סיפורו של העולה החדש מברזיל שנשלח לחזית, נפל בשבי וחזר במדי צבא סוריה

סיפורו של שבוי המלחמה ג'וליו פרידמן שתמונתו זוהתה על ידי בני משפחתו במסגרת פרויקט הספרייה 'נותנים שמות לחיילים'

1

"זו תמונה שלא הכרנו, המשפחה", מספרת לנו קלרינייה, אחותו של ג'וליו פרידמן המצולם במרכז התמונה. כשאנחנו מספרים לקלרינייה על פרויקט 'נותנים שמות לחיילים' של הספרייה לרגל יום העצמאות ה-71 למדינה, אפשר להתחיל לשמוע את ההתרגשות בקולה, קול שיישבר יותר מפעם אחת בשיחתנו, כשתחזור האחות לאותם ימים רחוקים וטרופים.

אנחנו מתחילים בשנת 70' ומתקדמים משם. בשנה זו עלתה קלרינייה (אז כבר אישה נשואה, אימא לילד ובהיריון שני) עם אחיה ג'וליו ארצה. ג'וליו עבד בקטיף בננות ("הוא היה איש גדול וחסון") ולמד עברית באולפן. משחסך קצת כסף קנה טנדר של פולקסווגן ובו היה מסיע להופעות להקת רקדני פלמנקו שהכיר באותה תקופה. לימים גם ימצא עבודה כטכנאי בתעשייה האווירית.

ג'וליו, קלרינייה ורבים מבני המשפחה והחברים שהיגרו מברזיל לישראל התקשו להשתלט על למידת השפה החדשה, עובדה שתשחק תפקיד גורלי כשיתגייס ג'וליו לצה"ל.

אחרי שנתיים וחצי בארץ נקרא העולה הצעיר, בן 26 בעת עלייתו ארצה, לשירות צבאי מקוצר שהיה בגדר חובה לעולים – שישה חודשי שירות. את הטירונות בת שלושת החודשים לא הספיק להשלים. כחודשיים וחצי מיום גיוסו פרצה מלחמת יום הכיפורים, וג'וליו נשלח לחזית הצפון. לגולן המותקף.

 

1
טוראי ג'וליו פרידמן

 

ביומה השני של המלחמה הרגישה קלרינייה שמשהו אינו כשורה. יום קודם לכן התקשו להבין היא ומכריה מדוע נשמעת צפירה ביום הכיפורים, ומהן הסיסמאות המשונות שפולט הרדיו. רק כשעלתה לשידור גולדה מאיר למסור הודעה דרמטית, שלא ממש הצליחו מאזיניה בני הקהילה הברזילאית בהרצליה לפענח, הבינו שמשהו חמור קרה. בזכות שכנה שתרגמה את ההודעה בשפה העברית לשפת אמה, לרומנית, הבינו שפרצה מלחמה ("פורטוגלית ורומנית הן שפות לטיניות, כך שהצלחנו להבין קצת").

עתה, ביומה השני של המלחמה, כמה שעות מאותה הרגשה רעה שמשהו ודאי קרה לג'וליו, דפקו על דלת ביתה של קלרינייה ומשפחתה בהרצליה חיילים במדים. הם הסבירו שכיוון שג'וליו עזב את בסיס הטירונות לפני כמה ימים, חשבו שראוי להחזיר את החבילה ששלחה אליו אחותו. פרטים על הבסיס שאליו נשלח ג'וליו לא היו להם. באותה השעה לא ידע איש בצה"ל שג'וליו כבר נפל בשבי הסורי, והוא ככל הנראה עושה את דרכו אל לב דמשק – לעבור סדרת תחקורים בהתעללות במשך השבועיים הקרובים. משם יעשו את דרכם הוא ושאר השבויים הישראליים לבית הכלא אל-מאזה המשקיף על דמשק.

הביקור הלא קרוא טרד את שלוותה הטרודה ממילא של קלרינייה, ועד מהרה נעשה ביתה חמ"ל מאולתר לאיתור האח האבוד. דרך חבר משפחה גילו קלרינייה ובעלה שהפעם האחרונה שנודע מיקומו של ג'וליו – למעשה, מיקומו של חייל ישראלי ממוצא ברזילאי – הייתה בבונקר בצפון הארץ. זהות האדם האחרון שראה את החייל הברזילאי הנעדר בחיים לא הייתה ידועה לאחותו של ג'וליו, כל שידעה הוא שהוא מחלים מפציעה באוזן בבסיס נופש בעכו.

בבסיס בעכו, שאליו הגיעו קלרינייה ובעלה, נמסר להם שחייל המתאים לתיאור הזה אכן צוות לבסיס אך הוא יצא לשַׁבָּת בבית. המפקד שעימו דיברו בני הזוג לא ידע את שם החייל. הוא רק ידע שהוא ממוצא הודי וגר בלוד.

החייל אותר בבית הקולנוע בלוד וסיפר לקלרינייה ולבעלה ששמו של החייל הברזילאי ששהה איתו ועם עוד שני חיילים בבונקר הוא אכן ג'וליו. מלבד ג'וליו, היו כל יושבי הבונקר פצועים. האספקה הלכה ונגמרה. ג'וליו התנדב לצאת ולהביא מים. "שמענו מילים בערבית ולא ידענו מה קרה אחר-כך", הסביר החייל לקלרינייה ולבעלה. כשיחזור מהשבי יספר ג'וליו לאחותו שלא הצליח להבדיל בין השפות וחשב שהחיילים שהוא שומע מדברים בעברית. לכן ניגש אליהם כדי לבקש עזרה.

"הודענו למפקד הישיר של ג'וליו, ואז הגיעו אלינו הביתה 4-3 מפקדי צה"ל עם מפות בידיים. לספר לנו מה הם חושבים שקרה". בשלב הזה קלרינייה חוזרת על המשפט שנצרב במוחה עד היום, משפט שאמר אחד המפקדים: "אל תבנו יותר מדי על זה. בימים הראשונים של המלחמה לא לוקחים שבויים".

המלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר 1973 הסתיימה (רשמית, למרות שחילופי האש נמשכו בחזית הסורית עד 74') בשביתת נשק ב-24 באוקטובר של אותה השנה. רק בפברואר 74' הצליח מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר להשיג מידי הממשל הסורי את רשימת השבויים הישראליים המלאה. בלילה שבו פורסמה הרשימה הגיעה משלחת נוספת לביתה של קלרינייה, "הפעם עם חיילת חמודה שהודיעה שהוא, ג'וליו, ברשימה. עד אז לא ידענו מה עלה בגורלו". אז גם הודיעה לראשונה האחות לאמה שנשארה בברזיל את שעלה בגורלו של ג'וליו.

הרשימה שהשיג קיסינג'ר אפשרה לצלב האדום מרחב רב לפעולה, והקשר בין השבויים בסוריה לבין הארץ חוּדש. "כך ראינו אותו לראשונה בתמונה ששלחו אנשי הצלב האדום. מאוד רזה אבל חי".

 

1
ג'וליו פרידמן ושבויים אחרים חוזרים מהשבי הסורי, ה-6 ביוני 1974. מתוך אוסף דן הדני

 

החזרת השבויים שתוכננה למאי נדחתה ל-6 ביוני 74'. החייל דוד אבקי העביר את שמונת חודשי השבי עם ג'וליו באותו חדר. בשיחה שקיימנו הוא מספר על הרגע שבו הבינו השבויים שהם חוזרים לארץ: "היה לנו סוהר אחד שהתייחס אלינו מאוד יפה. הוא היה בן אדם. יום אחד הוא נכנס לבקר חייל פצוע וביקש ממנו לאסוף את כל הציוד שלו ולבוא איתו. היינו רגילים שקוראים למישהו. אבל עכשיו ביקשו שייקח את כל הדברים. אחרי חצי שעה חזר הסוהר ודיבר איתנו על ההיסטוריה של האזור, על ישראל ועל סוריה. הוא אמר שאת כל הפצועים החזירו לארץ וסיפר שהוא יוצא היום לחופשה. "אינשאללה לא תראו אותי יותר כשאחזור", אמר לשבויים. ובאמת אחרי שבוע חזרנו לארץ. בימים הבאים הרגשנו את היחס משתנה. אבל השינוי הגדול ביותר היה יום לפני השחרור, כשהביאו לנו בגדי ספורט והוציאו אותנו לרחבה לשחק ולהתאמן. נציגי מהצלב האדום היו שם, והם שסיפרו למי שעדיין לא הבין. כל הדרך חזרה היינו בחשש".

 

1
ג'וליו פרידמן יחד עם שבויים ישראלים אחרים מתארחים אצל הקהילה היהודית בשוויץ, שנת 1976 (ג'וליו עומד מאחור, בצד שמאל של התמונה, ולפניו שפם)

 

ביום חזרת השבויים, זוכרת קלרינייה שצה"ל מיקם את המשפחות המחכות מאחורי גדר כשלפניה במה לראש הממשלה מאיר ולשר הביטחון משה דיין, שהיו אמורים לפגוש ראשונים את השבויים. "ברגע שהמטוס הכחול עם הצלב האדום נגע בקרקע – שום גדר לא החזיקה מעמד".

אחרון השבויים לרדת מהמטוס היה ג'וליו. הוא לא יכול היה ללכת. כשנפגשנו מבטי האחים חייך ג'וליו לקלרינייה חיוך גדול, שלו חסרו שתי שיניים קדמיות, רמז ראשון לזוועות. "נפצעת ברגל?" שאלה אחותו המודאגת. אחיה הסביר שלא, אלא שקיבל נעליים הקטנות עליו בשלוש מידות. ומדוע היה החייל היחיד הלבוש מדי צבא סוריים? תשובת השב הביתה: "לא האמנתי. עד שהרגל לא דורכת בארץ, סירבתי להוריד את המדים".

שלושה ימים ולילות לא פסק ג'וליו לדבר על השבי. כך גילתה אחותו את מרבית הזוועות שעבר בסוריה. בתום שלושת הימים האלה לא שב עוד לדבר על השבי. זו הסיבה ששני ילדיו לא ידעו כמעט דבר עד השבעה של אביהם שנפטר ב-2008 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, מחלה שלימים הכיר צה"ל כי נבעה מהתמודדות עם חוויות השבי. אז סיפרה להם קלרינייה את שסיפר לה בשלושת הימים הראשונים לאחר חזרתו.

בסיום השיחה עם קלרינייה אנו שואלים על האיש שהיה. מי היה האיש שחווה את שחווה, דיבר על השבי שלושה ימים בשטף ונאלם לתמיד, התחתן, הקים משפחה ואימץ שני ילדים? האם השבי שינה את אופיו? קלרינייה עונה שלא, שהייתה לג'וליו שלה אישיות של בן אדם שלוקח הכול בקלות, שהדברים עוברים לידו. "רק ככה הוא הצליח לעבור את זה", ומוסיפה שעל דבר אחד לא הצליח להתגבר עד מותו – "רק רעש של מפתחות. זה הרעש היחיד שהפריע לו".

אשתו של ג'וליו, בלה פרידמן, הייתה זו שזיהתה את תמונת בעלה החוזר מן השבי בפוסט שפרסמנו. הזוג שהכיר היכרות שטחית בתנועת "השומר הצעיר" בריו בברזיל, חזר ונפגש בארץ בשנת 74'. בפברואר 75' נישאו. בלה היא גם זו שהפנתה אותנו לאחות קלרינייה ולדוד אבקי שהיה בשבי עם ג'וליו.

 

1
ג'וליו ובלה פרידמן

 

אנו מבקשים להודות מקרב לב לבלה, לקלרינייה ולדוד על שהסכימו לשתף אותנו בסיפורו של ג'וליו ובסיפורם שלהם, על שאימצו בעבורנו את הזיכרון, ובעיקר על שפתחו בפנינו את הלב.

 

 

כתבות נוספות:

כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

הספרים הנדירים ששמרו על גחלת התפילה בנדידות היהודים

ספרי התפילה המיניאטוריים הללו עוצבו כך שיהיו קטנים דיים כדי להתאים לכיסו של האדם הנודד בדרכים, כדי שאפשר יהיה לקחתם למסע אל מעבר לים

mini_siddurim_715

ההגירה היהודית מאירופה למערב החלה מאה שנים לפני שעתידה הייתה השואה להשמיד אחוזים גבוהים מהקהילות היהודיות באירופה, והקדימה בהרבה גם את מלחמת העולם הראשונה. משנות העשרים במאה התשע עשרה ועד לשנות השמונים באותה מאה, היגרו ממדינות אירופה לארצות הברית כ-150,000 יהודים. בשנות הארבעים באותה מאה, החלו יהודים, גרמנים בפרט, לעזוב את מולדתם בגלי הגירה, שכן חיפשו אחר חיים טובים יותר ב"דה גולדן מדינה" ("ארץ הזהב") שבאמריקה.

mini

 

באותה העת התמודדו היהודים בגרמניה מול קשיים רבים, לרבות רדיפה, חקיקה מגבילה ומאבק כלכלי, בשעה שתהליכי התיעוש והשיפורים המודרניים חיסלו כמה מהמקצועות השכיחים שבהם עסקו יהודים. הקהילה היהודית אולצה לבחון היטב את מצבה החברתי, ורבים הכירו בעובדה שאם בעתיד טוב יותר רצונם – יהיה עליהם לחפשו במדינה אחרת.

כשיצאו למסעם המפרך אל מעבר לאוקיינוס, לקחו איתם אותם יהודים גרמנים את תרבותם ואת מורשתם – לרבות את תפילותיהם המסורתיות, שאותן נשאו יהודים לאורך מאות בשנים. ברשות הספרייה הלאומית כמה וכמה סידורי תפילה נדירים מאותה תקופת נדודים יהודית.

mini

 

בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה החלו בתי הדפוס ז"ב גוסדורפר וצירנדופר וזומר בפירט (פיורדא) שבגרמניה להוציא לאור ספרי תפילה (סידורים) חדשים, שיועדו במיוחד לאותם מהגרים. ייחודם של אותם סידורים היה בגודלם: הם הכילו את כל התפילות הנדרשות לכל יום בשנה, אבל היו גרסאות מיניאטוריות וקלות לנשיאה של ספרי הסידור הרגילים, בגודל מלא, ששימשו לתפילות היום-יומיות.

mini

 

גודלו של כל ספר כזה קטן מאגרוף, והם יועדו לנשיאה בכיס הבגד של אדם נודד ששם פעמיו למסע ארוך. בעמוד השער של הסידור נכתב ביידיש "תפלה מכל השנה מנחה קטנה להולכי דרך ולעוברי ימים להנוסעים למדינת אמעריקא הע"י". בספרים היו תפילות ליום-יום, תפילות לשבת ולמגוון חגים ומועדים, וכמובן תפילת הדרך, שאותה נושאים היוצאים למסע ארוך.

mini

 

נראה שהספרים המיניאטוריים הללו זכו לפופולריות מסוימת, שכן בתי הדפוס הדפיסו גרסאות רבות מהם לאורך השנים. ברשות הספרייה הלאומית עותקים שנדפסו בשנים 1842, 1854 ו-1860. הספרים נחשבים נדירים מאוד, כיוון שרבים התבלו מאוד מהשימוש שעשו בהם בעליהם במסעותיהם, ומקצת מהעותקים כלל לא שרדו את המסע.

 

כתבות נוספות

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

 

 

 

"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות

חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק, אוסף שבדרון

 

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.

רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.

הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.

אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם  המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:

ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.

ביאליק

 

המיתוס של פרומותאוס

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.

פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.

כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל  בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.

פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.

על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.

"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817
"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817

בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.

הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:

"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט:  א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."

המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".

 

השפעתו של פרוּג על ביאליק

הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).

שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.

דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:

ביאליק

 

אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…

 

לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?

יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.

אחד הטקסטים החשובים ביותר מהם נשאבו ידיעות על חייו של ביאליק, הוא מכתב ששלח ביאליק לידידו יוסף קלוזנר, אשר ביקש ממנו לכתוב עבורו את קורות חייו.

למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.

הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:

"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.

…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…

אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."

הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.

עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.

בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":

 

אָבִי

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,

כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,

פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;

דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו,

הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,

מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,

נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,

רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,

נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,

לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה.

…–

כָּכָה רְאִיתִיו תָּמִיד, וְנַפְשִׁי עָלַי הִשְׁתּוֹחָחָה,

בְּהִנָּתְקוֹ מִדֵּי בֹקֶר מֵעִם חֵיק אֱלֹהִים, מְקוֹר חַיָּיו,

עִם הִתְפַּשְּׁטוֹ מַחְלְצוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת, טַלִּיתוֹ וְטוֹטְפוֹתָיו,

וּבְעוֹד עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה,

וּבְעוֹד אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת כּוֹכָבִים רְחוֹקָה,

יֵצֵא נִכְנָע וּמַחֲרִישׁ וְנָבוֹךְ כְּמֻכֵּה יָרֵחַ

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹת יָמָיו הַזְּעוּמִים וּלְעִצְּבוֹן יָדָיו:

שֶׁבֶת יוֹם-תָּמִים אֶל-עַקְרַבִּים בְּתוֹךְ מִרְזַח סְרוּחִים,

גָּמֹעַ הֶבֶל פִּיהֶם וְהִתְגָּאֵל בְּרוּחַ שִׂפְתֵיהֶם.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

בסיום השיר מתאר ביאליק את מות אביו וקבורתו:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַּלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי-אָדָם,

בְּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדּוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לְבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻלָּהּ תְּפִלּוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַּקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".

שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות  "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."

האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?

אור שבא לו בירושה מאביו.

 

להרחבה:

מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77

פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977

זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך:  "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

האיש שפיתח את הקרב מגע להגנה מפני התקפות אנטישמיות

אימי ליכטנפלד פיתח את אומנות הלחימה 'קרב מגע' כטכניקת הגנה עצמית מפני מתקפות אנטישמיות בעיר, שבעבר הייתה ידועה בשם פרסבורג

Kravmaga715

פרסבורג הוא שמה ההיסטורי של העיר ברטיסלאבה, שמשמשת כיום עיר הבירה של סלובקיה – אתר בעל היסטוריה יהודית עשירה, שהופרעה לפני כשבעים שנה.

העיר מתייחדת במיקומה הגיאוגרפי, על גבול שתי מדינות – הונגריה ואוסטריה – שאוכלוסיותיהן היהודיות היו גם הן גדולות. הישיבה המפורסמת של פרסבורג כבר אינה קיימת בעיר, אבל אם תטיילו היום בירושלים, תיתקלו בישיבה הקרויה על שם אותה אחת מקורית בפרסבורג. אין ספק שתיתקלו גם ברחוב אחד לפחות הקרוי על שם תושב מתושביה המפורסמים של פרסבורג, לרבות החת"ם סופר, רב מוביל ביהדות אירופה בתחילת המאה התשע-עשרה, ואימי ליכטנפלד, מייסד שיטת הקרב מגע.

1925 Pressburg Jewish Ghetto The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
הגטו היהודי בפרסבורג בשנת 1925. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית]

 

בימינו ישנה עדיין נוכחות יהודית בברטיסלאבה, חרף העובדה שבשנות השישים של המאה הקודמת, תחת השלטון הקומוניסטי, נהרס בית הכנסת הגדול והמרשים של העיר לטובת בניית גשר חדש. קו רכבת הונח גם לאורך בית הקברות היהודי, אף שכמה מהמצבות במקום השתמרו, לרבות זו של משה שרייבר, המוכר גם בשם החת"ם סופר. יהודים מכל רחבי העולם, שנוהרים לברטיסלאבה לעלות לקברו, יורדים מהרכבת בתחנה ששמה 'חת"ם סופר'.

Chatam Sofer tram stop in Bratislava. Image croutesy of Dominika Sedlakova.
תחנת הרכבת 'חת"ם סופר' בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

במסגרת הפסטיבל האירופי לתרבות יהודית המתקיים מדי שנה בשנה ביום הראשון בחודש ספטמבר, אפשר לבקר ללא עלות באנדרטה לחת"ם סופר, בבית הכנסת האחרון שנותר בעיר ובמוזיאון לתרבות יהודית. במוזיאון מוצגת תערוכה זמנית המוקדשת לאימי ליכטנפלד, המוכר גם בשם אימי שדאור, ממציא ההגנה העצמית הישראלית, 'קרב מגע', שתקופת שהותו בעיר הייתה חשובה ומשמעותית בחייו. 'קרב מגע' הוא כיום ספורט פופולרי, אבל במקור הוא נלמד כהגנה עצמית וכאמצעי לשרוד ברחובות הרובע היהודי בפרסבורג.

אימי (אימריך) ליכטנפלד נולד בבודפשט בשנת 1910 אבל ילדותו עברה עליו בברטיסלאבה. בסוף שנות השלושים, בתגובה למהומות האנטישמיות והאנטי-יהודיות בברטיסלאבה, הגה ליכטנפלד את הרעיון להפוך את הקטטות ברחובות לסגנון הגנה עצמית של ממש. במאי 1940, עם הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה ופיצול האומה, הצליח אימי להימלט מהמדינה ומציפורני הנאצים, על גבי אוניית קיטור בשם 'פנצ'ו', שעשתה דרכה לארץ ישראל. ה'פנצ'ו' הייתה אוניית נהרות ולא נועדה לשיט בים הפתוח, אבל לאנשים על סיפונה לא היו הרבה ברירות. היא עלתה על שרטון באיים הדודקאנסיים היווניים, ואימי, עם כמה בני אדם נוספים, ניצל בידי הבריטים. אימי התגלגל למצרים, שהייתה אז תחת שלטון בריטי. אחרי ששירת בלגיון הצ'כי החופשי הוא שוחרר, ולבסוף עלה בידו להגיע לארץ ישראל. שם הוא החל לאמן בשנת 1944 חברים בארגון 'ההגנה' ובכוח השיטור.

 

Jewish street in Bratislava The Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem
רחוב יהודי בברטיסלאבה. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

אחרי הקמת מדינת ישראל התמנה אימי למדריך ראשי לאימון גופני ולקרב מגע, ואימן חיילים בלחימה בסכין, בקרבות רחוב ובשחייה. הוא שירת בצבא עשרים שנה, ותמיד הוסיף לשכלל את שיטות הלחימה שלו בקרב פנים-אל-פנים. אחרי פרישתו מהצבא פיתח שיטת לחימה שתוכל לשמש גם אזרחים, והקרב מגע זכה לפופולריות בין לאומית. אימי ליכטנפלד נפטר בשנת 1998, בגיל 88.

Imre Lichtenfeld exhibit
כרזה לתערוכה על אימי ליכטנפלד במוזיאון לתרבות יהודית בברטיסלאבה. התמונה באדיבות דומיניקה סדלקובה

 

אם תגיעו כיום לברטיסלאבה, תיאלצו כנראה להתאמץ מעט כדי להבחין בנוכחות היהודית במקום, אבל היא בהחלט חיה ומשגשגת. העיר מציעה שיעורי יהדות, וניכרת גם תחייה של תרבות ומוזיקה יידיות – להקות מחיות שירים יהודים ישנים מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה. היהודים כבר אינם מהווים שנים-עשר אחוזים מתושבי העיר, כפי שהיה בעבר, אבל ביקור במקום יאפשר לכם לחוות תרבות יהודית שוקקת ועדיין מלאת חיוניות.