בשנות החמישים נתנה אימה של חנה סנש במתנה לספרייה הלאומית ארבעה כתבי יד של שירים שכתבה בתה הצנחנית. כעת, עם הפקדת אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית, יתאחדו השירים האלו עם מחברת השירים בכתב יד ממנה נלקחו
חנה סנש על רקע השיר הראשון מתוך מחברת השירים של חנה סנש. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
בראשית שנות החמישים מסרה קטרינה סנש, אימה של הצנחנית והמשוררת חנה סנש, כמה מסמכים מעזבונה של בתה לספרייה הלאומית. היו שם למשל כמה ממכתביה: כאלה ששלחה לאימה בעת שלמדה בבית הספר החקלאי בנהלל, מכתב ששלחה לאחיה בזמן ששהתה בקרב הפרטיזנים בבלקן, ומכתב ששלחה לחברתה. היו שם גם אסופת שירים שכתבה בהונגרית והדפיסה במכונת כתיבה, וגם ארבעה שירים עבריים בכתב יד.
ארבעת השירים בכתב יד זמינים לצפייה באתר הספרייה הלאומית, כאן. כולם נכתבו במהלך שנת 1941 במקומות שונים שנקשרו לביוגרפיה של סנש: חלקם בנהלל, אחד בקיבוץ שהייתה ממקימיו, שדות-ים, ואחד בגנוסר. מכשנמסרו לידי הספרייה הלאומית צורפו לאוסף שבדרון, המלקט דיוקנאות ודוגמאות כתב יד של אישים רבים.
פינותיהם העליונות של אותם כתבי יד ממוספרות, והם נראים כדפים תלושים ממחברת. הם באמת כאלה. כעת, אנו יכולים לספר כאן את סיפורם המלא של אותם דפים.
חנה סנש כתבה כל הזמן. היא נולדה לתוך בית שהכתיבה הייתה נוכחת בו, וכתבה בעצמה מגיל צעיר מאוד. תחילה בשפת אמה, הונגרית, ולאחר שהגיעה לארץ ישראל החלה ללמוד עברית ומהר מאוד השתלטה גם על הכתיבה בשפה זו. במהלך שנותיה בארץ כתבה כמעט כל הזמן. היא כתבה יומן לאורך שנים, וכידוע, כתבה בסתר את שיריה, שכולם התפרסמו לאחר מותה.
רגע לפני יציאתה למשימת הצניחה שממנה לא שבה, העתיקה סנש את שיריה למחברת אחת, מסודרת, בעלת דפים ממוספרים. היא קראה למחברת – שרובה ככולה שירים עבריים – "ללא שפה", וחתמה עליה בשמה המחתרתי, הגר. את המחברת הזו נתנה לחברתה הקרובה מרים יצחק, שלמדה איתה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. בעמוד הראשון הוסיפה הקדשה: "למרים יצחק, לקוראת ומבקרת הראשונה והחביבה שלי, בידידות אמיתית, חנה".
מרים יצחק שמרה על המחברת, אך כשהגיעה קטרינה סנש לארץ והחלה לאסוף שירים ומכתבים לטובת הנצחת בתה, היא פנתה גם אל מרים בבקשה שתשלח לה כמה שירים בכתב ידה של חנה. במכתב שכתבה קטרינה לאברהם שבדרון סיפרה על הלבטים העצומים של מרים, שלא בקלות החליטה לתלוש אותם מן המחברת: "הפעם אני שולחת את השירים שהבטחתי, אלה שחברתה של חנה הייתה מוכנה לקרוע מהמחברת, אחרי היסוסים ארוכים", עדכנה את שבדרון. כך הגיעו הדפים אל ארכיוני הספרייה הלאומית. כעת, עשרות שנים לאחר מכן, מתאחדים כאן בספרייה הלאומית הדפים התלושים עם המחברת כולה.
לאחר מותה של מרים יצחק הגיעה המחברת לבני משפחתה של סנש, ובפרט לידיו של איתן סנש, אחיינה של חנה, שניהל, קיטלג ושימר את אוסף חנה סנש במשך שנים. בנובמבר 2020, כאשר החליטה המשפחה להפקיד את האוסף המלא של חנה סנש בספרייה הלאומית, התוודה איתן שבמשך שנים שאל את עצמו מה עלה בגורל אותם דפים חסרים מתוך המחברת, דפים ממוספרים בכתב ידה של חנה: 7, 8, 11, 12. איתן לא ידע שסבתו, קטרינה, מסרה כבר לפני 70 שנה את הדפים לספרייה הלאומית, והפקידה אותם בידיו הנאמנות של אברהם שבדרון. כעת מתאחדים סוף כל סוף העמודים האבודים עם המחברת המקורית שממנה נתלשו. יחד עם המחברת הופקדו עוד עשרות פריטים מעזבונה של סנש. מתוכם נזכיר את מכונת הכתיבה שלה, מצלמתה, תעודות, מסמכים מהונגריה, כתבי יד, מכתבים ותצלומים.
ולמרות הכול, בפני הארכיונאים של הספרייה הלאומית ניצבת כעת דילמה מקצועית, האם לאחד את הדפים התלושים ששלחה קטרינה עם המחברת המקורית של חנה סנש, או להשאיר אותם מחוץ למחברת באוסף האוטוגרפים של אברהם שבדרון. מתן ברזלי, מנהל מח' ארכיונים, היסס אבל קיבל לבסוף החלטה לא שגרתית: "למרות שאין ספק שהדפים נתלשו, ושתפקידנו לשקף את היצירה כפי שהיא במקור, במקרה הזה אני נוטה להשאיר את הדברים כפי שהם. הסיפור של חנה סנש לא נגמר ב 1944, הארכיון משקף גם את תהליך ההנצחה ויצירת המורשת סביב דמותה. ההתלבטות הכנה של קטרינה, הקשר שנוצר עם שבדרון ותלישת השירים לדוגמה – כל אלה נותנים לנו הצצה אותנטית לתרבות עיצוב הזיכרון בשנים הראשונות למדינה, למעורבות של קטרינה בהנצחת חנה בתה, וגם ליחס של הספרנים באותם הימים לשימור היצירה המקורית. לכן, למרות הדילמה, אני חושב שנשאיר את הדפים מחוץ למחברת, במקום שבו הם חיכו כבר 70 שנה".
שקרן של מחר
בעיני שלום עליכם, הייתה יותר מנקודת דמיון אחת בין השקרן לבין הסופר
שקרים, סוגי שקרים והאנשים הממציאים אותם היו נושא שהעסיק את שלום עליכם לא מעט. במכתב ששלח אל ביאליק ב-1904 הוא פירט את חשדו כי אחד המוציאים לאור הטוען שהוא מוכן לשלם מקדמה על עבודות תרגום, אינו דובר אמת:
"…יש ויש לי חומר הרבה, מן המוכן ומן שאין מוכן, אלא שאני מוכן ומזומן לתרגם לשפת עבר, ובפרט שהאיש הזה עומד לשלם בכסף מלא ולמפרע – אלה מן הדברים היותר חשובים בימים האלה בזמן הזה! אבל, רשע, למה תדבר עמדי בחידות וברמזים? פתח את פיך ודבר אלי כלאחד האדם, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו; מי הוא זה ואיזה הוא? אשר ישלם בכסף מלא ולמפרע? אולי יהיה ה"למפרע הזה" לא יאוחר מיום מחר?! יש לי ידיד אחד ושמו מרדכי ספעקסער, והוא איש ממוצע, היינו: איננו חכם גדול אבל גם לא שוטה קטן. ואוהב האיש הזה לפרנסני במחרתים: מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות! אתה בעצמך אומר עלי שמצייר אני את חיים ההווים ולפיכך אני אוהב את חיים ההווים; אני אוהב את ה"הווה" ולא את ה"מחר". אני שונא את יום המחר עוד מימי ילדותי; היום אני חי בוודאי ומחר אפשר אני מת. זוהי הפילוסופיה שלי בחיים".
גם ברבים מסיפוריו התעמק שלום עליכם בשקר, בסיבות המצאתו ובאופני השכלול שלו. כך, למשל, הסיפור "הרומן הראשון שלי" מגולל מסכת שקרים ענֵפה שפיתח מורה צעיר כדי לשמור על משרתו. מכיוון שתלמידו הפרטי היה עצל, מפונק וללא חיבה למילה הכתובה, לוקח על עצמו המורה לנסח בעבורו מכתבים עשירים ומלאי להט אל ארוסתו.
הסיפור (כאן בתרגום של אריה אהרוני, מתוך "כתבים – שלום עליכם", ספרית פועלים / ידיעות ספרים) תורגם מיידיש גם בידי גניה בן-שלום מבית שלום עליכם תחת השם "אהבתי הראשונה". בן-שלום התבקשה לתרגם את הסיפור במיוחד לשֵׁם הפקה בימתית – תוכנית יחיד של השחקן גדעון שמר בסיפורי אהבה של שלום עליכם. "אהבתי הראשונה" בביצועו של שמר גם צולם לטלוויזיה.
הסיפור מתחיל בכזביו ובהגזמותיו של המעסיק, אבי התלמיד, בכל האמור בעושרו המופלג ובגודל אחוזתו. השקרים מוגזמים בתכלית ומאופיינים בירידה לפרטי פרטים ובתיאורים המגרים את החושים:
"והגן שלי – את זה צריך לראות! זה יער, לא גן! התפוחים שלי, והאגסים שלי, והשזיפים שלי! והענבים? הכול, ברוך השם, יש לי משלי: ליקר מעץ הדובדבנים שלי, ויין מהענבים שלי, וצימוקים משלי, ואפילו הדגים באים לי מהנחל שלי, ועוד איזה דגים! שיבוטים וקרפיונים, וטינקות ואַבְרומות – אברומות כאלה…" הפטרון שלי פורש לרווחה את שתי ידיו, עד שאני נוטה מעט הצידה, כדי לפנות מקום לאברומות שלו…"
כמובן, בהגיעו אל בית המשפחה המספר נוכח לדעת כי "הגן היה רגיל לגמרי", וכי גם כל שאר הפרטים בתיאור אינם קשורים למציאות, אך לפני שהוא מציין זאת, הוא מונה את סוגי השקרנים הקיימים:
"מינים שונים של שקרנים יש בעולם. יש שקרנים שאיש לא דוחק בהם, שאיש לא מושך אותם בלשונם, אלא סתם כך – פה להם והם מדברים. בין השקרנים האלה יש שלושה מינים: שקרן של אתמול, שקרן של היום ושקרן של מחר. השקרן של אתמול יספר לכם מעשיות ובדיות שפרחו במוחו; הוא יישבע לכם שהיה וראה במו עיניו – ולכו לחקור ולדרוש, לחפש עדויות ולנסות להכחיש!… השקרן של היום אינו בעצם שקרן, אלא סתם רברבן; הוא יספר לכם שיש לו, שהוא יודע, שהוא יכול – ולכו להתווכח איתו!… השקרן של מחר אינו אלא איש הגון שמבטיח לכם הררי זהב: הוא ילך, הוא ידבר, הוא יעשה למענכם – ועליכם להאמין לו באמונה שלמה. כל שלושת מיני השקרנים הללו יודעים שהם אומרים דבר שקר, אך נדמה להם שהזולת מאמין לזה. אך יש גם מין שקרן כזה, שבשעה שהוא מוציא מפיו דבר שקר, הרי הוא מאמין בעצמו שאמר אמת, והוא משוכנע שגם הזולת מאמין שזו אמת, ואותה שעה הוא נהנה באמת. זה הוא אדם שחי בעולם הדמיון, זה הוא בעל חלומות. אפשר לומר שזה מעין סופר, שממציא בכל יום סיפור חדש, שוכח את סיפורו מאמש, ושוב ושוב מעלה בדמיונו זיכרון רענן ורעיון חדש להפליא.
הנה ממין השקרן האחרון קורץ המנהל שלי."
אם כך, המעסיק הגוזמאי נמנה עם הסוג השלישי – זה הדומה ל"שקרן של מחר", שתואר במכתב שכתב אל ביאליק, החוזר ומבטיח: "מחר אשמיעך חדשות! מחר אשמיעך נצורות!" שקרנים אלו מאמינים לשקריהם ונהנים מהם ואף גורמים לאחרים להאמין בהם כמותם וליהנות מסיפור טוב ולוּ לשעה קלה. "אפשר לומר שזה מעין סופר", כותב שלום עליכם ובכך מקביל בְּפירוש את עולם הבדיות והגוזמאות שבו חיה המשפחה הכפרית לעולמו של הסופר, הבודה עלילות ודמויות.
ואכן, אין ספק בכישרונו היצירתי של אבי המשפחה, שמצליח להעמיד תיאור חי ומעורר חושים של הבית וסביבתו. הרצון הכן להאמין בדברים הוא שמבדיל את השקרן הציני, שהשקר משמש לו כלי להונאה בלבד ("השקרן של אתמול"), מן השקרן של מחר, שהוא אומן אמיתי הגורם גם לזולת להיסחף עמו.
הבית שבו לומדים לשקר כראוי
לכל אורכו של ה"רומן הראשון שלי" השקר הוא דרך חיים למשפחה, והמורה משתלב בה בכישרון ניכר. אם בתחילה שיקר כדי לחפות על תלמידו – בהמשך, למרות סלידתו, הוא מתחיל לשקר לשם השקר:
"'מתי יש לנו זמן ללכת, כשיש לנו כל־כך הרבה עבודה?' התערב תלמידי בשיחה והעמיד פנים תמימות ומיתממות, עד שהתחשק לי לירוק בפניו ולצעוק בקול: 'הצילו, ילדים יהודים, אילו שקרנים אתם! שקרן על גבי שקרן, וכל שקרן גדול מחברו!'… אלא שלא כך אמרתי; במקום לומר את האמת העדפתי לשקר: "התגעגעתי הביתה…"
את הבעיה המוסרית שבהתנהגותו פוטר המורה בנימוק פשוט – הידבקות בשקרנות הכללית השוררת בבית:
"בבית הזה, שכל אחד בו הוליך שולל את חברו, שהכול זייפו, שיקרו, שהשקר היה תלוי בו בראש חוצות, מרחף ונשמע באוויר – בבית הזה אפשר היה ללמוד לשקר כראוי".
מרגע שנכנס בסוד השקר ומתחיל "להתאמן" בכתיבת מכתבים יומיומית, המורה לא רק הולך ומשתפר באומנות זו, אלא גם מזהה שקרים של אחרים כבקי ורגיל. כך, למשל, כשתלמידו מבטיח לו שיתגעגע אליו, הוא מציין: "ואני ידעתי היטב שזה שקר גדול. מי שנולד, גדל והתחנך על שקר ושווא, שיקר גם עכשיו".
השלב השלישי של תהליך ההתמחות בשקר הוא היבלעות המורה בתוך כזביו-שלו עד אשר הם מתחילים לשלוט בו, ולא להפך. ככל שחליפת המכתבים מתפתחת, הוא מתאהב בארוסה, נמענת המכתבים. העולם שברא נבנה בכישרון רב כל כך, עד שבסופו של תהליך הוא מאמין שהסיפור שבדה הוא אמת לאמיתה.
בסיפורים נוספים של שלום עליכם מככבים שקרנים, גוזמאים או, בפשטות, אנשים המספרים סיפורים חסרי בסיס ונשבעים שהם אמת. ואף על פי כן שוב ושוב מבקש קהל המאזינים להקשיב להם.
"אנחנו הסוכנים־הנוסעים, כשאנחנו נתקלים במין עושה־נפלאות ובעל־גוזמאות מן הסוג הזה, יש לנו בשבילו כינוי משלנו: 'אַנְגרוֹסיסט'; כלומר, אדם שהכול הולך אצלו בגדול, 'אַנְגרוֹ'…* וביידיש פשוטה פירושו יהודי שקרן, מקשקש בקומקום…" (מתוך "איש מבואנוס איירס").
לברוא עולם חדש
ההקבלה שעושה שלום עליכם בין שקרן לסופר ב"רומן הראשון שלי" אינה מקרית. כמו השקרן של מחר, אשר "חי בעולם הדמיון… שממציא בכל יום סיפור חדש", גם הסופר עמל מדי יום על כתיבה שתיצור עולם ותגרום לאחרים ליהנות, להתרגש ולהאמין ולוּ לרגע.
כך, במכתב אחר אל ביאליק (1904) מפרט שלום עליכם עולם חדש שברא בסיפור (המיועד להתפרסם בכתב עת בעריכת ביאליק), גם כאן בלא מעט הגזמות:
"דבר גדול אני עושה למענך. עולם חדש אני בורא לכבודך. כותב אני כעת סיפור גדול… מחיי היהודים בכתריליאווקע (העיירה כתריאליבקה), מאלה 'האנשים הקטנים' – מטעמים כאשר אהבת… יכול אתה להיות שמח, משוררי ביאליק, כי זה שנים רבות לא כתב שלום עליכם שלך דבר כזה, ואפשר לא פלטה קולמוסו דבר כזה מיום שהיה לסופר כביכול".
כך, אף שנראה כי שלום עליכם דחה מכול וכול את "השקרנים של מחר", אין לשכוח כי כסופר היה הוא עצמו "שקרן של מחר" לא קטן, שהיטיב לברוא עולמות באופן ששבה את קהל הקוראים.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
Fredi Bachner and the Rykestrasse Synagogue, the site of his 1938 Bar Mitzvah
בתקופה שבה אבי ציין את בר המצווה שלו בברלין, היטלר היה בשלטון זה חמש שנים. היה זה באוקטובר 1938, ועל היהודים כבר הוטלו איסורים רבים שהגבילו את השתתפותם בחיי היומיום בגרמניה. הבכנרים היו נואשים לעזוב את גרמניה, אבל ניסיונותיהם להשיג ויזות עלו בתוהו.
אף על פי שהמצב היה קשה, בני המשפחה לא יכלו לדמיין ששבועות ספורים אחרי בר המצווה של פרדי בכנר, בתי כנסת ברחבי אוסטריה וגרמניה יושמדו באירועי ליל הבדולח. אחד מבתי הכנסת הללו היה רייקה שטראסה, שם עלה פרדי לתורה.
יעברו שנים רבות עד שבית הכנסת ברחוב רֶיְיקֶה יציין בר מצווה נוספת.
אבי נולד בברלין ב-28 בספטמבר 1925, י' בתשרי, יום הכיפורים. העובדה שנולד ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, הייתה משמעותית עבורו במיוחד, מסיבות שהבנתי אף אני מאוחר יותר.
האנטישמיות הייתה רווחת בתקופת ילדותו של פרדי. ב-1935, כשהיה בן 10, נשללה אזרחותו הגרמנית, וכיהודי נאסר עליו ללמוד בבית ספר ציבורי. בהיותם יהודים שומרי מצוות, הבכנרים המשיכו לשמור על דתם, ופרדי הלך לבית הספר שבבית הכנסת רייקה שטראסה.
הוא חבר לתנועות נוער כמו בר כוכבא ומכבי, ולקח חלק באירועי הספורט, הטיולים והמפגשים שארגנו. פרדי נהג לציין לטובה את הקהילה היהודית. הקהילה הייתה "הדבק ששמר עלינו יחד", אמר. "הם דאגו שנהיה שמחים ועסוקים".
בר המצווה של פרדי התקיים בי"ג בתשרי. פרשת השבוע הייתה "האזינו", שאותה קרא פרדי לצד ההפטרה. יחד איתו, נכחה במקום קבוצה קטנה של חברים ומכרים שנותרו עדיין בברלין.
חלקה העיקרי של פרשת האזינו מוקדש לשיר של משה לאלוהים. זהו השיר האחרון ששר הנביא לפני מותו. בפסוקים, מזכיר משה לבני ישראל שאף שאלוהים העניש אותם על עבירותיהם, הוא גם חידש את הברית עימם, סלח להם וגאל אותם.
אבי זוכר בבירור את הדברים המנבאים רעות שנשא הרב בפני הקהילה במעמד זה – אזהרתו שהמצב יחמיר בהרבה קודם שישתפר. "צריך לעבור את הלילה כדי להגיע ליום", אמר הרב.
הבכנרים לא יכלו להעלות על דעתם שהדיוקן המשפחתי שצילמו לרגל בר המצווה של פרדי יהיה, למעשה, התמונה המשפחתית האחרונה שלהם.
בימים ובשבועות שאחרי בר המצווה של פרדי, לילה ירד על ברלין. המצב הסלים דרמטית ב-28 באוקטובר, כש-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה, כולל אביו של פרדי, נעצרו ואולצו לחצות את הגבול לפולין.
ליל הבדולח ("קריסטלנאכט" בגרמנית) אירע בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. מדובר היה במתקפה אלימה, הרסנית ומתואמת על בתים וחנויות יהודיות, וכן על בתי כנסת. למחרת היה שקט בחוץ ופרדי הלך לבית הספר.
"הווילונות נתלשו מהחלונות", סיפר מאוחר יותר, "ובית הכנסת שמאחורי בית הספר הוחרב לגמרי. ארון הקודש היה פתוח לרווחה; ספרי התורה וספרי קודש נוספים הושלכו על הרצפה והוצתו". ליל הבדולח היה נקודת מפנה עבור יהודים ברחבי אוסטריה וגרמניה.
והחשכה התעבתה והלכה.
פרדי ואמא שלו, "מוּטי", נותרו לבדם בברלין. הם דאגו, ובצדק, שלא יצליחו לכלכל את עצמם. בצר להם, פינו את דירתם, מכרו את רכוש המשפחה ושכרו חדר קטן בדירת השכנים. לאחר כמה חודשים, הם קיבלו אישור להצטרף לאביו של פרדי בעיר הולדתו, כשאנוב שבפולין – עיירה הממוקמת כעשרה קילומטרים מאושוויינצ'ים, לימים אושוויץ.
המשפחה עבדה בכפייה עד פברואר 1943, אז הנאצים רוקנו את הגטו. אביו של פרדי נשלח למחנה ריכוז, מוּטי נשלחה לאושוויץ, שם נלקחה ישירות לתאי הגזים, ופרדי עבר ב-27 החודשים הבאים בין חמישה מחנות ריכוז, בהם גריידיץ ואנברג.
ב-30 בספטמבר 1944, טרנספורט שיצא מאנברג, ועליו פרדי, הגיע לאושוויץ. היה זה בי"ג בתשרי. שש שנים קודם לכן, באותו היום ממש, ציין פרדי את בר המצווה שלה, עומד על הבימה שבבית הכנסת רייקה שטראסה וקורא בפרשת האזינו. כעת, עמד בשעריי אושוויץ, ממתין לגורלו.
האם יישלח מידית לתאי הגזים, מבלי שתהיה לו הזדמנות להינצל, או האם יורשה לעבוד בכפייה, כך שלפחות יהיה לו סיכוי הישרדות קלוש?
דבריו מבשרי הרעות של הרב היו עדיין טריים במוחו. היה חשוך ופרדי התפלל שלא יחשיך יותר.
"ידעתי שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר למוות והתפללתי לאלוהים שידריך אותי", נזכר פרדי.
האם אלוהים יציל אותו, כפי שהובטח לעם היהודי בפרשת האזינו?
פרדי ניצל באותו היום, כמו גם בשאר הימים באושוויץ, בצעדת המוות הארוכה שלאחר מכן, ולבסוף במחנות הריכוז גרוס-רוזן ודכאו.
במאי 1945 הסתיימה המלחמה. "אחרי כל מה שעברתי", הודה אבי, "הטלתי ספק באלוהים ולא הייתי בטוח שאני רוצה לשמור על מצוות הדת. אך כשיום כיפור הגיע, חזרתי לבית הכנסת". אף על פי שפרדי עבר את מה שעבר, הוא היה אסיר תודה לאלוהים על שחס על חייו.
פרדי היגר לארה"ב ב-1947. הוא התחתן וגידל משפחה בניו יורק, ולדת היהודית היה מקום חשוב בחייו.
בכל שנה, קרא בפרשת האזינו כפי שעשה בבר המצווה שלו, ובכל יום כיפור שימש כחזן בתפילת המנחה.
אני מבינה כעת שאבי הקפיד על מסורת זו כעדות לכך שהוא – כמו גם החיים היהודיים בכללותם – ניצלו.
אין ספק כי ההקפדה על המסורת היהודית הייתה קשורה אצלו גם בזיכרונותיו הנעימים מתקופת הילדות וחיברה בינו לבין התבגרותו בבית הכנסת ברחוב רייקה, שם הייתה לפחות מראית עין של נורמאליות בתקופה שהייתה הכול חוץ מנורמאלית.
אבי נפטר ב-9 בדצמבר, 2008. הפעם האחרונה שבה ביקר בבית הכנסת רייקה שטראסה הייתה בבוקר שאחרי ליל הבדולח, כשבית הכנסת הושחת וספרי התורה שבו הועלו באש. המבנה עצמו ככל הנראה לא נשרף עד היסוד משום שהגרמנים דאגו שהאש תפגע בבניינים הסמוכים. בית הכנסת חוּלל פעם נוספת לאחר שהצבא הגרמני השתלט על המבנה כדי להשתמש בו כמחסן.
בשנת 2005, 67 שנה לאחר ליל הבדולח, בית הכנסת רייקה שטראסה נחנך מחדש, אחרי שיפוץ בעלות של 7 מיליון דולרים, שהשיב לו את תפארתו שלפני המלחמה. מול בית הכנסת נמצא בית ספר, בדיוק כפי שהיה כשאבי היה ילד.
בית הכנסת נראה יפה בתמונות, ולא ניתן לזהות בו סימנים לליל הבדולח או לשנים האפלות שבהן היו הנאצים בשלטון. אבי היה בוודאי מתרגש מכך ששחזור בית הכנסת השיב לו את חזותו מתקופת בר המצווה שלו.
אני מלאת התפעלות נוכח שיחזור בית הכנסת, אך לצד זאת, אני נזכרת בניצולי השואה ובנזק הבלתי הפיך שחוו.
כמו בית הכנסת, הם קמו מתוך האפר, שבורים ורצוצים. כמו בית הכנסת, הם הושחתו, עונו, וחוללו על ידי הגרמנים. אך בעוד שהמספרים שנחקקו בזרועותיהם וצלקותיהם הממשיות היו גלויים לעין, הפגיעה בנפשם הייתה חבויה יותר. רבים נראו שלמים מבחוץ, אך לא היה זה אלא ציפוי זול שאך בקושי הסתיר את הפגיעה המהותית בהם.
בניגוד לבית הכנסת, לא ניתן היה להרכיב אותם מחדש.
יום הולדתו של אבי חל השנה ביום כיפור, זו הפעם השלישית מאז נולד בשנת 1925. תכננתי לנסוע לברלין כדי לבקר בבית הכנסת רייקה שטראסה בזמן שקוראים בפרשת האזינו ביום כיפור, הוא יום הולדתו של אבי. רציתי להיות בבית הכנסת שבו חגג אבי את בר המצווה שלו ולדמיין אותו עומד על הבימה, מלא גאווה, עם החיוך השובבי הזה שלו.
רציתי להרגיש בנוכחותו.
רות ופרד בכנר, 2005 (באדיבות אלן בכנר גרינברג).
מגפת הקורונה ומגבלות הנסיעה בין ארה"ב לגרמניה פגעו בתוכוניותיי אלה. באופן אירוני, איני יכולה להיכנס לאותה המדינה שממנה אבי ומשפחתו ביקשו להימלט על נפשם ב-1930.
אני מקווה שאוכל לנסוע לברלין בשנה הבאה לרגל יום כיפור כדי לציין את חייו ומותו של אבי האהוב, ולעמוד באותו המקום שבו הגיע למצוות, הפך מנער לגבר יהודי, והאזין ברוב קשב לדבריו של הרב על אודות האפלה הצפויה ולאחריה – הגאולה.
"מחנות קיץ וחורף" – תנאי המחייה הקשים של המעפילים בקפריסין
אוסף תצלומים מארכיון הקיבוץ הדתי מספק הצצה לחיי המחסור והצפיפות של המעפילים בקפריסין, שהולידו לבסוף חיים חדשים
בתום מלחמת העולם השנייה התגברה תנועת ההעפלה. עשרות אלפי פליטים יהודים ששרדו את השואה ומאות יהודים מצפון אפריקה ביקשו להגיע לחוף מבטחים ולשקם את הריסות חייהם. בעזרת נציגי ה"הגנה" הם עלו על ספינות ועשו דרכם לארץ ישראל.
שלטון המנדט היה נחוש למנוע את הגעתם. בהיעדר מקום במחנה המעצר שבעתלית, הועברו מעפילים שנתפסו למן אוגוסט 1946 למחנות שהקימה ממשלת בריטניה באי קפריסין, ושהו שם חודשים ארוכים בתנאים קשים.
52,000 מעפילים, רובם משארית הפליטה, נכלאו במחנות הגירוש בקפריסין בתקופה שבין אוגוסט 1946 לינואר 1949. עדיין לא הספיקו להתאושש מחוויות המלחמה והעקירה, ושוב הושמו במכלאות, בין גדרות תיל גבוהות ומאיימות.
המעפילים שוכנו בחמישה "מחנות קיץ", בחוף המזרחי של קפריסין, ובשבעה מחנות חורף", בקרבת לרנקה. מחנה 55 היה ראשון "מחנות הקיץ" והמגורים בו – כמו בשאר מחנות הקיץ – היו באוהלים מאובקים, חסרי אמצעי חימום או קירור. המגורים – באוהלים ובצריפים – היו צפופים ביותר ונעדרי פרטיות. הריהוט היחיד בהם היה מיטות אשר שימשו גם כיסא, שולחן ומחסן. לא הייתה תאורה במגורים; מי שיכול להרשות לעצמו קנה בקנטינה מנורת נפט. האחרים נאלצו לאלתר פתילות מקופסת שימורים.
מחנה 66 היה אחד מבין שבעת "מחנות החורף" שהמגורים בהם היו בפחונים – צריפים מפח מגולוון – מן הסוג המקובל בצבא הבריטי. בקיץ – להטו הצריפים ובחורף – היו קפואים.
מעמדם המשפטי של המעפילים היה של שבויי מלחמה, אך ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת בניהולם העצמי. הצבא הבריטי לא היה ערוך לטפל באוכלוסייה מגוונת כל כך ובסוגיות כגון בעיית המגורים המשותפים של משפחות, נשים בהיריון וטיפול בילדים ובתינוקות. המעפילים הגיעו למחנות כמעט בחוסר כול. הנשים והילדים סבלו במיוחד ממחסור חמור בלבוש. בד האוהלים היה דרך יצירתית לתפירת בגדים, אך מי שסבלו מכך היו המעפילים שבאו לאחר מכן ומצאו אוהלים הרוסים. הצבא הבריטי סירב להשלים את החסר, כעונש קולקטיבי על השחתת רכושו.
"מים" הייתה המילה הנפוצה ביותר במחנות, והמצרך הבסיסי החסר ביותר. מים הוזרמו למחנות רק שעות אחדות ביממה ולמחסור בהם הייתה השפעה ישירה על תנאי התברואה הקשים.
הג'וינט היה המוסד היהודי היחיד שהבריטים התירו את פעילותו במחנות. בסיועו, הגיעו למחנות שליחים ארץ-ישראליים, רובם מקרב התנועות הקיבוציות, כדי לנהל את הפעילות החינוכית. הם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. המתנדבים הארץ-ישראלים הקימו "כפר נוער" שבו רוכזו כ-2,000 ילדים ובני נוער שעמדו להיקלט במסגרות החינוכיות של "עליית הנוער" בהתיישבות העובדת. במקום הוקם בית ספר שהתבסס בעיקר על כוחות ההוראה הדלים שבקרב המעפילים.
כ-8,000 ילדים ובני נוער – מגיל 6 ועד גיל 17 – שהו במחנות בקפריסין. אוכלוסיית הילדים הייתה מגוונת בהרכבה. היו בהם יתומי שואה, עקורים, יוצאי חוות הכשרה וחניכי תנועות נוער, במצב בריאותי, נפשי וחינוכי שונה.
ציבור המעפילים היה צעיר יחסית, ורובו מאורגן בתנועות נוער או במפלגות ציוניות. הנהגות המעפילים ושליחי התנועות יזמו ופיתחו שפע פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. במפקדים השונים שנערכו במחנות התפלגו המעפילים לשמונה תנועות ומפלגות אשר ייצגו כמעט את כל גוני הקשת הפוליטית ביישוב היהודי בארץ. התנועות החלוציות היוו רוב מוחלט בציבור המעפילים. הן ארגנו את משטר החיים במחנות בהתאם לקווי היסוד של תנועתם ועל פי סדר היום של הקיבוצים בארץ. המוטיבציה הציונית סייעה לחברי התנועות לעמוד בקשיים הרבים שזימנו תנאי החיים הקשים במחנות.
ההשתייכות התנועתית העניקה למעפילים זהות מיוחדת וגאווה קולקטיבית.
הארגון התנועתי מילא תפקידים חשובים והקל על ניהול חיים ציבוריים אוטונומיים. לכל אורך תקופת הגירוש בקפריסין שהו עם המעפילים במחנות אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" – מפקדי הספינות והמלווים. הם ארגנו בסתר שיעורי נשק ואימוני הגנה עצמית והחלו להכשיר חלק מהמעפילים לשמש בבוא העת לוחמים. המסגרת הצבאית החשאית שהקימו נודעה בכינויה "שורות המגינים".
כ-7,000 מתושבי המחנות הספיקו לקחת חלק במלחמת העצמאות לאחר שחרורם. נציג "שורות המגינים" היה אחראי לביטחון הפנימי של המחנות, לסדר ולמשמעת. צה"ל קלט את הרוב הגדול של מעפילי קפריסין, ורבים מהם הגיעו לעמדות פיקוד בכירות.
בח"ד נוסדה בגרמניה ב־1928 ומרכזה היה בהכשרת 'רודגס' (Rodges) (לימים – קבוצת יבנה). חבריה הקימו מרכזי הכשרה במדינות שונות באירופה וייסדו בארץ את תנועת הקיבוץ הדתי. "תפקידי הבח"ד לארגן ולקדם את ההכשרה המקצועית והרוחנית של חבריו בהתחשב בנטיותיהם האישיות ובצרכיה של ארץ ישראל."
הצבא הבריטי סיפק למעפילים מזון, לרוב בצורת שימורים. המעפילים, יוצאי מזרח אירופה ברובם, לא היו רגילים לרכיבי המזון ובמשך רוב התקופה היו על סף רעב. אמצעי הבישול הפרימיטייבים ואיכותו הירודה של המזון החריפו את המצוקה, אך הליכוד הפנימי והאמונה בצדקת הדרך העניקו את הכוח להמשיך.
בחדר האוכל של הבח"ד
פעילות במחנה בשבתות ובחגים התפתח מעין הווי של עיירה יהודית.
אחת הדמויות הבולטות בקבוצת הבנות של בח"ד בקפריסין הייתה זו של המורה והמדריכה רוחמה פרייליך. רוחמה נולדה ב־1921 בפולין וגדלה בקו'זניץ. במלחמת העולם השנייה הייתה פעילה בגטו, ב"חוג לעזרת חולים עניים" וכן לימדה וניהלה בית ספר לילדים יהודים.
עם חיסול הגטו הועברה רוחמה למחנות עבודה וריכוז. היא שרדה את מחנה המוות אושוויץ ושוחררה על ידי הצבא האדום השוודי. לאחר המלחמה נתקבלה רוחמה כמורה בבית ספר לפליטות שואה יהודיות מפולין, ובהמשך הצטרפה לבח"ד. בדצמבר 1946 עלתה רוחמה עם תלמידותיה על האנייה "אולואה" ("חיים ארלוזורוב"). האנייה נתפסה בידי הבריטים, וכל מעפיליה הועברו למחנות המעצר בקפריסין.
למעלה משנה שהתה רוחמה בקפריסין. היא המשיכה להדריך והייתה חברת מזכירות המחנה. במרס 1947 הגיעה לארץ, ונקלטה בקבוצת יבנה, שם הקימה את ביתה. רוחמה המשיכה לעסוק בחינוך ושילבה בו את אהבתה לאמנות ולקרמיקה. סדנאות אמנות ומלאכת יד רווחו מאוד במחנות קפריסין. מלבד התעסוקה שסיפקו, אפשרה פעילות היצירה למעפילים לעבד את החוויות הקשות שהתנסו בהן ולבטא את רגשותיהם. במפעלים הזעירים ובבתי המלאכה שהקימו המעפילים בקפריסין, הם ייצרו נעליים, בגדים, כלי עבודה, פתיליות וכריכות ספרים.
רוחמה נפטרה בשנת 1991, והיא בת 70.
"מחנות המעפילים בקפריסין מציגים את אחד השיאים בתולדות שליחותה של תנועת העבודה החלוצית בתפוצות ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל." (דוד שערי, "מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין", משואה, כה, אפריל 1997, עמ' 61)
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 שהו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים, ובתחילת יולי 1948 החלה עלייתם לארץ. אחרוני העצורים שוחררו והועלו לישראל בסוף ינואר 1949.