חנה סנש: הילדה שהתחילה לכתוב, ולא הפסיקה מאז

הצצה קטנה לכתבים מימי ילדותה של חנה סנש

1

חנה סנש ואחיה גיורא בימי ילדותם. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

חנה סנש נולדה בבית שהכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בו. אביה, בלה, היה עיתונאי, מחזאי וסופר ילדים ידוע מאוד בהונגריה. ספריו נמכרו בהמוניהם והוא נחשב למחזאי פופולרי מאוד בבודפשט – אך הקריירה הקצרה שלו באה לקיצה באיבה בעקבות מותו המפתיע מהתקף לב בגיל 33 בלבד. חנה (או אניקו, אם תרצו) הייתה בת שש.

1
חנה סנש עם אחיה גיורא. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

מהר מאוד התגלה שגם אניקו הקטנה נדבקה בחיידק הכתיבה. בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד בספרייה הלאומית את אוסף חנה סנש המלא, ובו עשרות פריטים שנאספו לאורך חייה הקצרים מדי של סנש. באוסף יש גם לא מעט פריטים נדירים המתעדים את תחילת דרכה של הילדה היצירתית.

1
חנה סנש עם אחיה גיורא. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

סנש "כתבה" עוד לפני שידעה אפילו לכתוב. היא הכתיבה לאחיה גיורא (ג'וּרי) ברכה עבור סבתה ואימה. כשהחלה לדלות שירים מראשה – עוד בגיל שש! – סבתא פיני הקפידה לאסוף אותם ולכתוב אותם בתוך מחברת שהוקדשה לכך, בכתב ידה של הסבתא.

1
פתק שהכתיבה חנה כשעוד לא ידעה לכתוב. בפתק נכתב: "אמי היקרה וסבתא פיני, בגלל שהיום יום הולדתי קיבלתי נייר כתיבה, שוקולד, פרחים, ומג'וריקו ציור יפה… אחרי הצהריים יצאנו בכרכרה, מנשקת את ידיכם, אניקו". ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
1
ציור וברכה לסבתא פיני. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
1
כך נשמרה מחברת השירים שחיברה חנה סנש ואספה סבתה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

מעט אחר כך, עדיין ילדה כבת 7 או 8, ניסתה חנה את כוחה בקריירה דומה לזו של אביה. היא החליטה שבית משפחת סנש זקוק לעיתון משלו, והיא הייתה העורכת הראשית. כך בא לעולם העיתון המשפחתי לו קראה "עיתון הסנשים הקטנים" (Kis Szenesek Lapja).

1
שערו המצוייר של "עיתון הסנשים הקטנים". ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

במשך מספר חודשים בשנת 1929 ערכה אניקו את העיתון הקטן. בראש כל גיליון הופיע תאריך, כיאה לעיתון אמיתי. את הכול הדפיסה חנה במכונת הכתיבה הביתית. סנש כתבה כתבות, בחרה שירים וסיפורים וציירה ציורים להנאת המשפחה כולה. אפילו מחזה שלם ניסתה לכתוב באותן השנים. בקרוב גם העיתון הזה יהיה זמין לצפייה בספרייה הלאומית.

1
חנה סנש ואחיה גיורא. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

אוסף חנה סנש המלא חושף בפני הקהל הרחב את עושר יצירתה של מי שזכורה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והיהודי בעיקר כצנחנית אמיצה. היא החלה במלאכה עוד לפני שידעה לכתוב בעצמה, ובשפה ההונגרית, אך משהגיעה לארץ, מהר מאוד השתלטה על השפה העברית והמשיכה לכתוב גם בה. חנה סנש כתבה כמעט כל חייה, מימי ילדותה ועד ימיה האחרונים בכלא ההונגרי.

הפתק האחרון של חנה סנש

"אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי"

1

ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

כל מי שעוקב מעט אחר מסלול חייה של חנה סנש מגלה מהר מאוד את החוט ששזור לאורך הביוגרפיה שלה: חנה סנש לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה בילדותה, וחיברה שירים וסיפורים אפילו עוד לפני שלמדה לכתוב בעצמה. היא כתבה בשנות נערותה, והתקבלה למועצה הספרותית של בית הספר היוקרתי שבו למדה (אך נאלצה לוותר על כך מסיבות אנטישמיות). היא כתבה מרגע שהגיעה לארץ ישראל – בתחילה בהונגרית ומהר מאוד גם בעברית – והיא כתבה גם על אדמת אירופה, לאחר שיצאה למשימת הצניחה שממנה לא שבה.

סנש כתבה עד הרגע האחרון ממש. היא כתבה למשל שיר אפילו בין כתלי הכלא. אך אוסף חנה סנש אוצר גם את השורות האחרונות שכתבה בחייה. לאחר שהוצאה להורג נמצא על שמלתה פתק קטן, קצרצר, כתוב הונגרית. הנמענת היא אמה של חנה, קטרינה, ובפתק מעריכה דווקא סנש – שכתבה כל חייה – את ערכה של השתיקה. בפתק כתוב כך: "אמא יקרה, איני יודעת מה לומר לך. אגיד רק זאת: אלפי תודות, וסלחי לי, אם תוכלי. הרי אין כמוך מבינה שמילים לא נחוצות כאן. באהבה גדולה, בתך". הפתק הזה שמור כעת באוסף חנה סנש בספרייה הלאומית.

1
הפתק האחרון שכתבה חנה סנש. נמצא על שמלתה לאחר הוצאתה להורג. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

זה לא היה הפתק או המכתב היחיד שכתבה סנש בזמן שהותה באירופה. כידוע, עזבה סנש את הארץ בינואר 1944. במרץ הוטסה לאיטליה, וזמן קצר אחר כך כבר צנחה ביוגוסלביה, בלב כוחות האויב. היא הסתובבה בין כוחות הפרטיזנים במשך כשלושה חודשים, מחכה לשעת כושר להמשיך במשימה ולהסתנן להונגריה, ארץ מולדתה. בתחילת חודש יוני 1944 סברו כנראה כי הגיעה השעה – אך סנש נלכדה עוד באותו היום, שעות אחדות לאחר שחצתה את הגבול. היא הואשמה בריגול ונכלאה במשך כחמישה חודשים, עד ליום הוצאתה להורג.

1
חנה סנש בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

לאורך השנים נודעו הסיפורים על מה שהספיקה לכתוב במהלך החודשים בקרב הפרטיזנים ואפילו במהלך תקופת מאסרה. כך למשל סיפורו של אחד מהשירים הידועים ביותר שכתבה סנש, "אשרי הגפרור". פעמים רבות סופר כיצד העבירה את הפתק שבו כתבה את ארבע השורות הבודדות של השיר לחברה הצנחן ראובן דפני, רגע לפני שעברה את הגבול להונגריה, שבה נלכדה. דפני סיפר כיצד ביקשה ממנו להחזיר את הפתק במקרה שהיא לא תחזור מן המשימה, וכיצד הוא השליך אותו באומרו שאין סיכוי שהיא לא תחזור. למרבה המזל, שב לחפש את הפתק ומצא אותו. כיצד בדיוק התגלגל לארץ ישראל – זאת לא יודעים – אך מדובר באחד מהשירים האחרונים שכתבה. הפתק המקורי בכתב ידה של סנש שמור כיום בקיבוץ לוחמי הגטאות.

1
"אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

בנובמבר 2020 החליטה משפחת סנש להפקיד את אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, ואיתו הגיעו אל הספרייה עוד כמה פתקים ומכתבים שאותם כתבה סנש לאחר שעזבה את הארץ לטובת משימתה המסוכנת. בין עשרות הפריטים אפשר למצוא שני פתקים ששלחה סנש לאמה קטרינה ולאחיה גיורא ב-13 במרץ 1944, יומיים לפני צניחתה. שני פתקים קטנים, כתובים בעיפרון בשפה ההונגרית. סנש כתבה לאימה, שעוד שהתה אז בבודפשט: "אמי יקירתי, בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אליך, אך רחוקה כאחד. אנא סלחי לי ונסי להבין אותי. מיליון חיבוקים. אנה". בתחתית הפתק כתבה את התאריך. מאחור כתבה בעברית "לאמא" וחתמה בשמה המחתרתי, הגר.

1
הפתק ששלחה חנה סנש לאמה קטרינה, ימים ספורים לפני צניחתה באירופה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

הפתקים הללו ועוד מכתבים נוספים ששלחה סנש בעת ששהתה באירופה הם מעין שביל בו אפשר לצעוד בעקבותיה של סנש במהלך המשימה המסוכנת באירופה. דרישות שלום, בקשת סליחה, ואפילו כמה שירים: את כל אלה הספיקה סנש לכתוב בחודשים האחרונים לחייה, עד הרגע האחרון.

 

שקרן של מחר

בעיני שלום עליכם, הייתה יותר מנקודת דמיון אחת בין השקרן לבין הסופר

שקרים, סוגי שקרים והאנשים הממציאים אותם היו נושא שהעסיק את שלום עליכם לא מעט. במכתב ששלח אל ביאליק ב-1904 הוא פירט את חשדו כי אחד המוציאים לאור הטוען שהוא מוכן לשלם מקדמה על עבודות תרגום, אינו דובר אמת:

"…יש ויש לי חומר הרבה, מן המוכן ומן שאין מוכן, אלא שאני מוכן ומזומן לתרגם לשפת עבר, ובפרט שהאיש הזה עומד לשלם בכסף מלא ולמפרע – אלה מן הדברים היותר חשובים בימים האלה בזמן הזה! אבל, רשע, למה תדבר עמדי בחידות וברמזים? פתח את פיך ודבר אלי כלאחד האדם, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו; מי הוא זה ואיזה הוא? אשר ישלם בכסף מלא ולמפרע? אולי יהיה ה"למפרע הזה" לא יאוחר מיום מחר?! יש לי ידיד אחד ושמו מרדכי ספעקסער, והוא איש ממוצע, היינו: איננו חכם גדול אבל גם לא שוטה קטן. ואוהב האיש הזה לפרנסני במחרתים: מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות! אתה בעצמך אומר עלי שמצייר אני את חיים ההווים ולפיכך אני אוהב את חיים ההווים; אני אוהב את ה"הווה" ולא את ה"מחר". אני שונא את יום המחר עוד מימי ילדותי; היום אני חי בוודאי ומחר אפשר אני מת. זוהי הפילוסופיה שלי בחיים".

איגרת שלום עליכם אל ביאליק. מס' מערכת: 990001780800205171

 

גם ברבים מסיפוריו התעמק שלום עליכם בשקר, בסיבות המצאתו ובאופני השכלול שלו. כך, למשל, הסיפור "הרומן הראשון שלי" מגולל מסכת שקרים ענֵפה שפיתח מורה צעיר כדי לשמור על משרתו. מכיוון שתלמידו הפרטי היה עצל, מפונק וללא חיבה למילה הכתובה, לוקח על עצמו המורה לנסח בעבורו מכתבים עשירים ומלאי להט אל ארוסתו.

הסיפור (כאן בתרגום של אריה אהרוני, מתוך "כתבים – שלום עליכם", ספרית פועלים / ידיעות ספרים) תורגם מיידיש גם בידי גניה בן-שלום מבית שלום עליכם תחת השם "אהבתי הראשונה". בן-שלום התבקשה לתרגם את הסיפור במיוחד לשֵׁם הפקה בימתית – תוכנית יחיד של השחקן גדעון שמר בסיפורי אהבה של שלום עליכם. "אהבתי הראשונה" בביצועו של שמר גם צולם לטלוויזיה.

כתבה על המופע "אהבה" של גדעון שמר, לפי סיפורי שלום עליכם. "מעריב", 18.2.1977. מתוך ארכיון עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית.

הסיפור מתחיל בכזביו ובהגזמותיו של המעסיק, אבי התלמיד, בכל האמור בעושרו המופלג ובגודל אחוזתו. השקרים מוגזמים בתכלית ומאופיינים בירידה לפרטי פרטים ובתיאורים המגרים את החושים:

"והגן שלי – את זה צריך לראות! זה יער, לא גן! התפוחים שלי, והאגסים שלי, והשזיפים שלי! והענבים? הכול, ברוך השם, יש לי משלי: ליקר מעץ הדובדבנים שלי, ויין מהענבים שלי, וצימוקים משלי, ואפילו הדגים באים לי מהנחל שלי, ועוד איזה דגים! שיבוטים וקרפיונים, וטינקות ואַבְרומות – אברומות כאלה…" הפטרון שלי פורש לרווחה את שתי ידיו, עד שאני נוטה מעט הצידה, כדי לפנות מקום לאברומות שלו…"

בולי שלום עליכם, דאור ישראל, 1959. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997003297720405171

כמובן, בהגיעו אל בית המשפחה המספר נוכח לדעת כי "הגן היה רגיל לגמרי", וכי גם כל שאר הפרטים בתיאור אינם קשורים למציאות, אך לפני שהוא מציין זאת, הוא מונה את סוגי השקרנים הקיימים:

"מינים שונים של שקרנים יש בעולם. יש שקרנים שאיש לא דוחק בהם, שאיש לא מושך אותם בלשונם, אלא סתם כך – פה להם והם מדברים. בין השקרנים האלה יש שלושה מינים: שקרן של אתמול, שקרן של היום ושקרן של מחר. השקרן של אתמול יספר לכם מעשיות ובדיות שפרחו במוחו; הוא יישבע לכם שהיה וראה במו עיניו – ולכו לחקור ולדרוש, לחפש עדויות ולנסות להכחיש!… השקרן של היום אינו בעצם שקרן, אלא סתם רברבן; הוא יספר לכם שיש לו, שהוא יודע, שהוא יכול – ולכו להתווכח איתו!… השקרן של מחר אינו אלא איש הגון שמבטיח לכם הררי זהב: הוא ילך, הוא ידבר, הוא יעשה למענכם – ועליכם להאמין לו באמונה שלמה. כל שלושת מיני השקרנים הללו יודעים שהם אומרים דבר שקר, אך נדמה להם שהזולת מאמין לזה. אך יש גם מין שקרן כזה, שבשעה שהוא מוציא מפיו דבר שקר, הרי הוא מאמין בעצמו שאמר אמת, והוא משוכנע שגם הזולת מאמין שזו אמת, ואותה שעה הוא נהנה באמת. זה הוא אדם שחי בעולם הדמיון, זה הוא בעל חלומות. אפשר לומר שזה מעין סופר, שממציא בכל יום סיפור חדש, שוכח את סיפורו מאמש, ושוב ושוב מעלה בדמיונו זיכרון רענן ורעיון חדש להפליא.

הנה ממין השקרן האחרון קורץ המנהל שלי."

אם כך, המעסיק הגוזמאי נמנה עם הסוג השלישי – זה הדומה ל"שקרן של מחר", שתואר במכתב שכתב אל ביאליק, החוזר ומבטיח: "מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות!" שקרנים אלו מאמינים לשקריהם ונהנים מהם ואף גורמים לאחרים להאמין בהם כמותם וליהנות מסיפור טוב ולוּ לשעה קלה. "אפשר לומר שזה מעין סופר", כותב שלום עליכם ובכך מקביל בְּפירוש את עולם הבדיות והגוזמאות שבו חיה המשפחה הכפרית לעולמו של הסופר, הבודה עלילות ודמויות.

ואכן, אין ספק בכישרונו היצירתי של אבי המשפחה, שמצליח להעמיד תיאור חי ומעורר חושים של הבית וסביבתו. הרצון הכן להאמין בדברים הוא שמבדיל את השקרן הציני, שהשקר משמש לו כלי להונאה בלבד ("השקרן של אתמול"), מן השקרן של מחר, שהוא אומן אמיתי הגורם גם לזולת להיסחף עמו.

הבית שבו לומדים לשקר כראוי

לכל אורכו של ה"רומן הראשון שלי" השקר הוא דרך חיים למשפחה, והמורה משתלב בה בכישרון ניכר. אם בתחילה שיקר כדי לחפות על תלמידו – בהמשך, למרות סלידתו, הוא מתחיל לשקר לשם השקר:

"'מתי יש לנו זמן ללכת, כשיש לנו כל־כך הרבה עבודה?' התערב תלמידי בשיחה והעמיד פנים תמימות ומיתממות, עד שהתחשק לי לירוק בפניו ולצעוק בקול:
'הצילו, ילדים יהודים, אילו שקרנים אתם! שקרן על גבי שקרן, וכל שקרן גדול מחברו!'…
אלא שלא כך אמרתי; במקום לומר את האמת העדפתי לשקר:
"התגעגעתי הביתה…"

את הבעיה המוסרית שבהתנהגותו פוטר המורה בנימוק פשוט – הידבקות בשקרנות הכללית השוררת בבית:

"בבית הזה, שכל אחד בו הוליך שולל את חברו, שהכול זייפו, שיקרו, שהשקר היה תלוי בו בראש חוצות, מרחף ונשמע באוויר – בבית הזה אפשר היה ללמוד לשקר כראוי".

מרגע שנכנס בסוד השקר ומתחיל "להתאמן" בכתיבת מכתבים יומיומית, המורה לא רק הולך ומשתפר באומנות זו, אלא גם מזהה שקרים של אחרים כבקי ורגיל. כך, למשל, כשתלמידו מבטיח לו שיתגעגע אליו, הוא מציין: "ואני ידעתי היטב שזה שקר גדול. מי שנולד, גדל והתחנך על שקר ושווא, שיקר גם עכשיו".

השלב השלישי של תהליך ההתמחות בשקר הוא היבלעות המורה בתוך כזביו-שלו עד אשר הם מתחילים לשלוט בו, ולא להפך. ככל שחליפת המכתבים מתפתחת, הוא מתאהב בארוסה, נמענת המכתבים. העולם שברא נבנה בכישרון רב כל כך, עד שבסופו של תהליך הוא מאמין שהסיפור שבדה הוא אמת לאמיתה.

שלום עליכם, תמונתו וחתימתו. אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001497960405171

בסיפורים נוספים של שלום עליכם מככבים שקרנים, גוזמאים או, בפשטות, אנשים המספרים סיפורים חסרי בסיס ונשבעים שהם אמת. ואף על פי כן שוב ושוב מבקש קהל המאזינים להקשיב להם.

"אנחנו הסוכנים־הנוסעים, כשאנחנו נתקלים במין עושה־נפלאות ובעל־גוזמאות מן הסוג הזה, יש לנו בשבילו כינוי משלנו: 'אַנְגרוֹסיסט'; כלומר, אדם שהכול הולך אצלו בגדול, 'אַנְגרוֹ'…* וביידיש פשוטה פירושו יהודי שקרן, מקשקש בקומקום…" (מתוך "איש מבואנוס איירס").

לברוא עולם חדש

ההקבלה שעושה שלום עליכם בין שקרן לסופר ב"רומן הראשון שלי" אינה מקרית. כמו השקרן של מחר, אשר "חי בעולם הדמיון… שממציא בכל יום סיפור חדש", גם הסופר עמל מדי יום על כתיבה שתיצור עולם ותגרום לאחרים ליהנות, להתרגש ולהאמין ולוּ לרגע.

טיוטת איגרת שלום עליכם אל ביאליק, 1904. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990001780800205171

כך, במכתב אחר אל ביאליק (1904) מפרט שלום עליכם עולם חדש שברא בסיפור (המיועד להתפרסם בכתב עת בעריכת ביאליק), גם כאן בלא מעט הגזמות:

"דבר גדול אני עושה למענך. עולם חדש אני בורא לכבודך. כותב אני כעת סיפור גדול… מחיי היהודים בכתריליאווקע (העיירה כתריאליבקה), מאלה 'האנשים הקטנים' – מטעמים כאשר אהבת… יכול אתה להיות שמח, משוררי ביאליק, כי זה שנים רבות לא כתב שלום עליכם שלך דבר כזה, ואפשר לא פלטה קולמוסו דבר כזה מיום שהיה לסופר כביכול".

כך, אף שנראה כי שלום עליכם דחה מכול וכול את "השקרנים של מחר", אין לשכוח כי כסופר היה הוא עצמו "שקרן של מחר" לא קטן, שהיטיב לברוא עולמות באופן ששבה את קהל הקוראים.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

בר המצווה האחרון לפני ליל הבדולח

בבית הכנסת רייקה שטראסה שבברלין, פרדי קרא בפרשת האזינו שבועות בודדים לפני שאפלה ירדה על אירופה

Fredi Bachner and the Rykestrasse Synagogue, the site of his 1938 Bar Mitzvah

בתקופה שבה אבי ציין את בר המצווה שלו בברלין, היטלר היה בשלטון זה חמש שנים. היה זה באוקטובר 1938, ועל היהודים כבר הוטלו איסורים רבים שהגבילו את השתתפותם בחיי היומיום בגרמניה. הבכנרים היו נואשים לעזוב את גרמניה, אבל ניסיונותיהם להשיג ויזות עלו בתוהו.

אף על פי שהמצב היה קשה, בני המשפחה לא יכלו לדמיין ששבועות ספורים אחרי בר המצווה של פרדי בכנר, בתי כנסת ברחבי אוסטריה וגרמניה יושמדו באירועי ליל הבדולח. אחד מבתי הכנסת הללו היה רייקה שטראסה, שם עלה פרדי לתורה.

בית הכנסת רייקה שטראסה, ברלין. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית

יעברו שנים רבות עד שבית הכנסת ברחוב רֶיְיקֶה יציין בר מצווה נוספת.

אבי נולד בברלין ב-28 בספטמבר 1925, י' בתשרי, יום הכיפורים. העובדה שנולד ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, הייתה משמעותית עבורו במיוחד, מסיבות שהבנתי אף אני מאוחר יותר.

ברלין בתחילת המאה ה-20. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית

האנטישמיות הייתה רווחת בתקופת ילדותו של פרדי. ב-1935, כשהיה בן 10, נשללה אזרחותו הגרמנית, וכיהודי נאסר עליו ללמוד בבית ספר ציבורי. בהיותם יהודים שומרי מצוות, הבכנרים המשיכו לשמור על דתם, ופרדי הלך לבית הספר שבבית הכנסת רייקה שטראסה.

הוא חבר לתנועות נוער כמו בר כוכבא ומכבי, ולקח חלק באירועי הספורט, הטיולים והמפגשים שארגנו. פרדי נהג לציין לטובה את הקהילה היהודית. הקהילה הייתה "הדבק ששמר עלינו יחד", אמר. "הם דאגו שנהיה שמחים ועסוקים".

כינוס של מכבי ברלין, 1937 (בתמונה, נדב מאן). מתוך אוספי בית הספר הריאלי העברי בחיפה, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית

בר המצווה של פרדי התקיים בי"ג בתשרי. פרשת השבוע הייתה "האזינו", שאותה קרא פרדי לצד ההפטרה. יחד איתו, נכחה במקום קבוצה קטנה של חברים ומכרים שנותרו עדיין בברלין.

חלקה העיקרי של פרשת האזינו מוקדש לשיר של משה לאלוהים. זהו השיר האחרון ששר הנביא לפני מותו. בפסוקים, מזכיר משה לבני ישראל שאף שאלוהים העניש אותם על עבירותיהם, הוא גם חידש את הברית עימם, סלח להם וגאל אותם.

אבי זוכר בבירור את הדברים המנבאים רעות שנשא הרב בפני הקהילה במעמד זה – אזהרתו שהמצב יחמיר בהרבה קודם שישתפר. "צריך לעבור את הלילה כדי להגיע ליום", אמר הרב.

הבכנרים לא יכלו להעלות על דעתם שהדיוקן המשפחתי שצילמו לרגל בר המצווה של פרדי יהיה, למעשה, התמונה המשפחתית האחרונה שלהם.

דיוקן משפחת בכנר. צולם לרגל בר המצווה של פרדי, 1938 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).

בימים ובשבועות שאחרי בר המצווה של פרדי, לילה ירד על ברלין. המצב הסלים דרמטית ב-28 באוקטובר, כש-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה, כולל אביו של פרדי, נעצרו ואולצו לחצות את הגבול לפולין.

ליל הבדולח ("קריסטלנאכט" בגרמנית) אירע בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. מדובר היה במתקפה אלימה, הרסנית ומתואמת על בתים וחנויות יהודיות, וכן על בתי כנסת. למחרת היה שקט בחוץ ופרדי הלך לבית הספר.

"הווילונות נתלשו מהחלונות", סיפר מאוחר יותר, "ובית הכנסת שמאחורי בית הספר הוחרב לגמרי. ארון הקודש היה פתוח לרווחה; ספרי התורה וספרי קודש נוספים הושלכו על הרצפה והוצתו". ליל הבדולח היה נקודת מפנה עבור יהודים ברחבי אוסטריה וגרמניה.

"יום שחור לגרמניה". כך הטיימס של לונדון תיאר את אירועי ליל הבדולח, כפי שדווח בפלסטיין פוסט כמה ימים לאחר האירועים. למאמר המלא, לחצו על התמונה

והחשכה התעבתה והלכה.

פרדי ואמא שלו, "מוּטי", נותרו לבדם בברלין. הם דאגו, ובצדק, שלא יצליחו לכלכל את עצמם. בצר להם, פינו את דירתם, מכרו את רכוש המשפחה ושכרו חדר קטן בדירת השכנים. לאחר כמה חודשים, הם קיבלו אישור להצטרף לאביו של פרדי בעיר הולדתו, כשאנוב שבפולין – עיירה הממוקמת כעשרה קילומטרים מאושוויינצ'ים, לימים אושוויץ.

המשפחה עבדה בכפייה עד פברואר 1943, אז הנאצים רוקנו את הגטו. אביו של פרדי נשלח למחנה ריכוז, מוּטי נשלחה לאושוויץ, שם נלקחה ישירות לתאי הגזים, ופרדי עבר ב-27 החודשים הבאים בין חמישה מחנות ריכוז, בהם גריידיץ ואנברג.

ב-30 בספטמבר 1944, טרנספורט שיצא מאנברג, ועליו פרדי, הגיע לאושוויץ. היה זה בי"ג בתשרי. שש שנים קודם לכן, באותו היום ממש, ציין פרדי את בר המצווה שלה, עומד על הבימה שבבית הכנסת רייקה שטראסה וקורא בפרשת האזינו. כעת, עמד בשעריי אושוויץ, ממתין לגורלו.

שער הכניסה לאושוויץ. מתוך המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית. (צילום: St. Mucha, מו"ל: מוזיאון אושוויץ בירקנאו)

האם יישלח מידית לתאי הגזים, מבלי שתהיה לו הזדמנות להינצל, או האם יורשה לעבוד בכפייה, כך שלפחות יהיה לו סיכוי הישרדות קלוש?

דבריו מבשרי הרעות של הרב היו עדיין טריים במוחו. היה חשוך ופרדי התפלל שלא יחשיך יותר.

"ידעתי שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר למוות והתפללתי לאלוהים שידריך אותי", נזכר פרדי.

האם אלוהים יציל אותו, כפי שהובטח לעם היהודי בפרשת האזינו?

פרדי ניצל באותו היום, כמו גם בשאר הימים באושוויץ, בצעדת המוות הארוכה שלאחר מכן, ולבסוף במחנות הריכוז גרוס-רוזן ודכאו.

במאי 1945 הסתיימה המלחמה. "אחרי כל מה שעברתי", הודה אבי, "הטלתי ספק באלוהים ולא הייתי בטוח שאני רוצה לשמור על מצוות הדת. אך כשיום כיפור הגיע, חזרתי לבית הכנסת". אף על פי שפרדי עבר את מה שעבר, הוא היה אסיר תודה לאלוהים על שחס על חייו.

תעודת הזהות של פרד בכנר, 1946 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).

פרדי היגר לארה"ב ב-1947. הוא התחתן וגידל משפחה בניו יורק, ולדת היהודית היה מקום חשוב בחייו.

בכל שנה, קרא בפרשת האזינו כפי שעשה בבר המצווה שלו, ובכל יום כיפור שימש כחזן בתפילת המנחה.

אני מבינה כעת שאבי הקפיד על מסורת זו כעדות לכך שהוא – כמו גם החיים היהודיים בכללותם – ניצלו.

פרד ואלן בכנר, 1958 (באדיבות אלן בכנר גרינברג)

אין ספק כי ההקפדה על המסורת היהודית הייתה קשורה אצלו גם בזיכרונותיו הנעימים מתקופת הילדות וחיברה בינו לבין התבגרותו בבית הכנסת ברחוב רייקה, שם הייתה לפחות מראית עין של נורמאליות בתקופה שהייתה הכול חוץ מנורמאלית.

אבי נפטר ב-9 בדצמבר, 2008. הפעם האחרונה שבה ביקר בבית הכנסת רייקה שטראסה הייתה בבוקר שאחרי ליל הבדולח, כשבית הכנסת הושחת וספרי התורה שבו הועלו באש. המבנה עצמו ככל הנראה לא נשרף עד היסוד משום שהגרמנים דאגו שהאש תפגע בבניינים הסמוכים. בית הכנסת חוּלל פעם נוספת לאחר שהצבא הגרמני השתלט על המבנה כדי להשתמש בו כמחסן.

בשנת 2005, 67 שנה לאחר ליל הבדולח, בית הכנסת רייקה שטראסה נחנך מחדש, אחרי שיפוץ בעלות של 7 מיליון דולרים, שהשיב לו את תפארתו שלפני המלחמה. מול בית הכנסת נמצא בית ספר, בדיוק כפי שהיה כשאבי היה ילד.

בית הכנסת רייקה שטראסה, מבחוץ. מתוך: אוסף המרכז לאמנות יהודית, האוספים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית

בית הכנסת נראה יפה בתמונות, ולא ניתן לזהות בו סימנים לליל הבדולח או לשנים האפלות שבהן היו הנאצים בשלטון. אבי היה בוודאי מתרגש מכך ששחזור בית הכנסת השיב לו את חזותו מתקופת בר המצווה שלו.

בית הכנסת רייקה שטראסה לאחר ששופץ (צילום: מיכאל הנטר אוכס).

אני מלאת התפעלות נוכח שיחזור בית הכנסת, אך לצד זאת, אני נזכרת בניצולי השואה ובנזק הבלתי הפיך שחוו.

כמו בית הכנסת, הם קמו מתוך האפר, שבורים ורצוצים. כמו בית הכנסת, הם הושחתו, עונו, וחוללו על ידי הגרמנים. אך בעוד שהמספרים שנחקקו בזרועותיהם וצלקותיהם הממשיות היו גלויים לעין, הפגיעה בנפשם הייתה חבויה יותר. רבים נראו שלמים מבחוץ, אך לא היה זה אלא ציפוי זול שאך בקושי הסתיר את הפגיעה המהותית בהם.

בניגוד לבית הכנסת, לא ניתן היה להרכיב אותם מחדש.

יום הולדתו של אבי חל השנה ביום כיפור, זו הפעם השלישית מאז נולד בשנת 1925. תכננתי לנסוע לברלין כדי לבקר בבית הכנסת רייקה שטראסה בזמן שקוראים בפרשת האזינו ביום כיפור, הוא יום הולדתו של אבי. רציתי להיות בבית הכנסת שבו חגג אבי את בר המצווה שלו ולדמיין אותו עומד על הבימה, מלא גאווה, עם החיוך השובבי הזה שלו.

רציתי להרגיש בנוכחותו.

רות ופרד בכנר, 2005 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).

מגפת הקורונה ומגבלות הנסיעה בין ארה"ב לגרמניה פגעו בתוכוניותיי אלה. באופן אירוני, איני יכולה להיכנס לאותה המדינה שממנה אבי ומשפחתו ביקשו להימלט על נפשם ב-1930.

אני מקווה שאוכל לנסוע לברלין בשנה הבאה לרגל יום כיפור כדי לציין את חייו ומותו של אבי האהוב, ולעמוד באותו המקום שבו הגיע למצוות, הפך מנער לגבר יהודי, והאזין ברוב קשב לדבריו של הרב על אודות האפלה הצפויה ולאחריה – הגאולה.