סיפורו של העולה החדש מברזיל שנשלח לחזית, נפל בשבי וחזר במדי צבא סוריה

סיפורו של שבוי המלחמה ג'וליו פרידמן שתמונתו זוהתה על ידי בני משפחתו במסגרת פרויקט הספרייה 'נותנים שמות לחיילים'

חן מלול | 12.06.19 |
Share
1

"זו תמונה שלא הכרנו, המשפחה", מספרת לנו קלרינייה, אחותו של ג'וליו פרידמן המצולם במרכז התמונה. כשאנחנו מספרים לקלרינייה על פרויקט 'נותנים שמות לחיילים' של הספרייה לרגל יום העצמאות ה-71 למדינה, אפשר להתחיל לשמוע את ההתרגשות בקולה, קול שיישבר יותר מפעם אחת בשיחתנו, כשתחזור האחות לאותם ימים רחוקים וטרופים.

אנחנו מתחילים בשנת 70' ומתקדמים משם. בשנה זו עלתה קלרינייה (אז כבר אישה נשואה, אימא לילד ובהיריון שני) עם אחיה ג'וליו ארצה. ג'וליו עבד בקטיף בננות ("הוא היה איש גדול וחסון") ולמד עברית באולפן. משחסך קצת כסף קנה טנדר של פולקסווגן ובו היה מסיע להופעות להקת רקדני פלמנקו שהכיר באותה תקופה. לימים גם ימצא עבודה כטכנאי בתעשייה האווירית.

ג'וליו, קלרינייה ורבים מבני המשפחה והחברים שהיגרו מברזיל לישראל התקשו להשתלט על למידת השפה החדשה, עובדה שתשחק תפקיד גורלי כשיתגייס ג'וליו לצה"ל.

אחרי שנתיים וחצי בארץ נקרא העולה הצעיר, בן 26 בעת עלייתו ארצה, לשירות צבאי מקוצר שהיה בגדר חובה לעולים – שישה חודשי שירות. את הטירונות בת שלושת החודשים לא הספיק להשלים. כחודשיים וחצי מיום גיוסו פרצה מלחמת יום הכיפורים, וג'וליו נשלח לחזית הצפון. לגולן המותקף.

 

1
טוראי ג'וליו פרידמן

 

ביומה השני של המלחמה הרגישה קלרינייה שמשהו אינו כשורה. יום קודם לכן התקשו להבין היא ומכריה מדוע נשמעת צפירה ביום הכיפורים, ומהן הסיסמאות המשונות שפולט הרדיו. רק כשעלתה לשידור גולדה מאיר למסור הודעה דרמטית, שלא ממש הצליחו מאזיניה בני הקהילה הברזילאית בהרצליה לפענח, הבינו שמשהו חמור קרה. בזכות שכנה שתרגמה את ההודעה בשפה העברית לשפת אמה, לרומנית, הבינו שפרצה מלחמה ("פורטוגלית ורומנית הן שפות לטיניות, כך שהצלחנו להבין קצת").

עתה, ביומה השני של המלחמה, כמה שעות מאותה הרגשה רעה שמשהו ודאי קרה לג'וליו, דפקו על דלת ביתה של קלרינייה ומשפחתה בהרצליה חיילים במדים. הם הסבירו שכיוון שג'וליו עזב את בסיס הטירונות לפני כמה ימים, חשבו שראוי להחזיר את החבילה ששלחה אליו אחותו. פרטים על הבסיס שאליו נשלח ג'וליו לא היו להם. באותה השעה לא ידע איש בצה"ל שג'וליו כבר נפל בשבי הסורי, והוא ככל הנראה עושה את דרכו אל לב דמשק – לעבור סדרת תחקורים בהתעללות במשך השבועיים הקרובים. משם יעשו את דרכם הוא ושאר השבויים הישראליים לבית הכלא אל-מאזה המשקיף על דמשק.

הביקור הלא קרוא טרד את שלוותה הטרודה ממילא של קלרינייה, ועד מהרה נעשה ביתה חמ"ל מאולתר לאיתור האח האבוד. דרך חבר משפחה גילו קלרינייה ובעלה שהפעם האחרונה שנודע מיקומו של ג'וליו – למעשה, מיקומו של חייל ישראלי ממוצא ברזילאי – הייתה בבונקר בצפון הארץ. זהות האדם האחרון שראה את החייל הברזילאי הנעדר בחיים לא הייתה ידועה לאחותו של ג'וליו, כל שידעה הוא שהוא מחלים מפציעה באוזן בבסיס נופש בעכו.

בבסיס בעכו, שאליו הגיעו קלרינייה ובעלה, נמסר להם שחייל המתאים לתיאור הזה אכן צוות לבסיס אך הוא יצא לשַׁבָּת בבית. המפקד שעימו דיברו בני הזוג לא ידע את שם החייל. הוא רק ידע שהוא ממוצא הודי וגר בלוד.

החייל אותר בבית הקולנוע בלוד וסיפר לקלרינייה ולבעלה ששמו של החייל הברזילאי ששהה איתו ועם עוד שני חיילים בבונקר הוא אכן ג'וליו. מלבד ג'וליו, היו כל יושבי הבונקר פצועים. האספקה הלכה ונגמרה. ג'וליו התנדב לצאת ולהביא מים. "שמענו מילים בערבית ולא ידענו מה קרה אחר-כך", הסביר החייל לקלרינייה ולבעלה. כשיחזור מהשבי יספר ג'וליו לאחותו שלא הצליח להבדיל בין השפות וחשב שהחיילים שהוא שומע מדברים בעברית. לכן ניגש אליהם כדי לבקש עזרה.

"הודענו למפקד הישיר של ג'וליו, ואז הגיעו אלינו הביתה 4-3 מפקדי צה"ל עם מפות בידיים. לספר לנו מה הם חושבים שקרה". בשלב הזה קלרינייה חוזרת על המשפט שנצרב במוחה עד היום, משפט שאמר אחד המפקדים: "אל תבנו יותר מדי על זה. בימים הראשונים של המלחמה לא לוקחים שבויים".

המלחמה שפרצה ב-6 באוקטובר 1973 הסתיימה (רשמית, למרות שחילופי האש נמשכו בחזית הסורית עד 74') בשביתת נשק ב-24 באוקטובר של אותה השנה. רק בפברואר 74' הצליח מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר להשיג מידי הממשל הסורי את רשימת השבויים הישראליים המלאה. בלילה שבו פורסמה הרשימה הגיעה משלחת נוספת לביתה של קלרינייה, "הפעם עם חיילת חמודה שהודיעה שהוא, ג'וליו, ברשימה. עד אז לא ידענו מה עלה בגורלו". אז גם הודיעה לראשונה האחות לאמה שנשארה בברזיל את שעלה בגורלו של ג'וליו.

הרשימה שהשיג קיסינג'ר אפשרה לצלב האדום מרחב רב לפעולה, והקשר בין השבויים בסוריה לבין הארץ חוּדש. "כך ראינו אותו לראשונה בתמונה ששלחו אנשי הצלב האדום. מאוד רזה אבל חי".

 

1
ג'וליו פרידמן ושבויים אחרים חוזרים מהשבי הסורי, ה-6 ביוני 1974. מתוך אוסף דן הדני

 

החזרת השבויים שתוכננה למאי נדחתה ל-6 ביוני 74'. החייל דוד אבקי העביר את שמונת חודשי השבי עם ג'וליו באותו חדר. בשיחה שקיימנו הוא מספר על הרגע שבו הבינו השבויים שהם חוזרים לארץ: "היה לנו סוהר אחד שהתייחס אלינו מאוד יפה. הוא היה בן אדם. יום אחד הוא נכנס לבקר חייל פצוע וביקש ממנו לאסוף את כל הציוד שלו ולבוא איתו. היינו רגילים שקוראים למישהו. אבל עכשיו ביקשו שייקח את כל הדברים. אחרי חצי שעה חזר הסוהר ודיבר איתנו על ההיסטוריה של האזור, על ישראל ועל סוריה. הוא אמר שאת כל הפצועים החזירו לארץ וסיפר שהוא יוצא היום לחופשה. "אינשאללה לא תראו אותי יותר כשאחזור", אמר לשבויים. ובאמת אחרי שבוע חזרנו לארץ. בימים הבאים הרגשנו את היחס משתנה. אבל השינוי הגדול ביותר היה יום לפני השחרור, כשהביאו לנו בגדי ספורט והוציאו אותנו לרחבה לשחק ולהתאמן. נציגי מהצלב האדום היו שם, והם שסיפרו למי שעדיין לא הבין. כל הדרך חזרה היינו בחשש".

 

1
ג'וליו פרידמן יחד עם שבויים ישראלים אחרים מתארחים אצל הקהילה היהודית בשוויץ, שנת 1976 (ג'וליו עומד מאחור, בצד שמאל של התמונה, ולפניו שפם)

 

ביום חזרת השבויים, זוכרת קלרינייה שצה"ל מיקם את המשפחות המחכות מאחורי גדר כשלפניה במה לראש הממשלה מאיר ולשר הביטחון משה דיין, שהיו אמורים לפגוש ראשונים את השבויים. "ברגע שהמטוס הכחול עם הצלב האדום נגע בקרקע – שום גדר לא החזיקה מעמד".

אחרון השבויים לרדת מהמטוס היה ג'וליו. הוא לא יכול היה ללכת. כשנפגשנו מבטי האחים חייך ג'וליו לקלרינייה חיוך גדול, שלו חסרו שתי שיניים קדמיות, רמז ראשון לזוועות. "נפצעת ברגל?" שאלה אחותו המודאגת. אחיה הסביר שלא, אלא שקיבל נעליים הקטנות עליו בשלוש מידות. ומדוע היה החייל היחיד הלבוש מדי צבא סוריים? תשובת השב הביתה: "לא האמנתי. עד שהרגל לא דורכת בארץ, סירבתי להוריד את המדים".

שלושה ימים ולילות לא פסק ג'וליו לדבר על השבי. כך גילתה אחותו את מרבית הזוועות שעבר בסוריה. בתום שלושת הימים האלה לא שב עוד לדבר על השבי. זו הסיבה ששני ילדיו לא ידעו כמעט דבר עד השבעה של אביהם שנפטר ב-2008 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, מחלה שלימים הכיר צה"ל כי נבעה מהתמודדות עם חוויות השבי. אז סיפרה להם קלרינייה את שסיפר לה בשלושת הימים הראשונים לאחר חזרתו.

בסיום השיחה עם קלרינייה אנו שואלים על האיש שהיה. מי היה האיש שחווה את שחווה, דיבר על השבי שלושה ימים בשטף ונאלם לתמיד, התחתן, הקים משפחה ואימץ שני ילדים? האם השבי שינה את אופיו? קלרינייה עונה שלא, שהייתה לג'וליו שלה אישיות של בן אדם שלוקח הכול בקלות, שהדברים עוברים לידו. "רק ככה הוא הצליח לעבור את זה", ומוסיפה שעל דבר אחד לא הצליח להתגבר עד מותו – "רק רעש של מפתחות. זה הרעש היחיד שהפריע לו".

אשתו של ג'וליו, בלה פרידמן, הייתה זו שזיהתה את תמונת בעלה החוזר מן השבי בפוסט שפרסמנו. הזוג שהכיר היכרות שטחית בתנועת "השומר הצעיר" בריו בברזיל, חזר ונפגש בארץ בשנת 74'. בפברואר 75' נישאו. בלה היא גם זו שהפנתה אותנו לאחות קלרינייה ולדוד אבקי שהיה בשבי עם ג'וליו.

 

1
ג'וליו ובלה פרידמן

 

אנו מבקשים להודות מקרב לב לבלה, לקלרינייה ולדוד על שהסכימו לשתף אותנו בסיפורו של ג'וליו ובסיפורם שלהם, על שאימצו בעבורנו את הזיכרון, ובעיקר על שפתחו בפנינו את הלב.

 

 

כתבות נוספות:

כך סייעתם לנו לזהות את לוחמי פלוגה א' מסיירת אגוז, 1973

הסיפור המדהים של החייל שתיעד את עצמו מחלץ גופות בסיוע חיילי אויב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו