אלפא ביתא – בטן אלפא: על ״בטן אלפא״ מאת טינו מושקוביץ
נצר לאו
.
בטן אלפא, ספרו השלישי של טינו מושקוביץ הוא ספר שקול ומחורז, הכולל שתי פואמות ארוכות, שני מקבצי שירים ושלושה שירים בודדים בסופו. נושאי הפואמות הם ההיריון של טל, אשת המשורר ("בטן אלפא") וחוויות מהשירות הצבאי ("מטכ"לי"). המקבצים בהמשך עוסקים בחיי השגרה הישראלית ("בוקר אחד") ובגידול הילדים ("מוזר עם ילדים"). ככלל, אפשר לומר שבטן אלפא מגיש לקורא תמצית מזוקקת של ההווי הגברי ישראלי: חייל, בן זוג, אב ואדם.
הכוח של שירי הספר טמון בכך שהם בנויים מחומריה של המציאות. לכלוך, חום ובלגן בבית. מכשירי חשמל, מרחבים קונקרטיים (רחוב, בונקר, מטבח) ותיאורי מיניות ישירים וגלויים. בכך הוא ממשיך מבחינה תמטית את ספרו הקודם של מושקוביץ 400 עוף. הקשר בין המציאות והשירה הוא קשר סימביוטי. כשם שהשירה בנויה מחומרי המציאות, תפיסת המציאות נבנית דרך החומרים של השפה. המילים על צליליהן ואותיותיהן הן שמעצבות את המרחב סביב המשורר וחוויותיו. כך נוצר מעגל שבו המציאות מפגישה את השירה עם מרחב החיים הגשמי, והשירה מגביהה את הקיום היומיומי למישור מטאפיזי שנוצר בלשון.
.
1. בטן
בטן אלפא הוא קודם כול דימוי לבטן ההריונית המלאה ורבת־ההוד, או כדברי המשורר בשיר "בטן רבתא", "בֶּטֶן חַיִל בֶּטֶן רַבְּתָא / עִם מַטְמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה / וּמַטְּמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַטָּה" (עמ' 15) אבל חוץ מדימוי לבטן הריונית, בטן אלפא הוא גם האלפא־ביתא, כלומר אותיות הא'־ב'. הקישור בין הבטן ההרה לחומרי הבניין הבסיסיים של השפה מציע צורה מרעננת לחיבור השחוק בין לידה של תינוק ללידה שפתית־שירית. אותו השיר פותח בכך ש"בֶּטֶן לָנוּ שְׁנֵינוּ בֶּטֶן / רַק אֶצְלִי הִיא בֶּטֶן בֵּטָּא ־ / סְתָם קְרוּם עוֹר עִם חֹר בָּאֶמְצַע" (15). גם למשורר יש בטן אבל זו בטן שונה. התיאור של קרום עור עם חור באמצע יכול להתאים גם לתיאורה של האות ב'. הבטן היולדת של המשורר היא האות. המשורר שואף לקיום הממשי של הבטן, הבטן שלו היא בטן לשונית ואילו הבטן ההרה היא: "[…] מְלֵאַת חָלָב וׇחֵלֶב / וְנוֹזְלֵי שָׁפִיר בְּשֶׁפַע / שֶׁפּוֹרְצִים מִמֵּך בְּשֶׁטֶף / זַלְעָפוֹת שֶׁל נֶסֶךְ נֶצַח / שֶׁצֶף שֶׁל מַמָּשׁ וְגֶשֶׁם" (בטן, 9). "גשם" הזלעפות של נוזלי השפיר הוא גם גשמיותה של הבטן. זוהי בטן ממשית, קיימת, עור גידים ועצמות, ולא בטן מושגית־פואטית.
אחת מפנינות הספר היא ההקדמה "אל הקורא.ת", שם מודיע לנו המשורר בקריצת עין שלפנינו "ספר תיעודי. כל מילה בו אמת. כל המתואר בו קרה במציאות" (עמ' 5). המשורר מלגלג על הדרישה להפריד את הביוגרפי והריאלי מהקריאה בטקסט הספרותי, ומודה בכך שהשירים מתרחשים "במרחב הספרותי / הריאלי / הספרותי" (עמ' 5), ובכך מטשטשים את הגבולות בין אמת לבדיון. העיסוק הנלוז בניסיון לדלות רכילות מבין שורות השיר מקבל פה אישור פרודי. דווקא בגלל שהמשורר מודה באמת התיעודית הוא שומט את הקרקע תחת עיסוק כזה. עם זאת, ההודאה גם ממנפת את כוחם של השירים כחומרים ריאליים היכולים לפעול פעולה במציאות. המילה "להפך" בסיום הפסקה יכולה להיקרא כהופכת את הפסקה כולה; דבר לא קרה באמת, והמשורר יוצר בשיריו את המציאות ממש כשם שהוא יוצר את שירתו.
.
2. גבר
ערעור הסדרים הוא מוטיב חוזר בשירי הספר. בשיר "ט. טיריסיאס" המשורר מזהה עצמו בדמות הנביא (ט. בשביל טינו), שהחליף את מיניותו מגבר לאישה לפי המיתוס: "הַבֵּיצִים שֶׁלִּי הוֹדִיעוּ לִי הַבֹּקֶר / […] הֵן גָּמְרוּ לְהִתְכַּוֵּץ וְאָז הוֹדִיעוּ: / הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּאֵזוֹר הַחַיִץ / בֵּין הַנְּקָבִים מִשַּׁשְׁנוּ שָׁמָּה / פֹּת שֶׁהֻטְלְאָה וְקַו הַתֶּפֶר / הִצְטַמֵּחַ לְמֵעֵין אַנְדַּרְטָה" (13). כך גם בשיר "הקדש הנהנה", שם המשורר "נָכוֹן לְהִפָּלַח / חָלָק לְהִנָּקֵב – לִהְיוֹת לְנֶקֶב לַח" (12). המיניות של בני הזוג, המוצגת לפרטיה, לא משמרת את התפקידים המסורתיים אלא מייצרת חילופי תפקיד. הגבר נחדר והאישה חודרת, המשורר מבקש מאשתו: "דְּפְקִי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁדּוֹפְקִים בְּפַטִּישׁ / עֲשִׂי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה" (זין עם גבר, 11).
מוצעת כאן מיניות גברית חדשה, מיניות שוויונית, כזו שאינה מגוננת על האישה או מנכסת אותה אלא נקייה ממשחקי כוח ונכונה לחיי שותפות זוגית. עם זאת, המשורר מבקש הכרה בגבריותו ובתפקידו, שעלולים להיאבד בזוגיות כזו. כך בשיר "בתפקיד" המשורר מחפש חניה כשאשתו ההרה מחכה בבוץ: "צָרִיךְ בְּגוּפִיָּה לָרוּץ / עִם כָּל הַשְׁעָרוֹת בַּחוּץ / נָכוֹן לִזְרֹק אֵיזֶה כִּסֵּא / וְלַעֲשׂוֹת מִבְטָא רוּסִי / לִצְרֹחַ עָאלֶק עַרְסׇוׇאת / לִכְבֹּשׁ לָךְ אַכְּבַּר חֲנָיָה" (עמ' 16) המשורר לוקח את תפקידו של הגבר ה"כובש" שיודע לנהוג היטב ולמצוא חניה בתל־אביב, המשתמש בגבריותו המוחצנת בשביל לדאוג לתאו המשפחתי.
גם הפואמה "מטכ"לי" ממשיכה בעיצוב הדובר הגברי המורכב. היא משמרת את אופיו המיני של החייל שמכריז: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מָשָׁ"קִית / בַּת רַעֲנָנָה רַבָּתִי" (לובלו תות, 28), אבל מייד באותו השיר מוגבה דימוי המש"קית ל"אוֹפֶלְיָה וּבֵּאַטְרִיצֶ'ה / מָדוֹנָה שֶׁל לוֹבֶּלוֹ תּוּת" (29). התשוקה המינית של החייל הופכת לתשוקה מופשטת לדמויות נשים ספרותיות. החיבור האבסורדי בינן לבין שפתון הלובלו של המש"קית מייצר חיבור של הספרותי והריאלי. החייל המשורר מעניק חשיבות זהה למש"קית ולדמויותיהן של הנשים הספרותיות הנערצות עליו.
אותו חייל גם שומר בבונקר "וְהוּא בּוֹדֵד כִּי רַק בַּבּוּדְקֶה / מַכִּיר טִירוֹן אֶת בְּדִידוּתוֹ" (32). הבדידות ומרחבי המחשבה שנוצרים בזמני השמירה הארוכים בבונקר המרוחק הם מרחבים ספרותיים, בועות של רוחניות בשעמום והתסכול מנת חלקו של הטירון. בשיר "בטונדה" מוצג הפער בין המשורר כטירון משכיל ומהורהר שלא מצליח לקבל את עול המשמעת הצבאית, לבין מפקדו שהוא "עִלֵּג־עִלֵּג, אֲבָל פוֹרְמָאלִי / צוֹעֵק־צוֹעֵק, אֲבָל מֵבִין" (27).
הפתרון של הטירון מופיע בצורתה של "מילת הקסם מטכ"לי": "בַּחֲלוֹמִי פִּתְאוֹם הוֹפִיעָה / מִלַּת הַקֶּסֶם מטכ"לי / הוֹפִיעָה וּמִיָּד הִפְעִילָה / אֶת הַמְּצִיאוּת הַחֲלוּמָה" (עמ' 30). המילה "מטכ"לי" קסומה במובן הרוחני כמילה המפעילה אצל הטירון־המשורר את עולמות החלום והדמיון ומאפשרת לו בריחה מחשבתית מהריאליזם העגום של שירותו הצבאי. גם במובן הקונקרטי למילה מטכ"לי כוח קסום כמילה שיש בכוחה לשנות את המציאות ולאלץ את המפקד להגביל את סמכותו לפי הכלל המט"כלי. כוחה הגשמי של המילה כמחוללת את המציאות מקבל פה ביטוי ממשי ספציפי בדמותה של מילת הקסם "מטכ"לי".
.
3. אבא
ביטוי נוסף לחיבור בין המציאות והשפה נוצר בשירי הקובץ "מוזר עם ילדים". השפה של הילדים בונה את העולם מנקודת מבטם והמשורר־האב מזהה זאת מבעד עיני ילדיו. כך בשיר "3.5, מקראה": "דּוֹדִים – שְׂנוּאִים כַּחֹק / דּוֹדוֹת – שְׁמֵנוֹת לָרֹב / דּוֹדוֹת – בְּשׁוּמוֹת מְאוֹד / וְסַבָּא – סַבָּא מֵת" (69) היחס הבוטה של הילדים לדודים ולדודות והריח הנתפס בזיכרון, מצטרפים לפשטות האדישה של אפיון הסב כמת. גם בשיר ״0״ העולם מנקודת המבט הילדית הוא "עוֹלָם שָׁלֵם בְּגֹבַהּ מֶטֶר / פְּעִימָה וָחֵצִי מֵהַקַּרְקַע / הָרֵיחוֹת שָׁם מְרִיחִים פִּי מֵאָה / וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עוֹבְדוֹת כְּמוֹ קֶסֶם" (75). שוב הריח דומיננטי בחוויית הילד, והמשורר נזכר בכוחה של המחשבה בייצור המציאות בעולם הילדות. המחשבה "עובדת" עבור הילד, וכך "הוּא מֵבִין יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמְּסַפֶּרֶת / לָאָזְנַיִם הַלָּשׁוֹן הַמְּדֻבֶּרֶת" (75), עולם הדמיון מביע מעבר למילים. חווית ההורה היא חוויה מוזרה כיוון שהוא מנסה להזדהות עם הילד אבל תופס את המציאות מנקודת מבטו. עבורו "יֵשׁ הַרְבֵּה הַרְפַּתְקָה בְּמִשְׂחָק עִם הַיֶּלֶד / כְּמוֹ פֶּצַע בַּבֶּרֶךְ / אוֹ בֶּלֶט בַּמֵּצַח" (שיר 100, 73). מה שהרפתקני לילד כואב ופוצע את ההורה.
שירי הקובץ ממוספרים בלא סדר, קופצים מ־11 ל־100 ומ־42 ל־3.5. הערעור על הסדר הטבעי הוא חלק מערעור המשוואות והדיכוטומיות המחלקות בין המציאותי והספרותי, המופשט והריאלי, השירי והיומיומי. האוסף "מוזר עם ילדים # (מהפח)", מעין אוסף משפטים משולחן העבודה של המשורר, שובר את ההפרדות האלו. בין המשפטים מופיעים רגעים מצוינים כמו, "רע וזבובים, חם וחלון" (עמ' 76), תמצות של הווי קיצי ישראלי, אולי בחופשה בצפון. וכמו, "סבתא מתה במציאות, לא בשואה" (עמ' 77). משפט שממחיש שוב את המתח שבין המושג המופשט (שואה) לבין המציאות הגשמית.
שירי בטן אלפא מגשרים על המתח הזה בדיוק. השירים מתרחשים בחומרי השפה, באל״ף בי״ת, בצלילי המילים, במשקל ובחריזה, אבל בדיוק לפיכך הם מתרחשים בבשר, בבטן ההריונית, בבסיס הצבאי, בחניון או במחסן הבית. המשורר מבקש לתת לשירה משמעות בחיי היומיום. השירה השקולה והמחורזת, שעוסקת בדברים מוחשיים, קוראת תיגר על הניסיון לנתק רוחני וגשמי. "צָרִיךְ לָשִׂים דְּבָרִים בְּתוֹךְ הַגּוּף" (דברים בגוף, 46) אומר המשורר. הדברים, הרעיונות, צריכים לקבל ביטוי קונקרטי בשגרת החיים. שירי הספר מחפשים את הדרך לשים דברים בגוף. לזהות את הקו השווה של השפה, את נקודת שיווי המשקל בין הציני לרומנטי, בין הקלאסי לעכשווי, בין השוויץ הוירטואוזי לכנות פשוטה וישירה, וכך לייצר מציאות מחומרי השפה ולכתוב שירה שבכוחה להשפיע על החיים.
.
נצר לאו הוא משורר, מסאי ומבקר ירושלמי. בוגר בית הספר לאומנויות המילה ומפיק אמנותי ב"מקום לשירה". יצירותיו פורסמו בכתבי עת ועיתונים שונים, ובהם גם בגיליון 87 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר ביכורים.
.
טינו מושקוביץ, בטן אלפא, ברחש, 2022
במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ״הודו״ מאת חביבה פדיה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
