחבה הזמין את מיכאל לסעודה. למיכאל לא היה כל רצון לאכול והוא הודה לו בחיוך רפה. הוא הצית סיגריה ושאף את העשן עמוקות.

עד השמירה עוד נותרו כמה שעות. אפשר היה לתפוס תנומה, אך השינה לא באה מהר כל כך. קשה היה ללהבה הקטנה של המנורה לשאת את עולו של החושך, והיא החלה להתכופף ברצותה לדעוך.

יצחק אכל בתאווה גדולה. ידיו ושפתיו נצצו מן השומן. גם עיניו נצצו. מששֺבע הוא התעטף בשמיכות ונרדם מיד. מיכאל נותר לפתע פתאום לבדו. הלהבה לא החזיקה מעמד וכבתה. לא רחוק נשמעו קולות חתולים מתקוטטים. בכביש הסמוך חלפו במהירות כמה משוריינים ממשמר הגבול. אורם של פנסי המכוניות האיר לרגע את פניו המזוקנות של הגבר הישן ומיד החשיך החדר שוב.

יצחק החל לנחור. הנחרות באו בהפסקות. פעם חזק יותר, פעם חלש יותר, חדלו רק כדי להתחיל שוב כעבור רגע. יללות  החתולים חזרו, אבל עכשיו הגיעו מרחוק.

.

*

.

האפילה בלעה את כל מה שמסביב. מיכאל חשש להיוותר לבדו פנים אל פנים עם החושך, החושך אשר מושך אותו פעם אחר פעם אל אותו לילה אפל בקסרקטין הבלתי מוסק בזמן הגירוש לטרנסניסטריה.

הוא ילד בן חמש ואמו מתרפקת עליו. היא מחממת אותו ומגוננת עליו מפני הקור הנושב מבעד לחרכים ולחורים שבקירות העץ הדקים, ורק את הרעב אין בכוחה לגרש. הפירורים אשר נקנו במחיר החפץ האחרון נאכלו כבר מזמן.

מיקי הקטן לא בוכה עוד. הוא רק מוחה בקול חלש כי בבטנו שוכן חתול קר, שרוצה לאכול. החתול קופץ שם בבטן, הוא חש בו חזק יותר ויותר. הוא לוקח את ידה של אמו ומניח אותה על בטנו. האם קרובה כל כך, ואולם אי אפשר לראות אותה. בינה ובינו שוכן הלילה. רק את דמעותיה הוא חש. הן מרטיבות את פניו, אף כי את בכיה אין הוא שומע.

פתאום זחלה אמא ויצאה מתחת לערימת הסחבות. נראה היה למיקי כי נטשה אותו ולעולם לא תחזור. הוא רצה לצעוק, לקרוא לה, אך לא היה לו כוח לפתוח את פיו. ואולם אמו לא נטשה אותו. היא חזרה, מותשת וקפואה, ודחפה לו משהו לתוך הפה:

"קח, חמוד שלי, ותירדם, ולא תהיה עוד רעב", לחשה באוזנו בקול שונה, כאילו חששה שמישהו ישמע.

מיקי חשב שאמא הביאה לו אוכל ופתח פה רחב, אבל הדבר שדחפה אמו לפיו היה מר כל כך, שלאחר הנגיסה הראשונה ירק מיד הכול. מחמת החשיכה לא הבחינה אמו בכך והגישה לו מנה שנייה, ואולם הוא הסב את ראשו והדף את ידה. אצבעותיה הטילו עליו מורא. הן היו מאובנות וקשות. הוא לא הכירן.

"גם אני בלעתי מזה ועוד מעט אירדם. פתח את הפה, פתח", היא ביקשה ממנו ודמעותיה זלגו וזלגו…

כשקם מיקי משנתו, לא הייתה אמו לידו. הוא לא ראה אותה עוד לעולם. זרים חיבקו אותו ובין ילדים זרים הוא גדל…

.

*

.

מיכאל ירד מהמיטה, רדוף זיכרונות. הוא החל להצית גפרור אחר גפרור. אך ראשי הגפרורים הבוערים לא היה בכוחם להניס, לא את החשיכה ולא את הזיכרונות. אלפי פעמים חזר וראה את מראות הלילה ההוא, אשר שבו ועלו בזיכרונו בגלים, והציפו אותו עד מחנק, עד כאב. על גבי מֵי הזיכרון השחורים צפו בכל פעם פרטים חדשים ובעקשנות קרה סחפו אותו למטה, אל מצולות הייסורים העצמיים.

הנה נזכר הוא בכתונת הלילה שאמא לבשה באותו לילה. זו הייתה שמלה קרועה ומטונפת בעלת שרוול אחד בצבע לא תואם, שאמו תפרה לה, שכן בשמלה (אשר מי מהמגורשים השאיר אחריו בצריף או שכח אותה שם) היה חסר שרוול. הוא זכר את הצבעים: שרוול אחד אפור (כמו השמלה כולה) ואחד כחול (שאותו התקינה האם). הוא זוכר אפילו את צליל קולה של אמא; רק העיניים והפנים לא נחרטו בזיכרונו, וזה עינה אותו יותר מכול.

את הבגד הוא רואה, את הקול הוא שומע, ורק במקום שבו אמור להיות הראש יש תמיד כתם. כתם כהה, וזהו. אל אותו כתם שחור הוא בא בטענות: למה התאבדה ולא אמרה לו דבר, לא שאלה אותו דבר. למה הלכה ממנו, לקחה את תווי פניה והשאירה אותו לבדו.

הוא יודע, אין טעם להרהר בדברים כאלה. הוא היה אז קטן מכדי להבין מה זאת מלחמה, פליטוּת, כפור ורעב. ואף על פי כן היה מתווכח אתה במחשבותיו, מתנצח, תובע תשובה, אך הכתם השחור של פניה נותר בעינו ולא נתן לו שום תשובה.

מאוחר יותר, בקרב האנשים הטובים אשר לקחו אותו וגידלו אותו עם ילדיהם, הוא דחה זמן רב את אהבתה של אמם, פחד מליטופיה, ממבטה. הפחדים הלכו ופגו. בחוג ילדיה למד שוב לצחוק, שוב להשתובב. סוד הלילה ההוא נשאר שמור עמו. מיכאל לא יכול היה ולא היה מעוניין לחלוק אותו עם איש. סבר תמיד כי הוא חי רק בטעות, וביום מן הימים יצטרך לפרוע את החוב הזה.

תחושה זו ליוותה אותו כל השנים, לעיתים יותר ולעיתים פחות. מעולם לא הצליח להשתחרר ממנה לגמרי, אפילו כאשר הגיע לכאן, למדינה שבה הכול חדש ושונה כל כך. ימי המלחמה בחודש יוני שוב העמידו אותו בניסיון: חזר המשחק הישן, משחק של חיים ומוות.

זה היה בשעות הבוקר. השמש זה עלתה והאירה את השמים ואת הארץ. עם הנץ השמש החלו התותחים והמרגמות להרעים. מיכאל חסה עם חיילים אחרים מתחת לשקים מלאי חול. הוא זוכר עוד את הריח החריף של עשן ואבק. רחוק משם, או אולי דווקא קרוב, נפלו פצצות. רחוק או קרוב רעד האוויר. רסיסי פצצות וכדורים עפו מכל עבר וכל חתיכה של ברזל מלוּבן חיפשה את קורבנה. מעופן היה עיוור ועיוורת הייתה בחירתן. אחת מהן פגעה בשק שהגן על מיכאל. מן השק החל לזרום זרזיף של חול. מיכאל נצמד אל השק והאזין לקילוח החול. השק התרוקן לאט והתכווץ.

מיכאל נרעד משמחה שלא הוא אלא השק הוא שנפגע, ושלא דם אלא חול הוא שטפטף…

אבל גם זה כבר שייך לעבר. עכשיו לילה, והוא מרגיש כאן, בתחנה הנטושה עם חומרי הנפץ בבניין האטום, כאילו הגיע לתחנת חייו האחרונה, ובכל רגע עשוי חומר הנפץ להתפוצץ, וגופו יישאר תחת שברי האבנים של מבני התחנה. רק חוט הטלפון הדק עוד קשר אותו לעולם הגדול. מיכאל נמשך אינסטינקטיבית אל הטלפון, כאילו היה מפלטו היחיד…

הוא אחז בשפופרת, סובב בעצבנות את הידית, והאזין מיוזע ולהוט. מן הצד האחר נשמע רק זמזום ארוך. הזמזום צרם באוזניים.

מיכאל עוד עמד זמן רב, ולבסוף, בייאוש, הניח את השפופרת. הוא חש מרומה, עייף ונטוש.

סביב החורבה הזדהרו מאות אורות מיישובי ההר הסמוכים, כאילו מעולם לא ידעו טעם מלחמה…

.

שחר פינסקר (עורך), שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש, בית שלום עליכם והוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2023

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: "אצל יקי", סיפור קצר מתוך "אולמי שושנים" מאת סלין אסייג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

הנח"לאים חוזרים: סיפורה של החטיבה הירוקה

מאז ימי תש"ח היו חיילי וחיילות הנח"ל לוחמים עשויים ללא חת וחקלאים אוהבי ועובדי אדמה. תרומתם לבנייה והגנת הארץ הזאת יכולים בוודאי למלא עמודים רבים בספר דברי הימים של המדינה. את הנחישות, הדבקות במשימה, הרעות ואחוות הלוחמים הביאו הנח"לאים משדות הקרב אל שדות החיטה של קיבוצי ומושבי הארץ. בזכותם גם זכינו לכמה מהשירים היפים ביותר בעברית. זהו סיפורה של החטיבה הירוקה

חברי האחזות הנח"ל בנחל עוז, 1950. צלם: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בראשית שנות ה-40 היה היישוב היהודי בארץ ישראל במתח עצום. הם צפו בדאגה איך אירופה בוערת והנאצים כובשים מדינה אחרי מדינה, מתקדמים בצעדי ענק אל עבר מדינות המזרח התיכון. לבנון וסוריה הפכו לזירות פעילות של צרפת הכבושה תחת שלטון וישי, ולצידן היו מדינות נוספות באזור שלא היו צריכות שכנועים רבים להצטרף למדינה שהגתה את רעיון השמדת העם היהודי. ליושבי הארץ נותר רק לסמוך על בריטניה, שבעצמה שקועה עד צוואר בחזית האירופית והמתקפות הנאציות על האיים הבריטיים. תחת המציאות הזו הוקם הפלמ"ח.

הפלמ"ח, פלוגות המחץ של היישוב היהודי, נולד מתוך איחוד של ארגונים צבאיים עבריים שונים שפעלו בא"י באותן שנים, בידיעת ובעידוד המנדט הבריטי. המטרה הייתה להכשיר את לוחמי הפלמ"ח (מאוחר יותר גם את לוחמות הפלמ"ח), להילחם באויב הנאצי ועוזריו אם וכאשר ינסו לכבוש את הארץ.

עוזי נרקיס (משמאל) וחבריו במסע פלוגה א' של הפלמ"ח למצדה, 1944. מתוך אוסף עוזי נרקיס. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

הפלמ"ח לא הספיק למלא את מטרתו המקורית. הנאצים בראשות פילדמרשל רומל, הגנרל שניהל את חזית המזרח התיכון, נבלמו על ידי צבא בריטניה בקרב אל עלמיין ולא הצליחו להגיע לארץ ישראל ולכבוש אותה. בעקבות כך האמינו הבריטים כי אין הפלמ"ח נחוץ עוד וביקשו לפרקו. בתגובה ירד הארגון למחתרת ופעל גם נגד השלטון הבריטי עצמו, עד לעצמאותה של ישראל.

עם הירידה למחתרת והקמת הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, אשר משכה חיילים רבים לשורותיה, פרץ בארגון משבר כוח אדם. כדי להתגבר עליו, יזם יצחק טבנקין את החיבור בין פלוגות הפלמ"ח לקיבוצים ברחבי הארץ: הפלמ"חניקים יעבדו בקיבוצים במשך שבועיים בכל חודש ובתמורה יקבלו מהקיבוץ מגורים, מזון ונשק, ביתר הזמן יתאמנו ויקחו חלק בפעולות מבצעיות שונות.

הסידור הזה עבד מצוין והעלה רעיון חדש בראשם של ראשי הפלמ"ח. עד מהרה החלו בפלמ"ח ליצור מראש "גרעיני הכשרה", קבוצות בני נוער שהתאמנו ביחד ולצד זאת עסקו גם בהקמת קיבוצים או בתמיכה בקיבוצים צעירים. היה זה שילוב מושלם בין רוח החלוציות שפיעמה בדור תש"ח והצורך הברור והבלתי נמנע להגן על היישוב העברי. בין הקיבוצים שהוקמו על ידי גרעיני הפלמ"ח באותן שנים נמנים קיבוץ ארז, משאבי שדה, יראון, כמובן קיבוץ פלמחים ועוד רבים וטובים.

פלמ"חניק בתקופת ההכשרה עובד על מחרטה במסגרייה, קיבוץ גבעת חיים, 1942. מאוסף יהושע לבנון. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בימי מלחמת העצמאות, היה הפלמ"ח ארגון צבאי מסודר שמנה מעל 2000 חיילים מוכשרים ללחימה. למעשה, הפלמ"ח היה הארגון הראשון שהכשיר מערך של כוחות עתודה מלוחמי הארגון הוותיקים לקרב במידת הצורך, מה שהפך לימים לפלוגות המילואים של צה"ל. עם סיום המלחמה ופירוק המחתרות, נטמעו לוחמי הפלמ"ח בשדרת הפיקוד של צה"ל, ביניהם יצחק רבין, עוזי נרקיס, יגאל אלון ועוד רבים ואמיצים.

אבל מה יעלה בגורלו של המפעל החלוצי-צבאי שהגו ראשי הפלמ"ח, כעת כשהארגון התפרק ונטמע בצבא? על רקע דאגתם של חברי הקיבוצים ותנועות הנוער נשלח לבן גוריון מכתב שבו ביקשו להבטיח כי גיוסם של בני הנוער המצויים בגרעיני ההכשרה ישאר תחת המתווה הקיים שבו ההגנה על הארץ משולבת יד ביד עם ההתיישבות ועבודת האדמה, וזו לא תינטש.

ימים אחדים לאחר מכן השיב בן גוריון "אני מאשר קבלתם מכתבכם מיום ה-10.8.48 בדבר גרעיני ההתיישבות ילידי 1931", כתב בן גוריון בסגנונו האישי והישיר. "מגמתכם לשמור על גרעיני ההתיישבות… היא ביסודה נכונה ומשרד הביטחון יתן למטה הצבאי הוראות בנידון זה…".

 

המכתב שנשלח לראשי תנועות הנוער וקיבוצי גרעיני ההכשרה: "אין לתת לפורר גרעיני התישבות". מתוך ארכיון מורשת בן-גוריון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל.

וכך היה. גרעיני ההכשרה שנקלטו והוכשרו ללחימה בפלמ"ח הפכו להיות גרעיני הנח"ל – נוער חלוצי לוחם. כך נקשרו יד ביד שני העורקים הראשיים של החטיבה הירוקה – התיישבות והגנה, שילוב שעד היום נחשב בעיני רבים כדמות הצבר האידיאלי – לוחם אמיץ ועובד אדמה.

את "תקופת ההכשרה" החליפה "היאחזות הנח"ל" – גרעין החיילות והחיילים עולים לקרקע, בדרך כלל באזורי ספר או בעלי חשיבות אסטרטגית סמוך לקווי הגבול. בני הגרעין מקימים את התשתית האזרחית וכמובן משמשים גם ככוח צבאי המגן על היישוב עד להפיכתו לקיבוץ או מושב קולט אזרחים.

היאחזות הנח"ל הראשונה הייתה נחל עוז שהוקמה מול העיר עזה בשנת 1951 וכעבור שנתיים הפכה לקיבוץ שאת סיפורו המטלטל מהשבעה באוקטובר כולנו מכירים.

וכך מפעל ההיאחזויות, ה"ירושה" של חטיבת הנח"ל מאחיה ואחיותיה בפלמ"ח, הפך לאחד מסמלי הנח"ל לאורך עשרות שנים ובמסגרתו הוקמו מאות יישובים. מי שיהפכו לימים להיות מתנחלים וקיבוצניקים, המייצגים לעיתים את הקצוות המנוגדים של החברה הישראלית, חלקו אז חזון ואידיאולוגיה דומה, במשך שנים ארוכות.

נח"ל מוצנח ומור"ק המיתלה

לצד המפעל ההתיישבותי החשוב, הייתה הנח"ל יחידה צבאית לכל דבר, שחייליה תרמו מכוחם לכל מערכות ישראל מאז ועד היום. בשנות ה-50 סונף גדוד הנח"ל המוצנח (שחייליו היו לרוב מבני המושבים והקיבוצים או בחורי ישיבות ההסדר) לחטיבת הצנחנים. כך קיבלו הנחלאים את הנעליים האדומות המלוות אותם עד היום. יחד עם לוחמי הצנחנים הם לקחו חלק בפעולות התגמול שהיו התשובה למתקפות "הפדאיון".

במבצע קדש היו הנחלאים, אז כגדוד 88 שסופח לצנחנים, חלק מלוחמי קרב המיתלה, אחד הקרבות המפורסמים בהיסטוריה של צה"ל. כשהוצנח הכוח סמוך לאזור הקרבות, נתקל במארבים מצריים חמושים בארטילריה כבדה שצולפת על כמה עשרות לוחמי צה"ל התקועים במעבר צר, שבו אין כניסה לכלים כבדים. מעל ליממה חיכו הכוחות במקום לחילוץ, תוך שניסו להשיב אש.

גם היום מסמל המיתלה את נחישות הצבא, רוח הקרב והעמידה במשימה המאפיינת את צה"ל, אולם כבר בזמן מבצע קדש היו שסברו כי הקרב לא היה נחוץ וכי עלה לנו באבידות רבות מדי: 38 חיילי צנחנים ונח"ל, נעדר אחד, מעל 100 פצועים. לאחר הקרב אמר עליו אריק שרון, מח"ט צנחנים דאז: "עשרים איש נלכדים במלכודת מוות, זועקים לעזרה ומפקדם חש קדימה לחלצם… יש מעשים הנבחנים לא רק בפריים המיידי… אלא מטביעים חותמם על אופי הצבא ועל העליונות המוסרית שלו במשך שנים ודורות עתידים לבוא. חילוץ פצועים בשדה הקרב הוא מעשה שכזה".

מח"ט צנחנים אריק שרון נפרד לשלום מחייליו רגע לפני כניסתם לתוך מעבר המיתלה במבצע קדש, 1956. מתוך אוסף מרדכי בר און. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

יצא הנח"ל לשדות

מה משותף לאריק איינשטיין, יוסי בנאי וחיים טופול, ללהקת כוורת, ירדנה ארזי ואפילו דפנה דקל וחני נחמיאס (באמת שהרשימה הזאת יכולה להימשך עד בלי דיי)? התשובה כמובן היא להקת הנח"ל.

גם את ההישג הזה יכולה חטיבת הנח"ל לזקוף לארגון שבדמותו עוצבה – הפלמ"ח, שהיה הארגון הצבאי היהודי הראשון להקים צוות הווי הידוע בשמו "הצ'יזבטרון", שחבריו הפכו לכוכבי ענק בהם שייקה אופיר, אריק לביא ונעמי פולני. את מורשת הזמר הפלמ"חניקי המשיכו גם לאחר קום המדינה והחטיבה הצעירה הצליחה לשמור על להקת הזמר הפופולרית גם בגרסה הצבאית, כשהצ'יזבטרון הפכה ללהקת הנח"ל.

להקת הפלמ"ח, הצ'יזבטרון, מגיעה להופיע בערבה, משמאל שייקה אופיר ושנייה מימין נעמי פולני, מאי 1949. צלם: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

היא הייתה "כוכב נולד", לזמרות וזמרים ישראלים ששירתו בה, ורובם הפכו לנכסי תרבות שהשפיעו על הזמר העברי עד ימינו אנו. ליחידות רבות ושונות בצה"ל היו להקות צבאיות, אך אין ספק כי להקת הנח"ל בלטה מעל כולן. איך היא עשתה זאת?

גם כאן אפשר לזקוף זאת לזכות רוח היצירתיות והנחישות של הנח"ל. טובי המשוררים, המעבדים והפזמונאים עבדו עם הלהקה לאורך השנים וביניהם נעמי שמר, חיים חפר ודובי זלצר. בתור הזהב של להקת הנח"ל, בין השנים 1967-1973, הובילה להקת הנח"ל שינוי מהותי בשירים ובמערכוני הלהקה, שינוי שהשפיע על שאר הלהקות הצבאיות, ועל המוזיקה הישראלית בכללותה. וכפי הנראה הדרישה הזאת הגיעה מלמטה.

הסיפור מתחיל עת עבדה נעמי פולני, השחקנית והבמאית בוגרת הצ'יזבטרון, על תוכנית הבידור החדשה של הלהקה, "הפרוטה והירח". הצגת הבכורה התקיימה בכנס חיילי הנח"ל. אבל גם הפלמ"חניקית הקשוחה פולני לא יכולה הייתה לדמיין שהתכנית תתקבל בזעם ודחיה על ידי קהל החיילים שכבר לא הסתפק בנגינת אקורדיון ואווירת הקומזיץ.

להקת הנח"ל בהופעה, 1952. מי מזהה את גברי בנאי? צלם: אפרים ארדה. ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

כך מצאו את עצמם המנהל האומנותי החדש של הלהקה, יאיר רוזנבלום, הבמאי והפזמונאי דני ליטאי ויהורם גאון על תקן במאי הלהקה, מתכננים במהירות שיא תוכנית חדשה לגמרי – "קרנבל בנח"ל". רוזנבלום החליף את האקורדיון באורגן ובגיטרה חשמלית עליה ניגן חייל מוכשר שהגיע ללהקה הישר מרחובות ניו יורק, דני סנדרסון. הוא הכניס לתוך שירי הלהקה אווירת פופ מערבית ומשמחת שהקהל אימץ בחום והתוכנית החדשה הפכה לשלאגר. ורבים משיריה הפכו להמנונים של ממש מלווים אותנו עד היום – קרנבל בנח"ל, בשמלה אדומה, ישנן בנות ועוד רבים אחרים. והיה גם השיר "בהיאחזות הנחל בסיני" שסימל באופן מושלם את החלק האופורי של ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, ושיקף, דרך עיניה של נעמי שמר, את חזונו של הנח"ל.

להקת הנח"ל נהנתה מפופולריות והצלחה גם בשנים שאחרי, אולם עם הזמן השפעתה התרבותית המשמעותית פחתה במקביל לדעיכה כוללת של מפעל הלהקות הצבאיות. בשנת 1993 נסגרה. למרות שהוקמה מחדש עשור מאוחר יותר, לא הצליחה לשחזר את ההצלחה של שנות הזוהר שלה.

הנחלא"ים בירוק

ידיעה מתוך עיתון מעריב יוני 1988.

שנות ה-80 הביאו איתן חזית חדשה. לבנון. ולאחר המלחמה שבעקבותיה אמר בגין "איני יכול עוד", שוב הפך צה"ל את פניו ויחידות חדשות הוקמו, או שפניהן שונו ללא היכר. גדודי הנח"ל התאגדו לחטיבה שהפכה לאחת מחטיבות החי"ר שאורגנו מחדש לאחר המלחמה. בסוף שנות ה-80 קיבלה החטיבה את הכומתה המזוהה איתה עד היום – ירוק בהיר בהשראת המורשת העמוקה של חיבור לעבודת האדמה והחקלאות.

חיילי נח"ל לאחר טקס קבלת הכומתה. צילום: דובר צה"ל.

חטיבה פורצת דרך

חיילי נח"ל באימון. צילום: דובר צה"ל.

לוחמיה של חטיבת הנח"ל היו תמיד בקווי ההגנה של מדינת ישראל, והמשיכו לאייש את מוצבי צה"ל בלבנון וביהודה ושומרון, כחלק מכוחות החי"ר שאומנו למטרות אלה בארבעת גדודי החטיבה 931, 932, גדוד 50 וגדוד הסיור. בשנות ה-90, במקום להקים היאחזויות, פנו רבים מבני הגרעינים להתנדב ברחבי הארץ ב"פרק משימה", תקופה בתוך השירות הצבאי שבה עסקו בחינוך וקידום נוער בערים ואזורי ספר.

זה לא היה החידוש היחיד שהביאה עימה החטיבה. כתמיד, חטיבת הנח"ל התאפיינה באיכות פורצת דרך ומגמה זו לא השתנה בשנות ה-90. בשנת 1999 הוקם בנח"ל גדוד "נצ"ח יהודה, או "הנח"ל החרדי". גדוד ראשון מסוגו וייעודי רק לבחורי ישיבות וחרדים. בנצ"ח יהודה, ראשי התיבות של "נוער צבאי חרדי", יכלו החיילים לקיים אורח חיים חרדי לצד שירות צבאי משמעותי כלוחמים. כיום שייך נצ"ח יהודה לחטיבת כפיר, אולם אין ספק שלחטיבת הנח"ל חלק משמעותי בסיפור ההצלחה של הגדוד.

וזה לא החידוש היחיד שיצא מתוך החטיבה בעשורים האחרונים.

קרקל, חתול המדבר, יכול לזנק לגובה של עד שלושה מטרים ולא יהסס להילחם מול טורפים הגדולים ממנו בהרבה כמו צבועים. הוא חמקן ושקט אבל נחוש וקטלני. על כן קל להבין מדוע נבחר שמו כשהוחלט בתחילת שנות ה-2000 לנסות, רק כפיילוט, להקים תחת חטיבת הנח"ל פלוגה מעורבת של לוחמות ולוחמים. הניסוי, כפי שאנחנו יודעים ויודעות היום, הצליח.

פלוגות קרקל נוספות הוקמו בשנים ההן, מתבססות על בנות ובני גרעיני הנח"ל. ב-2004 אוחדו הפלוגות לגדוד אחד שחולש על גזרה שאורכה מעל 130 קילומטר, והגדוד התרחב משמעותית. מספר הגדוד, 33 מציין את שלושים ושלוש לוחמות הפלמ"ח שנפלו במלחמת העצמאות.

הקמת הגדוד לא עברה בשקט וללא ביקורת. היו שהטילו ספק ביכולות המבצעיות של החיילות שמאז הקמתו ועד היום מהוות כ-70% מהגדוד, הסיפור הבא הוא התשובה האולטימטיבית לספקנים: ב-2014, הוקפצה לגדר הגבול סרן אור בן יהודה, אז קצינה בגדוד, על ידי חמ"ל התצפיתניות כמובן. שלושה ג'יפים דהרו לעבר גדר הגבול מהצד המצרי, ולאחר שהגיעו לגדר, ניסו לחדור לישראל כשהם מגובים בסולמות ונשקים. בצד הישראלי נצפו רכבים הממתינים למשלחת המצרית החשודה, וההשערה הראשונה הייתה שמדובר בניסיון הברחת סמים שאופייני מאוד לאזור הגבול המצרי.

רוב ממהרים המבריחים להסתלק מיד כשהם מזהים שכוחות צה"ל מתקרבים. אלא שעד מהרה הבינו הקצינה אור ושני החיילים שאיתה, הקשר והנהג, שמבריחים הפעם אינם ממהרים לברוח ואף פותחים לעברם באש. חוליית המבריחנים התגלתה כ-23 מחבלי אל קאעידה חמושים ברובים ובטילי RPG שהיו נחושים לבצע את ההברחה בהצלחה. כשנפתחה לעברם אש השיבו חיילי צה"ל אש בחזרה.

בשלב זה הצוות המתין לתגבורת, אביב הקשר נורה ונפצע קשה, סרן בן יהודה חילצה אותו תחת אש ונפצעה בעצמה תוך כדי חילוצו. הקרב התנהל עוד דקה ארוכות עד שהמחבלים נוטרלו בסיוע כוחות החילוץ שהגיעו למקום.

מתוך עיתון ידיעות אחרונות.

למרות פציעתה סירבה בן יהודה להתפנות מהגזרה עד גמר האירוע. על סיכול ההברחה, נטרול המחבלים והחילוץ ההרואי תחת אש קיבלה אור בן יהודה את צל"ש אלוף הפיקוד. היום סא"ל בן יהודה היא מפקדת גדוד קרקל (שלאחרונה הועבר לפיקוד חיל הגנת הגבולות אך עדיין קולט בנות ובני גרעין נח"ל). בשבעה באוקטובר ניהלה קרב בן 14 שעות במוצב סופה וביישובי האזור, במהלכו ניטרלה ביחד עם לוחמיה עשרות מחבל חמאס והצילה את מוצב סופה והיישובים הסמוכים אליו. סגנה, רס״ן אברהם חובלאשוילי ז"ל, נפל בקרבות הללו.

סיפורי קרבות הגבורה של לוחמות ולוחמי קרקל יירשמו בדפי ההיסטוריה, שכיום היא עדיין המציאות הכואבת שאנחנו חיים מדי יום.

בקרבות השבעה באוקטובר, נפל גם מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל. בבוקר השבת הנוראה יצא שטיינברג מביתו בקיבוץ שומרייה הסמוך ללהבים, בכדי לחבור לחייליו הלוחמים בגבול עזה. כשהגיע לצומת מגן הותקל ע"י מחבלים, השיב אש וחתר למגע בקרב הירואי שבסופו נפל.

שטיינברג היה נחלא"י אמיתי. הוא הגיע לחטיבה בשנת 2000, לגדוד 931, אליו חזר מקורס הקצינים והתקדם במעלה הדרגות עד לתפקיד המג"ד. לאחר שכיהן כקצין ומפקד בשורה של תפקידי לוחמה בצה"ל, חזר במאי 2023 לנח"ל כור מחצבתו, כמפקד החטיבה. "כשחייל מפחד לצאת למשימה, מסבירים לו שהוא חלק מעם ישראל. הדבר הכי הכי גדול שמישהו יכול לעשות זה לשמור על עם ישראל" אמר בתקופת כהונתו כמח"ט. בשבעה באוקטובר, שמחת תורה תשפ"ד, נפל יהונתן שטיינברג בקרב, בשעה שעסק במשימת חייו – לשמור על עם ישראל. יהי זכרו ברוך.

מאז ימי תש"ח והפלמ"ח ועד ימינו היו חיילי הנח"ל לוחמים עשויים ללא חת וחקלאים אוהבי ועובדי אדמה. תרומתם לבנייה והגנת הארץ הזאת יכולים בוודאי למלא עוד עמודים רבים בספר דברי הימים של המדינה. את הנחישות, הדבקות במשימה, הרעות ואחוות הלוחמים הביאו הנח"לאים משדות הקרב אל שדות החיטה של קיבוצי ומושבי הארץ. תרומתם לעיצוב נופי המדינה שאנחנו אוהבים כל כך משמעותית ורחבת יריעה.

בימים אלה, כשנדמה ששום דבר אינו כמו שהיה עוד, יש שיר אחד, שיר הנח"לאים, שמילותיו נדמות כמו תפילה לעתיד טוב יותר:

"הנח"לאים חוזרים הנחלא"ים חוזרים
אל הפרדס והמטע אל הלולים והכרמים…
הנח"לאים חוזרים, הנח"לאים חוזרים
כמו כולם
והחיים חוזרים, והחיים חוזרים
למסלולם"

(מילים: יורם טהרלב)

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

גולני של כולנו: סוד המשיכה של הכומתה החומה

"עקבות הדם של לוחמי חטיבת גולני נמצאים בכל פינה בארץ. הם מאפיינים את דרכה של החטיבה: להיות בכל מקום שם צריך את לוחמי גולני כדי להכריע במערכה, כדי להביא לניצחון, כדי לתת חיים למדינת ישראל." מילותיו של יצחק רבין מתארות את מה שכולנו מרגישים

חיילי גולני יוצרים את שם החטיבה בעצמם. מתוך הספר: "כומתה חומה - סיפורם של לוחמי גולני", ע"מ 122.

כך הכל החל: חקלאים הגנו על אדמתם.

חטיבת גולני הוקמה בפברואר 1948, חודשים מעטים לאחר פרוץ מלחמת העצמאות. היא נקראה על שם ההרים אליהם צפו מקימיה, שהיו אנשי מושבים וקיבוצים מהעמקים שבצפון הארץ. בחודשים הראשונים לקיומה פעלה באופן ספורדי – חייליה היו עוזבים את עבודת יומם לצורך משימה מסוימת שהוטלה על החטיבה וחוזרים בסיומה לעבודה במשק.

חיילי חטיבת גולני במנוחה בזמן אימונים בגליל, 1950. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנות ה-50' השתחררו מגולני רבים מלוחמי תש"ח, ולשורותיה הצטרפו עולים חדשים מערים וממעברות, אנשים שלא הכירו את תנאי הארץ ומנהגיה. העיד על כך מפקד גדוד 'גדעון' (גדוד 13) דאז, רחבעם זאבי (גנדי):

"מצאנו שחיילינו מגיעים מכ-30 מדינות שונות, ומעבר להכנתם לצבא, היה צורך ללמדם עברית – קריאה כתיבה ודיבור". "גולני", כך הוא מספר, "הייתה כור היתוך אמיתי".

גדוד 12 ברגעי מנוחה, 1951. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גולני, למרות השתייכותה הטבעית לצפון, לא פעלה רק שם. כשסיימה את המוטל עליה בגזרתה במלחמת העצמאות – עברה להילחם בדרום הארץ, ותרמה למבצעים צבאיים חשובים, כולל כיבוש העיר אילת.

טופס המברק ההיסטורי בו הודיעו על כיבוש אילת בידי חטיבות הנגב וגולני. מתוך "גולני – ממשפחת לוחמים", ע"מ 38.

את הרוח המיוחדת של גולני אפשר היה להרגיש כבר בסוף שנת 1956, בזמן מבצע קדש. בגדוד 'הבוקעים הראשון' (גדוד 51) היו עולים רבים שעלו ארצה ללא משפחה ולא היה להם לאן לחזור לאחר המלחמה. במסיבת השחרור רבים מהם חלקו את חששותיהם מתוך ידיעה שלחלקם אין בית לחזור אליו, עבודה או משפחה שתתמוך בהם. המג"ד, שלמה אלטון, שמע את דבריהם וקם לשאת דברים:

"אני מודיע לכם, ולא אכפת לי אם זה נוגד את פקודות מטכ"ל, צאו החוצה ונסו לבנות את חייכם. מי שלא יסתדר, פה במחנה יש לכם תמיד בית. גדוד 'הבוקעים הראשון' יקלוט אתכם תמיד".

חייל גולני נח בסיום תרגיל, 1972. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

גם צבע הכומתה של החטיבה, שנקבע ב-1976, ביטא את הקשר של חיילי גולני לאדמת הארץ. החום האדמתי ייצג גם את מקימי החטיבה, את עובדי האדמה שאחזו בטוריה ובנשק כדי לקיים את ישראל הצעירה.

כמה מעשרות הספרים העוסקים בחטיבת גולני השמורים בספרייה הלאומית.

היטיב לתאר את גולני ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, בנאום שנשא בטקס הזיכרון וההתייחדות לחללי החטיבה ב-1989:

"עקבות הדם של לוחמי חטיבת גולני נמצאים בכל פינה בארץ הזאת, ממרומי החרמון ועד שערי אילת ומרחבי סיני. הם מאפיינים את דרכה של החטיבה: להיות בכל מקום, שם צריך את לוחמי גולני כדי להכריע במערכה, כדי להביא לניצחון, כדי לתת חיים למדינת ישראל."

ראש הממשלה יצחק רבין עם מפקד חטיבת גולני אל"מ משה קפלינסקי, מבקר בתרגיל צה"ל ברמת הגולן, 1995. צילום: אופירה יוחנן. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

כזאת הייתה גולני, מיקרוקוסמוס ציוני של המדינה הצעירה – קיבוץ גלויות שחיבר בין צפון ודרום, בין עובדי אדמה ילידי הארץ לעולים חדשים שנחלצו מהתופת באירופה, בין צברים מהערים ובני עולים מעיירות הפיתוח – כולם הרגישו חלק ממשפחת גולני. מפקדיה של גולני הבינו לאורך כל השנים שרוחה של גולני היא זו שמושכת אליה מתגייסים – הרוח המאחדת, המקרבת, שרואה בחטיבה מעבר למקום המכשיר לוחמים לתפקידם, אלא גם יחידה חברתית מלוכדת המחבקת אליה את כל שכבות החברה.

הרוח הזו יכולה להסביר את המשיכה של בני נוער רבים להתגייס דווקא לגולני, עד היום:

"הגיע אליי חייל לקו בגבול הצפוני, קור כלבים, שלג. אחרי שבועיים בא ואמר שרוצה לעזוב, לא מסוגל לשרת בתנאים האלה." סיפר מי שהיה סגן מפקד החטיבה בשנות ה-80'. "אמרתי לו: 'אתה חשוב לי, אין לך תחליף, תישאר. בגולני כל אחד חשוב'. הוא הלך הביתה. חזר. אמר לי: 'כל החיים אף אחד בשום מקום לא בבית לא בבית ספר לא אמר לי שאני חשוב. תמיד הרגשתי מיותר. ובאתי לפה, לגולני, ואתה, סא"ל, אומר לי שאני חשוב. בגלל זה אני אשאר'. והוא נשאר וגם יצא לקורס מ"כים וחזר חניך מצטיין משם." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים", ע"מ 15).

מח"ט גולני, גבי אשכנזי, בטקס של החטיבה, סוף שנות ה-80'. מתוך הספר "גולני שלי", ע"מ 194.

השירות בחטיבה נחרת כחוויה משמעותית לחיילים רבים ששירתו בגולני. הסופר מאיר שלו אף כתב על כך בעיתון "במחנה", כשהגיע לביקור בבסיס סיירת גולני, 20 שנה אחרי שחרורו. הוא נפצע בתאונת אימונים לקראת סיום שירותו בסיירת גולני. בכתיבתו סיכם, בשנינות ובהומור הייחודיים, לו את מה שנשאר חקוק בליבו מאז:

"ג'יפים מייבשים לי את הגרון. אני לא סובל לאכול שימורים מכל סוג. אני שונא כשיורד עלי גשם. אני מוכן לחנוק כל מפקד שמתעלל בחייליו. אני שונא ציידים כי אני מכיר את הרגשה של לחטוף כדור. אני אוהב לטייל עם מפה טופוגראפית ביד."

ולמרות כל ההסתייגויות הנרגנות הללו, שלו לא שכח את שירותו ביחידה:

"הסיירת היתה עולם מלא. היא היתה חברים טובים, היתה התמודדות ומאמץ, היא היתה גם היכרות אמיתית ראשונה עם כאב ועם מוות. של חברים ושל אויבים. השירות בסיירת, נכון לאותם ימי נעורים, היה הדבר הגדול ביותר שאירע לי."

מתוך כתבה של מאיר שלו בעיתון "במחנה", 7.9.1988. "הציוד משופר, אבל הפרצוף של טירון היחידה נשאר זהה. .. אותה תערובת אומללה של גוף כואב ונואש ושל חוסר שינה".

ההיסטוריה המפוארת של גולני זרועה משימות שנראו בלתי אפשריות אך הסתיימו בניצחון שהיה משמעותי ביותר עבור מדינת ישראל: בקרבות תל מוטילה שמצפון לכנרת בשנת 1951 נתקלה יחידת מילואים של גולני בסורים, כאשר הייתה בעיצומם של אימונים. 40 לוחמים נהרגו בקרבות קשים שארכו ימים, ובסופם נהדף הצבא הסורי. במלחמת ששת הימים תקפו כוחות של גולני את מוצב תל-פאחר המבוצר במרומי הגולן. 34 חיילי גולני נהרגו, וביניהם המג"ד הנערץ משה (מוסא) קליין אבל המוצב נכבש על ידי החטיבה החומה. לקראת סיום מלחמת יום כיפור הסתערו כוחות גולני על פסגות החרמון. בקרב קשה וארוך, ולאחר שנסיון ראשון לכבוש את החרמון כשל, הצליחו חיילי החטיבה להעביר את ההר המושלג שחיילי גולני נתנו לו את הכינוי "העיניים של המדינה", לחזקת ישראל. בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, גאוות היחידה ומורשתה של גולני התבססו על האמונה שפיעמה בכל חייל בחטיבה – שהוא מסוגל לכל משימה.

החטיבה וחייליה שילמו מחירים כבדים, אבל שום דבר לא שבר את רוחה של גולני. ההווי המיוחד של החטיבה מחזק את הלוחמים בהתמודדות עם האירועים הקשים.

הלוחמים נעזרו גם בהומור שחור משחור, כדי להתמודד עם הסכנות שלפניהם:

"חלק מהפולקלור שלהם היה לערוך הימורים מי לא יחזור. לפעמים הם היו שרים מעל לראשי 'אל מלא רחמים' ומתכוונים אליי", מספר רביב ניר, מפקד הסיירת. "הבנתי שזו דרך לשחרר פחדים ואפשרתי את זה". (מתוך "טורפי הלילה – סיפורה של סיירת גולני", ע"מ 212).

שיר של חייל גדוד 12 בגולני, איתמר אורן, שלקח חלק בפשיטות בעיר עזה בתחילת שנות ה-70' ונהרג בהמשך במלחמת יום כיפור. מתוך הספר: "גולני – משפחת לוחמים", ע"מ 150.

כ-1450 מלוחמיה של גולני נפלו במהלך שנות קיומה, והם מונצחים באתר הזיכרון בצומת גולני. 71 מהם נהרגו בשבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, בזמן שהם נמצאים בחזית הלחימה ועוצרים כמעט לבדם מתקפות רבות. עוד רבים, רבים מדי, נפלו בלחימה העזה הנמשכת מאז ברצועת עזה. אבל רוחם של לוחמיה לא נופלת, וגאוות היחידה של חייליה מלווה אותם באשר ילכו:

"שאל חייל היכן הוא משרת ויאמר לך: בגדוד זה וזה, הפלוגה זו וזו או בחיל זה וזה; שאל חייל של גולני היכן הוא משרת, ותשובתו תהיה אחת ויחידה: – 'אני מגולני'." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים").

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

 

יורים ושרים חלק ב' – יואב קוטנר על שירי מלחמות יום כיפור, לבנון וחרבות ברזל

איך השתנתה המוסיקה הישראלית אחרי מחדל מלחמת יום כיפור? מדוע ממלחמת לבנון נשארו בעיקר שירי מחאה? ואילו שירים נזכור מהמלחמה שפרצה בעקבות השבת השחורה של אוקטובר 23'?

מלחמת לבנון, 1982. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

האזינו לחלקה השני של השיחה עם יואב קוטנר, על השירים שנכתבו בהשראת מלחמות יום כיפור, לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה והמלחמה בעזה.

 

לחלק הראשון של השיחה

 

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: יואב קוטנר, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי, מרצה, מבקר מוזיקה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות.

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן