אצל יקי
סלין אסייג
.
המקום נראה כמו פינה נידחת. עברתי שם בדרך כלל אחרי אימון כדורסל, בדרך לביתי בבת ים. בכל פעם ניסיתי להבין אם מדובר בבר או במסעדת פועלים ותהיתי אם יש שם מישהו לדבר איתו את חוויית היום, כי מי שהיתה בת הזוג שלי ביקשה שלא אבוא אליה אחרי אימון.
יום אחד קצת לפני שהתחיל עידן הקורונה, אחרי עוד אימון כדורסל, כשמערכת היחסים הזאת כבר נסקה לתחתית, עצרתי מול המקום.
היו שם שלושה אנשים שישבו על כיסאות בר גבוהים. גבר גבוה ונאה שנראה מבוגר ממני בעשור, יחד איתו או נכון יותר מסביבו היתה בחורה שנראתה כבת שלושים וחמש. ואיתם ישב גבר נוסף – מי שהתברר אחר כך שהוא – יקי – בעל המקום. הם שתו בירות.
הבחורה היתה בהירה והגבר הגבוה היה כהה עור. אלמלא ההבדל הבולט בצבע עורם אפשר היה לחשוב שהיא בתו. יצאתי מהמכונית והתקדמתי לעבר אחד הכיסאות. בעל המקום לא הפסיק לחייך ואמר מה את באה לשבת כאן וצחק צחוק מתגלגל. הגבר הגבוה הרכיב משקפי שמש אליפטיים כהים, למרות שהיתה כבר חשיכה. המשקפיים היו אטומים כמו משקפי ליקוי חמה. היא והוא כינו זה את זה מיצי ולא כל כך ברור היה אם הם מאוהבים או מתחילים להתאהב.
הם התעניינו בעיסוקי ובמדי המשחק שלי. באותו זמן חשבתי ששני הגברים האלה שותפים בבעלות על המקום, אולי בגלל ההתנהגות האדנותית של המבוגר הכהה.
אף אחד מן העוברים ברחוב לא עצר והיה נראה כאילו המקום מיועד רק להם.
שתיתי בירה שילמתי והלכתי. אחרי כמה ימים עברתי שם שוב וראיתי שאותם שלושה נמצאים ונוספו עוד שני אנשים. חניתי וישבתי איתם. הם שמחו לקראתי ושמחתי שזכרו אותי. המבוגר הכהה ניסה להרשים אותי ואת האחרים בידיעותיו. כששאלתי אותו לשמו הוא אמר: את תקראי לי אליקו. לא ידעתי אם זה מתוך חיבה או סלידה. אחרי כמה ימים כשהגעתי שוב המקום היה הומה. שמעתי שחלק מהאנשים קוראים לאליקו מושיקו. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שיש לו כמה זהויות. שאלתי למה הכוונה והוא הסיר את המשקפיים, הביט בי ברצינות ואמר אני מבקש לא לשאול יותר מדי שאלות. דמיינתי שהוא קשור לגורמים עברייניים ושהנה לראשונה בחיי וסוף־סוף אני ממש קרובה לדבר מה פלילי. בימים שבאו אחר כך הוחמרו תקנות הקורונה ובהמשך הוכרז סגר. מערכת היחסים הזוגית שלי התפוררה כמעט לחלוטין ואילו שני המיצים היו לזוג. יצאתי להליכות ארוכות. העיר היתה ריקה ונראתה עירומה מכל העמדות פניה. ברחובות שוטטו רק ההומלסים והמכורים. באחת ההליכות הגעתי עד למקום של יקי. הדלת היתה סגורה.
ידעתי שיקי גר שם. מעל לבר היתה קומת גלריה ובה ספה נפתחת, מקלחת ושירותים. דפקתי והוא פתח. בפנים היו אנשים נוספים. ישבנו בצפיפות ויקי קרא לנו מתוך "עפיפונים" של רומן גארי. היו כמה ספרים שהוא קרא שוב ושוב וידע לדקלם חלקים מהם.
אחר כך הגיעה הקריסה הסופית של מערכת היחסים שהיתה לי ובאתי יותר ויותר למקום הנידח ההוא שבגלל הקורונה כמו יתר בתי העסק היה סגור, אבל רק באופן רשמי. יקי נהג לשלוח אסמסים למספר מוגבל של אנשים שהורשו לבוא. כל פעם קבוצה אחרת. אבל שני המיצים ואני וגם בחורה, ששמה נועה, אבל קראנו לה האלוהית כי היא היתה יפה באופן יוצא דופן והיה לה ריח משכר, היינו קבועים. והיה זמן שהגעתי לשם כמעט בכל יום.
.
ישבנו צפופים בתוך חדר קטן. שמונה ולפעמים עשרה אנשים. בלי מוזיקה, אבל מדי פעם בשעה מאוחרת היינו מקשיבים בווליום נמוך למוזיקה מתוך האייפד של יקי. דיברנו עישנו ושתינו. היו שם מדריכת יוגה ובחור שעשה פעם סרט אחד ותהילתו על אדיו ומפעם לפעם הגיע יותר ויותר שיכור מסומם מוזנח ומלוכלך עד שלא הגיע כלל, והיה גם בחור שעושה מוזיקה לתוכניות טלוויזיה, גננת, גרפיקאית, אדריכל, עורך דין צעיר ורך בשר, נהג מונית, דייג, גבר אוסטרלי שחשבתי שנראה כמו איוון דמיאניוק אבל חייכן נצחי שבא לקבור את אמו ונתקע כאן בקורונה, והיה גם מהנדס מכונות רוסי, איש הייטק, עורכת וידיאו ערבייה, אליקו ומיצי. התברר שאליקו הוא עורך דין. סיפרו עליו שבעברו חצה לא פעם את הקווים.
.
כדי לא לאבד כליל את פרנסתו, יקי עבד בחברת שליחויות. הוא לא היה צעיר וגם מעשן כבד וחשבתי שבוודאי ממש קשה לו לעלות ולרדת בבנייני העיר נטולי המעליות.
.
הם לא ידעו כמה החברה שלהם תמכה בי. זה היה זמן של אבל. היו ביניהם אחדים שלא ידעו עלי כלום עוד הרבה חודשים אחר כך. השילוב בין השתייה וחברתם היה מושלם לאובדן הכפול שהיה לי. אבי מת יומיים אחרי הפרידה ההיא.
אחר כך הבנתי שהמוות שלו אפשר במידה מסוימת את הפרידה. הסמיכות לפרידה הבליטה איזה רוע שיכולתי עד אז להתעלם ממנו והבדידות שנגזרה על אמי העניקה לי כוח.
.
בימים ששתיתי הרבה השארתי שם את המכונית שלי וחזרתי הביתה ברגל, בקורקינט חשמלי, באוטובוס או במונית. אהבתי את תחושת האיבוד והשכרות. נרדמתי לא פעם באוטובוסים ובמוניות ועליתי את ארבע הקומות עד לביתי בקושי רב, מתנשפת ומקווה שאף אחד לא קלט את מצבי ועקב אחרי וגם שאף אחד מהשכנים לא שם לב אלי. קרה שגבר שהזדמן לבר יצא אחרי בקטנוע או במכונית והציע טרמפ. תמיד סירבתי. לשמחתי כל הדיירים בבניין שאני גרה בו מבוגרים ובקומה שלי גרות עוד שתי נשים והדירה הרביעית ריקה. כשאני מגיעה לקומה שלנו אני מרגישה בטוחה. היה מקרה שנהג מונית הציע לעזור לי לעלות ואחר כך שלח לי אסמסים. איימתי עליו והוא הפסיק.
הכרתי את העולם של כל אחת ואחד מבאי המקום והתעניינתי בהם. אהבתי אותם. את השמחה והעצב שלהם. את הדרכים שלהם שהיתה בהן כנות ואת המרחב שהם נתנו לי ולכל אחד מהבאים למקום.
יקי הצחיק אותי. הוא היה נגר ואיש אלומיניום, תסריטאי וסופר וכל פעם המציא לעצמו פרויקט אחר. באחד הימים הוא הביא אינסוף תמונות ישנות ממוסגרות, שפינה מבית הוריו וערך מכירה פומבית. כשישבנו בחדר הצפוף מדי פעם נפלה אחת התמונות והוא היה קופץ ואומר זהירות שהיא שלא תיקרע, זאת תמונה מכורה. אף אחד לא באמת רכש את התמונות. ככל שהזמן חלף והפרויקטים שלו התרבו, המקום נעשה עמוס בחפצים שונים, שהלכו וסגרו על המרחב הפנימי והותירו רק מעברים צרים ביניהם. בסוף אפשר היה ללכת בין החפצים רק בהליכת סרטן וגם אז נתקלת נפצעת נשרטת הפלת או נפלו עליך דברים.
אבל הכניסה הזאת הצרה אל החדר הפנימי הנסתר שנתנה הרגשה של מבוך נתנה גם תחושה של מחסה.
ביום שנגמרו הסגרים הגענו כולנו בבוקר ורוקנו יחד איתו את הכול. הרוב נזרק לפח אשפה ירוק גדול בקרבת מקום.
את מיצי, שפיתחה רגשות אובססיביים לאליקו ומפעם לפעם הגיעה יותר ויותר שיכורה וכועסת עד שהפסיקה לבוא, החליפה מיכל ואחריה אורטל ואחריה שרית ועירית וגל. כל אחת מהן הדירה רגליה מהמקום אחרי הפרידה מאליקו.
אחרי הסגרים יקי שכר דירה בקרבת מקום. אחרי הסגרים גם החלו להגיע אנשים שנהגו לשבת שם לפני עידן הקורונה. כך הכרתי את כריסטינה ואת ח'מיס.
ח'מיס נולד בג'נין ומגיל צעיר גר ועבד בתל אביב. הוא נהג להפגין את זהותו ונהנה מחיבוק של כולם. כמעט כולם. הוא שנא את אליקו ואליקו שנא אותו, כי במשך שנים התקיימה ביניהם יריבות על ליבותיהן וגופיהן של הבחורות התל אביביות או כמו שאליקו אמר לי שהם קוראים להן זונות קוק. נשים צעירות ולא כל כך צעירות שמוכרות את עצמן בשביל כמה שורות.
לאליקו וח'מיס היו דרכים אחרות. בזכות מבטא ערבי ופטאייר מג'נין ח'מיס קיבל הכול.
ואליקו נהג להזמין את הבחורות, לשלם על השתייה והאוכל שלהן ערב־ערב וכך נתונה לו האפשרות.
.
אותי שני הגברים האלה לא חיבבו, אולי בגלל שכבר בפעם הראשונה שהם הציעו לי דבר מה סירבתי ולכן הם נטו להתרחק ממני. ח'מיס אף הגדיל לעשות וכאשר עבר עם המונית שלו וראה אותי בבר המשיך הלאה. אבל הם לא ממש עניינו אותי, רק כריסטינה עניינה אותי. היא נראתה כמו נסיכה רוסייה, בת של צאר מהמאה ה־19. היא לבשה תמיד חליפות עור צהוב, זהב ותחרה על גוף רזה מרעב. היא הגיעה לארץ לפני כשתים־עשרה שנה עם בנה שממש באותו זמן סיים את שירותו הצבאי ונסע לאוקראינה. בעבר היא היתה נשואה לאוליגרך שהמשיך לממן אותה אחרי גירושיהם. היה בה משהו אצילי, ישיבה זקופה מאוד ושקטה והיא תמיד הזמינה אוכל ויין אדום ושוחחה עם כולם באנגלית ועם מי שאפשר ברוסית, למרות שידעה והבינה עברית.
אחר כך הבנתי שמצבה הכלכלי לא באמת טוב ושהסלט שאכלה בערב היה הדבר היחיד והיין ששתתה היה מבקבוק שהביאה איתה ושעלותו היתה כמו כוס אחת. יקי אפשר זאת רק לה. גם דיור היה תמיד בעיה והיא נדדה בין דירות עם מעט חפציה. מתישהו ביקשה לבוא לגור אצלי.
אף פעם לא ראיתי אותה מחבקת את ח'מיס גם לא את אליקו. בשלושת אלה היה זעם שריתק אותי.
ח'מיס היה גלוי ומשוחרר, הוא דיבר בקול רם ומלא ביטחון ונהג לזרוק קלישאות פוליטיות עוקצניות כלפי היושבים ובעיקר כלפי אליקו.
אליקו, לכאורה המזרחי שצמח בפריפריה, והתגאה שניצח את השיטה. עורך דין מצליח שחי חיי הוללות כמו ח'מיס וכמוהו מזיין צעירות תל אביביות אשכנזיות. אבל בלבו ידע שלאמץ את השיטה שאתה מבקש לנצח, זה הפסד ידוע מראש. זאת הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניו.
לכריסטינה היו התפרצויות. אף פעם זה לא קרה בנוכחותי, אבל הבנתי שהיא רבה שם עם הבנות. פעם אף זרקה כוס על אחת מהן. עם הזמן מקומה התעצב והתייצב. גם באופן פיזי, היא ישבה על כיסא גבוה עם משענת ולא על כיסא בר כמו כולם. זה היה המקום שלה וכולם פינו אותו כשהגיעה, מבלי שביקשה.
.
הרבה זמן הרגשתי שהם קרובים אלי יותר מכל מי שהיו עבורי אי־פעם חברים ומשפחה. רציתי שזה יישמר אבל ידעתי שזה בלתי־אפשרי. למרות שהיה גרעין מצומצם שלא השתנה ראיתי כיצד תחלופת האנשים משנה את פני המקום. אהבתי את הערבים שהיו שם הרבה אנשים וגם את אלה שהיו מעטים.
היו לי שיחות ארוכות עם יקי. בימים שנשארתי מאוחר הוא היה סוגר את המקום, וכל מי שנשאר נכנס פנימה לרקוד, וכמו בימי הקורונה הוא היה קורא בספרים והיינו מדברים עליהם ושותים עד לשעות הקטנות.
פעם היתה לנו שיחה על הקיום. שיחת שיכורים מצחיקה שבה הגענו למסקנה שאנחנו משחק של מישהו, או אווטרים של ישויות אחרות ויקי אמר שבטח מי שהמציא אותנו רואה איך שאנחנו אוהבים, מתרגשים.
לא פעם עלו בי מחשבות עליה ועל מערכת היחסים ההיא. באותה שיחה עם יקי חשבתי שאצלה נחסכו כמה רגשות ואכפתיות לזולת. וחשבתי כמה אכזרי אותו אחד, אם קיים, שהמציא את כל הכאב הזה.
יקי אהב את החיים שלו ואת עצמו.
.
מתישהו הוא התחיל בטיפולי לייזר להורדת שיער, הוא אמר שתמיד שנא את השיער על הגוף ואהב להראות את גופו החלק בכל הזדמנות, קראנו לו הדולפין. הוא היה מאושר. עד לאותו ערב.
זה היה מעט אחרי שהיו שני פיגועים ברצף. ח'מיס לא הגיע אחריהם במשך תקופה ממושכת ובדיחות רצו על חשבונו. כולם ידעו שהוא יופיע מתישהו, כפי שקרה בעבר.
.
כמה ימים לפני ליל הסדר כריסטינה שאלה אותי איפה אהיה בחג. אמרתי שאצל בתי ושאלתי אותה איפה היא תהיה. היא אמרה שהשנה אין לה מקום. הצעתי לה שתצטרף אלי. היא הסתכלה עלי בפליאה ושאלה באמת? אמרתי שכן, שאנחנו מעט אנשים ובשמחה רבה, תמיד יש יותר אוכל מכפי שמסוגלים לאכול ושנדאג לה לכיסא, אמרתי בחיוך. יום לפני החג היא בדקה איתי שההזמנה בתוקף וגם מסרתי לה את הכתובת.
בערב החג היא כתבה לי שהיא לא מרגישה טוב ושלא תגיע. אחרי אותו יום לא ראיתי אותה במשך כשבועיים וכשנפגשנו ושאלתי מה קרה, היא ענתה שהכול בסדר ושהיא רק קצת עסוקה. ואז היא הגיעה ערב אחד והיא לא נכנסה לשבת על הכיסא שלה ועמדה בחוץ והסתכלה לכיוונו של אליקו. היא היתה נסערת, ראיתי שהיא בוכה. נועה ניגשה אליה וניסתה לדבר איתה, אבל כריסטינה הניחה יד על פיה כמו מבקשת לא לדבר ורק המשיכה לבכות ולהסתכל לכיוונו של אליקו. אליקו התכתב בקדחתנות בטלפון שלו והתעלם ממנה, אבל יכולתי לראות שהוא מתוח, ושאם היה יכול לברוח היה עושה זאת, אלא שאותם כוחות שתמיד הניעו את התגובות שלו מנעו ממנו, באותו רגע, להגיב.
כריסטינה הלכה מעט אחר כך וגם האחרים, וגם אליקו וגם אני.
יקי סיפר לי פעם שהוא היה חבר של אסי דיין. לא בדיוק חבר, אמר, יותר נושא כלים. הוא העריץ אותו ותמיד רצה שיהיה לו בר עם אנשים קבועים כמו בסרט "החיים על פי אגפא".
אני חשבתי שהדמויות שמגיעות למקום שלו פחות סטריאוטיפיות מן הדמויות בסרט וכמו תמיד המציאות מרתקת יותר.
לפעמים כשהבר היה מלא באנשים הייתי רואה אותו מתרחק ומסתכל על כולם ומחייך מאושר. אבל היה גם ברור שיום אחד משהו יקרה.
.
יום למחרת ל"ג בעומר כתבה לי נועה שהמקום של יקי נהרס וגם שקרה אסון.
מישהו ניפץ את כל החלונות, שבר את כל הכוסות ובקבוקי השתייה והעלה באש את כיסאות הבר.
הם לא ידעו שיקי התקין מצלמה.
בסרט שבמצלמה ראו את כריסטינה וח'מיס מגיעים בארבע לפנות בוקר. הם עמדו בפינת הרחוב. אליקו נמצא שם לרגע ונעלם. אחר כך רואים את ההרס, את ח'מיס יוצא ואת אליקו נכנס. אף אחד לא יודע מה היתה הסיבה שהוא נכנס. הוא לא יצא כשהמקום עלה באש.
.
.
סלין אסייג, "אולמי שושנים", ידיעות ספרים, 2023
.
במדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך הספר ״לא ממואר״ מאת מוטי פוגל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
