.
על "היקשרויות עזות" לוויוואן גורניק
אורית נוימאיר פוטשניק
.
אם ובת משוטטות יחד ברחובות מנהטן. יחסי קרבה ועוינות שוררים ביניהן, אהבה וזרות, מאבק כוחות והזדקקות עזה זו לזו. הבת היא בשנות הארבעים לחייה והאם בשנות השבעים המאוחרות, אך היא צועדת היטב, היא בריאה, ערנית וקוצנית כמו בימי הילדות שהבת – ויוויאן גורניק – מתארת בכישרון נפלא. היא מתארת בצבעים עזים את שכונת ילדותה בברונקס בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, את הבניין שחיו בו בעיקר מהגרים בני מעמד הפועלים, כמעט אך ורק יהודים. הבניין מתואר ככוורת תוססת, השכנות נכנסות זו לדירתה של זו, מעורות זו בחייה ובחי משפחתה של זו. אחת התכונות הבולטות של סביבת הילדות הזו היא שאין בה גברים, כלומר הגברים אינם שותפים לחיים הסוערים האלה והם אינם משאירים כלל את רישומם על נפשה הרגישה של הילדה: "בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום כמובן – בעלים, אבות, אחים – אבל אני זוכרת רק את הנשים."
הדרמה של ההתבגרות שמתארת גורניק אינה מתרחשת בחלל הדירה הבורגנית הסגורה, היא אינה נענית לחוקי הדרמה האדיפלית, גם לא בחצר בית הספר, בין הבנות לבנים, בין הבנות לבין עצמן או מתוך מאבק עם דרישות העולם החיצוני. ההתבגרות מתרחשת בסביבה של נשים, כשהילדה חדת העין מחפשת את זהותה בתוך מודל מרובה אימהות.
על נפשה של ויוויאן הצעירה, על דמותה, על התפתחותה ועל נאמנותה נאבקות שתיים: אמה בֶּס, ונטי, השכנה האוקראינית, מהמעטים בבניין שאינם יהודים. את הדמויות של שתיהן אפשר לקרוא בקריאה סטראוטיפית כאמא יהודייה שאמונה על טכניקות שליטה ופאסיב־אגרסיב מזה, וכשיקסע, על כל המשתמע מכך, מזה. אלא שגורניק אינה מאפשרת קריאה פשוטה שכזו. היא לא מתעלמת מאפשרות הקריאה הזו, לא מתכחשת לתרבות שבתוכה חיות הגיבורות שלה ולהשפעתה המכרעת על דמותן וחייהן. להפך – היא מתארת את המיקרוקוסמוס היהודי הזה בחיות רבה. אבל היא אינה נכנעת לנוסטלגיה המתקתקה כפי שאינה נכנעת לסטראוטיפים של ידישקייט שלעיתים רבות כל כך אורבים לתיאורים מהסוג הזה.
האם, בס, היא אישה שאינה מרשה לעצמה אמביוולנטיות, סתירות פנימיות או מורכבות כלשהי, אף שהיא מלאה בהן. היא מלאת נוסטלגיה לימי פעילותה במפלגה הקומוניסטית, אבל לא שבה אליהם. היא רוצה לחזור לעבודתה כמנהלת חשבונות, אבל לא תעשה זאת, בהיותה אישה נשואה ועקרת בית. מבחינתה יש דרך ראויה לחיות וכל אפשרות אחרת היא "חוסר תרבות". היא מהללת את הזוגיות האידיאלית שלה עם בעלה (הנעדר מהספר לחלוטין) וחוזרת ללא הרף על עיקר אמונתה: "האהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה", אבל למעשה ישנה עם בעלה בחדר פתוח נטול פרטיות בנימוק ש"כל ילד צריך חדר לבד". כשהיא מתאלמנת – ויוויאן בת שלוש־עשרה אז – היא הופכת את האלמנות לדת, פולחן עליון, אֵבל בלתי פוסק וחסר פשרות על האהבה האידאלית שאבדה. היא יוצאת לעבודה בגלל הצורך הכלכלי, אבל מתכחשת לרצון לחזור לעבודה. היא הופכת לדיווה של צער ואובדן באופן שמבטיח לה את מרכז הבמה. היא לא נותנת לרעיונות או רגשות סותרים דריסת רגל בעולמה הנפשי המבוצר וכל אימת שאחד כזה מגיח היא פוטרת אותו בסיסמה "זה מגוחך", תגובה שתהפוך להרגל גם של הבת. אבל מצד שני יש לה רגישות מופלאה לעולמו של הזולת – לאנושי:
היא ידעה להמיר רכילות לידע. היא הייתה שומעת קול שעולה באוקטבה ומציינת: "היא רבה הבוקר עם בעלה." או שהקול ירד באוקטבה, ואז, "הילדה שלה חולה". או שהייתה שומעת חילופי דברים מהירים ומספקת אבחנה על קשרים שהתרופפו. הכישרון הזה הלהיב וריגש אותי. החיים נדמו מלאים יותר, עשירים יותר, מעניינים הרבה יותר כשהייתה מוצאת את פשרה של ההתנהלות האנושית בחצר. הרגשתי אז את הקשר החי בינינו ובין העולם שמחוץ לחלון.
האם, בס, גם בוחרת להעניק הגנה וחסות חברתית לנטי, האוקראינית שהתחתנה עם יהודי, יורד ים שמותיר אותה חיש מהר הרה ואלמנה. נטי מושכת את ויוויאן הילדה בחבלי קסם. המפגש איתה טעון בעוצמה ארוטית שונה מאוד מהעוצמה הארוטית הטמונה במאבק לעצמאות ונבדלות מהאם. כאן הכמיהה לשייכות, להזדהות, לדמיון, אינה כרוכה בניסיון חתרני להשתחרר מכוח הכפייה המרסן של האם הביולוגית. ההיקסמות היא מיידית ועוצמתית:
התעוררתי בבקרים ותהיתי אם אתקל בה במקרה בחדר המדרגות באותו יום. אם לא נתקלתי בה הייתי מוצאת איזה תרוץ לצלצל אצלה בדלת. לא כי רציתי לראות אותה עם ריק: היופי שלו היה קודר, עגמומי ומגושם, וביניהם לא היה שום דבר שעניין אותי. זו היא שרציתי לראות, רק היא. ורציתי לנגוע בה. היד שלי נטתה כל הזמן להישלח מגופי קדימה, אל הפנים שלה, הזרוע שלה, צלע גופה. ערגתי אליה.
נטי בוחרת שלא למצוא עבודה בשכר אחרי שהיא מתאלמנת. היא חיה מקצבה. המיניות שלה מופגנת וברורה, לא מוצנעת, לא מוסתרת, נוכחת בכל עוזה:
שום אישה בשכונה לא הלכה כמותה. … הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזו לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים כאומר, "לגוף הזה יש כוח לעורר רצון."
ויוויאן הילדה, ויוואן הנערה, מרגישה שנטי פותחת לה שער אל הנשיות שלה עצמה, אל המיניות שלה, אל העונג. היא מרשה לעצמה ללמוד ממנה בגלוי, נותנת לנטי, שהבוטות המינית שלה, לא פחות מהאתניות שלה, הופכות אותה לזרה ומורחקת בשכונה, לחנוך אותה אל תוך המיניות, וכך יוצרת עימות גלוי בין נטי ובין אמהּ.
נטי אינה סוחרת באופן מובהק במיניות שלה. היא מוקפת גברים, מקבלת מהם טובות הנאה, אבל בראש ובראשונה היא שואבת הנאה גלויה מהגוף שלה, מכוח הפיתוי שלה. המיניות שלה היא אוטו־ארוטית. למעשה, עד שמופיעים הגברים המשמעותיים בחייה של הבת, ויוויאן עצמה, גברים נעדרים לגמרי מהסיפור, כאמור, ומדויק יותר לומר – גברים וגבריוּת עוברים אובייקטיפיקציה מוחלטת. זה עולם שבו חיי הרגש, חיי החברה, כל מה שחשוב ובעל משמעות מתנהל בין נשים וללא גברים. ברור מאליו שהאידאליזציה המוחלטת שבס עושה לאהבה הרומנטית אינה תואמת את חיי הזוגיות שלה בפועל ואינה תלויה בהתנהגותו של גבר, אב, בן זוג ספציפי, שהרי אחרת לא יכלה להתקיים; בן הזוג הוא רעיון, אידאל, מכשיר, לא אדם ממשי. באותו האופן בדיוק נטי משתמשת בגברים: לאו דווקא לשם הישרדות כלכלית, אלא כדי שישתוקקו אליה, שישקפו לה את כוח הפיתוי שלה עצמה כבמראה. הגברים הם רק מי שמאפשרים את ההנאה המינית הנרקיסיסטית שלה, הם אובייקט, היא בזה להם כבני אדם. את העולם של בס ונטי ואת האופן שבו הן מתייחסות לגברים היה אולי אפשר לקרוא כתמונת מראה של הקדושה והקדֵשה, היידישע מאמא והשיקסע, היפוך פשוט, סימטרי, של האובייקטיפיקציה הגברית. אבל כפי שגורניק אינה מאפשרת את הקריאה הזאת כלפי נשים, היא אינה מאפשרת אותה גם בנוגע לגברים. היא פורשת תמונת עולם רגשית וחברתית מורכבת. התרבות, העולם החיצוני שממנו צמחו הגיבורות שלה ואליו הן מגיבות הוא חי ונוכח – אבל זוהי הבנה שטחית וטריוויאלית ולכן היא מרחפת רק בשולי הממואר. עיקר הדרמה הוא בחיים החברתיים והרגשיים של הנשים בינן לבין עצמן, חיי רגש יצריים ויצירתיים, שיש בהם הרבה יותר מתגובה למציאות חברתית. הנשים בבניין הן מוקד חיי הרגש זו של זו, הן המציעות נחמה ואהבה והן גם הגורמות זו לזו סבל. ויוויאן גורניק מגדירה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית. הרדיקליות העמוקה של הממואר הזה נמצאת בתיאור החי של העולם הכול־נשי שהיא פורשת, תיאור צלול ונאמן וחף מנוסטלגיה.
ויוויאן האישה הצעירה נפרדת משתי האימהות שלה כאשר היא פונה ללימודים גבוהים. היא נחשפת לעולם חדש אך מוכר לנערה שמאז ומתמיד אהבה לקרוא, ומוצאת מיד תחושה של בית בעיסוק האינטלקטואלי, הביקורתי – וכמובן בכתיבה. בספר מוצג אחד התיאורים היפים שקראתי, של החוויה של דור ראשון להשכלה גבוהה, החוויה של מציאת שייכות, אבל גם החוויה של הזרות והעוינות שבה הרעיונות החדשים וההזדהות החדשה מתקבלים בקהילת המוצא, ובמקרה הזה, העוינות שנוצרת אצל האם, שעודדה את הלימודים, כלפי הבת שנשמטת מאחיזתה:
הדבר שהניע אותה והרחיק אותנו זו מזו, הוא שאני חשבתי. והיא לא הבינה שלימודים פירושם שאתחיל לחשוב: בבהירות ובקול רם. ההפתעה הלמה בה בעוצמה. המשפטים שלי התארכו והלכו שבועות ספורים לאחר תחילת הלימודים. ארוכים יותר, מורכבים יותר, משובצים במילים שאת משמעותן לא תמיד ידעה. אף פעם לפני כן לא אמרתי מילה שהיא לא מכירה. גם לא משפט שהיא לא מצליחה לעקוב אחרי ההיגיון שלו. ולא אימצתי דעה שנובעת מחשיבה מופשטת. זה שיגע אותה.
גורניק גם מתחקה בדיוק רב אחר המחסומים המוצבים בפני נשים המחפשות חיים אינטלקטואלים, חיים אקדמיים. היא מתארת בחדות את העדפת הגברים ואת ניתובן של הנשים, גם הנשים הכישרוניות ביותר, לתפקיד הרעיות שלעולם לא יבריקו כמו בעליהן, ולחלופין לעמדה אקזוטית אך שולית של מורדות ומתריסות. הבחירה שלה כמובן ברורה לה.
המרד, ההיפרדות, ההתנתקות מהשכונה, מהבניין, מהאימהוֹת, לא מסתיימת בלימודים האקדמיים. חלקו האחרון של הספר מוקדש לתיאור יחסיה של ויוויאן עם גברים: צייר צעיר שהיא נישאת לו ומתגרשת ממנו; חבר ילדות מהשכונה שעבר מהפך רוחני, פסיכוטי באופיו, והפך לרב חרדי; עסקן ארגוני עובדים שמנהל איתה מערכת יחסים ארוכה במקביל לנישואיו. כל מערכות היחסים הללו מאופיינות בגודש ארוטי, אבל הביטוי העמוק של המרד של הגיבורה, של ההתנתקות שלה מהאימהוֹת שלה, אינו במיניות; היא הרי נתנה לנטי לחנוך אותה אל תוך התשוקה. העולם החדש שהיא מבקשת לעצמה הוא העולם של הדדיות ביחסים בין נשים לגברים, עולם שבו חברות וקרבה נפשית מבקשים להתקיים לצד מיניות סוערת, עולם שבו אין אובייקטיפיקציה, שבו נשים וגברים אינם אובייקטים בתיאטרון הבובות זה של זה. היא כמובן נכשלת פעם אחר פעם. ג'ו הנשוי, עסקן ארגוני העובדים, מנסה להעמיד אותה על טעותה: "'טיפשה שכמוך,' אמר ג'ו ברכות. 'עם כל מה שאת יודעת, את עדיין לא יודעת שזה קשר של יריבות. אין שום חברות באהבה.'"
הגברים שונים זה מזה, מערכות היחסים שונות, אבל הכישלון הוא אחד – כישלון יצירת סדר חברתי חדש, אינטימיות זוגית חדשה, כישלון המרד בעולם הישן של האימהוֹת. גורניק היא פמיניסטית רדיקלית, אבל איננה אוטופיסטית. כמו שאומרת לה מרלין חברת הילדות: "העניין הוא שאם את מהברונקס אז את לא מתעלמת מהעובדות. את לא יכולה להרשות לעצמך את זה." הסיפורת של גורניק אינה מתעלמת מהעובדות, והעובדות הן שכדי לעורר רגשות עזים ואינטנסיביים, היקשרויות עזות, בין עם גברים, בין עם נשים, ובכלל זה עם אמך, אין לנו דרך אחרת אלא לשזור את האהבה לבלי הפרד ביריבות סמויה או גלויה ובזרות בלתי ניתנת לגישור.
.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.
.
ויוויאן גורניק, "היקשרויות עזות", תשע נשמות, 2022. מאנגלית: רעות בן יעקב
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: עינת מרבך־בר על "חלום המשכנות האדומים"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
