מודל 2023 | אצל יקי

"בימים שבאו אחר כך הוחמרו תקנות הקורונה ובהמשך הוכרז סגר. מערכת היחסים הזוגית שלי התפוררה כמעט לחלוטין ואילו שני המיצים היו לזוג. יצאתי להליכות ארוכות. העיר היתה ריקה ונראתה עירומה מכל העמדות פניה." סיפור קצר מתוך "אולמי שושנים" מאת סלין אסייג

סימון אדג'שוילי, Hello Darkness, אקריליק על בד, 225X90 ס"מ, 2019

אצל יקי

סלין אסייג

.

המקום נראה כמו פינה נידחת. עברתי שם בדרך כלל אחרי אימון כדורסל, בדרך לביתי בבת ים. בכל פעם ניסיתי להבין אם מדובר בבר או במסעדת פועלים ותהיתי אם יש שם מישהו לדבר איתו את חוויית היום, כי מי שהיתה בת הזוג שלי ביקשה שלא אבוא אליה אחרי אימון.

יום אחד קצת לפני שהתחיל עידן הקורונה, אחרי עוד אימון כדורסל, כשמערכת היחסים הזאת כבר נסקה לתחתית, עצרתי מול המקום.

היו שם שלושה אנשים שישבו על כיסאות בר גבוהים. גבר גבוה ונאה שנראה מבוגר ממני בעשור, יחד איתו או נכון יותר מסביבו היתה בחורה שנראתה כבת שלושים וחמש. ואיתם ישב גבר נוסף – מי שהתברר אחר כך שהוא – יקי – בעל המקום. הם שתו בירות.

הבחורה היתה בהירה והגבר הגבוה היה כהה עור. אלמלא ההבדל הבולט בצבע עורם אפשר היה לחשוב שהיא בתו. יצאתי מהמכונית והתקדמתי לעבר אחד הכיסאות. בעל המקום לא הפסיק לחייך ואמר מה את באה לשבת כאן וצחק צחוק מתגלגל. הגבר הגבוה הרכיב משקפי שמש אליפטיים כהים, למרות שהיתה כבר חשיכה. המשקפיים היו אטומים כמו משקפי ליקוי חמה. היא והוא כינו זה את זה מיצי ולא כל כך ברור היה אם הם מאוהבים או מתחילים להתאהב.

הם התעניינו בעיסוקי ובמדי המשחק שלי. באותו זמן חשבתי ששני הגברים האלה שותפים בבעלות על המקום, אולי בגלל ההתנהגות האדנותית של המבוגר הכהה.

אף אחד מן העוברים ברחוב לא עצר והיה נראה כאילו המקום מיועד רק להם.

שתיתי בירה שילמתי והלכתי. אחרי כמה ימים עברתי שם שוב וראיתי שאותם שלושה נמצאים ונוספו עוד שני אנשים. חניתי וישבתי איתם. הם שמחו לקראתי ושמחתי שזכרו אותי. המבוגר הכהה ניסה להרשים אותי ואת האחרים בידיעותיו. כששאלתי אותו לשמו הוא אמר: את תקראי לי אליקו. לא ידעתי אם זה מתוך חיבה או סלידה. אחרי כמה ימים כשהגעתי שוב המקום היה הומה. שמעתי שחלק מהאנשים קוראים לאליקו מושיקו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שיש לו כמה זהויות. שאלתי למה הכוונה והוא הסיר את המשקפיים, הביט בי ברצינות ואמר אני מבקש לא לשאול יותר מדי שאלות. דמיינתי שהוא קשור לגורמים עברייניים ושהנה לראשונה בחיי וסוף־סוף אני ממש קרובה לדבר מה פלילי. בימים שבאו אחר כך הוחמרו תקנות הקורונה ובהמשך הוכרז סגר. מערכת היחסים הזוגית שלי התפוררה כמעט לחלוטין ואילו שני המיצים היו לזוג. יצאתי להליכות ארוכות. העיר היתה ריקה ונראתה עירומה מכל העמדות פניה. ברחובות שוטטו רק ההומלסים והמכורים. באחת ההליכות הגעתי עד למקום של יקי. הדלת היתה סגורה.

ידעתי שיקי גר שם. מעל לבר היתה קומת גלריה ובה ספה נפתחת, מקלחת ושירותים. דפקתי והוא פתח. בפנים היו אנשים נוספים. ישבנו בצפיפות ויקי קרא לנו מתוך "עפיפונים" של רומן גארי. היו כמה ספרים שהוא קרא שוב ושוב וידע לדקלם חלקים מהם.

אחר כך הגיעה הקריסה הסופית של מערכת היחסים שהיתה לי ובאתי יותר ויותר למקום הנידח ההוא שבגלל הקורונה כמו יתר בתי העסק היה סגור, אבל רק באופן רשמי. יקי נהג לשלוח אסמסים למספר מוגבל של אנשים שהורשו לבוא. כל פעם קבוצה אחרת. אבל שני המיצים ואני וגם בחורה, ששמה נועה, אבל קראנו לה האלוהית כי היא היתה יפה באופן יוצא דופן והיה לה ריח משכר, היינו קבועים. והיה זמן שהגעתי לשם כמעט בכל יום.

.

ישבנו צפופים בתוך חדר קטן. שמונה ולפעמים עשרה אנשים. בלי מוזיקה, אבל מדי פעם בשעה מאוחרת היינו מקשיבים בווליום נמוך למוזיקה מתוך האייפד של יקי. דיברנו עישנו ושתינו. היו שם מדריכת יוגה ובחור שעשה פעם סרט אחד ותהילתו על אדיו ומפעם לפעם הגיע יותר ויותר שיכור מסומם מוזנח ומלוכלך עד שלא הגיע כלל, והיה גם בחור שעושה מוזיקה לתוכניות טלוויזיה, גננת, גרפיקאית, אדריכל, עורך דין צעיר ורך בשר, נהג מונית, דייג, גבר אוסטרלי שחשבתי שנראה כמו איוון דמיאניוק אבל חייכן נצחי שבא לקבור את אמו ונתקע כאן בקורונה, והיה גם מהנדס מכונות רוסי, איש הייטק, עורכת וידיאו ערבייה, אליקו ומיצי. התברר שאליקו הוא עורך דין. סיפרו עליו שבעברו חצה לא פעם את הקווים.

.

כדי לא לאבד כליל את פרנסתו, יקי עבד בחברת שליחויות. הוא לא היה צעיר וגם מעשן כבד וחשבתי שבוודאי ממש קשה לו לעלות ולרדת בבנייני העיר נטולי המעליות.

.

הם לא ידעו כמה החברה שלהם תמכה בי. זה היה זמן של אבל. היו ביניהם אחדים שלא ידעו עלי כלום עוד הרבה חודשים אחר כך. השילוב בין השתייה וחברתם היה מושלם לאובדן הכפול שהיה לי. אבי מת יומיים אחרי הפרידה ההיא.

אחר כך הבנתי שהמוות שלו אפשר במידה מסוימת את הפרידה. הסמיכות לפרידה הבליטה איזה רוע שיכולתי עד אז להתעלם ממנו והבדידות שנגזרה על אמי העניקה לי כוח.

.

בימים ששתיתי הרבה השארתי שם את המכונית שלי וחזרתי הביתה ברגל, בקורקינט חשמלי, באוטובוס או במונית. אהבתי את תחושת האיבוד והשכרות. נרדמתי לא פעם באוטובוסים ובמוניות ועליתי את ארבע הקומות עד לביתי בקושי רב, מתנשפת ומקווה שאף אחד לא קלט את מצבי ועקב אחרי וגם שאף אחד מהשכנים לא שם לב אלי. קרה שגבר שהזדמן לבר יצא אחרי בקטנוע או במכונית והציע טרמפ. תמיד סירבתי. לשמחתי כל הדיירים בבניין שאני גרה בו מבוגרים ובקומה שלי גרות עוד שתי נשים והדירה הרביעית ריקה. כשאני מגיעה לקומה שלנו אני מרגישה בטוחה. היה מקרה שנהג מונית הציע לעזור לי לעלות ואחר כך שלח לי אסמסים. איימתי עליו והוא הפסיק.

הכרתי את העולם של כל אחת ואחד מבאי המקום והתעניינתי בהם. אהבתי אותם. את השמחה והעצב שלהם. את הדרכים שלהם שהיתה בהן כנות ואת המרחב שהם נתנו לי ולכל אחד מהבאים למקום.

יקי הצחיק אותי. הוא היה נגר ואיש אלומיניום, תסריטאי וסופר וכל פעם המציא לעצמו פרויקט אחר. באחד הימים הוא הביא אינסוף תמונות ישנות ממוסגרות, שפינה מבית הוריו וערך מכירה פומבית. כשישבנו בחדר הצפוף מדי פעם נפלה אחת התמונות והוא היה קופץ ואומר זהירות שהיא שלא תיקרע, זאת תמונה מכורה. אף אחד לא באמת רכש את התמונות. ככל שהזמן חלף והפרויקטים שלו התרבו, המקום נעשה עמוס בחפצים שונים, שהלכו וסגרו על המרחב הפנימי והותירו רק מעברים צרים ביניהם. בסוף אפשר היה ללכת בין החפצים רק בהליכת סרטן וגם אז נתקלת נפצעת נשרטת הפלת או נפלו עליך דברים.

אבל הכניסה הזאת הצרה אל החדר הפנימי הנסתר שנתנה הרגשה של מבוך נתנה גם תחושה של מחסה.

ביום שנגמרו הסגרים הגענו כולנו בבוקר ורוקנו יחד איתו את הכול. הרוב נזרק לפח אשפה ירוק גדול בקרבת מקום.

את מיצי, שפיתחה רגשות אובססיביים לאליקו ומפעם לפעם הגיעה יותר ויותר שיכורה וכועסת עד שהפסיקה לבוא, החליפה מיכל ואחריה אורטל ואחריה שרית ועירית וגל. כל אחת מהן הדירה רגליה מהמקום אחרי הפרידה מאליקו.

אחרי הסגרים יקי שכר דירה בקרבת מקום. אחרי הסגרים גם החלו להגיע אנשים שנהגו לשבת שם לפני עידן הקורונה. כך הכרתי את כריסטינה ואת ח'מיס.

ח'מיס נולד בג'נין ומגיל צעיר גר ועבד בתל אביב. הוא נהג להפגין את זהותו ונהנה מחיבוק של כולם. כמעט כולם. הוא שנא את אליקו ואליקו שנא אותו, כי במשך שנים התקיימה ביניהם יריבות על ליבותיהן וגופיהן של הבחורות התל אביביות או כמו שאליקו אמר לי שהם קוראים להן זונות קוק. נשים צעירות ולא כל כך צעירות שמוכרות את עצמן בשביל כמה שורות.

לאליקו וח'מיס היו דרכים אחרות. בזכות מבטא ערבי ופטאייר מג'נין ח'מיס קיבל הכול.

ואליקו נהג להזמין את הבחורות, לשלם על השתייה והאוכל שלהן ערב־ערב וכך נתונה לו האפשרות.

.

אותי שני הגברים האלה לא חיבבו, אולי בגלל שכבר בפעם הראשונה שהם הציעו לי דבר מה סירבתי ולכן הם נטו להתרחק ממני. ח'מיס אף הגדיל לעשות וכאשר עבר עם המונית שלו וראה אותי בבר המשיך הלאה. אבל הם לא ממש עניינו אותי, רק כריסטינה עניינה אותי. היא נראתה כמו נסיכה רוסייה, בת של צאר מהמאה ה־19. היא לבשה תמיד חליפות עור צהוב, זהב ותחרה על גוף רזה מרעב. היא הגיעה לארץ לפני כשתים־עשרה שנה עם בנה שממש באותו זמן סיים את שירותו הצבאי ונסע לאוקראינה. בעבר היא היתה נשואה לאוליגרך שהמשיך לממן אותה אחרי גירושיהם. היה בה משהו אצילי, ישיבה זקופה מאוד ושקטה והיא תמיד הזמינה אוכל ויין אדום ושוחחה עם כולם באנגלית ועם מי שאפשר ברוסית, למרות שידעה והבינה עברית.

אחר כך הבנתי שמצבה הכלכלי לא באמת טוב ושהסלט שאכלה בערב היה הדבר היחיד והיין ששתתה היה מבקבוק שהביאה איתה ושעלותו היתה כמו כוס אחת. יקי אפשר זאת רק לה. גם דיור היה תמיד בעיה והיא נדדה בין דירות עם מעט חפציה. מתישהו ביקשה לבוא לגור אצלי.

אף פעם לא ראיתי אותה מחבקת את ח'מיס גם לא את אליקו. בשלושת אלה היה זעם שריתק אותי.

ח'מיס היה גלוי ומשוחרר, הוא דיבר בקול רם ומלא ביטחון ונהג לזרוק קלישאות פוליטיות עוקצניות כלפי היושבים ובעיקר כלפי אליקו.

אליקו, לכאורה המזרחי שצמח בפריפריה, והתגאה שניצח את השיטה. עורך דין מצליח שחי חיי הוללות כמו ח'מיס וכמוהו מזיין צעירות תל אביביות אשכנזיות. אבל בלבו ידע שלאמץ את השיטה שאתה מבקש לנצח, זה הפסד ידוע מראש. זאת הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניו.

לכריסטינה היו התפרצויות. אף פעם זה לא קרה בנוכחותי, אבל הבנתי שהיא רבה שם עם הבנות. פעם אף זרקה כוס על אחת מהן. עם הזמן מקומה התעצב והתייצב. גם באופן פיזי, היא ישבה על כיסא גבוה עם משענת ולא על כיסא בר כמו כולם. זה היה המקום שלה וכולם פינו אותו כשהגיעה, מבלי שביקשה.

.

הרבה זמן הרגשתי שהם קרובים אלי יותר מכל מי שהיו עבורי אי־פעם חברים ומשפחה. רציתי שזה יישמר אבל ידעתי שזה בלתי־אפשרי. למרות שהיה גרעין מצומצם שלא השתנה ראיתי כיצד תחלופת האנשים משנה את פני המקום. אהבתי את הערבים שהיו שם הרבה אנשים וגם את אלה שהיו מעטים.

היו לי שיחות ארוכות עם יקי. בימים שנשארתי מאוחר הוא היה סוגר את המקום, וכל מי שנשאר נכנס פנימה לרקוד, וכמו בימי הקורונה הוא היה קורא בספרים והיינו מדברים עליהם ושותים עד לשעות הקטנות.

פעם היתה לנו שיחה על הקיום. שיחת שיכורים מצחיקה שבה הגענו למסקנה שאנחנו משחק של מישהו, או אווטרים של ישויות אחרות ויקי אמר שבטח מי שהמציא אותנו רואה איך שאנחנו אוהבים, מתרגשים.

לא פעם עלו בי מחשבות עליה ועל מערכת היחסים ההיא. באותה שיחה עם יקי חשבתי שאצלה נחסכו כמה רגשות ואכפתיות לזולת. וחשבתי כמה אכזרי אותו אחד, אם קיים, שהמציא את כל הכאב הזה.

יקי אהב את החיים שלו ואת עצמו.

.

מתישהו הוא התחיל בטיפולי לייזר להורדת שיער, הוא אמר שתמיד שנא את השיער על הגוף ואהב להראות את גופו החלק בכל הזדמנות, קראנו לו הדולפין. הוא היה מאושר. עד לאותו ערב.

זה היה מעט אחרי שהיו שני פיגועים ברצף. ח'מיס לא הגיע אחריהם במשך תקופה ממושכת ובדיחות רצו על חשבונו. כולם ידעו שהוא יופיע מתישהו, כפי שקרה בעבר.

.

כמה ימים לפני ליל הסדר כריסטינה שאלה אותי איפה אהיה בחג. אמרתי שאצל בתי ושאלתי אותה איפה היא תהיה. היא אמרה שהשנה אין לה מקום. הצעתי לה שתצטרף אלי. היא הסתכלה עלי בפליאה ושאלה באמת? אמרתי שכן, שאנחנו מעט אנשים ובשמחה רבה, תמיד יש יותר אוכל מכפי שמסוגלים לאכול ושנדאג לה לכיסא, אמרתי בחיוך. יום לפני החג היא בדקה איתי שההזמנה בתוקף וגם מסרתי לה את הכתובת.

בערב החג היא כתבה לי שהיא לא מרגישה טוב ושלא תגיע. אחרי אותו יום לא ראיתי אותה במשך כשבועיים וכשנפגשנו ושאלתי מה קרה, היא ענתה שהכול בסדר ושהיא רק קצת עסוקה. ואז היא הגיעה ערב אחד והיא לא נכנסה לשבת על הכיסא שלה ועמדה בחוץ והסתכלה לכיוונו של אליקו. היא היתה נסערת, ראיתי שהיא בוכה. נועה ניגשה אליה וניסתה לדבר איתה, אבל כריסטינה הניחה יד על פיה כמו מבקשת לא לדבר ורק המשיכה לבכות ולהסתכל לכיוונו של אליקו. אליקו התכתב בקדחתנות בטלפון שלו והתעלם ממנה, אבל יכולתי לראות שהוא מתוח, ושאם היה יכול לברוח היה עושה זאת, אלא שאותם כוחות שתמיד הניעו את התגובות שלו מנעו ממנו, באותו רגע, להגיב.

כריסטינה הלכה מעט אחר כך וגם האחרים, וגם אליקו וגם אני.

יקי סיפר לי פעם שהוא היה חבר של אסי דיין. לא בדיוק חבר, אמר, יותר נושא כלים. הוא העריץ אותו ותמיד רצה שיהיה לו בר עם אנשים קבועים כמו בסרט "החיים על פי אגפא".

אני חשבתי שהדמויות שמגיעות למקום שלו פחות סטריאוטיפיות מן הדמויות בסרט וכמו תמיד המציאות מרתקת יותר.

לפעמים כשהבר היה מלא באנשים הייתי רואה אותו מתרחק ומסתכל על כולם ומחייך מאושר. אבל היה גם ברור שיום אחד משהו יקרה.

.

יום למחרת ל"ג בעומר כתבה לי נועה שהמקום של יקי נהרס וגם שקרה אסון.

מישהו ניפץ את כל החלונות, שבר את כל הכוסות ובקבוקי השתייה והעלה באש את כיסאות הבר.

 הם לא ידעו שיקי התקין מצלמה.

בסרט שבמצלמה ראו את כריסטינה וח'מיס מגיעים בארבע לפנות בוקר. הם עמדו בפינת הרחוב. אליקו נמצא שם לרגע ונעלם. אחר כך רואים את ההרס, את ח'מיס יוצא ואת אליקו נכנס. אף אחד לא יודע מה היתה הסיבה שהוא נכנס. הוא לא יצא כשהמקום עלה באש.

.

.

סלין אסייג, "אולמי שושנים", ידיעות ספרים, 2023

.

במדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך הספר ״לא ממואר״ מאת מוטי פוגל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מיניות גברית חדשה

״השירים מתרחשים בבשר, בבטן ההריונית, בבסיס הצבאי, בחניון או במחסן הבית.״ נצר לאו על ״בטן אלפא״ מאת טינו מושקוביץ

מרב קמל וחליל בלבין, The Investigator, בד ועץ, 25X31X42 ס"מ, 2018

אלפא ביתא – בטן אלפא: על ״בטן אלפא״ מאת טינו מושקוביץ

נצר לאו

.

בטן אלפא, ספרו השלישי של טינו מושקוביץ הוא ספר שקול ומחורז, הכולל שתי פואמות ארוכות, שני מקבצי שירים ושלושה שירים בודדים בסופו. נושאי הפואמות הם ההיריון של טל, אשת המשורר ("בטן אלפא") וחוויות מהשירות הצבאי ("מטכ"לי"). המקבצים בהמשך עוסקים בחיי השגרה הישראלית ("בוקר אחד") ובגידול הילדים ("מוזר עם ילדים"). ככלל, אפשר לומר שבטן אלפא מגיש לקורא תמצית מזוקקת של ההווי הגברי ישראלי: חייל, בן זוג, אב ואדם.

הכוח של שירי הספר טמון בכך שהם בנויים מחומריה של המציאות. לכלוך, חום ובלגן בבית. מכשירי חשמל, מרחבים קונקרטיים (רחוב, בונקר, מטבח) ותיאורי מיניות ישירים וגלויים. בכך הוא ממשיך מבחינה תמטית את ספרו הקודם של מושקוביץ 400 עוף. הקשר בין המציאות והשירה הוא קשר סימביוטי. כשם שהשירה בנויה מחומרי המציאות, תפיסת המציאות נבנית דרך החומרים של השפה. המילים על צליליהן ואותיותיהן הן שמעצבות את המרחב סביב המשורר וחוויותיו. כך נוצר מעגל שבו המציאות מפגישה את השירה עם מרחב החיים הגשמי, והשירה מגביהה את הקיום היומיומי למישור מטאפיזי שנוצר בלשון.

.

1. בטן
בטן אלפא הוא קודם כול דימוי לבטן ההריונית המלאה ורבת־ההוד, או כדברי המשורר בשיר "בטן רבתא", "בֶּטֶן חַיִל בֶּטֶן רַבְּתָא / עִם מַטְמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה / וּמַטְּמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַטָּה" (עמ' 15) אבל חוץ מדימוי לבטן הריונית, בטן אלפא הוא גם האלפא־ביתא, כלומר אותיות הא'־ב'. הקישור בין הבטן ההרה לחומרי הבניין הבסיסיים של השפה מציע צורה מרעננת לחיבור השחוק בין לידה של תינוק ללידה שפתית־שירית. אותו השיר פותח בכך ש"בֶּטֶן לָנוּ שְׁנֵינוּ בֶּטֶן / רַק אֶצְלִי הִיא בֶּטֶן בֵּטָּא ־ / סְתָם קְרוּם עוֹר עִם חֹר בָּאֶמְצַע" (15). גם למשורר יש בטן אבל זו בטן שונה. התיאור של קרום עור עם חור באמצע יכול להתאים גם לתיאורה של האות ב'. הבטן היולדת של המשורר היא האות. המשורר שואף לקיום הממשי של הבטן, הבטן שלו היא בטן לשונית ואילו הבטן ההרה היא: "[…] מְלֵאַת חָלָב וׇחֵלֶב / וְנוֹזְלֵי שָׁפִיר בְּשֶׁפַע / שֶׁפּוֹרְצִים מִמֵּך בְּשֶׁטֶף / זַלְעָפוֹת שֶׁל נֶסֶךְ נֶצַח / שֶׁצֶף שֶׁל מַמָּשׁ וְגֶשֶׁם" (בטן, 9). "גשם" הזלעפות של נוזלי השפיר הוא גם גשמיותה של הבטן. זוהי בטן ממשית, קיימת, עור גידים ועצמות, ולא בטן מושגית־פואטית.

אחת מפנינות הספר היא ההקדמה "אל הקורא.ת", שם מודיע לנו המשורר בקריצת עין שלפנינו "ספר תיעודי. כל מילה בו אמת. כל המתואר בו קרה במציאות" (עמ' 5). המשורר מלגלג על הדרישה להפריד את הביוגרפי והריאלי מהקריאה בטקסט הספרותי, ומודה בכך שהשירים מתרחשים "במרחב הספרותי / הריאלי / הספרותי" (עמ' 5), ובכך מטשטשים את הגבולות בין אמת לבדיון. העיסוק הנלוז בניסיון לדלות רכילות מבין שורות השיר מקבל פה אישור פרודי. דווקא בגלל שהמשורר מודה באמת התיעודית הוא שומט את הקרקע תחת עיסוק כזה. עם זאת, ההודאה גם ממנפת את כוחם של השירים כחומרים ריאליים היכולים לפעול פעולה במציאות. המילה "להפך" בסיום הפסקה יכולה להיקרא כהופכת את הפסקה כולה; דבר לא קרה באמת, והמשורר יוצר בשיריו את המציאות ממש כשם שהוא יוצר את שירתו.

.

2. גבר
ערעור הסדרים הוא מוטיב חוזר בשירי הספר. בשיר "ט. טיריסיאס" המשורר מזהה עצמו בדמות הנביא (ט. בשביל טינו), שהחליף את מיניותו מגבר לאישה לפי המיתוס: "הַבֵּיצִים שֶׁלִּי הוֹדִיעוּ לִי הַבֹּקֶר / […] הֵן גָּמְרוּ לְהִתְכַּוֵּץ וְאָז הוֹדִיעוּ: / הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּאֵזוֹר הַחַיִץ / בֵּין הַנְּקָבִים מִשַּׁשְׁנוּ שָׁמָּה / פֹּת שֶׁהֻטְלְאָה וְקַו הַתֶּפֶר / הִצְטַמֵּחַ לְמֵעֵין אַנְדַּרְטָה" (13). כך גם בשיר "הקדש הנהנה", שם המשורר "נָכוֹן לְהִפָּלַח / חָלָק לְהִנָּקֵב – לִהְיוֹת לְנֶקֶב לַח" (12). המיניות של בני הזוג, המוצגת לפרטיה, לא משמרת את התפקידים המסורתיים אלא מייצרת חילופי תפקיד. הגבר נחדר והאישה חודרת, המשורר מבקש מאשתו: "דְּפְקִי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁדּוֹפְקִים בְּפַטִּישׁ / עֲשִׂי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה" (זין עם גבר, 11).

מוצעת כאן מיניות גברית חדשה, מיניות שוויונית, כזו שאינה מגוננת על האישה או מנכסת אותה אלא נקייה ממשחקי כוח ונכונה לחיי שותפות זוגית. עם זאת, המשורר מבקש הכרה בגבריותו ובתפקידו, שעלולים להיאבד בזוגיות כזו. כך בשיר "בתפקיד" המשורר מחפש חניה כשאשתו ההרה מחכה בבוץ: "צָרִיךְ בְּגוּפִיָּה לָרוּץ / עִם כָּל הַשְׁעָרוֹת בַּחוּץ / נָכוֹן לִזְרֹק אֵיזֶה כִּסֵּא / וְלַעֲשׂוֹת מִבְטָא רוּסִי / לִצְרֹחַ עָאלֶק עַרְסׇוׇאת / לִכְבֹּשׁ לָךְ אַכְּבַּר חֲנָיָה" (עמ' 16) המשורר לוקח את תפקידו של הגבר ה"כובש" שיודע לנהוג היטב ולמצוא חניה בתל־אביב, המשתמש בגבריותו המוחצנת בשביל לדאוג לתאו המשפחתי.

גם הפואמה "מטכ"לי" ממשיכה בעיצוב הדובר הגברי המורכב. היא משמרת את אופיו המיני של החייל שמכריז: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מָשָׁ"קִית / בַּת רַעֲנָנָה רַבָּתִי" (לובלו תות, 28), אבל מייד באותו השיר מוגבה דימוי המש"קית ל"אוֹפֶלְיָה וּבֵּאַטְרִיצֶ'ה / מָדוֹנָה שֶׁל לוֹבֶּלוֹ תּוּת" (29). התשוקה המינית של החייל הופכת לתשוקה מופשטת לדמויות נשים ספרותיות. החיבור האבסורדי בינן לבין שפתון הלובלו של המש"קית מייצר חיבור של הספרותי והריאלי. החייל המשורר מעניק חשיבות זהה למש"קית ולדמויותיהן של הנשים הספרותיות הנערצות עליו.

אותו חייל גם שומר בבונקר "וְהוּא בּוֹדֵד כִּי רַק בַּבּוּדְקֶה / מַכִּיר טִירוֹן אֶת בְּדִידוּתוֹ" (32). הבדידות ומרחבי המחשבה שנוצרים בזמני השמירה הארוכים בבונקר המרוחק הם מרחבים ספרותיים, בועות של רוחניות בשעמום והתסכול מנת חלקו של הטירון. בשיר "בטונדה" מוצג הפער בין המשורר כטירון משכיל ומהורהר שלא מצליח לקבל את עול המשמעת הצבאית, לבין מפקדו שהוא "עִלֵּג־עִלֵּג, אֲבָל פוֹרְמָאלִי / צוֹעֵק־צוֹעֵק, אֲבָל מֵבִין" (27).

הפתרון של הטירון מופיע בצורתה של "מילת הקסם מטכ"לי": "בַּחֲלוֹמִי פִּתְאוֹם הוֹפִיעָה / מִלַּת הַקֶּסֶם מטכ"לי / הוֹפִיעָה וּמִיָּד הִפְעִילָה / אֶת הַמְּצִיאוּת הַחֲלוּמָה" (עמ' 30). המילה "מטכ"לי" קסומה במובן הרוחני כמילה המפעילה אצל הטירון־המשורר את עולמות החלום והדמיון ומאפשרת לו בריחה מחשבתית מהריאליזם העגום של שירותו הצבאי. גם במובן הקונקרטי למילה מטכ"לי כוח קסום כמילה שיש בכוחה לשנות את המציאות ולאלץ את המפקד להגביל את סמכותו לפי הכלל המט"כלי. כוחה הגשמי של המילה כמחוללת את המציאות מקבל פה ביטוי ממשי ספציפי בדמותה של מילת הקסם "מטכ"לי".

.

3. אבא
ביטוי נוסף לחיבור בין המציאות והשפה נוצר בשירי הקובץ "מוזר עם ילדים". השפה של הילדים בונה את העולם מנקודת מבטם והמשורר־האב מזהה זאת מבעד עיני ילדיו. כך בשיר "3.5, מקראה": "דּוֹדִים – שְׂנוּאִים כַּחֹק / דּוֹדוֹת – שְׁמֵנוֹת לָרֹב / דּוֹדוֹת – בְּשׁוּמוֹת מְאוֹד / וְסַבָּא – סַבָּא מֵת" (69) היחס הבוטה של הילדים לדודים ולדודות והריח הנתפס בזיכרון, מצטרפים לפשטות האדישה של אפיון הסב כמת. גם בשיר ״0״ העולם מנקודת המבט הילדית הוא "עוֹלָם שָׁלֵם בְּגֹבַהּ מֶטֶר / פְּעִימָה וָחֵצִי מֵהַקַּרְקַע / הָרֵיחוֹת שָׁם מְרִיחִים פִּי מֵאָה / וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עוֹבְדוֹת כְּמוֹ קֶסֶם" (75). שוב הריח דומיננטי בחוויית הילד, והמשורר נזכר בכוחה של המחשבה בייצור המציאות בעולם הילדות. המחשבה "עובדת" עבור הילד, וכך "הוּא מֵבִין יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמְּסַפֶּרֶת / לָאָזְנַיִם הַלָּשׁוֹן הַמְּדֻבֶּרֶת" (75), עולם הדמיון מביע מעבר למילים. חווית ההורה היא חוויה מוזרה כיוון שהוא מנסה להזדהות עם הילד אבל תופס את המציאות מנקודת מבטו. עבורו "יֵשׁ הַרְבֵּה הַרְפַּתְקָה בְּמִשְׂחָק עִם הַיֶּלֶד / כְּמוֹ פֶּצַע בַּבֶּרֶךְ / אוֹ בֶּלֶט בַּמֵּצַח" (שיר 100, 73). מה שהרפתקני לילד כואב ופוצע את ההורה.

שירי הקובץ ממוספרים בלא סדר, קופצים מ־11 ל־100 ומ־42 ל־3.5. הערעור על הסדר הטבעי הוא חלק מערעור המשוואות והדיכוטומיות המחלקות בין המציאותי והספרותי, המופשט והריאלי, השירי והיומיומי. האוסף "מוזר עם ילדים # (מהפח)", מעין אוסף משפטים משולחן העבודה של המשורר, שובר את ההפרדות האלו. בין המשפטים מופיעים רגעים מצוינים כמו, "רע וזבובים, חם וחלון" (עמ' 76), תמצות של הווי קיצי ישראלי, אולי בחופשה בצפון. וכמו, "סבתא מתה במציאות, לא בשואה" (עמ' 77). משפט שממחיש שוב את המתח שבין המושג המופשט (שואה) לבין המציאות הגשמית.

שירי בטן אלפא מגשרים על המתח הזה בדיוק. השירים מתרחשים בחומרי השפה, באל״ף בי״ת, בצלילי המילים, במשקל ובחריזה, אבל בדיוק לפיכך הם מתרחשים בבשר, בבטן ההריונית, בבסיס הצבאי, בחניון או במחסן הבית. המשורר מבקש לתת לשירה משמעות בחיי היומיום. השירה השקולה והמחורזת, שעוסקת בדברים מוחשיים, קוראת תיגר על הניסיון לנתק רוחני וגשמי. "צָרִיךְ לָשִׂים דְּבָרִים בְּתוֹךְ הַגּוּף" (דברים בגוף, 46) אומר המשורר. הדברים, הרעיונות, צריכים לקבל ביטוי קונקרטי בשגרת החיים. שירי הספר מחפשים את הדרך לשים דברים בגוף. לזהות את הקו השווה של השפה, את נקודת שיווי המשקל בין הציני לרומנטי, בין הקלאסי לעכשווי, בין השוויץ הוירטואוזי לכנות פשוטה וישירה, וכך לייצר מציאות מחומרי השפה ולכתוב שירה שבכוחה להשפיע על החיים.

.

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומבקר ירושלמי. בוגר בית הספר לאומנויות המילה ומפיק אמנותי ב"מקום לשירה". יצירותיו פורסמו בכתבי עת ועיתונים שונים, ובהם גם בגיליון 87 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר ביכורים.

.

טינו מושקוביץ, בטן אלפא, ברחש, 2022

 

במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ״הודו״ מאת חביבה פדיה


לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | לראות טוב יותר דרך השירה

שחר־מריו מרדכי החל לכתוב את ספרו ״עבור את הלילה בלוע האש״ כדי להכיר ולעבד את סיפורו של אביו, שנפצע קשה במלחמת ששת הימים. בשיחה עם דפנה לוי הוא מספר על האופן שבו הכתיבה האישית אפשרה לו לראות בבירור את סבלם של אחרים

ספר השירים ״עבור את הלילה בלוע האש״ מאת שחר־מריו מרדכי זיכה אותו לאחרונה בפרס זלדה. המשוררת זלדה והנגמ״ש המכונה כך (ללא שום קשר למשוררת) משמשים עוגנים משמעותיים בספר, שנולד מתוך ניסיון להבין את אביו ואת האופן שבו הפציעה שינתה את גופו, חלומותיו וחייו, אבל נהפך ליצירת מחאה רחבה הרבה יותר.

 

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"שבחי מעוז": חנוכיית הפגזים של נעמי שמר

"אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי" – כשנעמי שמר כתבה את מילות "שבחי מעוז", בזמן מלחמת ההתשה, היא לא ידעה כמה הן יהיו רלוונטיות לשנת 2023. איך נולד השיר, מה הקשר לחג החנוכה במעוזי התעלה ומיהו הקצין מכפר עזה שהיה חלק מההשראה לשיר?

נעמי שמר והפרסום הראשון של השיר "שבחי מעוז"

1971. נעמי שמר עולה לבמה בשמלה בדואית רקומה וחיוך גדול. זה עתה הסתיימה הופעת הבכורה של להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "נשרים בערבה", שכללה גם את הלהיט החדש שכתבה והלחינה "שבחי מעוז".

אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים, נישאה שמר על הד שירת הרבים בדרכה לתאר את החוויה הלאומית. "גדלתי על שירת רבים, והתחלתי לכתוב בשביל שיהיה מה לשיר ביחד." סיפרה פעם.

שמר התרגשה מהתפקיד החדש שקיבלה מהציבור. אחרי ההצלחה הכבירה של "ירושלים של זהב", היא הוזמנה לחבר "שירי עם" נוספים – שירים ששיקפו דרך עיניה הפרטיות, את הרוח הישראלית.

היא נעזרה בידע העצום שלה במקורות התנ"כיים ובהיסטוריה של עם ישראל כדי להקביל בין אמונות או מיתוסים שיוחסו לעם ישראל בעברו ולתאר דרכם את ההווה. אחד מהשירים שכתבה באותה תקופה השתמש דווקא בצד החשוך יותר של חג האורות כדי לתאר את ההתרחשויות בעת קרבות ההתשה ולהזהיר את אלו שרוצים להרע לנו.

***
חנוכה, שנת 1969. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת ההתשה. נעמי שמר מבקרת במוצבי התעלה. היא נפגשת עם החיילים במוצבים, מדברת איתם ושואלת לשלומם ולמצבם. החיילים חולקים עם שמר את שגרת יומם ותחושותיהם: המוצבים והמעוזים מופגזים ללא הרף, צלפים מצרים יורים אל חצרות המוצבים בשעות קבועות, ושגרה מבעיתה של סכנת חיים מתמדת היא מנת יומם.

חנוכה 1969, נעמי שמר מבקרת בקו "התעלה"

כנראה שמזמיניה של שמר לסיור המסוכן במעוזי התעלה קיוו שהביקור הלא שגרתי ידגדג את בלוטות ההשראה של פזמונאית-העל. בזכות חג החנוכה, ובזכות איש אחד מיוחד, הם זכו שתקוותיהם תיעננה: החיילים הראו לשמר חנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים וסיפרו לה שאחרי הדלקת הנרות הם שרים "מעוז צור" בכל כוחם, כדי שהמצרים ישמעו אותם גם מהצד השני של התעלה.

למעשה, בסיפור המור"ק (מורשת הקרב) שמאחורי השיר התגלה שנים רבות לאחר מכן שההשראה לשיר של שמר הגיעה מאיש אחד מיוחד – מפקד המעוז בו היא ביקרה, מיכאל רכס שמו. רכס ז"ל היה נכה צה"ל, גיבור מלחמת יום כיפור ואב שכול לנווט שגיא רכס ז"ל.

מיכאל רכס. צילום: אתר הגבורה

בימי מבצע "צוק איתן", הופיע בנה של שמר, הזמר אריאל הורביץ, בפני חברי קיבוץ כפר עזה וסיפר איך נולד השיר "שבחי מעוז". אחד מחברי הקיבוץ שנכח בהופעה חיבר בין הקצין החצוף ועז הרוח שהדליק את חנוכיית הפגזים מול עיניה של שמר ועיני המצרים ובין רכס, בן קיבוצו לשעבר.

ב-1969 היה רכס, בן הקיבוץ כפר עזה, קצין מילואים שהתנדב לתגבר את אחד המעוזים מול תעלת סואץ. בצה"ל ביקשו מקציני מילואים להתנדב לשירות במעוזים כדי שיינסכו ביטחון בחיילי הצבא הסדיר בימים הארוכים והקשים של המלחמה. הקצינים שהתנדבו כונו "נמרים" ומי שפיקד עליהם, בין היתר, היה אלוף שלמה (צ'יץ') לַהַט.

משפחתו של רכס סיפרה שהרעיון לחנוכיית הפגזים הגיע ממנו. הוא סיפר להם שאילתר אותה כדי "לעשות דווקא" למצרים ולהדליק נרות חנוכה מול הפרצוף שלהם. אמר ועשה – הוא הכין חנוכייה מתרמילים של פגזים, והציב אותה ממש על גדת התעלה.

החנוכייה דולקת על גדות תעלת סואץ, מול האויב המצרי במלחמת ההתשה ב-1969

כשביקרה שמר במעוזים באותו חג החנוכה, הדליק מיכאל את חנוכיית הפגזים מול עיניה הנרגשות. כשחזרה לביתה הציתה החנוכיה הזו את מילות השיר "שבחי מעוז". שנתיים לאחר מכן, כאמור, הוא הפך ללהיט גדול של להקת פיקוד דרום, שיר שמילותיו מקבלות בימים אלו משמעות חדשה:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

 

***
חג החנוכה הוא חג של גבורה, חג שבו האור מנצח את החושך, חג של ניסים שבמרכזו רוח האדם. הפיוט הידוע "מעוז צור", אותו אנחנו שרים אחרי הדלקת הנרות בחג, הוא מתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה). מדובר באחת התקופות האיומות שידעה יהדות אשכנז: במשך 200 שנה יצאו תשעה מסעות צלב מרכזיים, שבמהלכם הושמדו קהילות יהודיות שלמות.

אם קוראים היטב את מילותיו של הפיוט "מעוז צור" אפשר לראות שזהו למעשה שיר נקמה. בתיו מתארים פרקים בתולדות העם היהודי – מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים שבו תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו – ובכל פרק מתוארת גם דרך בה חוסל האויב שאיים או צר על העם היהודי באותה תקופה.

על אף מילותיו שוברות השיניים ומשמעותן הקשה, הפך "מעוז צור" לשיר חנוכה ידוע. זה קרה בעיקר בזכות הגננות של היישוב היהודי בארץ, שהכניסו אותו אל הגנים ומשם אל המזמורים ששרים מול החנוכיה בבית.

שמר השתמשה בכל המטען ההיסטורי הזה כדי לכתוב יצירה חדשה. היא מתחילה את הפזמון שכתבה באותן המילים שבו מתחיל הפיוט הידוע, ולאחר מכן משבצת לכל אורכו רפרורים תנ"כיים. בביוגרפיה של שמר "על הדבש ועל העוקץ", מספר מוטי זעירא על ההשראות המקראיות למילות השיר, שרוח סכנה מיידית נושבת מהן: את "המערות" ו"מחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב,' י"ט) את "המנהרות" משופטים (ו,' ב)' את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א) ואת "עוקצי" ו"דובשי" מפירוש רש"י על במדבר (כ,' י"ב).

למרות השימוש הווירטואוזי במקורות המקראיים, שמר למעשה "חילנה" את הפיוט הידוע של חנוכה. היא שמרה את תחושת הרדיפה והסכנה וחיזקה את מוטיב התגמול לאויבי ישראל, אבל במקום תפילה לאל עליון, לישועה, הציבה במרכז השיר חייל בודד. החייל, שבעצם מייצג את צה"ל כולו, זוכר את ריח הפרדסים ופריחת השקד, את יופיו של העולם, ובה בעת דרוך לקראת אלו הצרים עליו בהיחבא, אותם יתקוף בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר.

בכך שמר פנתה לפן הלאומי יותר בחג החנוכה – לא זה שפונה ל"מעוז צור ישועתי", כלומר אל אלוהים, זה שאחראי לנס פך השמן. היא שמה את תפילתה ומבטחה באדם, בגיבור מצאצאי צאצאיהם של המכבים, שירדוף עד חורמה את אויביו.

הפרסום הראשון של השיר – בעיתון מעריב מיום 12 במרץ 1971

"דומה כי גם הפעם הצליחה נעמי לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחייהם של החיילים במעוזים, הערצה לכוחו, תבונתו הצבאית ועוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם, וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקְָרבַיִים." כותב זעירא בביוגרפיה של שמר. "השיר עורר הזדהות עצומה בקרב הלוחמים בחזית ובקרב המחכים בעורף כאחד."

היו גם שראו במילים של שמר יוהרה. יוהרה על כוחו ויכולותיו של צה"ל, ששמור במעוזיו ובחפירותיו, כחלק מהקונספציה על יכולותיו המופלגות של צה"ל ועל מצב אויביו. הקונספציה הזאת נשברה במלחמת הכיפורים ושוב לפני חודשיים, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם שמר אכן השתכרה מניחוחות הניצחון והעוצמה שאחרי מלחמת ששת הימים, תחושת הסכנה והאסון הממשמש לא נעדרת משירה. גיבור השיר יודע: אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי, ומוזהר אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי, אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

חיילים במוצב של חיל התותחנים בסיני. 1970 צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

***
ללי שמר, בתה של נעמי, מספרת לנו שרק בדיעבד גילתה שאמה הגיעה לחזיתות מסוכנות בעיתות מלחמה: "לא ידעתי שהיא נוסעת למקומות האלה, היא לא היתה מספרת לי. ב-1967 אמא שלי הייתה ממש בשדה הקרב, היא הייתה באל עריש כשעוד היו שם קרבות."

למרות שלא דיברה עם אמה על השיר, הפרשנות של ללי שמר למילים של "שבחי מעוז" היא שהן מכילות את הגבורה והאימה יחד: "אימא לא יצאה נגד הפיוט המסורתי אלא שמה בשירה דגש אחר – לא הכוח העליון הוא שמושיע אותנו אלא אני, החייל, ואני עושה את זה מתוקף הכוח שניתן לי מהבית, מתוקף זיכרון פריחת עצי השקד, והאחות שמחכה בבית. החיילים שומרים על הבית והבית הוא ששולח אותם, כדי שיגנו עליו.

אני מבינה את מי שהיה במעוזים ונפל בשבי והשיר הזה קשה עבורו. אני האחרונה שאבקר אותם, הם התרסקו בגוף ובנפש והפרשנות שלהם לשיר הכי לגיטימית." אומר ללי שמר. "מלחמות ההתשה ויום הכיפורים הראו לנו שהם צדקו – המעוזים לא החזיקו, הם כשלו. אבל להבנתי אימא שלי לא תיארה את המעוזים כמקום בטוח, אלא כמקום מאויים. אני לא מרגישה שביטחון נסוך על השיר, אני רואה בשיר הזה סיפור על איום שאורב לי, איום לא ממומש."

ללי שמר מוסיפה שאמה חיה כל החיים בתחושה של איום מתמיד על קיומנו, וכל חייה הרגישה במלחמת קיום מתמדת. "השורה 'אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי' היא בעצם איום כנגד איום – אני אתגונן בכל דרך שאני יכול כי אני מגן על אחותי, על עצי השקד שלי, על הפרדסים שלי."

***
כשאני שואלת את ללי שמר מה אימא נעמי הייתה אומרת על ההווה, היא מתקוממת: "זאת השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול כי בחיים לא ידענו מה היא תגיד. היא הייתה אישה לא צפוייה בחייה, וגם אני, שהכרתי אותה היכרות עמוקה וקרובה לא יכולה לנחש או להתיימר לומר מה הייתה חושבת או אומרת. זאת שאלה שכל אחד סוחב אותה לאן שמתחשק לו, אנשים שלא הכירו אותה אישית ומניחים עליה הנחות, וזה שמנסים לגייס אותה לצד זה או אחר זה לא לגיטימי."

"היוצרים הגדולים שלנו היו אנשים עם שאר רוח שאמרו את מה שהרגישו, גם אם זה הרגיז, ואימא שלי הצליחה להרגיז המון אנשים ובאופן מדהים היא מצליחה עדיין, גם אחרי מותה." אומרת ללי שמר, ומוסיפה משהו אחר וחשוב לא פחות שכדאי ללמוד מנעמי שמר וממשפחתה: "אנחנו דור שני ל'משפחה בוויכוח', של אנשים מאוד מוכשרים ומורכבים שלא חושבים אותו דבר, ואנחנו יודעים שהאדם הוא לא רק סך כל דעותיו. אנחנו חיים עם הויכוח גם היום, אחי ואני. זה שהוא לא חושב כמוני בהרבה דברים זאת עובדה. אנחנו מתווכחים רבות וקשות ועדיין אוהבים. אני בעד לספר כמה היה לנו קשה עם הוויכוח ועדיין נשארנו משפחה. אולי מזה אפשר ללמוד."

נעמי וללי שמר, 1959 – צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית