ביקורת שירה | מיניות גברית חדשה

״השירים מתרחשים בבשר, בבטן ההריונית, בבסיס הצבאי, בחניון או במחסן הבית.״ נצר לאו על ״בטן אלפא״ מאת טינו מושקוביץ

מרב קמל וחליל בלבין, The Investigator, בד ועץ, 25X31X42 ס"מ, 2018

אלפא ביתא – בטן אלפא: על ״בטן אלפא״ מאת טינו מושקוביץ

נצר לאו

.

בטן אלפא, ספרו השלישי של טינו מושקוביץ הוא ספר שקול ומחורז, הכולל שתי פואמות ארוכות, שני מקבצי שירים ושלושה שירים בודדים בסופו. נושאי הפואמות הם ההיריון של טל, אשת המשורר ("בטן אלפא") וחוויות מהשירות הצבאי ("מטכ"לי"). המקבצים בהמשך עוסקים בחיי השגרה הישראלית ("בוקר אחד") ובגידול הילדים ("מוזר עם ילדים"). ככלל, אפשר לומר שבטן אלפא מגיש לקורא תמצית מזוקקת של ההווי הגברי ישראלי: חייל, בן זוג, אב ואדם.

הכוח של שירי הספר טמון בכך שהם בנויים מחומריה של המציאות. לכלוך, חום ובלגן בבית. מכשירי חשמל, מרחבים קונקרטיים (רחוב, בונקר, מטבח) ותיאורי מיניות ישירים וגלויים. בכך הוא ממשיך מבחינה תמטית את ספרו הקודם של מושקוביץ 400 עוף. הקשר בין המציאות והשירה הוא קשר סימביוטי. כשם שהשירה בנויה מחומרי המציאות, תפיסת המציאות נבנית דרך החומרים של השפה. המילים על צליליהן ואותיותיהן הן שמעצבות את המרחב סביב המשורר וחוויותיו. כך נוצר מעגל שבו המציאות מפגישה את השירה עם מרחב החיים הגשמי, והשירה מגביהה את הקיום היומיומי למישור מטאפיזי שנוצר בלשון.

.

1. בטן
בטן אלפא הוא קודם כול דימוי לבטן ההריונית המלאה ורבת־ההוד, או כדברי המשורר בשיר "בטן רבתא", "בֶּטֶן חַיִל בֶּטֶן רַבְּתָא / עִם מַטְמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָה / וּמַטְּמוֹן גָּדוֹל שֶׁל מַטָּה" (עמ' 15) אבל חוץ מדימוי לבטן הריונית, בטן אלפא הוא גם האלפא־ביתא, כלומר אותיות הא'־ב'. הקישור בין הבטן ההרה לחומרי הבניין הבסיסיים של השפה מציע צורה מרעננת לחיבור השחוק בין לידה של תינוק ללידה שפתית־שירית. אותו השיר פותח בכך ש"בֶּטֶן לָנוּ שְׁנֵינוּ בֶּטֶן / רַק אֶצְלִי הִיא בֶּטֶן בֵּטָּא ־ / סְתָם קְרוּם עוֹר עִם חֹר בָּאֶמְצַע" (15). גם למשורר יש בטן אבל זו בטן שונה. התיאור של קרום עור עם חור באמצע יכול להתאים גם לתיאורה של האות ב'. הבטן היולדת של המשורר היא האות. המשורר שואף לקיום הממשי של הבטן, הבטן שלו היא בטן לשונית ואילו הבטן ההרה היא: "[…] מְלֵאַת חָלָב וׇחֵלֶב / וְנוֹזְלֵי שָׁפִיר בְּשֶׁפַע / שֶׁפּוֹרְצִים מִמֵּך בְּשֶׁטֶף / זַלְעָפוֹת שֶׁל נֶסֶךְ נֶצַח / שֶׁצֶף שֶׁל מַמָּשׁ וְגֶשֶׁם" (בטן, 9). "גשם" הזלעפות של נוזלי השפיר הוא גם גשמיותה של הבטן. זוהי בטן ממשית, קיימת, עור גידים ועצמות, ולא בטן מושגית־פואטית.

אחת מפנינות הספר היא ההקדמה "אל הקורא.ת", שם מודיע לנו המשורר בקריצת עין שלפנינו "ספר תיעודי. כל מילה בו אמת. כל המתואר בו קרה במציאות" (עמ' 5). המשורר מלגלג על הדרישה להפריד את הביוגרפי והריאלי מהקריאה בטקסט הספרותי, ומודה בכך שהשירים מתרחשים "במרחב הספרותי / הריאלי / הספרותי" (עמ' 5), ובכך מטשטשים את הגבולות בין אמת לבדיון. העיסוק הנלוז בניסיון לדלות רכילות מבין שורות השיר מקבל פה אישור פרודי. דווקא בגלל שהמשורר מודה באמת התיעודית הוא שומט את הקרקע תחת עיסוק כזה. עם זאת, ההודאה גם ממנפת את כוחם של השירים כחומרים ריאליים היכולים לפעול פעולה במציאות. המילה "להפך" בסיום הפסקה יכולה להיקרא כהופכת את הפסקה כולה; דבר לא קרה באמת, והמשורר יוצר בשיריו את המציאות ממש כשם שהוא יוצר את שירתו.

.

2. גבר
ערעור הסדרים הוא מוטיב חוזר בשירי הספר. בשיר "ט. טיריסיאס" המשורר מזהה עצמו בדמות הנביא (ט. בשביל טינו), שהחליף את מיניותו מגבר לאישה לפי המיתוס: "הַבֵּיצִים שֶׁלִּי הוֹדִיעוּ לִי הַבֹּקֶר / […] הֵן גָּמְרוּ לְהִתְכַּוֵּץ וְאָז הוֹדִיעוּ: / הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּאֵזוֹר הַחַיִץ / בֵּין הַנְּקָבִים מִשַּׁשְׁנוּ שָׁמָּה / פֹּת שֶׁהֻטְלְאָה וְקַו הַתֶּפֶר / הִצְטַמֵּחַ לְמֵעֵין אַנְדַּרְטָה" (13). כך גם בשיר "הקדש הנהנה", שם המשורר "נָכוֹן לְהִפָּלַח / חָלָק לְהִנָּקֵב – לִהְיוֹת לְנֶקֶב לַח" (12). המיניות של בני הזוג, המוצגת לפרטיה, לא משמרת את התפקידים המסורתיים אלא מייצרת חילופי תפקיד. הגבר נחדר והאישה חודרת, המשורר מבקש מאשתו: "דְּפְקִי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁדּוֹפְקִים בְּפַטִּישׁ / עֲשִׂי אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה" (זין עם גבר, 11).

מוצעת כאן מיניות גברית חדשה, מיניות שוויונית, כזו שאינה מגוננת על האישה או מנכסת אותה אלא נקייה ממשחקי כוח ונכונה לחיי שותפות זוגית. עם זאת, המשורר מבקש הכרה בגבריותו ובתפקידו, שעלולים להיאבד בזוגיות כזו. כך בשיר "בתפקיד" המשורר מחפש חניה כשאשתו ההרה מחכה בבוץ: "צָרִיךְ בְּגוּפִיָּה לָרוּץ / עִם כָּל הַשְׁעָרוֹת בַּחוּץ / נָכוֹן לִזְרֹק אֵיזֶה כִּסֵּא / וְלַעֲשׂוֹת מִבְטָא רוּסִי / לִצְרֹחַ עָאלֶק עַרְסׇוׇאת / לִכְבֹּשׁ לָךְ אַכְּבַּר חֲנָיָה" (עמ' 16) המשורר לוקח את תפקידו של הגבר ה"כובש" שיודע לנהוג היטב ולמצוא חניה בתל־אביב, המשתמש בגבריותו המוחצנת בשביל לדאוג לתאו המשפחתי.

גם הפואמה "מטכ"לי" ממשיכה בעיצוב הדובר הגברי המורכב. היא משמרת את אופיו המיני של החייל שמכריז: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מָשָׁ"קִית / בַּת רַעֲנָנָה רַבָּתִי" (לובלו תות, 28), אבל מייד באותו השיר מוגבה דימוי המש"קית ל"אוֹפֶלְיָה וּבֵּאַטְרִיצֶ'ה / מָדוֹנָה שֶׁל לוֹבֶּלוֹ תּוּת" (29). התשוקה המינית של החייל הופכת לתשוקה מופשטת לדמויות נשים ספרותיות. החיבור האבסורדי בינן לבין שפתון הלובלו של המש"קית מייצר חיבור של הספרותי והריאלי. החייל המשורר מעניק חשיבות זהה למש"קית ולדמויותיהן של הנשים הספרותיות הנערצות עליו.

אותו חייל גם שומר בבונקר "וְהוּא בּוֹדֵד כִּי רַק בַּבּוּדְקֶה / מַכִּיר טִירוֹן אֶת בְּדִידוּתוֹ" (32). הבדידות ומרחבי המחשבה שנוצרים בזמני השמירה הארוכים בבונקר המרוחק הם מרחבים ספרותיים, בועות של רוחניות בשעמום והתסכול מנת חלקו של הטירון. בשיר "בטונדה" מוצג הפער בין המשורר כטירון משכיל ומהורהר שלא מצליח לקבל את עול המשמעת הצבאית, לבין מפקדו שהוא "עִלֵּג־עִלֵּג, אֲבָל פוֹרְמָאלִי / צוֹעֵק־צוֹעֵק, אֲבָל מֵבִין" (27).

הפתרון של הטירון מופיע בצורתה של "מילת הקסם מטכ"לי": "בַּחֲלוֹמִי פִּתְאוֹם הוֹפִיעָה / מִלַּת הַקֶּסֶם מטכ"לי / הוֹפִיעָה וּמִיָּד הִפְעִילָה / אֶת הַמְּצִיאוּת הַחֲלוּמָה" (עמ' 30). המילה "מטכ"לי" קסומה במובן הרוחני כמילה המפעילה אצל הטירון־המשורר את עולמות החלום והדמיון ומאפשרת לו בריחה מחשבתית מהריאליזם העגום של שירותו הצבאי. גם במובן הקונקרטי למילה מטכ"לי כוח קסום כמילה שיש בכוחה לשנות את המציאות ולאלץ את המפקד להגביל את סמכותו לפי הכלל המט"כלי. כוחה הגשמי של המילה כמחוללת את המציאות מקבל פה ביטוי ממשי ספציפי בדמותה של מילת הקסם "מטכ"לי".

.

3. אבא
ביטוי נוסף לחיבור בין המציאות והשפה נוצר בשירי הקובץ "מוזר עם ילדים". השפה של הילדים בונה את העולם מנקודת מבטם והמשורר־האב מזהה זאת מבעד עיני ילדיו. כך בשיר "3.5, מקראה": "דּוֹדִים – שְׂנוּאִים כַּחֹק / דּוֹדוֹת – שְׁמֵנוֹת לָרֹב / דּוֹדוֹת – בְּשׁוּמוֹת מְאוֹד / וְסַבָּא – סַבָּא מֵת" (69) היחס הבוטה של הילדים לדודים ולדודות והריח הנתפס בזיכרון, מצטרפים לפשטות האדישה של אפיון הסב כמת. גם בשיר ״0״ העולם מנקודת המבט הילדית הוא "עוֹלָם שָׁלֵם בְּגֹבַהּ מֶטֶר / פְּעִימָה וָחֵצִי מֵהַקַּרְקַע / הָרֵיחוֹת שָׁם מְרִיחִים פִּי מֵאָה / וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עוֹבְדוֹת כְּמוֹ קֶסֶם" (75). שוב הריח דומיננטי בחוויית הילד, והמשורר נזכר בכוחה של המחשבה בייצור המציאות בעולם הילדות. המחשבה "עובדת" עבור הילד, וכך "הוּא מֵבִין יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמְּסַפֶּרֶת / לָאָזְנַיִם הַלָּשׁוֹן הַמְּדֻבֶּרֶת" (75), עולם הדמיון מביע מעבר למילים. חווית ההורה היא חוויה מוזרה כיוון שהוא מנסה להזדהות עם הילד אבל תופס את המציאות מנקודת מבטו. עבורו "יֵשׁ הַרְבֵּה הַרְפַּתְקָה בְּמִשְׂחָק עִם הַיֶּלֶד / כְּמוֹ פֶּצַע בַּבֶּרֶךְ / אוֹ בֶּלֶט בַּמֵּצַח" (שיר 100, 73). מה שהרפתקני לילד כואב ופוצע את ההורה.

שירי הקובץ ממוספרים בלא סדר, קופצים מ־11 ל־100 ומ־42 ל־3.5. הערעור על הסדר הטבעי הוא חלק מערעור המשוואות והדיכוטומיות המחלקות בין המציאותי והספרותי, המופשט והריאלי, השירי והיומיומי. האוסף "מוזר עם ילדים # (מהפח)", מעין אוסף משפטים משולחן העבודה של המשורר, שובר את ההפרדות האלו. בין המשפטים מופיעים רגעים מצוינים כמו, "רע וזבובים, חם וחלון" (עמ' 76), תמצות של הווי קיצי ישראלי, אולי בחופשה בצפון. וכמו, "סבתא מתה במציאות, לא בשואה" (עמ' 77). משפט שממחיש שוב את המתח שבין המושג המופשט (שואה) לבין המציאות הגשמית.

שירי בטן אלפא מגשרים על המתח הזה בדיוק. השירים מתרחשים בחומרי השפה, באל״ף בי״ת, בצלילי המילים, במשקל ובחריזה, אבל בדיוק לפיכך הם מתרחשים בבשר, בבטן ההריונית, בבסיס הצבאי, בחניון או במחסן הבית. המשורר מבקש לתת לשירה משמעות בחיי היומיום. השירה השקולה והמחורזת, שעוסקת בדברים מוחשיים, קוראת תיגר על הניסיון לנתק רוחני וגשמי. "צָרִיךְ לָשִׂים דְּבָרִים בְּתוֹךְ הַגּוּף" (דברים בגוף, 46) אומר המשורר. הדברים, הרעיונות, צריכים לקבל ביטוי קונקרטי בשגרת החיים. שירי הספר מחפשים את הדרך לשים דברים בגוף. לזהות את הקו השווה של השפה, את נקודת שיווי המשקל בין הציני לרומנטי, בין הקלאסי לעכשווי, בין השוויץ הוירטואוזי לכנות פשוטה וישירה, וכך לייצר מציאות מחומרי השפה ולכתוב שירה שבכוחה להשפיע על החיים.

.

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומבקר ירושלמי. בוגר בית הספר לאומנויות המילה ומפיק אמנותי ב"מקום לשירה". יצירותיו פורסמו בכתבי עת ועיתונים שונים, ובהם גם בגיליון 87 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר ביכורים.

.

טינו מושקוביץ, בטן אלפא, ברחש, 2022

 

במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ״הודו״ מאת חביבה פדיה


לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"שבחי מעוז": חנוכיית הפגזים של נעמי שמר

"אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי" – כשנעמי שמר כתבה את מילות "שבחי מעוז", בזמן מלחמת ההתשה, היא לא ידעה כמה הן יהיו רלוונטיות לשנת 2023. איך נולד השיר, מה הקשר לחג החנוכה במעוזי התעלה ומיהו הקצין מכפר עזה שהיה חלק מההשראה לשיר?

נעמי שמר והפרסום הראשון של השיר "שבחי מעוז"

1971. נעמי שמר עולה לבמה בשמלה בדואית רקומה וחיוך גדול. זה עתה הסתיימה הופעת הבכורה של להקת פיקוד הדרום בתוכניתה "נשרים בערבה", שכללה גם את הלהיט החדש שכתבה והלחינה "שבחי מעוז".

אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים, נישאה שמר על הד שירת הרבים בדרכה לתאר את החוויה הלאומית. "גדלתי על שירת רבים, והתחלתי לכתוב בשביל שיהיה מה לשיר ביחד." סיפרה פעם.

שמר התרגשה מהתפקיד החדש שקיבלה מהציבור. אחרי ההצלחה הכבירה של "ירושלים של זהב", היא הוזמנה לחבר "שירי עם" נוספים – שירים ששיקפו דרך עיניה הפרטיות, את הרוח הישראלית.

היא נעזרה בידע העצום שלה במקורות התנ"כיים ובהיסטוריה של עם ישראל כדי להקביל בין אמונות או מיתוסים שיוחסו לעם ישראל בעברו ולתאר דרכם את ההווה. אחד מהשירים שכתבה באותה תקופה השתמש דווקא בצד החשוך יותר של חג האורות כדי לתאר את ההתרחשויות בעת קרבות ההתשה ולהזהיר את אלו שרוצים להרע לנו.

***
חנוכה, שנת 1969. ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמת ההתשה. נעמי שמר מבקרת במוצבי התעלה. היא נפגשת עם החיילים במוצבים, מדברת איתם ושואלת לשלומם ולמצבם. החיילים חולקים עם שמר את שגרת יומם ותחושותיהם: המוצבים והמעוזים מופגזים ללא הרף, צלפים מצרים יורים אל חצרות המוצבים בשעות קבועות, ושגרה מבעיתה של סכנת חיים מתמדת היא מנת יומם.

חנוכה 1969, נעמי שמר מבקרת בקו "התעלה"

כנראה שמזמיניה של שמר לסיור המסוכן במעוזי התעלה קיוו שהביקור הלא שגרתי ידגדג את בלוטות ההשראה של פזמונאית-העל. בזכות חג החנוכה, ובזכות איש אחד מיוחד, הם זכו שתקוותיהם תיעננה: החיילים הראו לשמר חנוכייה שאלתרו מתרמילי פגזים ריקים וסיפרו לה שאחרי הדלקת הנרות הם שרים "מעוז צור" בכל כוחם, כדי שהמצרים ישמעו אותם גם מהצד השני של התעלה.

למעשה, בסיפור המור"ק (מורשת הקרב) שמאחורי השיר התגלה שנים רבות לאחר מכן שההשראה לשיר של שמר הגיעה מאיש אחד מיוחד – מפקד המעוז בו היא ביקרה, מיכאל רכס שמו. רכס ז"ל היה נכה צה"ל, גיבור מלחמת יום כיפור ואב שכול לנווט שגיא רכס ז"ל.

מיכאל רכס. צילום: אתר הגבורה

בימי מבצע "צוק איתן", הופיע בנה של שמר, הזמר אריאל הורביץ, בפני חברי קיבוץ כפר עזה וסיפר איך נולד השיר "שבחי מעוז". אחד מחברי הקיבוץ שנכח בהופעה חיבר בין הקצין החצוף ועז הרוח שהדליק את חנוכיית הפגזים מול עיניה של שמר ועיני המצרים ובין רכס, בן קיבוצו לשעבר.

ב-1969 היה רכס, בן הקיבוץ כפר עזה, קצין מילואים שהתנדב לתגבר את אחד המעוזים מול תעלת סואץ. בצה"ל ביקשו מקציני מילואים להתנדב לשירות במעוזים כדי שיינסכו ביטחון בחיילי הצבא הסדיר בימים הארוכים והקשים של המלחמה. הקצינים שהתנדבו כונו "נמרים" ומי שפיקד עליהם, בין היתר, היה אלוף שלמה (צ'יץ') לַהַט.

משפחתו של רכס סיפרה שהרעיון לחנוכיית הפגזים הגיע ממנו. הוא סיפר להם שאילתר אותה כדי "לעשות דווקא" למצרים ולהדליק נרות חנוכה מול הפרצוף שלהם. אמר ועשה – הוא הכין חנוכייה מתרמילים של פגזים, והציב אותה ממש על גדת התעלה.

החנוכייה דולקת על גדות תעלת סואץ, מול האויב המצרי במלחמת ההתשה ב-1969

כשביקרה שמר במעוזים באותו חג החנוכה, הדליק מיכאל את חנוכיית הפגזים מול עיניה הנרגשות. כשחזרה לביתה הציתה החנוכיה הזו את מילות השיר "שבחי מעוז". שנתיים לאחר מכן, כאמור, הוא הפך ללהיט גדול של להקת פיקוד דרום, שיר שמילותיו מקבלות בימים אלו משמעות חדשה:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ

אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי

אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

 

***
חג החנוכה הוא חג של גבורה, חג שבו האור מנצח את החושך, חג של ניסים שבמרכזו רוח האדם. הפיוט הידוע "מעוז צור", אותו אנחנו שרים אחרי הדלקת הנרות בחג, הוא מתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה). מדובר באחת התקופות האיומות שידעה יהדות אשכנז: במשך 200 שנה יצאו תשעה מסעות צלב מרכזיים, שבמהלכם הושמדו קהילות יהודיות שלמות.

אם קוראים היטב את מילותיו של הפיוט "מעוז צור" אפשר לראות שזהו למעשה שיר נקמה. בתיו מתארים פרקים בתולדות העם היהודי – מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים שבו תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו – ובכל פרק מתוארת גם דרך בה חוסל האויב שאיים או צר על העם היהודי באותה תקופה.

על אף מילותיו שוברות השיניים ומשמעותן הקשה, הפך "מעוז צור" לשיר חנוכה ידוע. זה קרה בעיקר בזכות הגננות של היישוב היהודי בארץ, שהכניסו אותו אל הגנים ומשם אל המזמורים ששרים מול החנוכיה בבית.

שמר השתמשה בכל המטען ההיסטורי הזה כדי לכתוב יצירה חדשה. היא מתחילה את הפזמון שכתבה באותן המילים שבו מתחיל הפיוט הידוע, ולאחר מכן משבצת לכל אורכו רפרורים תנ"כיים. בביוגרפיה של שמר "על הדבש ועל העוקץ", מספר מוטי זעירא על ההשראות המקראיות למילות השיר, שרוח סכנה מיידית נושבת מהן: את "המערות" ו"מחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב,' י"ט) את "המנהרות" משופטים (ו,' ב)' את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א) ואת "עוקצי" ו"דובשי" מפירוש רש"י על במדבר (כ,' י"ב).

למרות השימוש הווירטואוזי במקורות המקראיים, שמר למעשה "חילנה" את הפיוט הידוע של חנוכה. היא שמרה את תחושת הרדיפה והסכנה וחיזקה את מוטיב התגמול לאויבי ישראל, אבל במקום תפילה לאל עליון, לישועה, הציבה במרכז השיר חייל בודד. החייל, שבעצם מייצג את צה"ל כולו, זוכר את ריח הפרדסים ופריחת השקד, את יופיו של העולם, ובה בעת דרוך לקראת אלו הצרים עליו בהיחבא, אותם יתקוף בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר.

בכך שמר פנתה לפן הלאומי יותר בחג החנוכה – לא זה שפונה ל"מעוז צור ישועתי", כלומר אל אלוהים, זה שאחראי לנס פך השמן. היא שמה את תפילתה ומבטחה באדם, בגיבור מצאצאי צאצאיהם של המכבים, שירדוף עד חורמה את אויביו.

הפרסום הראשון של השיר – בעיתון מעריב מיום 12 במרץ 1971

"דומה כי גם הפעם הצליחה נעמי לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחייהם של החיילים במעוזים, הערצה לכוחו, תבונתו הצבאית ועוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם, וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקְָרבַיִים." כותב זעירא בביוגרפיה של שמר. "השיר עורר הזדהות עצומה בקרב הלוחמים בחזית ובקרב המחכים בעורף כאחד."

היו גם שראו במילים של שמר יוהרה. יוהרה על כוחו ויכולותיו של צה"ל, ששמור במעוזיו ובחפירותיו, כחלק מהקונספציה על יכולותיו המופלגות של צה"ל ועל מצב אויביו. הקונספציה הזאת נשברה במלחמת הכיפורים ושוב לפני חודשיים, בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם שמר אכן השתכרה מניחוחות הניצחון והעוצמה שאחרי מלחמת ששת הימים, תחושת הסכנה והאסון הממשמש לא נעדרת משירה. גיבור השיר יודע: אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי, ומוזהר אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי, אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.

חיילים במוצב של חיל התותחנים בסיני. 1970 צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

***
ללי שמר, בתה של נעמי, מספרת לנו שרק בדיעבד גילתה שאמה הגיעה לחזיתות מסוכנות בעיתות מלחמה: "לא ידעתי שהיא נוסעת למקומות האלה, היא לא היתה מספרת לי. ב-1967 אמא שלי הייתה ממש בשדה הקרב, היא הייתה באל עריש כשעוד היו שם קרבות."

למרות שלא דיברה עם אמה על השיר, הפרשנות של ללי שמר למילים של "שבחי מעוז" היא שהן מכילות את הגבורה והאימה יחד: "אימא לא יצאה נגד הפיוט המסורתי אלא שמה בשירה דגש אחר – לא הכוח העליון הוא שמושיע אותנו אלא אני, החייל, ואני עושה את זה מתוקף הכוח שניתן לי מהבית, מתוקף זיכרון פריחת עצי השקד, והאחות שמחכה בבית. החיילים שומרים על הבית והבית הוא ששולח אותם, כדי שיגנו עליו.

אני מבינה את מי שהיה במעוזים ונפל בשבי והשיר הזה קשה עבורו. אני האחרונה שאבקר אותם, הם התרסקו בגוף ובנפש והפרשנות שלהם לשיר הכי לגיטימית." אומר ללי שמר. "מלחמות ההתשה ויום הכיפורים הראו לנו שהם צדקו – המעוזים לא החזיקו, הם כשלו. אבל להבנתי אימא שלי לא תיארה את המעוזים כמקום בטוח, אלא כמקום מאויים. אני לא מרגישה שביטחון נסוך על השיר, אני רואה בשיר הזה סיפור על איום שאורב לי, איום לא ממומש."

ללי שמר מוסיפה שאמה חיה כל החיים בתחושה של איום מתמיד על קיומנו, וכל חייה הרגישה במלחמת קיום מתמדת. "השורה 'אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי' היא בעצם איום כנגד איום – אני אתגונן בכל דרך שאני יכול כי אני מגן על אחותי, על עצי השקד שלי, על הפרדסים שלי."

***
כשאני שואלת את ללי שמר מה אימא נעמי הייתה אומרת על ההווה, היא מתקוממת: "זאת השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול כי בחיים לא ידענו מה היא תגיד. היא הייתה אישה לא צפוייה בחייה, וגם אני, שהכרתי אותה היכרות עמוקה וקרובה לא יכולה לנחש או להתיימר לומר מה הייתה חושבת או אומרת. זאת שאלה שכל אחד סוחב אותה לאן שמתחשק לו, אנשים שלא הכירו אותה אישית ומניחים עליה הנחות, וזה שמנסים לגייס אותה לצד זה או אחר זה לא לגיטימי."

"היוצרים הגדולים שלנו היו אנשים עם שאר רוח שאמרו את מה שהרגישו, גם אם זה הרגיז, ואימא שלי הצליחה להרגיז המון אנשים ובאופן מדהים היא מצליחה עדיין, גם אחרי מותה." אומרת ללי שמר, ומוסיפה משהו אחר וחשוב לא פחות שכדאי ללמוד מנעמי שמר וממשפחתה: "אנחנו דור שני ל'משפחה בוויכוח', של אנשים מאוד מוכשרים ומורכבים שלא חושבים אותו דבר, ואנחנו יודעים שהאדם הוא לא רק סך כל דעותיו. אנחנו חיים עם הויכוח גם היום, אחי ואני. זה שהוא לא חושב כמוני בהרבה דברים זאת עובדה. אנחנו מתווכחים רבות וקשות ועדיין אוהבים. אני בעד לספר כמה היה לנו קשה עם הוויכוח ועדיין נשארנו משפחה. אולי מזה אפשר ללמוד."

נעמי וללי שמר, 1959 – צילום בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יורים ושרים חלק א' – יואב קוטנר על שירי המלחמה בראשית המדינה

האם יש קשר בין מלחמות אין ברירה למספר השירים שנכתבו עליהן? באיזו מלחמה נכתב השיר הראשון על הלם קרב ופוסט טראומה? ומתי נכתבו שירי שמחה והתלהבות ממלחמות?

טנק במצעד צה"ל, צילום: ארכיון עליזה אורבך, הספרייה הלאומית

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

האזינו לשיחה עם יואב קוטנר על שירי המלחמה שנכתבו בעשורים הראשונים של המדינה: מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה.

 

לחלק הראשון של השיחה

 

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: יואב קוטנר, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי, מרצה, מבקר מוזיקה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות.

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

אופקים חדשים: האיש שמתעד את האנשים השקופים מה-7 באוקטובר

סיפורו האישי של נדב משעלי, שהקים את הסינמטק של אופקים, משתלב בסיפורה של העיר עצמה ושל תושביה האמיצים ויוצאי הדופן. בימים אלו לקח על עצמו משעלי משימה גדולה עוד יותר – תיעוד סיפורי הקושי והגבורה של העיר אופקים בשבת של ה-7 באוקטובר

נדב משעלי ליד השלט שנתלה בכניסה לעיר אופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה

ב-7 באוקטובר נדב משעלי לא היה באופקים, העיר בה הוא מתגורר, אלא בביקור משפחתי במרכז. יומיים אחרי השבת הקשה ביותר שידענו, הוא חזר לעירו כדי לעזור ולסייע לעיר ולתושביה.

ימים ספורים לאחר מכן פנה אליו טל ביליה, חבר טוב מימי הלימודים בישיבה התיכונית. טל שכל את אחיו בשבת האיומה הזו. הוא ידע שנדב מכיר את אופקים היטב ושהוא יוצר קולנוע וביקש: "צא וצלם מה שהולך פה, לאנשים יש סיפורים לספר, חייבים לדעת מה היה פה!" הפנייה הזו, מתוך הלב הדואב של אח שכול, נתנה לנדב את הדחיפה שהיה זקוק לה כדי לקום ולפעול – לפעול לשימור ההיסטוריה והטרגדיה של העיר הדרומית.

נדב משעלי בכניסה לאופקים, 2023. צילום: ליאור פינגלה.

לאורך השנים הייתה העיר אופקים נטולת אירועים ביטחוניים. היא מרוחקת כ-19 ק"מ מרצועת עזה ולא נאלצה להתמודד בעבר עם חדירות מחבלים כמו ישובי הגדר הסמוכים יותר אל רצועת עזה. באותה שבת היא ספגה את המכה הקשה בתולדותיה: כ-50 מתושבי העיר נרצחו – אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. ההפתעה הייתה גדולה, וכך גם השבר. כמה שבועות אחרי ניתן לראות ברחובותיה יותר ויותר אנשים שחוזרים לעשיית יומם ומעט פחות חיילים בכל פינה. הנסיונות לאסוף את השברים ולחזור לאט לשגרה מורגשים ברחבי העיר ובעלי התפקידים באופקים מגויסים על מנת לתת מענה לכל צרכיהם של התושבים.

מבלים באופקים לעת ערב, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

עשור להקמת אופקים, עיתון "על המשמר", 27 ליוני 1966.

נדב, שמשמש כמנהל סינמטק אופקים, לקח על עצמו מלאכת קודש משלו – תיעוד בוידאו של הסיפורים על מה שהתרחש בעירו אז, באותה שבת. בסיועה של הפעילה החברתית ומתנדבת "יד לבנים" בעיר, מרים טויזר, הוא דואג להקליט את העדויות הקשות על מה שהתרחש בעיר השקטה והפתיע את כולם בבוקרו של חג שמחת תורה.

המשפחה הראשונה אליהם הגיע, עוד בזמן שישבו שבעה, הייתה משפחת ביליה, משפחתו של טל, חברו של נדב שאחיו אריאל ביליה ז"ל, נרצח באותה שבת. אריאל בן ה-28 נרצח באותה שבת כשהגן על 10 מבני משפחתו, ביניהם אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא דאג להוציא את כולם מחוץ לחלון הבית בו שהו, ביתם של הוריו, לעבר מרפסת קטנה בה נמצא דוד השמש. הם ניצלו, אבל אריאל לא הספיק להימלט מהמחבלים.

אריאל ביליה ז"ל, צילום מתוך אלבום משפחתי.

נדב נרתע בתחילה מגודל המעמד: "מי אני שאפנה את המצלמה לאנשים האלה כבר בשבעה, ברגעים הקשים האלה? הרגשתי כאילו אני שולף נשק כשאני מוציא את המצלמה מהתיק אל מול המשפחות השכולות". מהר מאוד ראה נדב את ההשפעה שיש למצלמה על מה שמתרחש לנגד עיניו: "אשתו של אריאל התחילה לדבר מולי, לספר מה קרה, ופתאום קמה מהכסא והראתה לי את החלון שדרכו יצאו החוצה. היא התחילה לשחזר את מה שהיה, והכל באופן ספונטני, בלי שתכננו את זה מראש, בלי שביקשתי ממנה. אז נזכרתי בכוח הגדול שיש לצילום".

בהמשך ראיין נדב גם את מיכל ביליה, אימו של אריאל ז"ל, שבביתה הם התחבאו ובו נרצח אריאל. בית משפחת ביליה שרוף והרוס לחלוטין מהקרב שהתחולל בו, ולמרות זאת, כשנדב שאל את מיכל אם היא מתכוונת לחזור לשם, היא ענתה: "בטח! זה הבית שלי!". נדב מספר כי זו התחושה שעלתה גם מראיונות נוספים שערך -תושבי העיר לא מתכוונים לזוז ממנה ומרגישים מחוברים אליה עוד יותר בעקבות המאורעות הללו.

נדב מתעד באופקים. צילום: מרים טויזר.

אותו ריאיון ראשון עודד את נדב להמשיך ולתעד את משפחות הנרצחים, במיוחד כשראה את הערך שהתיעוד מביא איתו: "למדתי מהר מאוד שהמצלמה היא לא כלי מאיים אלא מנחם, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה שקופה. שמי שמולי יראה רק אותי, וידבר אליי. הבנתי למשל שעדיף שהמצלמה לא תהיה על חצובה – זה מאיים מידי, אלא בידיים שלי, כך היא אנושית יותר".

ילדי גן באופקים, תחילת שנות ה-60' (הערכה). צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

עוד לפני שהחל בפרויקט המיוחד הזה, נדב בן ה- 37, היה אישיות מוכרת בחיי התרבות של אופקים והשפיע עליהם רבות. הוא נולד באופקים להורים שעלו ממרוקו, לבית מסורתי אך פתוח. נדב בחר ללכת לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה, אך כשהתגייס לצבא בחר להוריד את הכיפה, למרות שנשאר דבק באמונתו.

כבר כסטודנט לקולנוע בחר לצלם סרט על בית קולנוע ישן שפעל באופקים בשנות ה-70' וה-80'. הרגעים בהם הלך בילדותו לראות סרט בקולנוע "מרחבים" היו רגעים קסומים עבורו. כאב לו מאוד כשבשנות ה-90' הפסיק בית הקולנוע לפעול והפך לחורבה נטושה. כשהחל ללמוד קולנוע סלל את הדרך לכך שיקבלו את הרעיון שלו להכניס מחדש את תרבות הקולנוע העשירה ואת השיח התרבותי סביבה חזרה לעיר.

נדב יודע שזה בהחלט לא טריוויאלי שיש קולנוע באופקים, ומסביר לנו שבעיר כל כך ביתית יש לבית קולנוע משמעות מיוחדת: "זה משהו שפותח את הראש וגם את הלב". הוא סיפר לנו וצחק על כך שאופקים נראית מבחוץ שמרנית אך מאפשרת לאלו שהם חלק מהקהילה שלה, שחיים ופעילים בה, לשנות אותה מבפנים. העיר שבה כולם מכירים את כולם מיוחדת בכך שתמיד אפשרה לתושביה ליזום, ולהמציא ולהשפיע על המציאות שסביבם. במקום לחיות ולפעול במרכז הארץ, נדב בחר לגור בעיר הולדתו, וליצור שינוי דווקא בה. הוא הפך לפעיל ויזם חברתי, בנוסף להיותו אומן יוצר והקים בעיר את מפעל חייו: סינמטק שפעיל מ-2016 ועד היום. אולם המכיל 90 מקומות ישיבה בו ניתן לצפות בסרטים מההווה והעבר. הסינמטק של אופקים משמש גם מרכז תרבות שמארח הרצאות, מפגשים ואירועי תרבות עם אמנים שמגיעים מכל רחבי הארץ. בהתחלה התייחסו אל הסינמטק כאל עוף מוזר בנוף העיר הדרומית, אבל היום התושבים לא יכולים לדמיין את העיר בלעדיו.

הקרנת טרום בכורה ארצית במאי 2023 בסינמטק אופקים של הסרט "כולם מחכים רק לי" בבימויו של אקי אבני (משמאל). מימין השחקנית גלית הרשקוביץ. אקי אבני יזם את ההקרנה המיוחדת בעקבות המצב הבטחוני המתוח כמחווה לתושבי הדרום ולאות סולידריות איתם. צילום: צוות יח"צ קולנוע אופקים.

בשבועות הראשונים ללחימה הפעילות הקולנועית נדדה בין מקלטים, בתי ספר וגנים ברחבי העיר וברגע שהתאפשר הדבר מבחינה ביטחונית הסינמטק השיב את הפעילות לאולם, שמקלט צמוד אליו, במטרה להעניק לתושבים מעט אוויר ושפיות. הסרטים המוקרנים בו נבחרים בקפידה ומטרתם בעיקר לחזק את הנפש ולעודד את מי שיוצא מביתו ומגיע לאולם.

הסינמטק באופקים מלא. צילום: נדב משעלי.

"הקהילה באופקים היא קהילה מדהימה, אנשים מדהימים. אני מכיר את כולם וכמובן שזה עוזר לי להיכנס אליהם הביתה או להגיע לאזכרות ולגילויי המצבה. הגבורה שהייתה שם לובשת צורות שונות, ראיתי אצילות נפש, גדולת נפש, בכל סיפור", אומר לנו נדב שרואה בפרויקט שלו הזדמנות לחשוף עיר שאנשיה שקופים, פעמים רבות, לעיניים חיצוניות: "הסיפור של רחל כמובן הוא מדהים ומייצג את אופקים, את הכנסת האורחים המאפיינת, אבל ראיינתי את כל מי שהסכים להתראיין, לא רק משפחות שכולות – גם פצועים, גם עדים. שמתי לי למטרה לראיין את כולם. גם מי שלא עשה פעולה שאנחנו תופסים כהירואית, את מי ששקוף לתקשורת".

אופקים, 1972. צילום: עליזה אורבך. מתוך הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך.

 

ביקור בעיירות בדרום בארץ – אופקים ושדרות, 1984. צילום: IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מתוך הראיונות הרבים שתיעד, נספר לכם גם על משפחתו אהרון פרש ז"ל, רס"ם מחיל הטכנולוגיה והאחזקה ששירת בבסיס רעים הסמוך לביתו שבאופקים והוקפץ לשם בבוקר אותה שבת. הוא הספיק להתעמת עם אחד המחבלים לפני שנרצח. אשתו חלקה עם נדב את תחושת הבדידות העמוקה שנותרה איתה.

ראיון נוסף שנשאר חרות בליבו של נדב התקיים עם משפחתו של אהרון חיימוב ז"ל: "אהרון היה חובש בכיר במד"א, איש חרדי שבדרך כלל לא עובד בשבת אך הוקפץ באותו היום וכמובן לא היסס ויצא לכיוון קיבוץ אורים", מספר נדב. "כבר ביציאה המערבית של העיר תפסו אותו מחבלים וירו בו והוא נהרג במקום. כששוחחתי עם אשתו שמעתי איזה אישיות מיוחדת הוא היה, ואיזה חלל עצום הותיר מאחוריו. היא אחזה בתמונה שלו ויכולת לראות באיזו אהבה היא מדברת עליו".

נדב מראיין באופקים. צילום: דנה אריאלי.

פרויקט התיעוד של נדב משעלי באופקים, יחד עם פרויקטים נוספים שמתעדים את מי שהיו בנגב המערבי באותו יום שבת, נאספים למשמורת בספרייה הלאומית.

הספרייה, שאמונה בין היתר על שימור המורשת התרבותית של העם היהודי ומדינת ישראל, הקימה פלטפורמה המקבצת את תיעודי ה-7 לאוקטובר: המאגר הלאומי לתיעוד מאורעות ה-7.10 והמלחמה.

לפרטים נוספים ולפנייה לגבי איסוף עדויות לחצו כאן.

לתמיכה בצוות התיעוד באופקים, הנעשה כולו בהתנדבות מלאה, אנא פנו לנדב בטלפון: 052-5887669 או במייל: nadav.mishali@gmail.com

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף" – מחווה לישובי עוטף עזה