למעלה מעשר שנים חוגגים בכל רחבי הארץ, במסגרות שונות ובהתכנסויות המוניות את עיד אל בנאת – חג הבנות, הידוע גם בכינויו ראש חודש הבנות. בכל הקהילות נחוג חג הבנות בנר שביעי של חנוכה, בראש חודש טבת. לכן נהוג לקשר את החג לנאמר במגילת אסתר על כך שאסתר הומלכה בראש חודש טבת, ולהעמיד לו שלוש גיבורות – שלוש נשים שהצילו את עמן מסכנה, והן: אסתר המלכה שהצילה את יהודי פרס, יהודית שהרגה את הולופרנס, שר צבאו של נבוכדנצר, וחנה בת מתתיהו שעודדה והתסיסה את אחיה למרוד.

אף על פי שנהוג לאתר (אולי בדיעבד) את מקורות החג במקרא ובספרות החיצונית – חג הבנות נשתמר בעת המודרנית בקהילות צפון אפריקה והמזרח: בתוניסיה ובלוב, בג'רבה ובמרוקו, באלג'יריה וגם בתורכיה ובשאלוניקי. מספר הקהילות בו נשתמר חג הבנות מרמז על המסורות העשירות והמגוונות לאופן ציונו. בתחילה עטה היום הזה מעטה סודי בין הנשים, אך עד מהרה הוא נפוץ ונחגג בקרב נשים ומשפחות באופן פומבי.

הכותבת ומספרת הסיפורים אסתר דגן קניאל שיתפה אותנו בזיכרונותיה על החג כפי שנחגג בתוניסיה, חג שהיא זוכרת אותו בשמו הצרפתי – la fete des filles. וכך סיפרה:

מסופר שאל האי ג'רבה הגיעו הכהנים שהוגלו בבית ראשון ושני, והם הביאו איתם את המסורות העתיקות – וביניהם את עיד אל-בנאת. זה מה שיפה במסורות של יוצאי תוניסיה – שאלו לא מסורות שנולדו בגולה. טקס חג הבנות מקורו בתקופה שבית המקדש היה קיים.

בחג הבנות אמא הייתה מספרת את גבורתה של יהודית שהצילה את עם ישראל, וציינה גם את יעל ואסתר המלכה – שהפכה למלכה ביום הזה. זה לא היה שונה מחגים אחרים, לכל חג קישרה אמא דמות אחרת. למשל בצום אסתר סיפרה שמי שצם לקח טעימה מאסתר.

כשאני מתגעגעת לתוניסיה, אני מתגעגעת לארץ ישראל. עבורי זה להתגעגע לבית הכנסת, לקהילה. כשהגעתי לארץ רציתי להיות צברית. מתישהו הבנתי שיש לי יתרון – שני העולמות חיים אצלי בהרמוניה מושלמת.

 

במאמרה של החוקרת יעל לוין אנו קוראים על הדרך הייחודית של כל קהילה לחגוג את חג העוצמה הנשית: בתוניסיה נהגו בנות הקהילה להחליף ביניהן משלוחי מנות ומתנות ולהימנע מכל מלאכה ביום זה, בלוב היו מבקרות צעירות הקהילה זו את זו ועורכות מסיבות שמחה. באי ג'רבה שבתוניסיה חגגו את החג גם רווקות, בחגיגה שנחשבה לסגולה לשידוך הגון כבר באותה שנה. בנוסף, הייתה שמחה השמורה למאורסים ולמאורסות. בשעות אחר-הצהריים משפחת הכלה הייתה מביאה למשפחת החתן מגש עמוס דברי מתיקה, על מנחות אלה היה משיב החתן לפנות ערב בהביאו אל בית כלתו המיועדת מתנות כגון בשמים, תכשיטים ועוד. בהמשך הייתה משפחתו מצטרפת ואת הערב היו שתי המשפחות מסיימות בסעודה משותפת ועולזת. כך גם נהוג היה לחגוג בתוניסיה מסיבות בת מצווה משותפות בחג הבנות. ועד כמה שהדבר מפליא יש שסעדו ליבם ביום זה בארוחות על טהרת החלב והגבינות, מן הסתם, לציין את גבורתה של יעל אשת חבר הקיני.

מספרת הסיפורים שושנה קרבסי סיפרה לנו על משמעותו של החג במרוקו. להבנתה היה חג הבנות נפוץ פחות בקהילות מרוקו, מן הסיבה הפשוטה שנשות הקהילה נהגו לציין בראש כל חודש חג בנות משלהן. וכך סיפרה לנו שושנה: "במשפחות ובחברה שהתרבות היא תרבות פטריארכלית – נשים היו צריכות לבטא את הרגשות שלהן, וכך נוצרו המעגלים הנשיים שהיו קבוצת תמיכה לנשים, ובייחוד לכלות הצעירות. כשחושבים על הטקס הזה, מדובר בסוג של חוזה בין נשים – אישה לאישה אחות."

שושנה סיפרה שבכל ראש חודש נהגו נשים להיפגש בחמאם. בחמאם נהגו הנשים לבקש סליחה בצורה לא מנומסת:

אחת הנשים  – המיילדת או המרפאה – מנהלת טקס שבו שתי חברות שרבו במהלך החודש צריכות לשחזר את הריב שלהן בחמאם. ואז הבוררת – אותה מיילדת או מרפאה חכמה – קובעת מי צריכה לבקש סליחה מחברתה. הסיבה לטקס: ראש חודש נחשב למעין יום כיפורים קטן, שבו חוגגות נשות מרוקו את חג הנשים ויוצרות מעגלי תמיכה. במסגרת המפגש היו קובעות הנשים סידור עבודה בו הן מחלקות משימות – מי תדאג לסייע בכל יום לנשים שילדו, להביא כיבוד ולבקר משפחות אבלות ועוד. טקס הסליחה נועד לפתור מתחים כדי שקהילת הנשים תעזור אחת לשנייה.

החג גדול יותר ממה שחושבים עליו: נשים בכל ראש חודש נפגשו בבית האישה החכמה, ולמדו סודו של מאכל מיוחד – קוסקוס העשוי מצמחי מרפא, ועצמות מח בקר. במסגרת טקס זה עשו חניכה לכלות הצעירות שרק התחתנו. הטקס כלל שירת חשק – שירים בוטים על אהבה ומיניות, מה שכונה לעתים "שירים פושטקים". מי שלא שיתפה בצרותיה, לא הוזמנה למסיבה הבאה.

בכל התיאורים שקראנו על חג הבנות, ברור שמדובר בחג של תמיכה הדדית ושלום. וכך גם בתיעוד ההיסטורי שנשמר: שירים שתועדו בקהילת שאלוניקי ונשמרו עד ימינו מלמדים אותנו שחג הבנות היה חג של שלום ופיוס, וכך שרו בנות הקהילה בשפתן – הלדינו: "פאס, פאס, פור לא קודא דיל פאפאס קי נון פוליאימוס מאס, אסטא נוג'י די חנוכה" – שלום, שלום, בחיי מחלפות ראש האב (הכוהן הנוצרי-אורתודוקסי המגדל שערו) שלא נריבה יותר עד ליל חנוכה.

תודה ליעל ברוך, חלי טביבי ברקת, יעל לוין אסתר קניאל דגן ושושנה קרבסי על עזרתן בחיבור הכתבה.

לקריאה נוספת:

יעל לוין, ר"ח טבת: ראש חודש הבנות, אתר כיפה, דצמבר 2014

חג הבנות במיזם הלו"ז העברי

חנה סנש נולדה בבית שהכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בו. אביה, בלה, היה עיתונאי, מחזאי וסופר ילדים ידוע מאוד בהונגריה. ספריו נמכרו בהמוניהם והוא נחשב למחזאי פופולרי מאוד בבודפשט – אך הקריירה הקצרה שלו באה לקיצה באיבה בעקבות מותו המפתיע מהתקף לב בגיל 33 בלבד. חנה (או אניקו, אם תרצו) הייתה בת שש.

מהר מאוד התגלה שגם אניקו הקטנה נדבקה בחיידק הכתיבה. בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד בספרייה הלאומית את אוסף חנה סנש המלא, ובו עשרות פריטים שנאספו לאורך חייה הקצרים מדי של סנש. באוסף יש גם לא מעט פריטים נדירים המתעדים את תחילת דרכה של הילדה היצירתית.

סנש "כתבה" עוד לפני שידעה אפילו לכתוב. היא הכתיבה לאחיה גיורא (ג'וּרי) ברכה עבור סבתה ואימה. כשהחלה לדלות שירים מראשה – עוד בגיל שש! – סבתא פיני הקפידה לאסוף אותם ולכתוב אותם בתוך מחברת שהוקדשה לכך, בכתב ידה של הסבתא.

מעט אחר כך, עדיין ילדה כבת 7 או 8, ניסתה חנה את כוחה בקריירה דומה לזו של אביה. היא החליטה שבית משפחת סנש זקוק לעיתון משלו, והיא הייתה העורכת הראשית. כך בא לעולם העיתון המשפחתי לו קראה "עיתון הסנשים הקטנים" (Kis Szenesek Lapja).

במשך מספר חודשים בשנת 1929 ערכה אניקו את העיתון הקטן. בראש כל גיליון הופיע תאריך, כיאה לעיתון אמיתי. את הכול הדפיסה חנה במכונת הכתיבה הביתית. סנש כתבה כתבות, בחרה שירים וסיפורים וציירה ציורים להנאת המשפחה כולה. אפילו מחזה שלם ניסתה לכתוב באותן השנים. בקרוב גם העיתון הזה יהיה זמין לצפייה בספרייה הלאומית.

אוסף חנה סנש המלא חושף בפני הקהל הרחב את עושר יצירתה של מי שזכורה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והיהודי בעיקר כצנחנית אמיצה. היא החלה במלאכה עוד לפני שידעה לכתוב בעצמה, ובשפה ההונגרית, אך משהגיעה לארץ, מהר מאוד השתלטה על השפה העברית והמשיכה לכתוב גם בה. חנה סנש כתבה כמעט כל חייה, מימי ילדותה ועד ימיה האחרונים בכלא ההונגרי.

בראשית שנות החמישים מסרה קטרינה סנש, אימה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש, כמה מסמכים מעזבונה של בתה לספרייה הלאומית. היו שם למשל כמה ממכתביה: כאלה ששלחה לאימה בעת שלמדה בבית הספר החקלאי בנהלל, מכתב ששלחה לאחיה בזמן ששהתה בקרב הפרטיזנים בבלקן, ומכתב ששלחה לחברתה. היו שם גם אסופת שירים שכתבה בהונגרית והדפיסה במכונת כתיבה, וגם ארבעה שירים עבריים בכתב יד.

ארבעת השירים בכתב יד זמינים לצפייה באתר הספרייה הלאומית, כאן. כולם נכתבו במהלך שנת 1941 במקומות שונים שנקשרו לביוגרפיה של סנש: חלקם בנהלל, אחד בקיבוץ שהייתה ממקימיו, שדות-ים, ואחד בגנוסר. מכשנמסרו לידי הספרייה הלאומית צורפו לאוסף שבדרון, המלקט דיוקנאות ודוגמאות כתב יד של אישים רבים.

פינותיהם העליונות של אותם כתבי יד ממוספרות, והם נראים כדפים תלושים ממחברת. הם באמת כאלה. כעת, אנו יכולים לספר כאן את סיפורם המלא של אותם דפים.

חנה סנש כתבה כל הזמן. היא נולדה לתוך בית שהכתיבה הייתה נוכחת בו, וכתבה בעצמה מגיל צעיר מאוד. תחילה בשפת אמה, הונגרית, ולאחר שהגיעה לארץ ישראל החלה ללמוד עברית ומהר מאוד השתלטה גם על הכתיבה בשפה זו. במהלך שנותיה בארץ כתבה כמעט כל הזמן. היא כתבה יומן לאורך שנים, וכידוע, כתבה בסתר את שיריה, שכולם התפרסמו לאחר מותה.

רגע לפני יציאתה למשימת הצניחה שממנה לא שבה, העתיקה סנש את שיריה למחברת אחת, מסודרת, בעלת דפים ממוספרים. היא קראה למחברת – שרובה ככולה שירים עבריים – "ללא שפה", וחתמה עליה בשמה המחתרתי, הגר. את המחברת הזו נתנה לחברתה הקרובה מרים יצחק, שלמדה איתה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. בעמוד הראשון הוסיפה הקדשה: "למרים יצחק, לקוראת ומבקרת הראשונה והחביבה שלי, בידידות אמיתית, חנה".

מרים יצחק שמרה על המחברת, אך כשהגיעה קטרינה סנש לארץ והחלה לאסוף שירים ומכתבים לטובת הנצחת בתה, היא פנתה גם אל מרים בבקשה שתשלח לה כמה שירים בכתב ידה של חנה. במכתב שכתבה קטרינה לאברהם שבדרון סיפרה על הלבטים העצומים של מרים, שלא בקלות החליטה לתלוש אותם מן המחברת: "הפעם אני שולחת את השירים שהבטחתי, אלה שחברתה של חנה הייתה מוכנה לקרוע מהמחברת, אחרי היסוסים ארוכים", עדכנה את שבדרון. כך הגיעו הדפים אל ארכיוני הספרייה הלאומית. כעת, עשרות שנים לאחר מכן, מתאחדים כאן בספרייה הלאומית הדפים התלושים עם המחברת כולה.

לאחר מותה של מרים יצחק הגיעה המחברת לבני משפחתה של סנש, ובפרט לידיו של איתן סנש, אחיינה של חנה, שניהל, קיטלג ושימר את אוסף חנה סנש במשך שנים. בנובמבר 2020, כאשר החליטה המשפחה להפקיד את האוסף המלא של חנה סנש בספרייה הלאומית, התוודה איתן שבמשך שנים שאל את עצמו מה עלה בגורל אותם דפים חסרים מתוך המחברת, דפים ממוספרים בכתב ידה של חנה: 7, 8, 11, 12. איתן לא ידע שסבתו, קטרינה, מסרה כבר לפני 70 שנה את הדפים לספרייה הלאומית, והפקידה אותם בידיו הנאמנות של אברהם שבדרון. כעת מתאחדים סוף כל סוף העמודים האבודים עם המחברת המקורית שממנה נתלשו. יחד עם המחברת הופקדו עוד עשרות פריטים מעזבונה של סנש. מתוכם נזכיר את מכונת הכתיבה שלה, מצלמתה, תעודות, מסמכים מהונגריה, כתבי יד, מכתבים ותצלומים.

ולמרות הכול, בפני הארכיונאים של הספרייה הלאומית ניצבת כעת דילמה מקצועית, האם לאחד את הדפים התלושים ששלחה קטרינה עם המחברת המקורית של חנה סנש, או להשאיר אותם מחוץ למחברת באוסף האוטוגרפים של אברהם שבדרון. מתן ברזלי, מנהל מח' ארכיונים, היסס אבל קיבל לבסוף החלטה לא שגרתית: "למרות שאין ספק שהדפים נתלשו, ושתפקידנו לשקף את היצירה כפי שהיא במקור, במקרה הזה אני נוטה להשאיר את הדברים כפי שהם. הסיפור של חנה סנש לא נגמר ב 1944, הארכיון משקף גם את תהליך ההנצחה ויצירת המורשת סביב דמותה. ההתלבטות הכנה של קטרינה, הקשר שנוצר עם שבדרון ותלישת השירים לדוגמה – כל אלה נותנים לנו הצצה אותנטית לתרבות עיצוב הזיכרון בשנים הראשונות למדינה, למעורבות של קטרינה בהנצחת חנה בתה, וגם ליחס של הספרנים באותם הימים לשימור היצירה המקורית. לכן, למרות הדילמה, אני חושב שנשאיר את הדפים מחוץ למחברת, במקום שבו הם חיכו כבר 70 שנה".

כל מי שעוקב מעט אחר מסלול חייה של חנה סנש מגלה מהר מאוד את החוט ששזור לאורך הביוגרפיה שלה: חנה סנש לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה בילדותה, וחיברה שירים וסיפורים אפילו עוד לפני שלמדה לכתוב בעצמה. היא כתבה בשנות נערותה, והתקבלה למועצה הספרותית של בית הספר היוקרתי שבו למדה (אך נאלצה לוותר על כך מסיבות אנטישמיות). היא כתבה מרגע שהגיעה לארץ ישראל – בתחילה בהונגרית ומהר מאוד גם בעברית – והיא כתבה גם על אדמת אירופה, לאחר שיצאה למשימת הצניחה שממנה לא שבה.

סנש כתבה עד הרגע האחרון ממש. היא כתבה למשל שיר אפילו בין כתלי הכלא. אך אוסף חנה סנש אוצר גם את השורות האחרונות שכתבה בחייה. לאחר שהוצאה להורג נמצא על שמלתה פתק קטן, קצרצר, כתוב הונגרית. הנמענת היא אמה של חנה, קטרינה, ובפתק מעריכה דווקא סנש – שכתבה כל חייה – את ערכה של השתיקה. בפתק כתוב כך: "אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך". הפתק הזה שמור כעת באוסף חנה סנש בספרייה הלאומית.

זה לא היה הפתק או המכתב היחיד שכתבה סנש בזמן שהותה באירופה. כידוע, עזבה סנש את הארץ בינואר 1944. במרץ הוטסה לאיטליה, וזמן קצר אחר כך כבר צנחה ביוגוסלביה, בלב כוחות האויב. היא הסתובבה בין כוחות הפרטיזנים במשך כשלושה חודשים, מחכה לשעת כושר להמשיך במשימה ולהסתנן להונגריה, ארץ מולדתה. בתחילת חודש יוני 1944 סברו כנראה כי הגיעה השעה – אך סנש נלכדה עוד באותו היום, שעות אחדות לאחר שחצתה את הגבול. היא הואשמה בריגול ונכלאה במשך כחמישה חודשים, עד ליום הוצאתה להורג.

לאורך השנים נודעו הסיפורים על מה שהספיקה לכתוב במהלך החודשים בקרב הפרטיזנים ואפילו במהלך תקופת מאסרה. כך למשל סיפורו של אחד מהשירים הידועים ביותר שכתבה סנש, "אשרי הגפרור". פעמים רבות סופר כיצד העבירה את הפתק שבו כתבה את ארבע השורות הבודדות של השיר לחברה הצנחן ראובן דפני, רגע לפני שעברה את הגבול להונגריה, שבה נלכדה. דפני סיפר כיצד ביקשה ממנו להחזיר את הפתק במקרה שהיא לא תחזור מן המשימה, וכיצד הוא השליך אותו באומרו שאין סיכוי שהיא לא תחזור. למרבה המזל, שב לחפש את הפתק ומצא אותו. כיצד בדיוק התגלגל לארץ ישראל – זאת לא יודעים – אך מדובר באחד מהשירים האחרונים שכתבה. הפתק המקורי בכתב ידה של סנש שמור כיום בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד את אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, ואיתו הגיעו אל הספרייה עוד כמה פתקים ומכתבים שאותם כתבה סנש לאחר שעזבה את הארץ לטובת משימתה המסוכנת. בין עשרות הפריטים אפשר למצוא שני פתקים ששלחה סנש לאמה קטרינה ולאחיה גיורא ב-13 במרץ 1944, יומיים לפני צניחתה. שני פתקים קטנים, כתובים בעיפרון בשפה ההונגרית. סנש כתבה לאימה, שעוד שהתה אז בבודפשט: "אמי יקירתי, בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אליך, אך רחוקה כאחד. אנא סלחי לי ונסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אנה". בתחתית הפתק כתבה את התאריך. מאחור כתבה בעברית "לאמא" וחתמה בשמה המחתרתי, הגר.

הפתקים הללו ועוד מכתבים נוספים ששלחה סנש בעת ששהתה באירופה הם מעין שביל בו אפשר לצעוד בעקבותיה של סנש במהלך המשימה המסוכנת באירופה. דרישות שלום, בקשת סליחה, ואפילו כמה שירים: את כל אלה הספיקה סנש לכתוב בחודשים האחרונים לחייה, עד הרגע האחרון.