פודקאסט | לראות טוב יותר דרך השירה

שחר־מריו מרדכי החל לכתוב את ספרו ״עבור את הלילה בלוע האש״ כדי להכיר ולעבד את סיפורו של אביו, שנפצע קשה במלחמת ששת הימים. בשיחה עם דפנה לוי הוא מספר על האופן שבו הכתיבה האישית אפשרה לו לראות בבירור את סבלם של אחרים

ספר השירים ״עבור את הלילה בלוע האש״ מאת שחר־מריו מרדכי זיכה אותו לאחרונה בפרס זלדה. המשוררת זלדה והנגמ״ש המכונה כך (ללא שום קשר למשוררת) משמשים עוגנים משמעותיים בספר, שנולד מתוך ניסיון להבין את אביו ואת האופן שבו הפציעה שינתה את גופו, חלומותיו וחייו, אבל נהפך ליצירת מחאה רחבה הרבה יותר.

 

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יורים ושרים חלק א' – יואב קוטנר על שירי המלחמה בראשית המדינה

האם יש קשר בין מלחמות אין ברירה למספר השירים שנכתבו עליהן? באיזו מלחמה נכתב השיר הראשון על הלם קרב ופוסט טראומה? ומתי נכתבו שירי שמחה והתלהבות ממלחמות?

טנק במצעד צה"ל, צילום: ארכיון עליזה אורבך, הספרייה הלאומית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

האזינו לשיחה עם יואב קוטנר על שירי המלחמה שנכתבו בעשורים הראשונים של המדינה: מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.

 

לחלק הראשון של השיחה

 

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: יואב קוטנר, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי, מרצה, מבקר מוזיקה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות.

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

אופקים חדשים: האיש שמתעד את האנשים השקופים מה-7 באוקטובר

סיפורו האישי של נדב משעלי, שהקים את הסינמטק של אופקים, משתלב בסיפורה של העיר עצמה ושל תושביה האמיצים ויוצאי הדופן. בימים אלו לקח על עצמו משעלי משימה גדולה עוד יותר – תיעוד סיפורי הקושי והגבורה של העיר אופקים בשבת של ה-7 באוקטובר

נדב משעלי ליד השלט שנתלה בכניסה לעיר אופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה

ב-7 באוקטובר נדב משעלי לא היה באופקים, העיר בה הוא מתגורר, אלא בביקור משפחתי במרכז. יומיים אחרי השבת הקשה ביותר שידענו, הוא חזר לעירו כדי לעזור ולסייע לעיר ולתושביה.

ימים ספורים לאחר מכן פנה אליו טל ביליה, חבר טוב מימי הלימודים בישיבה התיכונית. טל שכל את אחיו בשבת האיומה הזו. הוא ידע שנדב מכיר את אופקים היטב ושהוא יוצר קולנוע וביקש: "צא וצלם מה שהולך פה, לאנשים יש סיפורים לספר, חייבים לדעת מה היה פה!" הפנייה הזו, מתוך הלב הדואב של אח שכול, נתנה לנדב את הדחיפה שהיה זקוק לה כדי לקום ולפעול – לפעול לשימור ההיסטוריה והטרגדיה של העיר הדרומית.

נדב משעלי בכניסה לאופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה.

לאורך השנים הייתה העיר אופקים נטולת אירועים ביטחוניים. היא מרוחקת כ-19 ק"מ מרצועת עזה ולא נאלצה להתמודד בעבר עם חדירות מחבלים כמו ישובי הגדר הסמוכים יותר אל רצועת עזה. באותה שבת היא ספגה את המכה הקשה בתולדותיה: כ-50 מתושבי העיר נרצחו – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. ההפתעה הייתה גדולה, וכך גם השבר. כמה שבועות אחרי ניתן לראות ברחובותיה יותר ויותר אנשים שחוזרים לעשיית יומם ומעט פחות חיילים בכל פינה. הנסיונות לאסוף את השברים ולחזור לאט לשגרה מורגשים ברחבי העיר ובעלי התפקידים באופקים מגויסים על מנת לתת מענה לכל צרכיהם של התושבים.

מבלים באופקים לעת ערב, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

עשור להקמת אופקים, עיתון "על המשמר", 27 ליוני 1966.

נדב, שמשמש כמנהל סינמטק אופקים, לקח על עצמו מלאכת קודש משלו – תיעוד בוידאו של הסיפורים על מה שהתרחש בעירו אז, באותה שבת. בסיועה של הפעילה החברתית ומתנדבת "יד לבנים" בעיר, מרים טויזר, הוא דואג להקליט את העדויות הקשות על מה שהתרחש בעיר השקטה והפתיע את כולם בבוקרו של חג שמחת תורה.

המשפחה הראשונה אליהם הגיע, עוד בזמן שישבו שבעה, הייתה משפחת ביליה, משפחתו של טל, חברו של נדב שאחיו אריאל ביליה ז"ל, נרצח באותה שבת. אריאל בן ה-28 נרצח באותה שבת כשהגן על 10 מבני משפחתו, ביניהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא דאג להוציא את כולם מחוץ לחלון הבית בו שהו, ביתם של הוריו, לעבר מרפסת קטנה בה נמצא דוד השמש. הם ניצלו, אבל אריאל לא הספיק להימלט מהמחבלים.

אריאל ביליה ז"ל, צילום מתוך אלבום משפחתי.

נדב נרתע בתחילה מגודל המעמד: "מי אני שאפנה את המצלמה לאנשים האלה כבר בשבעה, ברגעים הקשים האלה? הרגשתי כאילו אני שולף נשק כשאני מוציא את המצלמה מהתיק אל מול המשפחות השכולות". מהר מאוד ראה נדב את ההשפעה שיש למצלמה על מה שמתרחש לנגד עיניו: "אשתו של אריאל התחילה לדבר מולי, לספר מה קרה, ופתאום קמה מהכסא והראתה לי את החלון שדרכו יצאו החוצה. היא התחילה לשחזר את מה שהיה, והכל באופן ספונטני, בלי שתכננו את זה מראש, בלי שביקשתי ממנה. אז נזכרתי בכוח הגדול שיש לצילום".

בהמשך ראיין נדב גם את מיכל ביליה, אימו של אריאל ז"ל, שבביתה הם התחבאו ובו נרצח אריאל. בית משפחת ביליה שרוף והרוס לחלוטין מהקרב שהתחולל בו, ולמרות זאת, כשנדב שאל את מיכל אם היא מתכוונת לחזור לשם, היא ענתה: "בטח! זה הבית שלי!". נדב מספר כי זו התחושה שעלתה גם מראיונות נוספים שערך -תושבי העיר לא מתכוונים לזוז ממנה ומרגישים מחוברים אליה עוד יותר בעקבות המאורעות הללו.

נדב מתעד באופקים. צילום: מרים טויזר.

אותו ריאיון ראשון עודד את נדב להמשיך ולתעד את משפחות הנרצחים, במיוחד כשראה את הערך שהתיעוד מביא איתו: "למדתי מהר מאוד שהמצלמה היא לא כלי מאיים אלא מנחם, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה שקופה. שמי שמולי יראה רק אותי, וידבר אליי. הבנתי למשל שעדיף שהמצלמה לא תהיה על חצובה – זה מאיים מידי, אלא בידיים שלי, כך היא אנושית יותר".

ילדי גן באופקים, תחילת שנות ה-60' (הערכה). צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

עוד לפני שהחל בפרויקט המיוחד הזה, נדב בן ה- 37, היה אישיות מוכרת בחיי התרבות של אופקים והשפיע עליהם רבות. הוא נולד באופקים להורים שעלו ממרוקו, לבית מסורתי אך פתוח. נדב בחר ללכת לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה, אך כשהתגייס לצבא בחר להוריד את הכיפה, למרות שנשאר דבק באמונתו.

כבר כסטודנט לקולנוע בחר לצלם סרט על בית קולנוע ישן שפעל באופקים בשנות ה-70' וה-80'. הרגעים בהם הלך בילדותו לראות סרט בקולנוע "מרחבים" היו רגעים קסומים עבורו. כאב לו מאוד כשבשנות ה-90' הפסיק בית הקולנוע לפעול והפך לחורבה נטושה. כשהחל ללמוד קולנוע סלל את הדרך לכך שיקבלו את הרעיון שלו להכניס מחדש את תרבות הקולנוע העשירה ואת השיח התרבותי סביבה חזרה לעיר.

נדב יודע שזה בהחלט לא טריוויאלי שיש קולנוע באופקים, ומסביר לנו שבעיר כל כך ביתית יש לבית קולנוע משמעות מיוחדת: "זה משהו שפותח את הראש וגם את הלב". הוא סיפר לנו וצחק על כך שאופקים נראית מבחוץ שמרנית אך מאפשרת לאלו שהם חלק מהקהילה שלה, שחיים ופעילים בה, לשנות אותה מבפנים. העיר שבה כולם מכירים את כולם מיוחדת בכך שתמיד אפשרה לתושביה ליזום, ולהמציא ולהשפיע על המציאות שסביבם. במקום לחיות ולפעול במרכז הארץ, נדב בחר לגור בעיר הולדתו, וליצור שינוי דווקא בה. הוא הפך לפעיל ויזם חברתי, בנוסף להיותו אומן יוצר והקים בעיר את מפעל חייו: סינמטק שפעיל מ-2016 ועד היום. אולם המכיל 90 מקומות ישיבה בו ניתן לצפות בסרטים מההווה והעבר. הסינמטק של אופקים משמש גם מרכז תרבות שמארח הרצאות, מפגשים ואירועי תרבות עם אמנים שמגיעים מכל רחבי הארץ. בהתחלה התייחסו אל הסינמטק כאל עוף מוזר בנוף העיר הדרומית, אבל היום התושבים לא יכולים לדמיין את העיר בלעדיו.

הקרנת טרום בכורה ארצית במאי 2023 בסינמטק אופקים של הסרט "כולם מחכים רק לי" בבימויו של אקי אבני (משמאל). מימין השחקנית גלית הרשקוביץ. אקי אבני יזם את ההקרנה המיוחדת בעקבות המצב הבטחוני המתוח כמחווה לתושבי הדרום ולאות סולידריות איתם. צילום: צוות יח"צ קולנוע אופקים.

בשבועות הראשונים ללחימה הפעילות הקולנועית נדדה בין מקלטים, בתי ספר וגנים ברחבי העיר וברגע שהתאפשר הדבר מבחינה ביטחונית הסינמטק השיב את הפעילות לאולם, שמקלט צמוד אליו, במטרה להעניק לתושבים מעט אוויר ושפיות. הסרטים המוקרנים בו נבחרים בקפידה ומטרתם בעיקר לחזק את הנפש ולעודד את מי שיוצא מביתו ומגיע לאולם.

הסינמטק באופקים מלא. צילום: נדב משעלי.

"הקהילה באופקים היא קהילה מדהימה, אנשים מדהימים. אני מכיר את כולם וכמובן שזה עוזר לי להיכנס אליהם הביתה או להגיע לאזכרות ולגילויי המצבה. הגבורה שהייתה שם לובשת צורות שונות, ראיתי אצילות נפש, גדולת נפש, בכל סיפור", אומר לנו נדב שרואה בפרויקט שלו הזדמנות לחשוף עיר שאנשיה שקופים, פעמים רבות, לעיניים חיצוניות: "הסיפור של רחל כמובן הוא מדהים ומייצג את אופקים, את הכנסת האורחים המאפיינת, אבל ראיינתי את כל מי שהסכים להתראיין, לא רק משפחות שכולות – גם פצועים, גם עדים. שמתי לי למטרה לראיין את כולם. גם מי שלא עשה פעולה שאנחנו תופסים כהירואית, את מי ששקוף לתקשורת".

אופקים, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

ביקור בעיירות בדרום בארץ – אופקים ושדרות, 1984. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מתוך הראיונות הרבים שתיעד, נספר לכם גם על משפחתו אהרון פרש ז"ל, רס"ם מחיל הטכנולוגיה והאחזקה ששירת בבסיס רעים הסמוך לביתו שבאופקים והוקפץ לשם בבוקר אותה שבת. הוא הספיק להתעמת עם אחד המחבלים לפני שנרצח. אשתו חלקה עם נדב את תחושת הבדידות העמוקה שנותרה איתה.

ראיון נוסף שנשאר חרות בליבו של נדב התקיים עם משפחתו של אהרון חיימוב ז"ל: "אהרון היה חובש בכיר במד"א, איש חרדי שבדרך כלל לא עובד בשבת אך הוקפץ באותו היום וכמובן לא היסס ויצא לכיוון קיבוץ אורים", מספר נדב. "כבר ביציאה המערבית של העיר תפסו אותו מחבלים וירו בו והוא נהרג במקום. כששוחחתי עם אשתו שמעתי איזה אישיות מיוחדת הוא היה, ואיזה חלל עצום הותיר מאחוריו. היא אחזה בתמונה שלו ויכולת לראות באיזו אהבה היא מדברת עליו".

נדב מראיין באופקים. צילום: דנה אריאלי.

פרויקט התיעוד של נדב משעלי באופקים, יחד עם פרויקטים נוספים שמתעדים את מי שהיו בנגב המערבי באותו יום שבת, נאספים למשמורת בספרייה הלאומית.

הספרייה, שאמונה בין היתר על שימור המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינת ישראל, הקימה פלטפורמה המקבצת את תיעודי ה-7 לאוקטובר: המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות ה-7.10 והמלחמה.

לפרטים נוספים ולפנייה לגבי איסוף עדויות לחצו כאן.

לתמיכה בצוות התיעוד באופקים, הנעשה כולו בהתנדבות מלאה, אנא פנו לנדב בטלפון: 052-5887669 או במייל: [email protected]

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה

מי שחלם גבעתי: גלגוליה של החטיבה הסגולה

ערב מלחמת העצמאות, הייתה גבעתי מחטיבות החי"ש המובילות. בזכות רוח הקרב המפורסמת שהוריש לחטיבה מייסדה הלוחם הוותיק שמעון "גבעתי" אבידן, ולמרות שפעילותה הופסקה לכמה עשורים טובים לפחות, גם בתש"ח וגם בתשפ"ד חטיבת גבעתי הוכיחה שמי שחלם גבעתי, שב וחוזר גבעתי. תמיד

חיילי גבעתי יוצאים למארב, 1948-9. הצילום מתוך ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה להקים מדינה יהודית לצד מדינה ערבית על אדמות פלשתינה ארץ ישראל. ליהודי הישוב בארץ וליהודים בכל העולם הייתה סוף סוף סיבה טובה לצאת לרקוד ברחובות. יהודי רומא אף הגדילו לעשות ויצאו לחגוג מול שער טיטוס בו חקוקה באבן טרגדיית הגלות היהודית האחרונה, כאלפיים שנים לפני.

אבל כמו תמיד בהיסטוריה היהודית, השמחה נמהלה בעצב. זעם ההמון הערבי בארץ וברחבי הארצות השכנות לא חיכה עד שחגיגות העצמאות של המדינה הצעירה יסתיימו. כבר בערב ההכרזה, ב-29 בנובמבר 1947, נרצחו ברחבי הארץ שבעה יהודים על רקע ההחלטה.

מלחמת העצמאות פרצה בדיוק יום לאחר הכרזת האו"ם. לוחמי וחברי כל תנועות המחתרות וארגון ההגנה, לצד עולים חדשים שגויסו ממש מתוך האוניות שעגנו בנמל חיפה, התכנסו כדי להתחיל לבנות ולארגן את צבא צעיר שכבר עכשיו צריך היה להילחם מול חמישה צבאות ענק.

שמעון אבידן היה אחד ממפקדי הפלמ"ח הוותיקים, מפקד הפלוגה שבה החל יצחק רבין את דרכו כקצין צעיר. עליו הוטלה המשימה להקים חטיבת לוחמים מאומנת להגנה על יישובים בארץ מפני התקפות. בתחילת דצמבר 1947 חטיבה 5 יצאה לדרך וגם קיבלה שם, "גבעתי", שהיה שם המחתרת של אבידן.

האלוף יצחק שדה ולצידו שמעון אבידן מח"ט גבעתי. צולם במהלך 1948, תש"ח. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף יצחק שדה. מקור האוסף: יורם שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לחיילים בחטיבה הצעירה לא היה זמן לחגיגות. הארץ בערה. מדינות ערב וערביי הארץ החלו לתקוף את הישוב העברי מכל קצוות הארץ. חטיבה 5 נשלחה לחזיתות הלחימה הקשות ביותר, חיילי גבעתי לקחו חלק בכל הקרבות המשמעותיים ביותר במלחמת העצמאות, כמו מבצע יואב, כיבוש ג'וליס והצלת קיבוצים בקו הגבול, הקרב על קיבוץ ניצנים הנודע וכמובן הקרבות על קיבוץ נגבה.

הקרב על נגבה

חבר קיבוץ נגבה בעבודתו, ברקע מבנים של הקיבוץ, 1947. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף ראשית קיבוץ נגבה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ב-1939 קם בארץ ישראל קיבוץ חדש ע"י גרעיני עולים של השומר הצעיר. תחילה תחת השם 'גבעת גנים', וכעבור שנה כ'נגבה'. באותם ימים היה נגבה אחד מהישובים היהודיים הדרומיים ביותר בארץ, בין קריית גת לאשקלון, ולמעשה ישב על קו הגבול ממנו הגיעו המצרים, מגובים בשכירי חרב מסודן ובלוחמי מיליציה של תנועה פוליטית דתית חדשה שהחלה לצמוח במצרים, "האחים המוסלמים".

מיכה נצר שהיה לוחם בגדוד 54 של גבעתי מספר, "מצפון לנגבה הייתה גבעת עיבדיס עליה הייתה מצודה גדולה של הצבא המצרי. מהגבעה הזו יכולים ביום בהיר להשקיף על הארץ עד אזור גדרה לפחות. בלילה שבו פשטו לוחמי הגדוד 53 על עיבדיס הם הפתיעו את המצרים. ולמרות ההפתעה, פחות מחצי מהלוחמים חזרו על הרגליים. היו פצועים וחללים רבים. אבל הם הצליחו. הם הצליחו לכבוש את הגבעה ותפסו גם שלל רב".

לוחמי גדוד 51 של גבעתי משתלטים על ציוד צבאי מצרי במצודת עיבדיס הנטושה, 1948. צילום: בנו רותנברג. מתוך ארכיון בנו רותנברג, ארכיון המדינה, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

"כשאנחנו הגענו בלילה שאחרי להחליף אותם, התמקמנו בשטח ובמהירות הבזק הגיעו מתנדבים רבים מיישובים באזור והתחילו לעזור לנו לחפור תעלות קשר ועמדות מיגון מירי הפגזים והתותחים. באותו לילה הגיע גם ישראל גלילי שהיה סגן שר הביטחון, והוא אמר לנו, 'ראיתי את השורות הדלילות, אבל הרוח ממלאת את הפרצות. הרוח הזאת היא רוח גבעתי'. בזכות המבצע הלילי הזה המחלקה שלי ספגה פחות אבדות".

ישראל גלילי מצולם בשעה שהוא מתנדב לחפור תעלות בסיוע אזרחים וחיילים, 1948. צילום: אריה פק, מתוך אוסף אריה פק קיבוץ נען. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

למרות רוח הקרב והמאמץ הכולל של היישוב לוחמים לצד אזרחים, ספגה ישראל הצעירה אבדות רבות. כששת אלפים הרוגים גבתה מלחמת העצמאות, כאחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל של 1948.

עזרא הירשפלד ז"ל. לוחם גדוד 54, בן 18 וחצי בנפלו. צילום מתוך אתר ארגון מורשת ההגנה.

אחד מההרוגים הללו היה עזרא הירשפלד, שהיה עיתונאי צעיר בעיתון "על המשמר" כשנקרא להתגייס לחטיבת גבעתי, הוא היה בקושי בן 18. בימי הלחימה כתב יומן ובו תיאר את תחושותיו, ואת ימי הקרבות וכך כתב ביומנו בתאריך 13.7.48:

"איני זוכר שום מומנט אחר בחיי שבו הרגשתי את אפסיות האדם. את אזלת ידו ואת חוסר האונים המשווע שלו. הנה שם, במרחק קילומטר וחצי ממני מכוון איזה תותחן מצרי את מכשיר הכוון, מחשב בקור רוח את הסט הרוח, מעלות ומרחק, ומפעיל את המנגנון. עכשיו נוצר תהליך הירייה: פיקה מנוקרת, אבק שריפה נדלק, גזים יוצרים לחץ, הפגז משתחרר. כעבור 5 שניות יתפוצץ ל-1000 רסיסים שנונים, שכל אחד לחוד מסוגל להביא את המוות, לרחף באוויר. וכל אותו הזמן יושב אני, עזרא הירשפלד, אדם תרבותי פחות או יותר – בכל אופן 'פאר הבריאה' הומו סאפיאנס, כפוף בחפירתי ואין ביכולתי להשפיע אף כמלוא המילימטר על מסלול התעופה של הפגז, או להימלט ממנו, או להתגונן נגדו, כל שאני מסוגל הוא להרכין את ראשי המכוסה כובע פלדה דקיקה ו…להמתין להתפוצץ הפגז. אם פגז זה ייפול על ראשי וירסקני לעשרות גזרים או יתפוצץ במרחק 5 מטר ממני ויחסל את חברי מבלי שאפגע כלל, או יתפוצץ אי שם בשדה מבלי לגרום נזק לאיש, או לא יתפוצץ כלל – כל אלו הן שאלות התלויות ברוח".

ב-28.7.48, כ"ב בתמוז תש"ח, הוא נפצע קשה בקרב, ונפטר מפצעיו כמה שעות לאחר מכן. בן 18 וחצי היה בנפלו.

דיווח על מותו של עזרא הירשפלד, חייל וכתב עיתון "על המשמר". מתוך עיתון "הצפה", 2.8.1948.

אחרי תש"ח: שועלי שמשון בשטח

חיילי גבעתי מתאמנים, 1950. צילום: מתוך אוסף צבי רדליך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

למרות המחיר הכבד בחיי אדם, הצליחה ישראל, בתום מלחמת העצמאות, להביס חמישה צבאות שצרו עליה ואף להגדיל את שטחה מעבר לגבולות שנקבעו בתכנית החלוקה המקורית של האו"ם. באוקטובר 48, במסגרת "מבצע יואב" הצליחה ישראל לכבוש מידי המצרים את הנגב שהיה מנותק עד אז משאר שטחי המדינה ובכך השיגה יתרון משמעותי במלחמה על יריבותיה המרות. במובנים רבים, ישראל ניצחה במלחמה. אחרי מלחמת השחרור המשיכה חטיבת גבעתי לשמש ככוח לוחם משמעותי ונועז. אופייה שונה מעט, ופעילותה, בין היתר כסיירת ג'יפים, התרחבה לאחר המלחמה. גם שמה שונה, וכעת נודעה בשם שועלי שמשון, שם שהוענק לה על ידי אבא קובנר, שבאותם ימים היה קצין החינוך וההסברה של החטיבה. "חיילי גבעתי הם ממשיכי דרכו של שמשון וכמובן הם נלחמים מלחמת 'תמות נפשי'", אמר. "וכשם שהמצרים של היום הם לא רק ממשיכיהם של המצרים הקדמונים, אלא גם ממשיכיהם של הפלשתים, כך חיילי גבעתי הם צאצאי דוד ושמשון ועליהם ללחום בהם מלחמת חורמה ובראשם פלוגת הג'יפים החייבת להיקרא 'שועלי שמשון'."

אבל במשך השנים ועד סוף שנות ה-70, צומצמה גבעתי (אז שועלי שמשון) משמעותית. השינוי הגדול האחרון בחטיבה היה באמצע שנות השמונים. כחלק מלקחי מלחמת שלום הגליל, הוקמה גבעתי מחדש כחטיבה הסגולה שאנחנו מכירים עד היום. בגלגולה השני, ובייחוד מאז תחילת שנות ה-90, התבלטה גבעתי כחטיבת חי"ר מיוחדת, עם התמחות מיוחדת בגזרת רצועת עזה. בסוף שנות ה-90 עלתה הפופולאריות של החטיבה לשיאה בזכות סדרת הדרמה "טירונות", שגוללה את סיפורם של חיילי גדוד גבעתי.

המנון גבעתי הפך לידוע ובסצינה ידועה בסדרה הטירונים מתבקשים על ידי הסמל לשיר אותו כשאחד מהם משנה את המילים לפי ראות עיניו ונענש על כך כמובן. את מילותיו כתב עמוס אטינגר והלחין אפי נצר:

"למראות הזריחה לשקיעות של אביב
את קולו של הרוח שמעתי
זאת הרוח אשר מהלכת סביב
זו הרוח ששמה הוא גבעתי

מי שחלם גבעתי מי שנשם גבעתי
מי שהלך עימנו בדרכים…"

בגלגולה החדש לא הוקמה גבעתי בחיפזון ובלחץ המלחמה, אלא מתוך שיקול דעת אסטרטגי, כיחידת חי"ר מיוחד (חיר"ם) המאומנת לביצוע הפעולות הרגישות ביותר. מאז הקמתה היו ידועים מפקדי ולוחמי החטיבה בכל גלגוליה באומץ ועוז הרוח, כמי שתמיד לוקחים חלק במבצעים ובקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר. מימי מלחמת העצמאות ועד לימי מלחמת חרבות ברזל, לאורך שבעים וחמש שנים, דבר אחד ממשיך ללוות את חטיבת גבעתי על כל גלגוליה – הרוח הממלאת את השורות החסרות, רוח גבעתי.

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"