ב-22 במארס 1946, פרסם ביטאון היהדות הספרדית "הד המזרח" מכתב כואב מפרי עטו של חיים מזרחי (1969-1901), תושב האי קורפו ופעיל ציוני רוויזיוניסט, שחלקים מארכיונו האישי שמורים בספרייה הלאומית. אמנם השבועון הירושלמי לא העניק למכתבו של מזרחי בימה מרכזית, רק את תחתית העמודים 9 ו-10, מתוך תריסר עמודי הגיליון, אך התוכן קשה לקריאה.
בטקסט שחיבר, ביכה מזרחי את חורבנה של קהילתו בשואה. הוא סיפר כיצד ב-9 ביוני 1944, אסרו הנאצים, בסיועם של שוטרים יוונים, את רוב היהודים באי קורפו ושילחו אותם להשמדה במחנה בירקנאו. מתוך כ- 1,700 יהודים בקורפו, 80 הצליחו להימלט מציפורני הנאצים, ועוד 120 חזרו מהתופת בפולין. השאר נרצחו. מזרחי קרא להעניק עזרה דחופה לשארית הפליטה של יהודי קורפו, כדי לסייע ליתומים, אלמנות, חולים ומחוסרי עבודה, וביקש עבורם בגדים, שמיכות וכסף, וסיוע כדי שיוכלו לשפץ את בית הכנסת היחיד שנותר, כי המבנה "חצי הרוס".
מזרחי הוסיף שמתוך 200 היהודים שניצלו, 30 כבר עלו לארץ ישראל, ועוד רבים אחרים מתכוונים לעלות "כי אינם רואים שום תקווה לסדר שוב את חייהם בגולה". בכך בא קיצה של קהילה יהודית עתיקה בת למעלה מ-700 שנה. סיפורה של קהילת יהודי קורפו, במיוחד בשנים האחרונות לקיומה, אינו מוכר דיו, וראוי להרחיב עליו.
האי קורפו שוכן במזרח הים התיכון, בקרבת החופים המערביים של יוון ואלבניה, ולא הרחק מחופי דרום איטליה, בנקודה אסטרטגית מבחינה צבאית וכלכלית. משום כך, הוא נכבש לאורך ההיסטוריה על ידי כובשים רבים: האימפריה הרומית, הביזנטים, הגותים, הוונציאנים, מלכי סיציליה, האימפריה העות'מאנית, וכוחותיו של נפוליאון. בשנת 1815 האי נכבש על ידי בריטניה, ובשנת 1864 הוענק על ידה לממלכת יוון.
הנוכחות היהודית בקורפו ידועה מימי הביניים. הנוסע המפורסם בנימין מטודלה סיפר שביקר באי במהלך המאה ה-12 ופגש שם יהודי בשם יוסף, שעסק בצביעת אריגים. לאורך השנים, פעלו באי שני קהלים עיקריים, האחד של יהודים רומאניוטים, והשני של יהודים איטלקים. במכתב שהתפרסם ב-24 בספטמבר 1891 בשבועון העברי "המגיד", שיצא לאור בברלין, סיפר יהודי בן קורפו בשם הלוי על קהילתו: "…יהודי קורפו נפרדו פה לשתי קהילות לענייני עבודת השם. על הראשונה הקטנה משתיהן נמנו צאצאי הגולים הראשונים מזמן חורבן הבית הראשון, ולה בית כנסת הנבנה לפי המסורה בשנה הראשונה לספירת הנוצרים, ועל הקהילה השנייה נמנו בני הגולים מספרד וניאפול (נאפולי, איטליה-נ"ג), ולה שלושה בתי כנסיות ותפילתה על פי נוסח הספרדים. שתי הקהילות מתנהגות על פי ועדים מיוחדים, אשר יתאספו לפעמים כדי להיוועץ בעת הצורך בעניינים הנוגעים לכלל…".
קהילת קורפו מוזכרת בספרות הרבנית, ונשתמרו חלק מפנקסיה, וגם פיוטים וניגונים. במאה ה-19 פעל בקורפו בית דפוס יהודי בבעלותה של משפחת נחמולי, שעסק בהדפסת ספרי קודש.
יהודי קורפו עסקו בעיקר במסחר, וחלקם התייחדו בכך שסחרו באתרוגים מתוצרת האי, שנחשבו יפים והדורים במיוחד, ולכן מתאימים למצוות נטילת לולב בחג הסוכות. הסוחרים היהודים נהגו לרכוש את האתרוגים מהמגדלים הנוצרים, ולשווק אותם ברחבי העולם היהודי. במהלך המאה הי"ט התנהל פולמוס הלכתי סביב כשרותם של אתרוגי קורפו, וחלק מהקהילות היהודיות העדיפו לרכוש אתרוגים ממקורות אחרים.
בשנת 1864, לאחר שהאי קורפו עבר לשליטתה של ממלכת יוון, זכו היהודים המקומיים לאמנציפציה וזכויות אזרח. הם חיו בחופש יחסי ובתנאים נוחים, והתאמצו מאד לשמור על יחסים טובים עם אוכלוסיית הרוב הנוצרית, למרות זאת, הם סבלו מדי פעם מגילויי אנטישמיות סמויים וגלויים. אירוע קשה במיוחד התרחש בשנת 1891 כאשר הופצה בקורפו עלילת דם נגד היהודים. הפרשה החלה כאשר זמן קצר אחרי פסח, נעלמה ילדה יהודייה בשם רובינה סרדס (SARDAS), בתו של חייט, ולאחר חיפושים נמצאה גופתה בתוך שק. הידיעה שאביה של הילדה נצפה יחד עם יהודים אחרים כשהם נושאים את השק נוטף הדם באמצע הלילה, עוררה סערה. בקרב הנוצרים נפוצה השמועה שמדובר למעשה ביתומה נוצרייה בשם מריה דסילה, שעבדה אצל משפחת סרדס, ויהודים רצחו אותה כחלק מהפולחן הדתי שלהם. למרות שהחקירה המשפטית לא הניבה ראיות מרשיעות נגד היהודים, הנוצרים לא התרצו והחלו לתקוף את בתיהם ועסקיהם של היהודים. המשטרה המקומית לא התאמצה לבלום את הפורעים, ואף סייעה להפיץ את השמועות כאילו הנרצחת היא נוצרייה.
ב-12.5.1891 דיווח היומון העברי "הצפירה", שיצא לאור בוורשה, כי "מיום 14 אפריל ועד היום הזה יושבים יהודי קורפו כלואים בבתיהם כמו בבתי כלא , כי גם החלונות סגורים להם, ואין יוצא החוצה מרוב פחד . צרכי אוכל נפש הם מוכרחים לקחת בבוקר השכם מידי סוחרים אכזרים הלוקחים מהם מחיר פי שלושה. העוני גבר מאד בקרב האומללים. מיום 23 אפריל סגורים כל בתי התפילה על מסגר. כאשר מת אחד היהודים לא יכלו להביאו אלי קבר (אלא) רק אחרי עבור ששים שעות, ועשרים אנשי צבא הלכו על יד המיטה לשמרה. המסחר חדל. שנאת עם הארץ לירודים גברה מאד, וגם אנשי הצבא ילידי העיר עוזרים על יד ההמון להדיח רעה על היהודים". בפרעות נרצחו 22 יהודים.
שמונה ימים לאחר מכן, דיווח "הצפירה" כי בתגובה לאירועים, אוסטריה, צרפת ואנגליה שלחו אוניות מלחמה לאזור, כדי להגן על נתיניהן. בנוסף, נציגי צרפת, האימפריה העות'מאנית, ומדינות נוספות, הצטוו למחות באוזני ממשלת יוון על אוזלת ידה בדיכוי המהומות, והבנק המרכזי של גרמניה הזהיר את יוון כי המשך המהומות עלול לפגוע בשער המטבע שלה. בסופו של דבר, השלטונות באתונה הזעיקו לקורפו יחידות צבא, שהניסו את הפורעים ביריות. ממשלת יוון הדגישה כי "ליהודים היו מאז בארץ יוון חוקה אחת ומשפט אחד עם כל יושבי הארץ. הממשלה מתעצבת מאד על המקרים, אך ליבה נכון בטוח כי מעשיה יוכיחו את כל העמים לדעת כי טובת כל עבדיה החוסים בצילה קרובה אל ליבה" ("הצפירה", 21.5.1891).
העולם היהודי סער בעקבות האירועים. ב-21.5.1891 פורסם ב"המגיד" מאמר מערכת גדוש בהתבטאויות חריפות נגד תושבי קורפו היוונים, המרוויחים הון עתק מהאתרוגים הנמכרים לעולם היהודי, אך מעלילים על היהודים באי ועושים בהם שמות. במאמר נטען כי הבעיה העיקרית של היהודים היא שאין להם כוח מגן: "וידנו לא תמצא להושיעם מיד עושקיהם כוח, כי ידנו לא תדרך קשת גיבורים ואין לנו לא אוניות שיט ולא טכסיסי מלחמה לנקום נקמת דם אחינו השפוך, כי ישראל דל הוא בעמים ואין כוחו כ"א (כי אם-נ"ג) בפה."
בעקבות אירועי עלילת הדם, שכונו בפי יהודי קורפו "הגזירה", עזבו את האי כחצי מתוך 5,000 היהודים שהתגוררו בו. מרבית המהגרים היו עשירי הקהילה, ורבים מהם היגרו לאיטליה או למצרים. היהודים שנותרו בקורפו היו ברובם עניים.
בשנים שלאחר "הגזירה", חייהם של היהודים בקורפו היו לרוב שלווים למדי. היהודים אהבו את החיים באי הציורי, והסופר אלבר כהן, יליד קורפו, תיאר אותם בערגה בכמה מיצירותיו. נטה אוסמו-גטניו (2019-1923), ניצולת שואה ילידת קורפו, העידה בספרה האוטוביוגרפי "מקורפו לבירקנאו ולירושלים" (ירושלים: עקד, 1999), כי רב הקהילה והבישוף היווני המקומי הקפידו על כבוד הדדי, והבישוף היה מוזמן בחגים היהודיים לבית הכנסת, בתור אורח כבוד. יחד עם זאת, כאשר הפסח היהודי והפסחא הנוצרי נחגגו במועדים סמוכים, המתח בין הצדדים גבר. בשבוע שלפני הפסחא, היוונים הנוצרים הגיפו את חלונות בתיהם, וכאשר פתחו אותם לרווחה, נהגו להשליך לרחוב כדים וכלי חרס, ולקרוא: "על ראשם של היהודים! על ראשם של היהודים!".
ב-22.3.1914 פרסם היומון הירושלמי "מוריה" ידיעה על כמה פורעים יוונים שעשו שמות בבית הקברות היהודי בקורפו.
ב-21.4.1930 פרסם חיים מזרחי ביומון הירושלמי "דואר היום", ידיעה על עלילת דם נוספת נגד היהודים בקורפו. מזרחי סיפר שביום שני, ט' בניסן, (7.4.1930) קמה בהלה גדולה בשכונה היהודית. הסוחרים היהודים שיצאו למכור את מרכולתם אצל הנוצרים, שבו לבתיהם מפחד איומיהם של הנוצרים לרצוח אותם, כנקמה על ילד נוצרי שנגנב כביכול על ידי היהודים, כדי להשתמש בדמו לצורך חג הפסח. בתגובה, מיהרו ראשי הקהילה לשלטונות ותבעו מהם להתערב. למחרת, המצב נעשה מתוח יותר, וכמה יהודים ספגו מהנוצרים מכות. המשטרה והבישוף היווני, שאותו הגדיר מזרחי כ"ידיד היהודים", התערבו, ובלילה נשלחו שומרים ושוטרי חרש לשמור על השכונה היהודית. המשטרה פרסמה מנשר מיוחד כדי להרגיע את זעם ההמון, ובו הסבירה כי אלמוני ניסה לחטוף את הילד כדי לתקוף אותו מינית. למרות זאת, לא כל היוונים האמינו להודעת המשטרה, והיו ביניהם שהמשיכו לתקוף יהודים. מזרחי טען כי הקהילה היהודית ניסתה להסתיר את התקרית, כדי שלא תיוודע בציבור ותזיק ליוון. הוא ציין כי העיתונות בקורפו, והמשכילים המקומיים, הוקיעו בחריפות את עלילת הדם, שלא הוסיפה כבוד ליוון.
במהלך שנות ה-30, חרף גילויי לאומנות ואנטישמיות ביוון, החיים היהודיים בקורפו התנהלו כסדרם. בקהילה פעל רב, והתקיימו בה בתי כנסת, חברה קדישא, חברות צדקה וחסד, מקוואות, וגם בית ספר יסודי, בעל תוכנית לימודים מודרנית, שכללה את לימוד השפה היוונית. באפריל 1933 אישרה הקהילה לחיים מזרחי להשתמש בקומת מאפיית המצות בבניין הקהילה, כדי להקים בו בית ספר ערב לבני נוער, ללימוד יהדות והשפה העברית. הנהגת הקהילה דרשה ממזרחי, פעיל ציוני, לוודא שהילדים לומדים את ההיסטוריה היהודית והיוונית גם יחד, והדגישה כי היהודים החיים ביוון צריכים להיות בד בבד אזרחים יוונים שומרי חוק וגם יהודים טובים.
בקהילה פעלו גם אגודות שארגנו פעילות חברתית. אחת מהם הייתה "אגודת 'הפניקס' של היהודים היוונים בקורפו", שנוסדה בשנת 1931.
הייתה כמובן גם פעילות ציונית. מראשית המאה ה-20 פעלו באי כמה ארגונים ציוניים. חיים מזרחי עצמו עסק בארגון פעילות ציונית רוויזיוניסטית. כנער, בשנת 1913, מזרחי הקים בקורפו תנועת נוער ציונית בשם "תקוות ציון", שפעלה במשך כמה שנים, עד שהתפרקה. בשנת 1924 מזרחי הקים תנועה נוספת, בשם "תאודור הרצל", שאותה מיזג מאוחר יותר עם תנועת בית"ר. הוא עמד בקשר רצוף עם הנהגת תנועת בית"ר העולמית, וקיים קשרים הדוקים עם עמיתיו בסלוניקי ובארץ ישראל. חיים מזרחי נפטר בקורפו בשנת 1969.
קהילת קורפו חרבה בשואה. במכתבו לכתב העת "הד המזרח", המצוטט בפתח סקירה זו, תיאר חיים מזרחי את רגעיה האחרונים של קהילתו: באפריל 1941, כבש צבא איטליה הפאשיסטית את קורפו, אך האיטלקים לא הבחינו בין יהודים לגויים, ולא נקטו שום פעולה נגד היהודים. התפנית לרעה הגיעה באוקטובר 1943, כאשר האיטלקים עזבו והצבא הנאצי כבש את האי. יחידות הס"ס, בפיקודו של יורגן סטרופ, שקודם לכן שירת בפולין, ודיכא באכזריות נוראה את מרד גטו ורשה, הורו ליהודים להירשם בספר מיוחד, ולהתייצב בפני פקיד בעיריית קורפו שלוש פעמים בשבוע. כמו כן, הוטל על היהודים מס כבד, כדי לממן את צרכיהם של הגרמנים.
במאי 1944 הגיעה לקורפו משלחת של ה"גסטאפו", שתפקידה היה לתכנן את גירוש היהודים למחנה המוות בירקנאו. ב-9 ביוני 1944 רוכזו כל היהודים בכיכר העיר, וחיילים נאצים, בסיוע שוטרים יוונים, דחפו אותם באיומי נשק אל המבצר המקומי. במקביל, פורסמו באי כרוזים שהודיעו כי "קורפו השתחררה מהמפלצת היהודית" ודרשו מאלו שמסתירים יהודים או רכוש יהודי, להסגירם מייד, אחרת יוצאו להורג. בעקבות האיום, הוסגרו לנאצים עוד 100 יהודים שהסתתרו אצל תושבים נוצרים.
נטה אוסמו-גטניו העידה כי באותו זמן פלשו היוונים הנוצרים לשכונה היהודית, ובזזו את בתיה. מקורפו גורשו היהודים בספינות למחנה הריכוז חיידרי סמוך לאתונה, ומהר מאד שולחו ברכבות למחנה בירקנאו, שם מרביתם נרצחו. מתוך כ-1,700 יהודים שחיו בקורפו בעת שהנאצים כבשו את האי, רק 200 נותרו בחיים.
לאחר השואה, בינואר 1946, הורתה ממשלת יוון למושל קורפו להחזיר ללא דיחוי לקהילה היהודית ולתושבים היהודים, את מלוא רכושם, לרבות מבני ציבור של הקהילה ורכוש פרטי, כגון בתים וחנויות (ידיעה ביומון "המשקיף", 17.1.1946). אך חלק גדול מהרכוש היה הרוס. ערב השואה פעלו באי ארבעה בתי כנסת, אך לאחר המלחמה, רק בית כנסת אחד נותר על כנו, אם כי המבנה נפגע קשות. בשנות השבעים שיקמו אותו השלטונות המקומיים בשיתוף עם ארגונים יהודיים.
גם בית הקברות העתיק ניזוק קשות. חיים מזרחי סיפר שלאחר המלחמה, היוונים הרסו את גדר בית העלמין, חיללו את הקברים והפכו אותו, כדברי מזרחי, "למקום אשפות ושדה הפקר". בשנת 1960 פרסמו כלי תקשורת בארץ ובעולם כי הקהילה היהודית בקורפו מכרה את שטח בית הקברות לשלטונות המקומיים, שהרסו אותו. המועצה המרכזית של יהודי יוון הכחישה את הטענות (ידיעה ביומון "חירות", 24.1.1961), והסבירה כי בשנת 1939, בלחצם של השלטונות המקומיים, נאלצה הנהלת הקהילה לוותר על שליש משטח בית הקברות, כדי להקים שם בית ילדים ובית חולים. בזמן המלחמה ספג האתר נזק כבד, רוב המצבות נהרסו, ורק בקושי ניתן היה להכיר שמדובר בבית עלמין. לאחר המלחמה, הפקיעו השלטונות את השטח, החלו ליישר אותו, ואף השליכו עצמות לים. הקהילה ביקשה מהשלטונות לעצור את העבודות, ובסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמה שהשלטונות יותירו חלק קטן מבית העלמין, ויגדרו אותו.
בכתבה שפורסמה באפריל 1978, בכתב העת "במערכה", דיווח המחבר, דוד בנבנישתי, על ביקורו בקהילת קורפו. הוא סיפר שבית העלמין העתיק הולך ונהרס, המבנה שבו פעל בעבר בית הספר היהודי עומד שומם, ומעט הילדים היהודים המתגוררים באי אינם מקבלים שום חינוך יהודי. על פי דיווחים עדכניים, בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, מתגוררים באי קורפו כמה עשרות יהודים. בית הכנסת ששוקם מהווה אטרקציה לתיירים יהודים, ופעיל בעיקר בסופי שבוע וחגים.
במקום בית העלמין העתיק, הקהילה עושה כיום שימוש בבית קברות אחר, שבו מוצב לוח זיכרון ליהודי קורפו שנרצחו בשואה.
יוצאי קורפו שעלו לישראל הקימו בבית העלמין בחולון מצבה לזכר בני קהילתם שנרצחו בשואה, ומדי שנה, ביום ח' בתמוז, נערך שם טקס זיכרון לקהילת יהודי קורפו העתיקה, שנכחדה.
אוסף חיים מזרחי בספרייה הלאומית נרשם והונגש הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. ד"ר נמרוד געתון הוא מנהל פרויקט סאמיס, והאחראי על הטיפול באוסף חיים מזרחי. תודה לד"ר שי אשל ולמיטל סלומון על הסיוע ביוונית.
