ישנו סיפור, אגדה אפילו, שמספרים על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.
הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.
הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:
"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"
תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.
כשיצא יצחק אייזיק הלוי הרצוג למסעו המפורסם בבתי היתומים ובמנזרים ברחבי אירופה כדי לאתר ולהשיב אלפים מילדי ישראל האובדים, הוא היה לרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל המנדטורית. הוא נחשב סמכות בנושאי הלכה וזכה להערכה רבה בקרב מנהיגים דתיים וחילוניים כאחד ברחבי העולם.
בילדותו ובנעוריו ספג הרצוג מגוון תרבויות שונות. הוא נולד בעיר לומז'ה (Łomża) שבפולין בשנת 1888, ובנעוריו עקרה משפחתו ללידס שבאנגליה ולאחר מכן לפריז שבצרפת, שם למד הרצוג בסורבון לפני שהמשיך ללימודים נוספים באוניברסיטת לונדון. בדוקטורט פורץ הדרך שלו עמד על טיבו של הצבע העתיק תכלת, שבו השתמשו בתקופת בית המקדש השני. חיבור זה הוא שהקנה לו לראשונה מעמד ציבורי.
בשנת 1915 מונה הרצוג לרב העיר בלפסט ולאחר מכן המשיך והיה במשך 14 שנים לרב הראשי של אירלנד. הוא תמך במאבק המחתרתי לעצמאות אירית ובצבא האירי הרפובליקני (IRA). הוא היה ידיד אישי של איימון דה ואלירה, ממנהיגי המרד בבריטים ולימים נשיא אירלנד, וזה אף השתמש לעיתים בביתו של הרב בדבלין למקום מסתור.
בחלוף השנים תמך הרב הרצוג גם בארגון האצ"ל, שלחם גם הוא ברשויות הבריטיות בארץ ישראל שאליה הגיע הרצוג בסופו של דבר בשנת 1936.
מצוקתם של יהודי אירופה בשואה עינתה את הרב הרצוג, ושנותיו אלה הוקדשו לניסיונות למנוע את האסון המתהווה. באפריל 1941 זכה הרב הרצוג בפגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שאותו קיווה הרצוג לשכנע לפעול בטרם יהיה מאוחר מדי.
לפי הביוגרף של הרצוג, שאול מייזליש, בפגישתם אמר הרב לנשיא את הדברים הללו:
אני קורא לכבודו כאל מי שהכוח בידו, בשם המצפון האנושי, בשם חירות האדם, בשם הצדק, ייפסק הטבח ביהודים ותינתן לניצולים האפשרות להגיע לחוף מבטחים […] אדוני הנשיא, לא אני האיש אשר אבוא להשיא לכבודו עצות מעשיות איך לטפל בבעיה נוראה זו. בפי יש רק תחינה וגם אזהרה. התחינה היא – הצילו את אשר ניתן להציל. האזהרה – כל אלה אשר עמדו מנגד, עתידם לתת את הדין על כך.
("רבנות בסערת הימים", שאול מייזליש, מרחב, 1991)
אף שהנשיא הבטיח להרצוג שיכנס את יועציו לישיבה מיוחדת בנושא, יצא הרב מאוכזב מהפגישה. הוא חש שרוזוולט היה טרוד ועסוק בעניינים אחרים.
אחרי ניצחון בעלות הברית באירופה במאי 1945, מיקד הרב הרצוג את מאמציו בסיוע לניצולים היהודים ביבשת. להערכתו האישית, בסוף המלחמה הוחזקו כעשרת אלפים ילדים יהודים במוסדות קתולים ובמשפחות לא-יהודיות שלקחו אותם באומץ תחת חסותם כדי להגן עליהם.
בשנת 1946 יצא הרצוג למסע ברחבי אירופה שארך חצי שנה, כדי להשיב את הילדים היהודים למשפחותיהם. בטרם החל במסע, עצר הרצוג בוותיקן, ושם ביקש את עזרתו של האפיפיור פיוס השנים עשר. הרב הגיע כשהוא נושא מסר של הכרת תודה על התערבותם הקריטית של המוסדות הקתולים בהצלת חייהם של יהודים צעירים, אבל גם עמד על כך שכעת יש להשיב את הילדים לחיק עמם. "כל ילד פירושו בשבילנו אלף ילדים, לאחר האסון הגדול שפקד את האומה היהודית", אמר לאפיפיור.
אף שהאפיפיור פיוס השנים עשר לא פרסם הצהרה פומבית חד-משמעית כפי שקיווה הרב שיעשה, הוותיקן אכן סייע בשחרורם של רבים מהילדים.
במסעו באירופה ביקר הרצוג בצרפת, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד, באנגליה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאירלנד. חלק ניכר מהמשימה שעמדה בפניו ובפני צוותו היה ביורוקרטי: בעזרתן של הממשלות במדינות שבהן פעלו ומוסדות קהילתיים מקומיים הוכנו רשימות מעודכנות של הילדים, והרצוג ואנשיו תרו וחיפשו אחר ארגונים יהודים שהיו מוסמכים לקבל על עצמם אפוטרופסות על הילדים.
לאחר שנאסף המידע הראשוני, נדרש פעמים רבות לעבור דלת-דלת, בין כפרים ומנזרים, בהסתמכות על הרשימות. מתנדבים מארגונים אוהדים למטרה, יהודים ולא-יהודים כאחד, היו גורם חיוני במאמצים הללו.
היו מקרים רבים שבהם משפחות נוצריות קשרו קשרים חזקים עם הילדים שאימצו, ובאופן מובן לא חפצו לוותר עליהם. "ההצלה היא קשה אם הרודף בא כאח" אמר הרב באחד מנאומיו.
חלק ניכר מהתכתובות שקיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג באותה תקופה שמור כעת בארכיון הספרייה הלאומית. אנשי הארכיון הופתעו לגלות את המכתבים והמברקים הללו במסגרת ארכיונו הפרטי של עורך הדין הירושלמי הנודע אלכסנדר אמדור, מכר של הרב הרצוג. ארכיונו הפרטי של אמדור נתרם לספרייה הלאומית בשנת 2015.
מאמציו של הרצוג לא הוגבלו לילדים בלבד. במברק שלהלן ביקש הרב הנפקת ויזה צרפתית לניצולת שואה בשם סוניה פרידברג.
ובמכתב בעברית שלהלן, אחד מקרוביה בישראל מודה לבנו של הרב (יעקב) על המאמצים לעזרתה, ומדגיש את מצבה האישי הקשה.
אחד משותפיו האפקטיביים ביותר של הרצוג במאמציו להשבת הילדים היהודים היה הפעיל הפולני-יהודי, ישעיהו דרוקר, שפעל מטעמו של הרב דוד כהנא, הרב הראשי של צבא פולין. דרוקר נהג לגשת למשפחות ולמוסדות שהסתירו ילדים יהודים, ופעמים רבות להציע להם כסף ומתנות בתמורה לשחרורם. קשריו הפוליטיים של הרב הרצוג היו חיוניים לצורך גיוס הכספים הללו.
המסמך בעברית שלפניכם כולל רשימה חלקית של שמות, גילאים ומקומות הימצאותם של ילדים שאותם פדה ישעיהו דרוקר.
המכתב שלפניכם נשלח ליעקב הרצוג מטעם "קואורדינציה ציונית לענייני גאולת ילדים". הוא עוסק באחת הילדות שנפדו בידי ישעיהו דרוקר.
המילים שבפתק מטה נכתבו אל הרב הרצוג מטעם קבוצת ילדים יהודים ששרדו את השואה. איננו יודעים מתי בדיוק נכתב המכתב ומהו מקורו, אבל סביר להניח שהדברים הוקראו בנוכחותו של הרצוג.
אנחנו, ילדי שארית הפליטה, שמחים מאוד לקבל היום את פני אדונינו הרב הראשי רבנו ארצוג [כך במקור] ונבטיח לפניו שנעלה ארצה ונעזור בבניינה, יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה לראות במדינה יהודית המשוחררת, לפי רוח תורתנו
באוקטובר 1946 עלו יותר מ-500 ילדים יהודים פדויים על רכבת בעיר קטוביץ' שבפולין, והחלו במסעם הארוך אל עבר ארץ ישראל המנדטורית. אותם ילדים הפכו עד מהרה לאזרחיה של מדינת ישראל שנוסדה 19 חודשים לאחר מכן.
בהכרזת העצמאות ב-1948, נעשה יצחק אייזיק הלוי הרצוג לרב האשכנזי הראשי הראשון לישראל. בנו, חיים הרצוג, היה לימים נשיאה השישי של המדינה. נכדו, יצחק הרצוג, משמש כיום יושב ראש הסוכנות היהודית וכיהן בעבר בתור ראש האופוזיציה.
עוד מתכתובותיו של הרב הרצוג בעניין משימת ההצלה המפורסמת שלו תוכלו למצוא כאן.
הכתבה הוכנה בעזרתה של חגית זמרוני, ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.
