.
מאת עינת מרבך־בר
.
לפני ארבע שנים ראה אור התרגום העברי לכרך הראשון של הרומן הסיני הגדול חלום המשכנות האדומים מאת צָאו סוּ'אֶה־צִ'ין, ולאחרונה יצא תרגום הכרך השני (מתוך ארבעה שצפויים לראות אור). שמחה גדולה היא שרומן זה מהמאה השמונה־עשרה, שנחשב לאחת מפסגות היצירה הסינית, מתורגם לעברית, ועל השמחה מעיבה רק העובדה שהתרגום איננו תרגום מלא. אל נקודה זו אחזור בהמשך, ותחילה אזמין אתכם לצעוד יחד איתי אל סין שלפני שלוש מאות שנה, אל נבכי האחוזה של משפחת ג'יה העשירה, על שלל דמויותיה ומנהגיה, ואל השאלה מהי אמת, מהי אשליה, והאם יש הבדל בין השתיים.
היצירה חלום המשכנות האדומים נפתחת בסיפור־מסגרת פנטסטי בעל מטען דתי־פילוסופי. שני נזירים תימהוניים, האחד כוהן דאו והשני נזיר בודהיסט, מהלכים במקום פלאי ונתקלים באבן קסומה בעלת תודעה. הם מחליטים לשלוח את האבן להתגלגל אל עולם בני האדם; שם היא תחווה תשוקה ואובדן ועל ידי כך תגיע לחוכמה ולשחרור מהבלי עולם האדם.
אבן קסומה זו מתגלגלת אל עולם האדם כגיבור הסיפור, ג'יה באו־יו (כנהוג בסין שם המשפחה בא תחילה, כלומר שמו הפרטי הוא באו־יו), הנולד ובפיו אבן מסתורית. באו־יו הוא נער צעיר, ברוך כישרונות, עדין ומלא רגש, הגדל באחוזת המשפחה מוקף בקרובות משפחתו – צעירות חכמות, רגישות ומלומדות. משולש אהבה נוצר עם שתיים מהן. סו'אה באו־צ'אי היא כלתו המיועדת, בחורה חכמה, יפה, נעימה, שמקפידה שלא לפגוע ברגשות אחרים, ולעשות תמיד את הדבר הנכון על פי מוסכמות החברה. אלא שליבו של באו־יו נמשך לאחרת, ללין דאי־רו הרגישה וחריפת השכל והלשון, החולנית והנוטה לעצבות. בין באו־יו לדאי־רו קיים קשר עתיק – בגלגולו הקודם של באו־יו כאבן בעולם המיתי הוא פגש פרח והשקה אותו. הפרח רצה להשיב לאבן כגמולה על שהשקתה אותו, ועל כן התגלגל אל עולם האדם בדמותה של דאי־רו, כדי להחזיר את חוב המים בצורת דמעות. אכן לא מעט דמעות תשפוך דאי־רו במהלך הספר – על יתמותה, בדידותה, ותסכולה מבאו־יו, מבלי שהגיבורים מודעים להיסטוריה הפנטסטית של טרום־חייהם.
באו־יו וקרובות משפחתו מבלים יחדיו ברחבי האחוזה ובגן "חזון האין־קץ" שבו הם עוברים להתגורר (מעט לפני סוף הכרך הראשון) – גן באחוזה המעוצב בתשומת לב אוהבת, משובץ פינות טבע מרחיבות לב, ופסוקי שירה כתובים בו על סלעים וביתנים. הצעירים רבים ומתפייסים, כותבים שירים (העומדים בכללי המבנה הנוקשים של השירה הסינית) להנאתם וכדי לבטא את רחשי ליבם, עוסקים בקליגרפיה, ומצטטים פילוסופים קדומים כדי לחזק את טענותיהם או כדי לקנטר זה את זה. יחסיהם מתעצבים ומשתנים במהלך הסיפור, לאורך שנות התבגרותם.
את הצעירים מקיפה המשפחה המורחבת, משפחת ג'יה, משפחת אצולה שעולה לגדולה כשאחת מבנותיה נבחרת להיות פילגש לקיסר. צאו סו'אה־צ'ין פורש בפני הקוראים בפירוט רב את חיי היומיום באחוזה הגדולה, הכוללים שיחות ומנהגים, חגיגות ומשחקי שתייה, תפילות במקדשים, התייעצות עם רופאים, ניהול כספים, שחיתויות ותככים פוליטיים. בין המשתאות, הצגות האופרה וכתיבת השירים המעודנים מתרחשים באחוזה גם דברים קשים: אביו של באו־יו, המאוכזב תדיר מבנו, מכה אותו כמעט עד מוות, משרתות מתאבדות עקב עוולות שנעשו להן, ועוד.
את בני המשפחה מקיפים משרתים ומשרתות, שהם חלק חשוב ובלתי נפרד מחייהם. המשרתות הן גם נשות סוד, חברות לבילוי, ולבאו־יו הן גם מחנכות הדואגות לו ונוזפות בו על שאינו מתקן את דרכיו. אולם למשרתות ברומן ניתן מקום גם כדמויות בפני עצמן. לכל אחת מהן יש האופי המובחן שלה, שאיפות משלה, ובעיות שהיא נתקלת בהן. אנו למדים מהסיפור גם על היחסים המורכבים בין מעמד המשרתים למעמד האדונים, ועל הקשיים העצומים הכרוכים במעמד זה, למשל כשאדון רוצה לקחת משרתת למיטתו.
חלום המשכנות האדומים מלא אמפתיה למשרתות ולנשים בכלל. הרומן חושף בפנינו את החיים ב"חדרים הפנימיים" – מגורי הנשים, שבאותה תקופה לא הורשו לצאת אל מחוץ לבית או לפגוש גברים שאינם בני משפחתם. בעולם הפטריארכלי של סין דאז, שהתנהל במידה רבה על פי תורתו של קונפוציוס, על האישה לציית לאביה, לבעלה ולבנה, ולהתרכז בנעשה בבית פנימה. כפי שאומרת באו־צ'אי, המקפידה על כללי המוסר הקונפוציאניים, לדאי־יו (בפרק 42): "מוטב לנו, הבנות, שלא נדע קרוא וכתוב כלל … מן הראוי שנתרכז במעשה מחט ובטוויה, די לנו בזה." אך מחבר הרומן צאו ס'ואה־צ'ין מאתגר את התפיסה הזו ושם את הנשים במרכז סיפורו, לא כדמויות משנה או כמושא התאהבות בלבד אלא כסובייקטים. הנשים הצעירות ברומן הן נבונות, משכילות, כותבות שירים בכישרון רב, ובאחוזה כולה שולטות בפועל הנשים – ואנג סי־פנג הצעירה התוססת והחריפה המנהלת את כל ענייני האחוזה, וסבתא ג'יה המכובדת שעל פיה יישק דבר, ואפילו בניה, ראשי האחוזה באופן רשמי, חוששים להרגיזה.
.
נשאיר עתה את הדמויות באחוזתן, מתענגות על פריחת השזיף ומוגנות מפגעי הזמן ומהמשך עלילת הרומן, ונשוב לשני הנזירים התימהוניים שפגשנו בתחילת הסיפור (הם מגיחים מדי פעם לאורך העלילה) ולתמה הדתית־פילוסופית המלווה את הספר. כאן המקום להסביר דבר מה, בקיצור נפשע, על הדתות והפילוסופיות בסין באותה תקופה. שלוש תורות עיקריות רווחו בסין עוד טרם ימי הקמת האימפריה הסינית לפני כאלפיים שנה: קונפוציאניזם (כך שמה במערב, על שם קונפוציוס מייסדה; בסין נקראת התורה רו ג'יה – "תורת המלומדים"); דאואיזם; והבודהיזם, שהגיע לסין מהודו בשלב מאוחר יותר, וקיבל בה צביון ייחודי.
בתקופת שושלת צ'ינג, שבה נכתב הרומן, רווחו אמנם רעיונות שהצביעו על המאחד בין התורות השונות, אך בחלום המשכנות האדומים ניתן לראות קונפליקט בין האידיאל הקונפוציאני – להיות אדם מלומד ההולך בדרך המוסרית וממלא את דרישות מקומו במשפחה ובחברה – לבין אידיאל השחרור הדאואיסטי/בודהיסטי. יש אמנם הבדלים לא מעטים בין הדאואיזם לבודהיזם, אך ברומן זה אין הבחנה ברורה בין שתי התורות, והחשוב הוא המשותף להן – שתיהן רואות את העולם הזה כמלא הבל: אהבה, תשוקה, הישגים, הצלחה, כולם חולפים, חסרי משמעות, מסתיימים בכאב, וכדי להגיע לשחרור אמיתי יש לזנוח אותם ולהתנתק רגשית ופיזית מענייני האדם.
באו־יו, גיבור הסיפור, קרוע בין הדרישות החברתיות של הקונפוציאניזם, המתבטאות במחויבויותיו המשפחתיות ובציפיות של אביו ומשפחתו שילך בנתיב של המלומד פקיד הממשל (נתיב שנחשב לקריירה הראויה ביותר בסין), לבין רצונו להיות חופשי וללכת בעקבות ליבו. אך יש עוד מאבק, שבאו־יו אינו מודע לו בעצמו אך הקוראים מודעים אליו למן הפרק הראשון – מאבק בין הכזב המפתה של עולם האדם לבין ההבנה הדאואיסטית/בודהיסטית על הבלותו של עולם זה. תקוות הנזירים ששלחו את האבן שהיא באו־יו אל עולם האדם הייתה שמתוך חוויה מלאה של התשוקה והאובדן יבין באו־יו את חוסר המשמעות שבחוויות אלו, וישתחרר מהן.
הרעיון של חיים מלאים, שההתנסות בהם מביאה להבנה של חוסר משמעותם, התקיים בתרבות הסינית מאות שנים לפני שנכתב חלום המשכנות האדומים. עולה על דעתי הסיפור "תיעוד מפנים הכרית" מאת שן ג'יג'י (המאה השמינית), סיפור ידוע בתרבות הסינית שעובד בסין לאורך הדורות למחזות מפורסמים. בסיפור זה מלומד צעיר פוגש בכוהן דאו בפונדק, וכשהוא מתחיל להתנמנם כהן הדאו נותן לו כרית לישון עליה. הסיפור מתאר את חייו של המלומד בחמישים השנים שלאחר מכן: הוא מתחתן, עובר את הבחינות הקיסריות וזוכה במשרה רמה, מוכפש על ידי יריביו הפוליטיים ונשלח לשממה, ולבסוף זוכה שוב לכבוד ועושר. בסופם של חיים ארוכים הוא נופל למשכב, מת ממחלתו, ומתעורר בפונדק כשכהן הדאו לצידו. אז מבין הצעיר שהכול היה חלום, וחיי אדם על שאיפותיהם ומאבקיהם הם חסרי משמעות כחלום. הוא מקבל עליו את תורת הדאו וזונח את הבלי העולם.
חלום המשכנות האדומים מציג תמונה מורכבת יותר. אין כאן רק חלוקה דיכוטומית בין עולם האדם על אשליותיו לבין השחרור שהוא ההכרה באמת. אמת וכזב, מציאות ואשליה, ערוּת וחלום משמשים לכל אורך הספר בערבוביה, משתלבים זה בזה וגבולותיהם מיטשטשים, עד שלא תמיד ניתן להבחין ביניהם, ולדעת אם בכלל קיימת הבחנה כזו.
"שעה שהכזב נעשה לאמת, גם האמת נכזבת", אנו קוראים כבר בפרק הראשון ברומן. בחירת שמות הדמויות מעידה גם היא על הערבוב בין מושגי האמת והכזב: בתחילת הפרק הראשון אנו פוגשים במספר, המאמץ לעצמו את השם ג'ן שה־יין, שמשמעותו היא "מסתיר דברי האמת". שמה של המשפחה שעל עלילותיה נסב הרומן הוא ג'יה, הומופון למילה שמשמעותה בסינית היא כזב, זיוף, תרמית.
בפרק 56 (בכרך שטרם תורגם לעברית) שומע הגיבור ג'יה באו־יו – הומופון של "באו-יו הכוזב" – שיש לו כפיל: בחור בן גילו שנראה כמוהו ומתנהג כמוהו, בשם ג'ן באו־יו – הומופון של "באו־יו האמיתי". ג'יה באו־יו נרדם וחולם שהוא פוגש את כפילו זה, שבאותו רגע מתעורר משינה, והכפיל מספר שהוא זה עתה חלם עליו, על ג'יה באו־יו, וראה אותו שוכב ישן במיטתו. הכפיל, ג'ן באו־יו, שואל בחלום את ג'יה באו־יו, "היתכן שזה אינו חלום?" וג'יה באו־יו עונה לו: "איך יהיה זה חלום? זה יותר אמיתי מאמיתי!" הכוזב חולם על האמיתי, הנחלם בחלום חולם על החולם, החלום נחווה כאמת ללא עוררין. אם כך מהי אמת, מהו כזב, מהו חלום?
ובל נשכח את שם הרומן עצמו – "חלום המשכנות האדומים". הביטוי "משכנות אדומים" בסינית יכול לרמז על בניינים מפוארים שצבעם אדום, על מגורי הנשים בתוך אחוזות העשירים, וכן על הביטוי הבודהיסטי "אבק אדום" שמשמעותו עולם האדם המלא בתכונה ורִגשה ואינו אלא אשליה. כל אלה, שהם מתכניו של הרומן: האחוזה העשירה, בנות המשפחה, והקיום שהוא אשליה – חוסים תחת אותו חלום שבכותרת.
אלו רק דוגמאות מעטות, והקוראים המתעניינים בזה ימצאו בסיפור עוד שמות המרמזים על בדיון, חלומות המדברים אמת, התייחסות של הרומן לעצמו ולמעשה הכתיבה, מראָה שאשליית התשוקה המתוקה המשתקפת בה מובילה למוות והמוות המשתקף בה מוביל לשחרור ולחיים, ועוד כהנה דוגמאות לערבוב בין חלום למציאות, בין אמת לאשליה.
ועם כל זאת, ולמרות סיפור המסגרת המתייחס לחיי האדם כמלאי הבל, הרומן מאמץ אל ליבו את כל פכי החיים הללו. חלום המשכנות האדומים רווי בתיאורים מפורטים של עושר חומרי, חפצי נוי, תענוגות, אוכל, אמנות, שירה, מריבות קטנוניות וחיבור רגשי עז. הסיפור ספוג באבק האדום ונושם אותו עד תום באהבה ובכמיהה. גם אם חיי האדם הם הבל ואשליה, זוהי אשליה סוחפת, כואבת ונהדרת.
.
כאן המקום להערה קצרה על התרגום. המתרגמים, אנדרו פלקס ואמירה כץ, קיבלו על עצמם מפעל כביר ועשו ככלל עבודה מצוינת. הם הוציאו מתחת ידם תרגום סוחף, המצליח להעביר לעברית בצורה קולחת את הדחיסות העשירה של הרומן על כל פרטיו ותיאוריו. התרגום עובר בנינוחות בין שפה עשירה ויפה לשפה טבעית וזורמת בדיאלוגים בין הדמויות, ומקרב בהצלחה את התרבות הסינית הרחוקה אל קוראות וקוראי העברית בני ימינו.
אך למרבה הצער אין זה תרגום מלא של הרומן; המתרגמים כותבים במבוא שלמגינת ליבם משיקולים שונים (שהם אינם חולקים עם הקוראות והקוראים) הם נאלצו להשמיט פסקאות מהרומן (בכרך א מרבית ההשמטות מסומנות, ובכרך ב – רק הגדולות ביותר). מדוע בחרו המתרגמים להשמיט דווקא את הפסקאות שהשמיטו איננו יודעים. ואין מדובר בעניין זניח – פסקאות לא מעטות הושמטו, כמעט בכל הפרקים, ולעיתים הקטעים שהושמטו ארוכים למדי.
הדבר פוגם ביצירה בכמה אופנים. בראש ובראשונה, הקוראים מפסידים קטעים יפים שלא תורגמו; נוסף על כך, דיאלוג או סצנה שהושמטו מהם קטעים מאבדים מהמורכבות והעושר שבמקור; השמטתם של דיאלוגים שלמים גורעת מהקוראים פרטים שהיו יכולים להבהיר טוב יותר את היחסים בין הדמויות; השמטות שונות פוערות לעיתים חורים ברצף הסיפור: דמויות נמצאות במקום אחד ואז מופיעות באחר, או מזכירות משהו שקרה וסופר לפני כן וקוראי התרגום אינם מודעים אליו. הם יכולים אמנם להשלים בראשם את מה שקרה, אך במקור הדברים מתוארים ברצף קולח, ואילו מהתרגום עולה תחושת קיטוע. ההשמטות בסופו של דבר פוגעות בזרימתו של הסיפור ובתחושה ובטעם שהוא משאיר בפי הקוראים.
אין אלא להצטער על כך שעד שקם מפעל התרגום הזה, הראוי לשבח, והושקעו בו ודאי זמן ומאמץ רבים, ואעז לשער שאף אהבה רבה – לא היה ביכולתם של המתרגמים וההוצאה לאור להעניק לקורא העברי את הרומן המלא. עם זאת ניתן להתנחם בכך שגם בצורתו הקצוצה משהו של הרומן, הקריאה בתרגום העברי מסיבה עונג גדול, ומושכת את הקוראות והקוראים אל תוך חלום של עולם שאבד, על יופיו הרב וצערו נוקב הלב, עולם שיישאר עימם עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.
.
עינת מרבך־בר, בעלת תואר שני בלימודי מזרח אסיה ובפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב. עבודות המחקר שלה בתאריה אלו עסקו בתפיסת החלום, פרשנויותיו ותפקידיו בסין, ובמודלים של "עצמי" בפסיכולוגיה העכשווית ובבודהיזם המוקדם. תרגמה מסינית את המחזה "שלג בקיץ" מאת גַאוֺ שׅׄינְג־גְְ'יֵאן עבור פרויקט "קריאה ראשונה" של תיאטרון הקאמרי. תרגומיה מסינית וכן שירים ופרוזה פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, ננופואטיקה, עתון77, מוטיב, הליקון והמוסך.
.
צאו סו'אה־צ'ין, "חלום המשכנות האדומים", כרך א ו־ב, הוצאת מוסד ביאליק. מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ. מבוא מאת אנדרו פלקס.
.
.
» קטע מתוך כרך א של "חלום המשכנות האדומים", במדור "מודל 2018" במוסך
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה" מאת שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
