מאת: אדיבה גפן, יו"ר מכון גנזים
באביב 1949, בשיממון של הנגב, בין קרב להפוגה, ישב חייל צעיר "שעזב את חייו" כדי להצטרף ללוחמים, ופתח ספר שירה קטן שנשא בתרמילו. מסביב הייתה מלחמה, החיילים ניסו לנצל את ההפוגה להתרעננות או נמנום – והוא שקוע בשירים. הספר כבר היה בלוי, דפיו עתידים להיקרע ולהיות מודבקים בפלסטר, אבל החייל קרא בו שוב ושוב. חלק מן השירים כבר ידע בעל פה.
לספר קראו "מביתי הישן", ולמשוררת קראו לאה גולדברג. לחייל הצעיר, בן העשרים וחמש, שעדיין לא פרסם ולא ידע שיום אחד יהיה לאחד המשוררים הגדולים והאהובים בשפה העברית, קראו יהודה עמיחי.
ב־22 במרץ 1949 החליט החייל עמיחי לעשות מעשה אמיץ, לשלוח ללאה גולדברג כמה משיריו ולבקש ממנה לקרוא אותם.
הייתה רק בעיה אחת: הוא לא ידע היכן היא גרה.
אבל תל אביב של אותם ימים הייתה עיר שבה די היה לדעת היכן משוררת שותה קפה.
עמיחי שלח את המכתב ל"קפה הרלינגר", אחד מבתי הקפה שבהם נהגה גולדברג לשבת, והוסיף התנצלות מקסימה בתמימותה: "לא ידעתי את כתובתך, אך אני יודע שבאותו בית קפה אפשר למצוא אותך".
המכתב הגיע. לאה קראה ושמרה, וכך הוא הגיע אלינו למכון גנזים.
גם כיום, כשאני חוזרת וקוראת בו, אינני יכולה שלא להתרגש. כל פעם מחדש. לחשוב על החיילים שלנו שיצאו לקרב כדי להקים לנו מדינה, וזכרו שגם ספר שירה הוא ציוד הכרחי.
קשה שלא להתאהב כבר בפרט הזה. אין כתובת, אין טלפון נייד, אין דואר אלקטרוני ואין רשת חברתית. יש משורר צעיר שמבקש להגיע למשוררת נערצת, ויש בית קפה. הוא סומך על הדואר, על המלצר, על העיר, ואולי קצת על הספרות, שיעשו את השאר.
מאחורי הקסם מסתתר רגע רציני. עמיחי מבקש מגולדברג דבר שכל יוצר צעיר מבקש, גם אם אינו מעז לומר זאת בקול: תגידי לי אם יש בי משהו.
הוא מציג את עצמו כמעט בהתרסה: "בדרך כלל איני בישן. אני פלמחניק ותיק". ודווקא משום כך המשפט הבא כל כך נוגע ללב: "קשה לי לגלות את עצמי ככותב חרוזים".
שימו לב למילים: עוד לא משורר אלא רק "כותב חרוזים".
האיש שיֵדע בעתיד לכתוב כמה מן השורות היפות ביותר בשפה העברית, עדיין אינו מעז להעניק לעצמו את התואר "משורר". בשדה הקרב, בהפוגות הוא כבר יודע מי הוא. בעולם השירה עדיין לא.
ובתוך המשפט הקטן הזה מסתתר גם משהו מדור תש"ח כולו. דור שחונך להיות חזק, מעשי, לוחם, לבנות ולהגן. אפשר לספר לחברים שיצאת לפעולה. קשה יותר לספר להם שאתה כותב שירים. כאילו הרגש דורש התנצלות במקום שבו הגבורה נמדדת במעשים.
ואז מגיע לבו של המכתב.
"איך הגעתי אליך? פשוט משום ששירייך מדברים אלי".
איזה ניסוח נפלא בפשטותו. הוא אינו כותב, את משוררת חשובה. מעניינת. הוא אינו מבקש להרשים אותה בידיעותיו. הוא אומר את הדבר הבסיסי ביותר שקורא יכול לומר למשורר: המילים שלך הגיעו אליי.
ואז הוא מספר לה על עצמו, "בעוזבי את חיי כדי לרדת לנגב…"
קשה לקרוא היום את המילים האלה, ולא לשמוע בהן גם את קולם של חיילינו מאז ועד ימינו. עמיחי כותב "בעוזבי את חיי", ובשלוש המילים האלה הוא מקפל עולם שלם, בעוזבי את ילדי, את אהובתי, את הורי, את אחי, את ביתי. את כל מה שהוא החיים עצמם.
וכך הוא כותב ללאה גולדברג:
"כשיצאתי מחיי, מהשגרה, מהשלווה, על מנת לרדת לנגב, נתן לי אדם יקר מאד את הספרון 'מביתי הישן'. לעתים קרובות, בהפוגות קרב, או בשיממון הקודר של הנגב, קראתי בו, וטוב לי".
"קראתי בו, וטוב לי"
אולי אין צורך ביותר מארבע המילים האלה, כדי להסביר בשביל מה נחוצה ספרות.
ספר אינו עוצר כדור. הוא אינו משנה פקודה ואינו מקצר מלחמה. אבל לפעמים, בין קרב לקרב, הוא מחזיר לאדם הצעיר שנשלח להילחם משהו מן החיים שעזב מאחור. בית. אהבה. יופי. קול אנושי.
ובתוך השיממון הקודר של הנגב, חייל צעיר פותח ספר שירים ואומר בפשטות: "וטוב לי".
נדמה לי שקשה לבקש מן הספרות יותר מזה.
יושב בנגב, בתוך פחד, עייפות ושממה, דאגה וגעגועים, והוא פותח ספר ומקבל בחזרה לכמה רגעים את חייו.
ויש משהו כמעט מופלא בבחירה דווקא ב"מביתי הישן". ספר שנולד מתוך זיכרון וגעגוע אל בית שהיה ואיננו, מגיע אל תרמילו של אדם שכותב כי עזב "את חיי" וירד לנגב. שני בתים רחוקים נפגשים שם: הבית האבוד של גולדברג והחיים שהחייל השאיר מאחוריו.
כמה שנים קודם לכן החל עמיחי להתקרב אל השירה. אך רק ב-1949 הוא מרגיש שהגיע הרגע להוציא את השירים מן המגירה ולהעמידם למבחן בפני עין אחרת, מנוסה ממנו.
והוא בוחר בלאה גולדברג.
הבחירה אינה מקרית. גולדברג ידעה דבר נדיר אצל יוצרים שכבר קנו להם מעמד: להביט גם הצידה ואחורה, אל מי שרק מתחיל את דרכו. היא לא רק כתבה את שיריה שלה. היא קראה שירים של אחרים, לימדה, ערכה, ביקרה, עודדה וליוותה. היא גילתה את דליה רביקוביץ, תמכה בחדוה הרכבי. טוביה ריבנר, הצעיר ממנה, החל בעידודה לכתוב בעברית לאחר שכתב בגרמנית.
וזה אולי אחד הדברים היפים ביותר בסיפור. לפעמים משורר צעיר אינו זקוק לכך שמישהו "יגלה" אותו. הוא זקוק שמישהו שכבר נמצא בפנים, יציץ ורק יפתח מעט את הדלת.
אין בידינו מכתב תשובה של גולדברג לעמיחי. אולי השיבה והוא אבד, אולי הדברים נאמרו בעל פה. שלושה חודשים לאחר שהגיע המכתב לקפה הרלינגר, התפרסמו שלושה משיריו ב"על המשמר". ואני משערת שידה הטובה של גולדברג הייתה שם, המליצה ועזרה.
מה שאנחנו כן יודעים הוא שהיא ראתה, קראה ושמרה אותו.
בשנים הבאות היא צירפה את עמיחי הצעיר לחוג המשוררים שהתכנס בירושלים, כללה משירתו באסופה שערכה, וכתבה באהדה על ספרו הראשון, "עכשיו ובימים האחרים". הצעיר ששלח אליה כמה שירים כדי לשאול, בעצם, "האם אני משורר?", נעשה בעיניה לאחד הקולות הבולטים של הדור החדש.
והוא מצדו לא שכח.
שבוע לאחר מותה של גולדברג, בינואר 1970, כתב עמיחי את השיר "לאה גולדברג מתה". ובתוך הקינה על המשוררת, המרצה, החוקרת והאישה שהכיר, חזר פתאום אותו ספר קטן מן הנגב.
בקרבות הנגב היה ספרונה
"מביתי הישן" בתרמילי תמיד.
דפיו היו קרועים ומֻדבקים
ברצועות פלסטר, אך ידעתי בעל פה
את כל המלים הנסתרות
וגם את הנגלה.
גם במרחק שנים הוא נזכר בתודה כיצד "מביתי הישן" היה בתרמילו בקרבות, כיצד דפיו נקרעו והודבקו ברצועות פלסטר, וכיצד ידע בעל פה את המילים הנסתרות וגם את הנגלה.
שנים רבות חלפו מאז, והחיילים של ימינו עוד נעים מהפוגה להפוגה בשיממון של הנגב או בכפור של הגליל.
וזה משנה לפתע את האופן שבו אנחנו קוראים את המכתב מ־1949. מה שנדמה בו כפרט קטן שנועד להסביר לגולדברג מדוע פנה דווקא אליה, מתגלה כזיכרון של חיים שלמים. הספר באמת היה שם. הוא באמת ליווה אותו. והמשוררת שאליה העז לפנות נשארה חלק מן הביוגרפיה הספרותית והרגשית שלו.
יש משהו כמעט מעגלי בסיפור הזה. בתחילתו עומד משורר צעיר מול משוררת ותיקה ואומר לה: קראתי אותך. דיברת אליי. עכשיו, בבקשה, קראי אותי.
בסופו אנחנו יודעים את מה ששניהם עדיין לא יכלו לדעת: יום אחד יקראו את שניהם, זה לצד זו, דורות של קוראים.
אולי משום כך מכתבים כאלה יקרים כל כך. ואין פלא שלאה גולדברג שמרה את המכתב הזה בארכיונה לצד שירים, מחזות, תרגומים ועוד.
מצאנו את המכתב הזה בארכיונה של לאה גולדברג במכון גנזים של אגודת הסופרים, בין השירים, הציורים, התרגומים והמחזות שלה. הוא נשמר על ידה כפנינה יקרה. כנראה שגם היא חשבה, "קראתי בו, וטוב לי".
תודה רבה לפרופ' גדעון טיקוצקי שמחקריו סייעו בהכנת הכתבה.
