ביקורת פרוזה | בניין מלא נשים

"הרדיקליות העמוקה של הממואר הזה נמצאת בתיאור החי של העולם הכול־נשי שגורליק פורשת, תיאור צלול ונאמן וחף מנוסטלגיה." אורית נוימאיר פוטשניק על "היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק

אילונה אהרון, ללא כותרת, פוטוקולאז', 50X35 ס"מ, 1997

.

על "היקשרויות עזות" לוויוואן גורניק

אורית נוימאיר פוטשניק

.

אם ובת משוטטות יחד ברחובות מנהטן. יחסי קרבה ועוינות שוררים ביניהן, אהבה וזרות, מאבק כוחות והזדקקות עזה זו לזו. הבת היא בשנות הארבעים לחייה והאם בשנות השבעים המאוחרות, אך היא צועדת היטב, היא בריאה, ערנית וקוצנית כמו בימי הילדות שהבת – ויוויאן גורניק – מתארת בכישרון נפלא. היא מתארת בצבעים עזים את שכונת ילדותה בברונקס בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, את הבניין שחיו בו בעיקר מהגרים בני מעמד הפועלים, כמעט אך ורק יהודים. הבניין מתואר ככוורת תוססת, השכנות נכנסות זו לדירתה של זו, מעורות זו בחייה ובחי משפחתה של זו. אחת התכונות הבולטות של סביבת הילדות הזו היא שאין בה גברים, כלומר הגברים אינם שותפים לחיים הסוערים האלה והם אינם משאירים כלל את רישומם על נפשה הרגישה של הילדה: "בבניין היו עשרים דירות, ארבע בכל קומה, וכל מה שאני זוכרת זה בניין מלא נשים. אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום כמובן – בעלים, אבות, אחים – אבל אני זוכרת רק את הנשים."

הדרמה של ההתבגרות שמתארת גורניק אינה מתרחשת בחלל הדירה הבורגנית הסגורה, היא אינה נענית לחוקי הדרמה האדיפלית, גם לא בחצר בית הספר, בין הבנות לבנים, בין הבנות לבין עצמן או מתוך מאבק עם דרישות העולם החיצוני. ההתבגרות מתרחשת בסביבה של נשים, כשהילדה חדת העין מחפשת את זהותה בתוך מודל מרובה אימהות.

על נפשה של ויוויאן הצעירה, על דמותה, על התפתחותה ועל נאמנותה נאבקות שתיים: אמה בֶּס, ונטי, השכנה האוקראינית, מהמעטים בבניין שאינם יהודים. את הדמויות של שתיהן אפשר לקרוא בקריאה סטראוטיפית כאמא יהודייה שאמונה על טכניקות שליטה ופאסיב־אגרסיב מזה, וכשיקסע, על כל המשתמע מכך, מזה. אלא שגורניק אינה מאפשרת קריאה פשוטה שכזו. היא לא מתעלמת מאפשרות הקריאה הזו, לא מתכחשת לתרבות שבתוכה חיות הגיבורות שלה ולהשפעתה המכרעת על דמותן וחייהן. להפך – היא מתארת את המיקרוקוסמוס היהודי הזה בחיות רבה. אבל היא אינה נכנעת לנוסטלגיה המתקתקה כפי שאינה נכנעת לסטראוטיפים של ידישקייט שלעיתים רבות כל כך אורבים לתיאורים מהסוג הזה.

האם, בס, היא אישה שאינה מרשה לעצמה אמביוולנטיות, סתירות פנימיות או מורכבות כלשהי, אף שהיא מלאה בהן. היא מלאת נוסטלגיה לימי פעילותה במפלגה הקומוניסטית, אבל לא שבה אליהם. היא רוצה לחזור לעבודתה כמנהלת חשבונות, אבל לא תעשה זאת, בהיותה אישה נשואה ועקרת בית. מבחינתה יש דרך ראויה לחיות וכל אפשרות אחרת היא "חוסר תרבות". היא מהללת את הזוגיות האידיאלית שלה עם בעלה (הנעדר מהספר לחלוטין) וחוזרת ללא הרף על עיקר אמונתה: "האהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה", אבל למעשה ישנה עם בעלה בחדר פתוח נטול פרטיות בנימוק ש"כל ילד צריך חדר לבד". כשהיא מתאלמנת – ויוויאן בת שלוש־עשרה אז – היא הופכת את האלמנות לדת, פולחן עליון, אֵבל בלתי פוסק וחסר פשרות על האהבה האידאלית שאבדה. היא יוצאת לעבודה בגלל הצורך הכלכלי, אבל מתכחשת לרצון לחזור לעבודה. היא הופכת לדיווה של צער ואובדן באופן שמבטיח לה את מרכז הבמה. היא לא נותנת לרעיונות או רגשות סותרים דריסת רגל בעולמה הנפשי המבוצר וכל אימת שאחד כזה מגיח היא פוטרת אותו בסיסמה "זה מגוחך", תגובה שתהפוך להרגל גם של הבת. אבל מצד שני יש לה רגישות מופלאה לעולמו של הזולת – לאנושי:

היא ידעה להמיר רכילות לידע. היא הייתה שומעת קול שעולה באוקטבה ומציינת: "היא רבה הבוקר עם בעלה." או שהקול ירד באוקטבה, ואז, "הילדה שלה חולה". או שהייתה שומעת חילופי דברים מהירים ומספקת אבחנה על קשרים שהתרופפו. הכישרון הזה הלהיב וריגש אותי. החיים נדמו מלאים יותר, עשירים יותר, מעניינים הרבה יותר כשהייתה מוצאת את פשרה של ההתנהלות האנושית בחצר. הרגשתי אז את הקשר החי בינינו ובין העולם שמחוץ לחלון.

האם, בס, גם בוחרת להעניק הגנה וחסות חברתית לנטי, האוקראינית שהתחתנה עם יהודי, יורד ים שמותיר אותה חיש מהר הרה ואלמנה. נטי מושכת את ויוויאן הילדה בחבלי קסם. המפגש איתה טעון בעוצמה ארוטית שונה מאוד מהעוצמה הארוטית הטמונה במאבק לעצמאות ונבדלות מהאם. כאן הכמיהה לשייכות, להזדהות, לדמיון, אינה כרוכה בניסיון חתרני להשתחרר מכוח הכפייה המרסן של האם הביולוגית. ההיקסמות היא מיידית ועוצמתית:

התעוררתי בבקרים ותהיתי אם אתקל בה במקרה בחדר המדרגות באותו יום. אם לא נתקלתי בה הייתי מוצאת איזה תרוץ לצלצל אצלה בדלת. לא כי רציתי לראות אותה עם ריק: היופי שלו היה קודר, עגמומי ומגושם, וביניהם לא היה שום דבר שעניין אותי. זו היא שרציתי לראות, רק היא. ורציתי לנגוע בה. היד שלי נטתה כל הזמן להישלח מגופי קדימה, אל הפנים שלה, הזרוע שלה, צלע גופה. ערגתי אליה.

נטי בוחרת שלא למצוא עבודה בשכר אחרי שהיא מתאלמנת. היא חיה מקצבה. המיניות שלה מופגנת וברורה, לא מוצנעת, לא מוסתרת, נוכחת בכל עוזה:

שום אישה בשכונה לא הלכה כמותה. … הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזו לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים כאומר, "לגוף הזה יש כוח לעורר רצון."

ויוויאן הילדה, ויוואן הנערה, מרגישה שנטי פותחת לה שער אל הנשיות שלה עצמה, אל המיניות שלה, אל העונג. היא מרשה לעצמה ללמוד ממנה בגלוי, נותנת לנטי, שהבוטות המינית שלה, לא פחות מהאתניות שלה, הופכות אותה לזרה ומורחקת בשכונה, לחנוך אותה אל תוך המיניות, וכך יוצרת עימות גלוי בין נטי ובין אמהּ.

נטי אינה סוחרת באופן מובהק במיניות שלה. היא מוקפת גברים, מקבלת מהם טובות הנאה, אבל בראש ובראשונה היא שואבת הנאה גלויה מהגוף שלה, מכוח הפיתוי שלה. המיניות שלה היא אוטו־ארוטית. למעשה, עד שמופיעים הגברים המשמעותיים בחייה של הבת, ויוויאן עצמה, גברים נעדרים לגמרי מהסיפור, כאמור, ומדויק יותר לומר – גברים וגבריוּת עוברים אובייקטיפיקציה מוחלטת. זה עולם שבו חיי הרגש, חיי החברה, כל מה שחשוב ובעל משמעות מתנהל בין נשים וללא גברים. ברור מאליו שהאידאליזציה המוחלטת שבס עושה לאהבה הרומנטית אינה תואמת את חיי הזוגיות שלה בפועל ואינה תלויה בהתנהגותו של גבר, אב, בן זוג ספציפי, שהרי אחרת לא יכלה להתקיים; בן הזוג הוא רעיון, אידאל, מכשיר, לא אדם ממשי. באותו האופן בדיוק נטי משתמשת בגברים: לאו דווקא לשם הישרדות כלכלית, אלא כדי שישתוקקו אליה, שישקפו לה את כוח הפיתוי שלה עצמה כבמראה. הגברים הם רק מי שמאפשרים את ההנאה המינית הנרקיסיסטית שלה, הם אובייקט, היא בזה להם כבני אדם. את העולם של בס ונטי ואת האופן שבו הן מתייחסות לגברים היה אולי אפשר לקרוא כתמונת מראה של הקדושה והקדֵשה, היידישע מאמא והשיקסע, היפוך פשוט, סימטרי, של האובייקטיפיקציה הגברית. אבל כפי שגורניק אינה מאפשרת את הקריאה הזאת כלפי נשים, היא אינה מאפשרת אותה גם בנוגע לגברים. היא פורשת תמונת עולם רגשית וחברתית מורכבת. התרבות, העולם החיצוני שממנו צמחו הגיבורות שלה ואליו הן מגיבות הוא חי ונוכח – אבל זוהי הבנה שטחית וטריוויאלית ולכן היא מרחפת רק בשולי הממואר. עיקר הדרמה הוא בחיים החברתיים והרגשיים של הנשים בינן לבין עצמן, חיי רגש יצריים ויצירתיים, שיש בהם הרבה יותר מתגובה למציאות חברתית. הנשים בבניין הן מוקד חיי הרגש זו של זו, הן המציעות נחמה ואהבה והן גם הגורמות זו לזו סבל. ויוויאן גורניק מגדירה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית. הרדיקליות העמוקה של הממואר הזה נמצאת בתיאור החי של העולם הכול־נשי שהיא פורשת, תיאור צלול ונאמן וחף מנוסטלגיה.

ויוויאן האישה הצעירה נפרדת משתי האימהות שלה כאשר היא פונה ללימודים גבוהים. היא נחשפת לעולם חדש אך מוכר לנערה שמאז ומתמיד אהבה לקרוא, ומוצאת מיד תחושה של בית בעיסוק האינטלקטואלי, הביקורתי – וכמובן בכתיבה. בספר מוצג אחד התיאורים היפים שקראתי, של החוויה של דור ראשון להשכלה גבוהה, החוויה של מציאת שייכות, אבל גם החוויה של הזרות והעוינות שבה הרעיונות החדשים וההזדהות החדשה מתקבלים בקהילת המוצא, ובמקרה הזה, העוינות שנוצרת אצל האם, שעודדה את הלימודים, כלפי הבת שנשמטת מאחיזתה:

הדבר שהניע אותה והרחיק אותנו זו מזו, הוא שאני חשבתי. והיא לא הבינה שלימודים פירושם שאתחיל לחשוב: בבהירות ובקול רם. ההפתעה הלמה בה בעוצמה. המשפטים שלי התארכו והלכו שבועות ספורים לאחר תחילת הלימודים. ארוכים יותר, מורכבים יותר, משובצים במילים שאת משמעותן לא תמיד ידעה. אף פעם לפני כן לא אמרתי מילה שהיא לא מכירה. גם לא משפט שהיא לא מצליחה לעקוב אחרי ההיגיון שלו. ולא אימצתי דעה שנובעת מחשיבה מופשטת. זה שיגע אותה.

גורניק גם מתחקה בדיוק רב אחר המחסומים המוצבים בפני נשים המחפשות חיים אינטלקטואלים, חיים אקדמיים. היא מתארת בחדות את העדפת הגברים ואת ניתובן של הנשים, גם הנשים הכישרוניות ביותר, לתפקיד הרעיות שלעולם לא יבריקו כמו בעליהן, ולחלופין לעמדה אקזוטית אך שולית של מורדות ומתריסות. הבחירה שלה כמובן ברורה לה.

המרד, ההיפרדות, ההתנתקות מהשכונה, מהבניין, מהאימהוֹת, לא מסתיימת בלימודים האקדמיים. חלקו האחרון של הספר מוקדש לתיאור יחסיה של ויוויאן עם גברים: צייר צעיר שהיא נישאת לו ומתגרשת ממנו; חבר ילדות מהשכונה שעבר מהפך רוחני, פסיכוטי באופיו, והפך לרב חרדי; עסקן ארגוני עובדים שמנהל איתה מערכת יחסים ארוכה במקביל לנישואיו. כל מערכות היחסים הללו מאופיינות בגודש ארוטי, אבל הביטוי העמוק של המרד של הגיבורה, של ההתנתקות שלה מהאימהוֹת שלה, אינו במיניות; היא הרי נתנה לנטי לחנוך אותה אל תוך התשוקה. העולם החדש שהיא מבקשת לעצמה הוא העולם של הדדיות ביחסים בין נשים לגברים, עולם שבו חברות וקרבה נפשית מבקשים להתקיים לצד מיניות סוערת, עולם שבו אין אובייקטיפיקציה, שבו נשים וגברים אינם אובייקטים בתיאטרון הבובות זה של זה. היא כמובן נכשלת פעם אחר פעם. ג'ו הנשוי, עסקן ארגוני העובדים, מנסה להעמיד אותה על טעותה: "'טיפשה שכמוך,' אמר ג'ו ברכות. 'עם כל מה שאת יודעת, את עדיין לא יודעת שזה קשר של יריבות. אין שום חברות באהבה.'"

הגברים שונים זה מזה, מערכות היחסים שונות, אבל הכישלון הוא אחד – כישלון יצירת סדר חברתי חדש, אינטימיות זוגית חדשה, כישלון המרד בעולם הישן של האימהוֹת. גורניק היא פמיניסטית רדיקלית, אבל איננה אוטופיסטית. כמו שאומרת לה מרלין חברת הילדות: "העניין הוא שאם את מהברונקס אז את לא מתעלמת מהעובדות. את לא יכולה להרשות לעצמך את זה." הסיפורת של גורניק אינה מתעלמת מהעובדות, והעובדות הן שכדי לעורר רגשות עזים ואינטנסיביים, היקשרויות עזות, בין עם גברים, בין עם נשים, ובכלל זה עם אמך, אין לנו דרך אחרת אלא לשזור את האהבה לבלי הפרד ביריבות סמויה או גלויה ובזרות בלתי ניתנת לגישור.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים, הליקון והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. לאחרונה ראה אור בעריכתה הספר "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית", בהוצאת אפרסמון. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

ויוויאן גורניק, "היקשרויות עזות", תשע נשמות, 2022. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

.

»   במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: עינת מרבך־בר על "חלום המשכנות האדומים"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | אורלי קסטל־בלום תוהה על המחסור בספרים פראיים

דפנה לוי משוחחת עם אורלי קסטל־בלום על "דולי סיטי" במלאת שלושים שנה לפרסומו, ועל "ביוטופ", ספרה שיראה אור בקרוב

.

שלושים שנה אחרי דולי סיטי וימים אחדים לפני צאת הרומן החדש שלה, ביוטופ, אורלי קסטל־בלום מופתעת (וגם מאוכזבת) מכך שהספרות העברית לא הוצפה בספרים פראיים, פורצי גבולות, שנוגעים בכל מה שאסור לגעת. בשיחה עם דפנה לוי היא מספרת גם על מה שביקשה בלחש מהפירמידות, מי הזהיר נשים שלא יקראו אותה ואיזה רומן השלימה אבל נמחק בתקלת מחשב.

 

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

את הפתיח המוזיקלי כתבה עבורנו שירה פרבר, ואת הלוגו עיצב רועי כהן

.

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: שירי שפירא בשיחה עם ויקי אס־שיפריס ויעל לוי על פריחתה של תרבות היידיש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מתגעגעת לאהוד מנור ואוהבת את נועה קירל: נורית הירש חוגגת 80

לכבוד הגעתה של המלחינה פורצת הדרך נורית הירש לגיל גבורות, אירחנו אותה לשיחה על הקריירה המפוארת ומרובת העשורים שלה, על הסיפורים שמאחורי השירים שאנחנו כל כך אוהבים ועל הארכיון המוזיקלי העשיר שתרמה לספרייה

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: נורית הירש

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

היא האישה הראשונה שניצחה על תזמורת סימפונית באירוויזיון. היא כל כך התרגשה מהמעמד שאילנית, הזמרת, הייתה צריכה לסייע לה לרכוס את כפתורי חולצתה. כילדה היא למדה בלט, כנערה היא רקדה בלהקת מחול, ולפני כמה שנים גם למדה ריקודי בטן. היא גרמה לזאב רווח להפסיק לעשן. זה פשוט היה התנאי שלה לעבוד איתו במחזמר "סאלח שבתי". בשיר שלה ושל אהוד מנור "ללכת שבי אחרייך" יש קטע מתוך ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה". והיא המוזיקאית שהלחינה הכי הרבה שירים בזמר העברי. יותר מאלף שש מאות.

ישבנו לשוחח עם המוזיקאית הפורה והיוצרת הייחודית הזאת לשיחה על היצירה הענפה, החברות עם אהוד מנור ואיך כל זה מוצא ביטוי בארכיון העשיר שלה ששמור בספרייה הלאומית. הנה טעימה ממה שמצפה לכם בפרק המיוחד הזה של הסכת הספרנים:

"פרח הלילך" היה בעצם השיר הראשון שהלחנת?
"נכון. זאת בעצם הייתה המנגינה הראשונה שהלחנתי. כי לא הכרתי אז כותבי מילים. הייתי אז בערך בת 16 ואהבתי להמציא מנגינות. זה היה בדמי. לימים כשהייתי בלהקה צבאית נפגשתי עם אורי אסף שהתאים למנגינה מילים. וכך נוצר השיר 'פרח הלילך'".

מאיזה גיל הבנת שהפסנתר הוא כל עולמך?
"בכיתה ב' פנה אל ההורים שלי שלמה קפלן, שהיה מנצח מקהלות ידוע בארץ, ואמר 'הילדה שלכם צריכה לנגן בפסנתר. יש לה שמיעה מוזיקלית מצוינת'. כיוון שלא היה לנו כסף לקיום, השכנים בקומה העליונה ניאותו להרשות לי להתאמן על הפסנתר שלהם. ומאז התאהבתי בפסנתר. אני מרגישה שאני לא בודדה ליד הפסנתר. כשאני עצובה אני מנגנת, כשאני שמחה אני מנגנת. הפסנתר הוא חלק ממני. אני מאוד אוהבת לנגן. ובמיוחד ללוות. החלום שלי היה לנסוע לווינה וללמוד ליווי של זמרי אופרה, ולהופיע איתם בכל העולם. וגם כשהייתי פסנתרנית בתיאטרון החמאם מאוד אהבתי ללוות. עד היום אני אוהבת ללוות. אני לא אוהבת להיות סולנית".

שירים רבים כתבת יחד עם אהוד מנור, וביניהם "אבניבי". את השיר הזה, שזכה במקום הראשון באירוויזיון בשנת 1978, כתבתם די כלאחר יד בשיחת טלפון ביניכם.
"ביני לבין אהוד מנור הייתה ממש סימביוזה. אנחנו חשנו וקראנו אחד את השני. היה בינינו קשר בלתי מובן ולפעמים הוא נתן לי מילים ואני מיד הלחנתי. לפעמים אני הלחנתי שיר ושרתי לו בטלפון והוא כתב את המילים. מה שקישר בינינו זה חוש הקצב. הוא היה רקדן בלהקת הסטודנטים בירושלים. רקדן יוצא מן הכלל. ואני רקדתי באופן מקצועי בלהקת אורי שאול ובלהקת כרמון. כך שהשירים שלנו לא כלואים בתוך תבנית. למשל אצל אלתרמן כל שורה מקבילה לשורה השנייה. גם יורם טהרלב כתב בסגנון של אלתרמן. לאהוד היה חוש. הוא היה פזמונאי בנשמה. הוא כל הזמן חרז. גם בשיחה רגילה הוא חרז. היה לו הומור בלתי רגיל".

זכרונו של מנור מעודד את הירש לספר עוד. "אהוד היה הרעיונאי בינינו. שנינו אהבנו מאוד להתחרות בפסטיבלים, תוכניות זמר. וכשהגיע זמנו של פסטיבל הילדים הוא זרק רעיון. מה דעתך שנכתוב שיר בשפת הבית? עניתי שזה רעיון גאוני. ואז אמרתי באופן ספונטני, מה המשפט הכי שגור שעולה על דעתו שאני שולפת מהחגורה? אני אוהב אותך. איך זה ייצא בשפת הבית? א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך. שאלתי את אהוד מה הוא אומר? והוא ענה, מצוין, הלאה. וישר באה אליי המנגינה של השיר. וזה היה הפזמון. ברבע שעה אולי יש לנו חצי שיר. את מילות הבתים כתב אהוד".

ואיך הושלם השיר שהפך ללהיט עולמי? "הרגשתי שהשיר צריך חלק אמצעי שישבור את השיר, כי זה משעמם עוד פעם א-ב-ני-בי ועוד פעם. ואז צצה במוחי המילה 'אהבה'. עכשיו תבוא אהבה: אהבה היא מילה יפה. וזה מה שנתן לי אורך רוח למשוך טונים. ואחר-כך זה חוזר לקצב. שאלתי את עצמי איך המאזינים והצופים בתחרות יזכו את השיר שלי? אמרתי, אני אחזור על הפזמון כמה שאפשר. חזרתי שמונה פעמים על הפזמון. החלטתי שזה לא מספיק. אז נעשה מודולציה. וזה עבד".

נורית הירש עם ורד ליון ירושלמי בהקלטת ההסכת בספרייה הלאומית

עושה שלום במרומיו הוא השיר שלך בעל הכי הרבה ביצועים. כנראה שמאות. אפילו בהוליווד ובברודווי השתמשו בשיר הזה כי חשבנו שמדובר בשיר עממי שנכתב לפני מאות שנים. אף אחד לא חשב שיש מלחינה צעירה ומוכשרת ישראלית שעומדת מאחורי הלחן הזה.
"זאת לא הפעם הראשונה שבארצות הברית משתמשים בשיר שלי כשיר עם. שהיתי כמה שנים בלוס אנג'לס ויום אחד התקשר אליי חיים חפר, שהיה אז קונסול תרבות. חיים אמר שהוא עכשיו ראה סרט על אנטבה וכל גדולי הכוכבים האמריקאים שרים בעוז את 'עושה שלום במרומיו'. 'האם הם ביקשו רשות? לא, הם חשבו שזה עממי. ואז הגענו לפשרה. הם שילמו לי סכום מסוים, ונסענו לחופשה בהוואי. easy come easy go".

וגם זה לא המקרה היחיד. "המקרה היותר מחמיא הוא שלפני ארבע שנים צלצל אליי המנהל האומנותי של תיאטרון הבימה, משה קפטן, ואומר לי, 'נורית את יודעת שאני חוזר עכשיו מאמריקה ויש שם מחזמר עטור פרסי טוני שהועלה בכל העולם ונקרא Come from away על מגדלי התאומים'. ושוב אותה השאלה: 'תגידי, הם ביקשו ממך רשות?'. עניתי שלא. נסעתי לניו יורק, ראיתי את המחזה המופלא הזה ושמעתי ארבע דקות את אותו שחקן יהודי שמסמל את העם היהודי שר את השיר שלי. פניתי לעורך דין בניו יורק שמתמחה בזכויות יוצרים. קיבלתי תמלוגים אבל מה שהיה הכי חשוב לי שישנו את הקרדיט. לא כל כך הכסף, אבל האגו. ועכשיו כתוב 'מוזיקה – נורית הירש'".

מה דעתך על סגנון השירים היום? פופ ים תיכוני, טקסטים של זמרים כמו סטטיק ובן אל עם "טודו בום", נועה קירל עם "מיליון דולר" ו"מי זאת" של אנה זק?
אל תערבבי את אנה זק, נועה קירל וסטטיק ובן אל. יש דקויות. אני מאוד מעודכנת במוזיקה עכשווית. אבל לשאלתך דעתי היא שהמוזיקה של היום היא בדיוק כמו המוזיקה של פעם: יש מוזיקה טובה, ויש מוזיקה פחות טובה. גם כשאני התחלתי את הקריירה לא כולם כתבו שייקספיר. גם אז הייתה ביקורת. כשהחיפושיות רצו לבוא לארץ אמרו 'חלילה וחס!'. אז היום יש גם מוזיקה נהדרת של מוזיקאים צעירים כמו חנן בן ארי ויונתן רזאל. אני אוהבת מוזיקה של שמח. עכשיו יש דור חדש שבו האני שולט, השירה האישית. ויש מוזיקאים טובים, ופחות טובים. הסגנון זה כבר עניין של טעם. אני אוהבת גם פופ, אני אוהבת את נועה קירל, את סטטיק ובן אל, מוזיקה שאפשר לרקוד ולשמוח איתה!".

 

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

 

 

שירה | אותיות פורחות בחומר

שירים מאת מיכל כהן, סִלעית לזר וחוה פנחס כהן

טל ירושלמי, שתי אבנים וענף, שמן ואקריליק על בד, 150X100 ס"מ, 2015 (צילום: יובל חי)

.

מיכל כהן

ספרי לי, אנדי

סַפְּרִי לִי, אֶנְדִּי, עַל הָאַיָּלוֹת.

אֲנִי יוֹדַעַת, הֵן גּוֹמְעוֹת מֶרְחַקִּים

קַלּוֹת, אַוְרִירִיּוֹת.

הֵן חִצִּים מְעוֹרְרֵי קִנְאָה

בְּסוֹפֵי לֵילוֹת, בְּזַהֲרוּרֵי זְרִיחוֹת.

אֲבָל זִכְרִי אֶת שֶׁלִּמְּדָה הָאֵם הַגְּדוֹלָה:

גַּם כְּבֵדוֹת יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת פֵיוֹת.

.

אָז סַפְּרִי

עַל רַגְלֵיהֶן הַחֲזָקוֹת, הָאֲרֻכּוֹת

וְאֵיךְ הֵן גְּדֵלוֹת

בְּתֶדֶר מִשֶּׁל עַצְמָן

אֵיךְ הֵן לוֹמְדוֹת –

לֹא לִשְׁאֹג, לֹא לִקְרֹא, לֹא לִפְעוֹת –

לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנוֹת,

לְהַקִּישׁ בַּמַּרְאוֹת,

לְשׁוֹרֵר, אֶנְדִּי,

לְשׁוֹרֵר בְּכָל הַקּוֹלוֹת.

.

וּבְאֵלּוּ מִלִּים אֲסַפֵּר לָךְ אֲנִי

עַל הַתְּמוּנָה שֶׁחוֹזֶרֶת אֵלַי,

עַל הָאַיָּלָה הָרוֹכֶנֶת לִשְׁתּוֹת

מִמַּעַיְנוֹת הַכְּאֵב שֶׁלְּיַד הַסֶּכֶר הַגָּדוֹל,

וּבְהָרִימָהּ אֶת רֹאשָׁהּ

נֶחְשֶׂפֶת רַעֲמַת תַּלְתַּלִּים מַרְהִיבָה,

מִתְנַחְשֶׁלֶת בְּלָבָן וּבְאָפֹר

נִשְׁלֶפֶת מֵהַמַּיִם

בִּתְנוּפָה לְאָחוֹר

רֶגַע קוֹפֵאת מְלֵאַת הוֹד

עוֹמֶדֶת בָּאוֹר

.

וְכָל רְסִיס וְטִפָּה

מְשַׁלַּחַת בְּאֹמֶץ

אֶל הָעוֹלָם

וְהֵם אוֹמְרִים

אֱמֶת

אֱמֶת

אֱמֶת,

כֻּלָּם.

.

מיכל כהן היא בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. מחקרה עסק בקבוצת המינות "אלומברדוס" בתחילת המאה השש־עשרה בטולדו שבספרד. חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד". זהו פרסום ביכורים משיריה.  

.

.

סִלעית לזר

טעמים

הָאֲדָמָה הַיְּשָׁנָה יְשֵׁנָה וְחוֹלֶמֶת

אֶת הִתְפּוֹרְרוּת רְגָבֶיהָ.

הָאֲדָמָה נֶאֱנַחַת וּפוֹקַעַת

פִּתְחֵי מְחִלּוֹת, הַשָּׁנִים

חֲלוּלוֹת־חֲלוּלוֹת

וְהַחֶמְדָּה נְקוּבָה וְשׁוֹקַעַת.

.

מִי שֶׁהָיְתָה הֲוָיָה נֶעֱלֶמֶת

עַתָּה

הִיא קַיֶּמֶת –

פְּקוּחָה,

מְתוּחָה

וְטוֹעֶמֶת.

.

סִלעית לזר היא אגרונומית החוקרת פיזיולוגיה והתפתחות של צמחים בכלל, ושל קנאביס בפרט. ספר שיריה הראשון, "רקמת הניתוק" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2019. ספרה השני, "והעולם במסלולו נודע" ראה אור בשנת 2020 בהוצאה עצמית.

.

.

חוה פנחס־כהן

שפה מוכרת ונוכרייה

1.

"מִסְתּוֹרִין… אֵינוֹ אֶלָּא תּוֹצַר יַחֲסֵי גּוֹמְלִין בֵּין עֲצָמִים בְּדִידִים וּפְשׁוּטִים" –

כְּמוֹ הַדֶּרֶךְ בָּהּ הַקֶּמַח, הַמַּיִם וְהַחֹם נִפְגָּשִׁים וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה בְּסֵתֶר, גַּעְגּוּעַ וְלֶחֶם.

כְּמוֹ פֶּרַח הָרִמּוֹן הַמְּפַתֶּה זְבוּב אוֹ דְּבוֹרָה לִקְרַאת מִפְגָּשׁ

וְאֵיךְ מִתּוֹךְ הַפֶּרַח יוֹצֵא הָרִמּוֹן וְעַל רֹאשׁוֹ הַכֶּתֶר.

וְאֵיךְ לְאַחַר שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתוֹ אוֹמֵר נוֹיְרוֹנִים וְאֵלֶּה הִסְתַּבְּכוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה

כָּךְ נִרְאוּ לִי עֲנָפָיו שֶׁל עֵץ אָבוֹקָדוֹ בֶּן שִׁשִּׁים

לְאַחַר שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֶת הַמִּלָּה, סְבוּכִים כְּנוֹיְרוֹנִים

וְעִצְּבוּ אֶת הַמַּבָּט לִרְאוֹת מָה שֶׁעֲדַיִן

לֹא רָאִיתִי וְחִכָּה בַּסְּבַךְ.

.

2.

More is different

הַיּוֹתֵר הוּא אַחֵר, כָּךְ נֶאֱמַר וַאֲנִי מַסְכִּימָה.

וּמוֹסִיפָה: הָאַחֵר שֶׁלִּי, הוּא יוֹתֵר וְצָרִיךְ לְדַבֵּר.

וּבִמְקוֹם פִיזִיקַת הַחֶלְקִיקִים, קִבַּלְתִּי הַגְדָּרָה לַמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי חַיָּה.

.

3.

מַיִם, עֵץ, אֲבָנִים וּמַתָּכוֹת, אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף סוּס, פָּרָה תַּרְנְגֹלֶת וְאַרְנֶבֶת

כָּל אֵלֶּה הֵם אוֹבְּיֶקְטִים שֶׁהָעַיִן פּוֹגֶשֶׁת סָבִיב וְקוֹרֵאת לָהֶם

בַּשֵּׁם וּמְכַנֶּסֶת אוֹתָם לְשׁוּרָה בְּשִׁיר אוֹ בְּצִיּוּר שֶׁל יֶלֶד

וְהַיָּד דּוֹפֶקֶת עַל אֶבֶן אוֹ עֵץ, לוֹחֶצֶת עַל יָדִית

מַתֶּכֶת וּמַרְגִּישָׁה אֶת הַמּוֹלֵקוּלוֹת הַמִּתְרוֹצְצוֹת

בְּחֹמֶר וּמִישֶׁהוּ אָמַר לִי הַפִיזִיקָה שֶׁל הַחֹמֶר

הַמְּעֻבֶּה וַאֲנִי רָאִיתִי חֶלְקִיקִים כְּלוּאִים מְבַקְּשִׁים לָצֵאת

לִהְיוֹת אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בְּחֹמֶר.

.

נִשַּׁקְתִּי מַחְזוֹר שְׁלוֹשָׁה רְגָלִים מִבֵּית הַדְּפוּס הַוִּינָאִי שֶׁל יוֹסֵף שְׁלֵזִינְגֶּר,

וִינָה, אֶלֶף שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וּמִסְפָּר מָחוּק. וְאָמַרְתִּי שֶׁיִּשְׁמֹר

אֱלֹהִים עַל הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא

חֹמֶר בָּרוּחַ.

.

חוה פנחס־כהן היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. ייסדה וערכה את כתב העת דימוי ואת כנס כיסופים, פסטיבל בינלאומי לסופרים ומשוררים יהודיים, שהיא מכהנת כמנהלת האמנותית שלו. פרסמה עד כה שלושה־עשר ספרי שירה, ספר שיחות על שירה ואמנות, "אסכולה של איש אחד" (עם ישראל אלירז), אנתולוגיה לשירה סלובנית בעברית (עם ברברה פוגצ'ניק), ועוד. ב־2022 ראו אור ספר פרוזה פרי עטה, "אני, הגבר" (כרמל), וספר שירה, "גשם בשפה זרה" (הקיבוץ המאוחד), שזכה לאחרונה בפרס רעיית נשיא המדינה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 81 של המוסך.  

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הדר בר נוי ואליעז כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן