כך הכל החל: חקלאים הגנו על אדמתם.
חטיבת גולני הוקמה בפברואר 1948, חודשים מעטים לאחר פרוץ מלחמת העצמאות. היא נקראה על שם ההרים אליהם צפו מקימיה, שהיו אנשי מושבים וקיבוצים מהעמקים שבצפון הארץ. בחודשים הראשונים לקיומה פעלה באופן ספורדי – חייליה היו עוזבים את עבודת יומם לצורך משימה מסוימת שהוטלה על החטיבה וחוזרים בסיומה לעבודה במשק.
בשנות ה-50' השתחררו מגולני רבים מלוחמי תש"ח, ולשורותיה הצטרפו עולים חדשים מערים וממעברות, אנשים שלא הכירו את תנאי הארץ ומנהגיה. העיד על כך מפקד גדוד 'גדעון' (גדוד 13) דאז, רחבעם זאבי (גנדי):
"מצאנו שחיילינו מגיעים מכ-30 מדינות שונות, ומעבר להכנתם לצבא, היה צורך ללמדם עברית – קריאה כתיבה ודיבור". "גולני", כך הוא מספר, "הייתה כור היתוך אמיתי".
גולני, למרות השתייכותה הטבעית לצפון, לא פעלה רק שם. כשסיימה את המוטל עליה בגזרתה במלחמת העצמאות – עברה להילחם בדרום הארץ, ותרמה למבצעים צבאיים חשובים, כולל כיבוש העיר אילת.
את הרוח המיוחדת של גולני אפשר היה להרגיש כבר בסוף שנת 1956, בזמן מבצע קדש. בגדוד 'הבוקעים הראשון' (גדוד 51) היו עולים רבים שעלו ארצה ללא משפחה ולא היה להם לאן לחזור לאחר המלחמה. במסיבת השחרור רבים מהם חלקו את חששותיהם מתוך ידיעה שלחלקם אין בית לחזור אליו, עבודה או משפחה שתתמוך בהם. המג"ד, שלמה אלטון, שמע את דבריהם וקם לשאת דברים:
"אני מודיע לכם, ולא אכפת לי אם זה נוגד את פקודות מטכ"ל, צאו החוצה ונסו לבנות את חייכם. מי שלא יסתדר, פה במחנה יש לכם תמיד בית. גדוד 'הבוקעים הראשון' יקלוט אתכם תמיד".
גם צבע הכומתה של החטיבה, שנקבע ב-1976, ביטא את הקשר של חיילי גולני לאדמת הארץ. החום האדמתי ייצג גם את מקימי החטיבה, את עובדי האדמה שאחזו בטוריה ובנשק כדי לקיים את ישראל הצעירה.
היטיב לתאר את גולני ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, בנאום שנשא בטקס הזיכרון וההתייחדות לחללי החטיבה ב-1989:
"עקבות הדם של לוחמי חטיבת גולני נמצאים בכל פינה בארץ הזאת, ממרומי החרמון ועד שערי אילת ומרחבי סיני. הם מאפיינים את דרכה של החטיבה: להיות בכל מקום, שם צריך את לוחמי גולני כדי להכריע במערכה, כדי להביא לניצחון, כדי לתת חיים למדינת ישראל."
כזאת הייתה גולני, מיקרוקוסמוס ציוני של המדינה הצעירה – קיבוץ גלויות שחיבר בין צפון ודרום, בין עובדי אדמה ילידי הארץ לעולים חדשים שנחלצו מהתופת באירופה, בין צברים מהערים ובני עולים מעיירות הפיתוח – כולם הרגישו חלק ממשפחת גולני. מפקדיה של גולני הבינו לאורך כל השנים שרוחה של גולני היא זו שמושכת אליה מתגייסים – הרוח המאחדת, המקרבת, שרואה בחטיבה מעבר למקום המכשיר לוחמים לתפקידם, אלא גם יחידה חברתית מלוכדת המחבקת אליה את כל שכבות החברה.
הרוח הזו יכולה להסביר את המשיכה של בני נוער רבים להתגייס דווקא לגולני, עד היום:
"הגיע אליי חייל לקו בגבול הצפוני, קור כלבים, שלג. אחרי שבועיים בא ואמר שרוצה לעזוב, לא מסוגל לשרת בתנאים האלה." סיפר מי שהיה סגן מפקד החטיבה בשנות ה-80'. "אמרתי לו: 'אתה חשוב לי, אין לך תחליף, תישאר. בגולני כל אחד חשוב'. הוא הלך הביתה. חזר. אמר לי: 'כל החיים אף אחד בשום מקום לא בבית לא בבית ספר לא אמר לי שאני חשוב. תמיד הרגשתי מיותר. ובאתי לפה, לגולני, ואתה, סא"ל, אומר לי שאני חשוב. בגלל זה אני אשאר'. והוא נשאר וגם יצא לקורס מ"כים וחזר חניך מצטיין משם." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים", ע"מ 15).
השירות בחטיבה נחרת כחוויה משמעותית לחיילים רבים ששירתו בגולני. הסופר מאיר שלו אף כתב על כך בעיתון "במחנה", כשהגיע לביקור בבסיס סיירת גולני, 20 שנה אחרי שחרורו. הוא נפצע בתאונת אימונים לקראת סיום שירותו בסיירת גולני. בכתיבתו סיכם, בשנינות ובהומור הייחודיים, לו את מה שנשאר חקוק בליבו מאז:
"ג'יפים מייבשים לי את הגרון. אני לא סובל לאכול שימורים מכל סוג. אני שונא כשיורד עלי גשם. אני מוכן לחנוק כל מפקד שמתעלל בחייליו. אני שונא ציידים כי אני מכיר את הרגשה של לחטוף כדור. אני אוהב לטייל עם מפה טופוגראפית ביד."
ולמרות כל ההסתייגויות הנרגנות הללו, שלו לא שכח את שירותו ביחידה:
"הסיירת היתה עולם מלא. היא היתה חברים טובים, היתה התמודדות ומאמץ, היא היתה גם היכרות אמיתית ראשונה עם כאב ועם מוות. של חברים ושל אויבים. השירות בסיירת, נכון לאותם ימי נעורים, היה הדבר הגדול ביותר שאירע לי."
ההיסטוריה המפוארת של גולני זרועה משימות שנראו בלתי אפשריות אך הסתיימו בניצחון שהיה משמעותי ביותר עבור מדינת ישראל: בקרבות תל מוטילה שמצפון לכנרת בשנת 1951 נתקלה יחידת מילואים של גולני בסורים, כאשר הייתה בעיצומם של אימונים. 40 לוחמים נהרגו בקרבות קשים שארכו ימים, ובסופם נהדף הצבא הסורי. במלחמת ששת הימים תקפו כוחות של גולני את מוצב תל-פאחר המבוצר במרומי הגולן. 34 חיילי גולני נהרגו, וביניהם המג"ד הנערץ משה (מוסא) קליין אבל המוצב נכבש על ידי החטיבה החומה. לקראת סיום מלחמת יום כיפור הסתערו כוחות גולני על פסגות החרמון. בקרב קשה וארוך, ולאחר שנסיון ראשון לכבוש את החרמון כשל, הצליחו חיילי החטיבה להעביר את ההר המושלג שחיילי גולני נתנו לו את הכינוי "העיניים של המדינה", לחזקת ישראל. בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, גאוות היחידה ומורשתה של גולני התבססו על האמונה שפיעמה בכל חייל בחטיבה – שהוא מסוגל לכל משימה.
החטיבה וחייליה שילמו מחירים כבדים, אבל שום דבר לא שבר את רוחה של גולני. ההווי המיוחד של החטיבה מחזק את הלוחמים בהתמודדות עם האירועים הקשים.
הלוחמים נעזרו גם בהומור שחור משחור, כדי להתמודד עם הסכנות שלפניהם:
"חלק מהפולקלור שלהם היה לערוך הימורים מי לא יחזור. לפעמים הם היו שרים מעל לראשי 'אל מלא רחמים' ומתכוונים אליי", מספר רביב ניר, מפקד הסיירת. "הבנתי שזו דרך לשחרר פחדים ואפשרתי את זה". (מתוך "טורפי הלילה – סיפורה של סיירת גולני", ע"מ 212).
כ-1450 מלוחמיה של גולני נפלו במהלך שנות קיומה, והם מונצחים באתר הזיכרון בצומת גולני. 71 מהם נהרגו בשבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, בזמן שהם נמצאים בחזית הלחימה ועוצרים כמעט לבדם מתקפות רבות. עוד רבים, רבים מדי, נפלו בלחימה העזה הנמשכת מאז ברצועת עזה. אבל רוחם של לוחמיה לא נופלת, וגאוות היחידה של חייליה מלווה אותם באשר ילכו:
"שאל חייל היכן הוא משרת ויאמר לך: בגדוד זה וזה, הפלוגה זו וזו או בחיל זה וזה; שאל חייל של גולני היכן הוא משרת, ותשובתו תהיה אחת ויחידה: – 'אני מגולני'." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים").
לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"
