שמירת לילה
צבי אייזנמן
.
מיידיש: עופר דינס
(מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש")
משאית צבאית לקחה והורידה אותם בעמדת השמירה: בית סגור ומאוטם, מלא חומר נפץ ואמצעי לחימה אחרים.
כבר היה ערב.
פעם הייתה שם תחנת רכבת. עכשיו הפסים החלידו ולא הובילו עוד לשום מקום. בנייני התחנה, בנויים מאבני בלוק גדולות, מסותתות, היו למעשה חרבים גם הם: ללא גגות, ללא דלתות, ללא זגוגיות לחלונות. החלונות של הקומה התחתונה היו מכוסים בחלקם באבנים ובקרשים. העליונים האפילו בחוריהם הפעורים. דרכם חדרו צוצלות וציפורים פראיות וכהות ועפו סביב, אלה נכנסות פנימה ואלה יוצאות החוצה, והכול ברעש, בחרדת הלילה הקרב.
קירות האבן החיצוניים נותרו על מכונם. בפנים לעומת זאת התפורר הכול ונפל. המרצפות נתלשו ממקומן, הסיד התקלף מהקירות. במקומות שהטיח עוד החזיק מעמד, היה אפשר להבחין בציורי פחם פרימיטיביים של נשים עירומות. היד שרשמה את הציורים טרחה והוסיפה להם באותו הפחם כמה פירושים מפולפלים.
בחלל האפל של החורבות ניצבו שתי מיטות ברזל עם מזרנים מעופשים, ארגז תפוזים ריק שעליו טלפון שדה ולצדו מנורת נפט צבאית.
כך נראה המקום וכך נראו התנאים במקום שבו היה על שני חיילי המילואים – יצחק, יהודי ממרוקו כבן חמישים ומיכאל, בחור מרומניה בן שלושים ומשהו – להשלים את השירות שלהם של עשרים ואחד יום.
הלילה ירד מהר, וצריך היה להזדרז להבעיר את מנורת הנפט ולפרוס לפני היציאה לשמירה את השמיכות הצבאיות על המזרנים המטונפים. ואולם המנורה לא נדלקה. הפתיל נתקע ולא היה אפשר למושכו. הם נאלצו לחפש חתיכת תיל, ובאמצעותו לחלץ את הפתיל.
מיכאל הביא מהפינה צרור עיתונים ישנים, מצהיבים, והצית אותם אחד-אחד בגפרור. לאורו של הנייר הנשרף מצא יצחק חתיכת תיל. במאמץ וטרחה גדולים הוא הצליח למשוך את הפתיל ולהצית איכשהו את המנורה.
לפני שהספיקו לפרוס את השמיכות, החל הטלפון לצלצל. הצלצול הלא צפוי זעזע את האוויר בצרימתו. מיכאל הרים את השפופרת, קול צעיר של אשה שאל:
"אדמה שחורה?!"
מיכאל לא תפס תחילה מה היא שואלת, חשב שזו וודאי טעות וכמעט הניח את השפופרת, אך מיד נזכר כי ״אדמה שחורה״ היא הסיסמה אשר ניתנה להם לפני שנשלחו לכאן מהבסיס. הזדרז והשיב: ״כן, כן! אדמה שחורה!״
"הכול בסדר?״
מיכאל הביט סביב: המנורה האירה בקושי באור קלוש, רוח נכנסה מבעד לדלת החסרה ודרך החורים בחלונות, וסחררה את חתיכות הנייר שהבהבו על רצפת הבטון. האוויר התמלא ריח חרוך ופיסות אפלה רוחפות: יצחק ישב על המיטה וניגב את כתמי הנפט והפיח מעל ידיו בשולי החולצה הצבאית.
״בסדר!״ ענה והצטער שהחיילת מיהרה כל כך להניח את השפופרת.
.
*
.
האוויר מחוץ לבית, אוויר של סוף הקיץ, הלך והצטנן. הצוצלות עדיין המו במחבואן, אך גם הן הלכו והחרישו. רק שלושת האקליפטוסים הישנים אשר עמדו כפופים זה אל זה, לא חדלו מרשרושם השקט והמאופק. מזמן לזמן איבדו עלה, ענף קטן. העלים והענפים התגוללו עם יריעות הפח, עם בולי העץ ועם גרוטאות הברזל שהיו מוטלים סביב הבניינים.
מיכאל הניח את העוזי עם המחסנית לידו, הסיר את נעליו ונשכב לאורך המיטה. רגלי הברזל נאנקו תחת כובד המשא.
יצחק לעומתו לא מיהר לעלות על משכבו. הוא חילץ מתרמילו כמה ביצים קשות, צנצנת עם זיתים ירוקים, חצי פיתה ואיזה בשר מעושן שאשתו נתנה לו כשיצא מהבית. הוא ערך את כל זה על עיתון ובתנועת יד רחבה הזמין את מיכאל לסעודה. למיכאל לא היה כל רצון לאכול והוא הודה לו בחיוך רפה. הוא הצית סיגריה ושאף את העשן עמוקות.
עד השמירה עוד נותרו כמה שעות. אפשר היה לתפוס תנומה, אך השינה לא באה מהר כל כך. קשה היה ללהבה הקטנה של המנורה לשאת את עולו של החושך, והיא החלה להתכופף ברצותה לדעוך.
יצחק אכל בתאווה גדולה. ידיו ושפתיו נצצו מן השומן. גם עיניו נצצו. מששֺבע הוא התעטף בשמיכות ונרדם מיד. מיכאל נותר לפתע פתאום לבדו. הלהבה לא החזיקה מעמד וכבתה. לא רחוק נשמעו קולות חתולים מתקוטטים. בכביש הסמוך חלפו במהירות כמה משוריינים ממשמר הגבול. אורם של פנסי המכוניות האיר לרגע את פניו המזוקנות של הגבר הישן ומיד החשיך החדר שוב.
יצחק החל לנחור. הנחרות באו בהפסקות. פעם חזק יותר, פעם חלש יותר, חדלו רק כדי להתחיל שוב כעבור רגע. יללות החתולים חזרו, אבל עכשיו הגיעו מרחוק.
.
*
.
האפילה בלעה את כל מה שמסביב. מיכאל חשש להיוותר לבדו פנים אל פנים עם החושך, החושך אשר מושך אותו פעם אחר פעם אל אותו לילה אפל בקסרקטין הבלתי מוסק בזמן הגירוש לטרנסניסטריה.
הוא ילד בן חמש ואמו מתרפקת עליו. היא מחממת אותו ומגוננת עליו מפני הקור הנושב מבעד לחרכים ולחורים שבקירות העץ הדקים, ורק את הרעב אין בכוחה לגרש. הפירורים אשר נקנו במחיר החפץ האחרון נאכלו כבר מזמן.
מיקי הקטן לא בוכה עוד. הוא רק מוחה בקול חלש כי בבטנו שוכן חתול קר, שרוצה לאכול. החתול קופץ שם בבטן, הוא חש בו חזק יותר ויותר. הוא לוקח את ידה של אמו ומניח אותה על בטנו. האם קרובה כל כך, ואולם אי אפשר לראות אותה. בינה ובינו שוכן הלילה. רק את דמעותיה הוא חש. הן מרטיבות את פניו, אף כי את בכיה אין הוא שומע.
פתאום זחלה אמא ויצאה מתחת לערימת הסחבות. נראה היה למיקי כי נטשה אותו ולעולם לא תחזור. הוא רצה לצעוק, לקרוא לה, אך לא היה לו כוח לפתוח את פיו. ואולם אמו לא נטשה אותו. היא חזרה, מותשת וקפואה, ודחפה לו משהו לתוך הפה:
"קח, חמוד שלי, ותירדם, ולא תהיה עוד רעב", לחשה באוזנו בקול שונה, כאילו חששה שמישהו ישמע.
מיקי חשב שאמא הביאה לו אוכל ופתח פה רחב, אבל הדבר שדחפה אמו לפיו היה מר כל כך, שלאחר הנגיסה הראשונה ירק מיד הכול. מחמת החשיכה לא הבחינה אמו בכך והגישה לו מנה שנייה, ואולם הוא הסב את ראשו והדף את ידה. אצבעותיה הטילו עליו מורא. הן היו מאובנות וקשות. הוא לא הכירן.
"גם אני בלעתי מזה ועוד מעט אירדם. פתח את הפה, פתח", היא ביקשה ממנו ודמעותיה זלגו וזלגו…
כשקם מיקי משנתו, לא הייתה אמו לידו. הוא לא ראה אותה עוד לעולם. זרים חיבקו אותו ובין ילדים זרים הוא גדל…
.
*
.
מיכאל ירד מהמיטה, רדוף זיכרונות. הוא החל להצית גפרור אחר גפרור. אך ראשי הגפרורים הבוערים לא היה בכוחם להניס, לא את החשיכה ולא את הזיכרונות. אלפי פעמים חזר וראה את מראות הלילה ההוא, אשר שבו ועלו בזיכרונו בגלים, והציפו אותו עד מחנק, עד כאב. על גבי מֵי הזיכרון השחורים צפו בכל פעם פרטים חדשים ובעקשנות קרה סחפו אותו למטה, אל מצולות הייסורים העצמיים.
הנה נזכר הוא בכתונת הלילה שאמא לבשה באותו לילה. זו הייתה שמלה קרועה ומטונפת בעלת שרוול אחד בצבע לא תואם, שאמו תפרה לה, שכן בשמלה (אשר מי מהמגורשים השאיר אחריו בצריף או שכח אותה שם) היה חסר שרוול. הוא זכר את הצבעים: שרוול אחד אפור (כמו השמלה כולה) ואחד כחול (שאותו התקינה האם). הוא זוכר אפילו את צליל קולה של אמא; רק העיניים והפנים לא נחרטו בזיכרונו, וזה עינה אותו יותר מכול.
את הבגד הוא רואה, את הקול הוא שומע, ורק במקום שבו אמור להיות הראש יש תמיד כתם. כתם כהה, וזהו. אל אותו כתם שחור הוא בא בטענות: למה התאבדה ולא אמרה לו דבר, לא שאלה אותו דבר. למה הלכה ממנו, לקחה את תווי פניה והשאירה אותו לבדו.
הוא יודע, אין טעם להרהר בדברים כאלה. הוא היה אז קטן מכדי להבין מה זאת מלחמה, פליטוּת, כפור ורעב. ואף על פי כן היה מתווכח אתה במחשבותיו, מתנצח, תובע תשובה, אך הכתם השחור של פניה נותר בעינו ולא נתן לו שום תשובה.
מאוחר יותר, בקרב האנשים הטובים אשר לקחו אותו וגידלו אותו עם ילדיהם, הוא דחה זמן רב את אהבתה של אמם, פחד מליטופיה, ממבטה. הפחדים הלכו ופגו. בחוג ילדיה למד שוב לצחוק, שוב להשתובב. סוד הלילה ההוא נשאר שמור עמו. מיכאל לא יכול היה ולא היה מעוניין לחלוק אותו עם איש. סבר תמיד כי הוא חי רק בטעות, וביום מן הימים יצטרך לפרוע את החוב הזה.
תחושה זו ליוותה אותו כל השנים, לעיתים יותר ולעיתים פחות. מעולם לא הצליח להשתחרר ממנה לגמרי, אפילו כאשר הגיע לכאן, למדינה שבה הכול חדש ושונה כל כך. ימי המלחמה בחודש יוני שוב העמידו אותו בניסיון: חזר המשחק הישן, משחק של חיים ומוות.
זה היה בשעות הבוקר. השמש זה עלתה והאירה את השמים ואת הארץ. עם הנץ השמש החלו התותחים והמרגמות להרעים. מיכאל חסה עם חיילים אחרים מתחת לשקים מלאי חול. הוא זוכר עוד את הריח החריף של עשן ואבק. רחוק משם, או אולי דווקא קרוב, נפלו פצצות. רחוק או קרוב רעד האוויר. רסיסי פצצות וכדורים עפו מכל עבר וכל חתיכה של ברזל מלוּבן חיפשה את קורבנה. מעופן היה עיוור ועיוורת הייתה בחירתן. אחת מהן פגעה בשק שהגן על מיכאל. מן השק החל לזרום זרזיף של חול. מיכאל נצמד אל השק והאזין לקילוח החול. השק התרוקן לאט והתכווץ.
מיכאל נרעד משמחה שלא הוא אלא השק הוא שנפגע, ושלא דם אלא חול הוא שטפטף…
אבל גם זה כבר שייך לעבר. עכשיו לילה, והוא מרגיש כאן, בתחנה הנטושה עם חומרי הנפץ בבניין האטום, כאילו הגיע לתחנת חייו האחרונה, ובכל רגע עשוי חומר הנפץ להתפוצץ, וגופו יישאר תחת שברי האבנים של מבני התחנה. רק חוט הטלפון הדק עוד קשר אותו לעולם הגדול. מיכאל נמשך אינסטינקטיבית אל הטלפון, כאילו היה מפלטו היחיד…
הוא אחז בשפופרת, סובב בעצבנות את הידית, והאזין מיוזע ולהוט. מן הצד האחר נשמע רק זמזום ארוך. הזמזום צרם באוזניים.
מיכאל עוד עמד זמן רב, ולבסוף, בייאוש, הניח את השפופרת. הוא חש מרומה, עייף ונטוש.
סביב החורבה הזדהרו מאות אורות מיישובי ההר הסמוכים, כאילו מעולם לא ידעו טעם מלחמה…
.
שחר פינסקר (עורך), שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש, בית שלום עליכם והוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2023
.
» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: "אצל יקי", סיפור קצר מתוך "אולמי שושנים" מאת סלין אסייג
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן