ההיסטוריה האבודה של יהודי קורפו

גלעד לזכרה של קהילה עתיקה שחרבה בשואה

832 629 Blog

בית הקברות היהודי בקורפו. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

ב-22 במארס 1946, פרסם ביטאון היהדות הספרדית "הד המזרח" מכתב כואב מפרי עטו של חיים מזרחי (1969-1901), תושב האי קורפו ופעיל ציוני רוויזיוניסט, שחלקים מארכיונו האישי שמורים בספרייה הלאומית. אמנם השבועון הירושלמי לא העניק למכתבו של מזרחי בימה מרכזית, רק את תחתית העמודים 9 ו-10, מתוך תריסר עמודי הגיליון, אך התוכן קשה לקריאה.

Hed
פתיחת הכתבה ב"הד המזרח". 22 במארס, 1946. לחצו כאן לכתבה המלאה

בטקסט שחיבר, ביכה מזרחי את חורבנה של קהילתו בשואה. הוא סיפר כיצד ב-9 ביוני 1944, אסרו הנאצים, בסיועם של שוטרים יוונים, את רוב היהודים באי קורפו ושילחו אותם להשמדה במחנה בירקנאו. מתוך כ- 1,700 יהודים בקורפו, 80 הצליחו להימלט מציפורני הנאצים, ועוד 120 חזרו מהתופת בפולין. השאר נרצחו. מזרחי קרא להעניק עזרה דחופה לשארית הפליטה של יהודי קורפו, כדי לסייע ליתומים, אלמנות, חולים ומחוסרי עבודה, וביקש עבורם בגדים, שמיכות וכסף, וסיוע כדי שיוכלו לשפץ את בית הכנסת היחיד שנותר, כי המבנה "חצי הרוס".

מזרחי הוסיף שמתוך 200 היהודים שניצלו, 30 כבר עלו לארץ ישראל, ועוד רבים אחרים מתכוונים לעלות "כי אינם רואים שום תקווה לסדר שוב את חייהם בגולה". בכך בא קיצה של קהילה יהודית עתיקה בת למעלה מ-700 שנה. סיפורה של קהילת יהודי קורפו, במיוחד בשנים האחרונות לקיומה, אינו מוכר דיו, וראוי להרחיב עליו.

האי קורפו שוכן במזרח הים התיכון, בקרבת החופים המערביים של יוון ואלבניה, ולא הרחק מחופי דרום איטליה, בנקודה אסטרטגית מבחינה צבאית וכלכלית. משום כך, הוא נכבש לאורך ההיסטוריה על ידי כובשים רבים: האימפריה הרומית, הביזנטים, הגותים, הוונציאנים, מלכי סיציליה, האימפריה העות'מאנית, וכוחותיו של נפוליאון. בשנת 1815 האי נכבש על ידי בריטניה, ובשנת 1864 הוענק על ידה לממלכת יוון.

הנוכחות היהודית בקורפו ידועה מימי הביניים. הנוסע המפורסם בנימין מטודלה סיפר שביקר באי בשנת 1147 ופגש שם יהודי בשם יוסף, שעסק בצביעת אריגים. לאורך השנים, פעלו באי שני קהלים עיקריים, האחד של יהודים רומאניוטים, והשני של יהודים איטלקים. במכתב שהתפרסם ב-24 בספטמבר 1891 בשבועון העברי "המגיד", שיצא לאור בברלין, סיפר יהודי בן קורפו בשם הלוי על קהילתו: "…יהודי קורפו נפרדו פה לשתי קהילות לענייני עבודת השם. על הראשונה הקטנה משתיהן נמנו צאצאי הגולים הראשונים מזמן חורבן הבית הראשון, ולה בית כנסת הנבנה לפי המסורה בשנה הראשונה לספירת הנוצרים, ועל הקהילה השנייה נמנו בני הגולים מספרד וניאפול (נאפולי, איטליה-נ"ג), ולה שלושה בתי כנסיות ותפילתה על פי נוסח הספרדים. שתי הקהילות מתנהגות על פי ועדים מיוחדים, אשר יתאספו לפעמים כדי להיוועץ בעת הצורך בעניינים הנוגעים לכלל…".

קהילת קורפו מוזכרת בספרות הרבנית, ונשתמרו חלק מפנקסיה, וגם פיוטים וניגונים. במאה ה-19 פעל בקורפו בית דפוס יהודי בבעלותה של משפחת נחמולי, שעסק בהדפסת ספרי קודש.

ספר הוצאת נחמולי קורפו 1
ספר ערבית והגדה. הוצאת יוסף נחמולי, קורפו, 1876. מתוך אוצר הספרים הנדירים של הספרייה הלאומית.

יהודי קורפו עסקו בעיקר במסחר, וחלקם התייחדו בכך שסחרו באתרוגים מתוצרת האי, שנחשבו יפים והדורים במיוחד, ולכן מתאימים למצוות נטילת לולב בחג הסוכות. הסוחרים היהודים נהגו לרכוש את האתרוגים מהמגדלים הנוצרים, ולשווק אותם ברחבי העולם היהודי. במהלך המאה הי"ט התנהל פולמוס הלכתי סביב כשרותם של אתרוגי קורפו, וחלק מהקהילות היהודיות העדיפו לרכוש אתרוגים ממקורות אחרים.

בשנת 1864, לאחר שהאי קורפו עבר לשליטתה של ממלכת יוון, זכו היהודים המקומיים לאמנציפציה וזכויות אזרח. הם חיו בחופש יחסי ובתנאים נוחים, והתאמצו מאד לשמור על יחסים טובים עם אוכלוסיית הרוב הנוצרית, למרות זאת, הם סבלו מדי פעם מגילויי אנטישמיות סמויים וגלויים. אירוע קשה במיוחד התרחש בשנת 1891 כאשר הופצה בקורפו עלילת דם נגד היהודים. הפרשה החלה כאשר זמן קצר אחרי פסח, נעלמה ילדה יהודייה בשם רובינה סרדס (SARDAS), בתו של חייט, ולאחר חיפושים נמצאה גופתה בתוך שק. הידיעה שאביה של הילדה נצפה יחד עם יהודים אחרים כשהם נושאים את השק נוטף הדם באמצע הלילה, עוררה סערה. בקרב הנוצרים נפוצה השמועה שמדובר למעשה ביתומה נוצרייה בשם מריה דסילה, שעבדה אצל משפחת סרדס, ויהודים רצחו אותה כחלק מהפולחן הדתי שלהם. למרות שהחקירה המשפטית לא הניבה ראיות מרשיעות נגד היהודים, הנוצרים לא התרצו והחלו לתקוף את בתיהם ועסקיהם של היהודים. המשטרה המקומית לא התאמצה לבלום את הפורעים, ואף סייעה להפיץ את השמועות כאילו הנרצחת היא נוצרייה.

ב-12.5.1891 דיווח היומון העברי "הצפירה", שיצא לאור בוורשה, כי "מיום 14 אפריל ועד היום הזה יושבים יהודי קורפו כלואים בבתיהם כמו בבתי כלא , כי גם החלונות סגורים להם, ואין יוצא החוצה מרוב פחד . צרכי אוכל נפש הם מוכרחים לקחת בבוקר השכם מידי סוחרים אכזרים הלוקחים מהם מחיר פי שלושה. העוני גבר מאד בקרב האומללים. מיום 23 אפריל סגורים כל בתי התפילה על מסגר. כאשר מת אחד היהודים לא יכלו להביאו אלי קבר (אלא) רק אחרי עבור ששים שעות, ועשרים אנשי צבא הלכו על יד המיטה לשמרה. המסחר חדל. שנאת עם הארץ לירודים גברה מאד, וגם אנשי הצבא ילידי העיר עוזרים על יד ההמון להדיח רעה על היהודים". בפרעות נרצחו 22 יהודים.

שמונה ימים לאחר מכן, דיווח "הצפירה" כי בתגובה לאירועים, אוסטריה, צרפת ואנגליה שלחו אוניות מלחמה לאזור, כדי להגן על נתיניהן. בנוסף, נציגי צרפת, האימפריה העות'מאנית, ומדינות נוספות, הצטוו למחות באוזני ממשלת יוון על אוזלת ידה בדיכוי המהומות, והבנק המרכזי של גרמניה הזהיר את יוון כי המשך המהומות עלול לפגוע בשער המטבע שלה. בסופו של דבר, השלטונות באתונה הזעיקו לקורפו יחידות צבא, שהניסו את הפורעים ביריות. ממשלת יוון הדגישה כי "ליהודים היו מאז בארץ יוון חוקה אחת ומשפט אחד עם כל יושבי הארץ. הממשלה מתעצבת מאד על המקרים, אך ליבה נכון בטוח כי מעשיה יוכיחו את כל העמים לדעת כי טובת כל עבדיה החוסים בצילה קרובה אל ליבה" ("הצפירה", 21.5.1891).

העולם היהודי סער בעקבות האירועים. ב-21.5.1891 פורסם ב"המגיד" מאמר מערכת גדוש בהתבטאויות חריפות נגד תושבי קורפו היוונים, המרוויחים הון עתק מהאתרוגים הנמכרים לעולם היהודי, אך מעלילים על היהודים באי ועושים בהם שמות. במאמר נטען כי הבעיה העיקרית של היהודים היא שאין להם כוח מגן: "וידנו לא תמצא להושיעם מיד עושקיהם כוח, כי ידנו לא תדרך קשת גיבורים ואין לנו לא אוניות שיט ולא טכסיסי מלחמה לנקום נקמת דם אחינו השפוך, כי ישראל דל הוא בעמים ואין כוחו כ"א (כי אם-נ"ג) בפה."

בעקבות אירועי עלילת הדם, שכונו בפי יהודי קורפו "הגזירה", עזבו את האי כחצי מתוך 5,000 היהודים שהתגוררו בו. מרבית המהגרים היו עשירי הקהילה, ורבים מהם היגרו לאיטליה או למצרים. היהודים שנותרו בקורפו היו ברובם עניים.

בשנים שלאחר "הגזירה", חייהם של היהודים בקורפו היו לרוב שלווים למדי. היהודים אהבו את החיים באי הציורי, והסופר אלבר כהן, יליד קורפו, תיאר אותם בערגה בכמה מיצירותיו. נטה אוסמו-גטניו (2019-1923), ניצולת שואה ילידת קורפו, העידה בספרה האוטוביוגרפי "מקורפו לבירקנאו ולירושלים" (ירושלים: עקד, 1999), כי רב הקהילה והבישוף היווני המקומי הקפידו על כבוד הדדי, והבישוף היה מוזמן בחגים היהודיים לבית הכנסת, בתור אורח כבוד. יחד עם זאת, כאשר הפסח היהודי והפסחא הנוצרי נחגגו במועדים סמוכים, המתח בין הצדדים גבר. בשבוע שלפני הפסחא, היוונים הנוצרים הגיפו את חלונות בתיהם, וכאשר פתחו אותם לרווחה, נהגו להשליך לרחוב כדים וכלי חרס, ולקרוא: "על ראשם של היהודים! על ראשם של היהודים!".

ב-22.3.1914 פרסם היומון הירושלמי "מוריה" ידיעה על כמה פורעים יוונים שעשו שמות בבית הקברות היהודי בקורפו.

ב-21.4.1930 פרסם חיים מזרחי ביומון הירושלמי "דואר היום", ידיעה על עלילת דם נוספת נגד היהודים בקורפו. מזרחי סיפר שביום שני, ט' בניסן, (7.4.1930) קמה בהלה גדולה בשכונה היהודית. הסוחרים היהודים שיצאו למכור את מרכולתם אצל הנוצרים, שבו לבתיהם מפחד איומיהם של הנוצרים לרצוח אותם, כנקמה על ילד נוצרי שנגנב כביכול על ידי היהודים, כדי להשתמש בדמו לצורך חג הפסח. בתגובה, מיהרו ראשי הקהילה לשלטונות ותבעו מהם להתערב. למחרת, המצב נעשה מתוח יותר, וכמה יהודים ספגו מהנוצרים מכות. המשטרה והבישוף היווני, שאותו הגדיר מזרחי כ"ידיד היהודים", התערבו, ובלילה נשלחו שומרים ושוטרי חרש לשמור על השכונה היהודית. המשטרה פרסמה מנשר מיוחד כדי להרגיע את זעם ההמון, ובו הסבירה כי אלמוני ניסה לחטוף את הילד כדי לתקוף אותו מינית. למרות זאת, לא כל היוונים האמינו להודעת המשטרה, והיו ביניהם שהמשיכו לתקוף יהודים. מזרחי טען כי הקהילה היהודית ניסתה להסתיר את התקרית, כדי שלא תיוודע בציבור ותזיק ליוון. הוא ציין כי העיתונות בקורפו, והמשכילים המקומיים, הוקיעו בחריפות את עלילת הדם, שלא הוסיפה כבוד ליוון.

במהלך שנות ה-30, חרף גילויי לאומנות ואנטישמיות ביוון, החיים היהודיים בקורפו התנהלו כסדרם. בקהילה פעל רב, והתקיימו בה בתי כנסת, חברה קדישא, חברות צדקה וחסד, מקוואות, וגם בית ספר יסודי, בעל תוכנית לימודים מודרנית, שכללה את לימוד השפה היוונית. באפריל 1933 אישרה הקהילה לחיים מזרחי להשתמש בקומת מאפיית המצות בבניין הקהילה, כדי להקים בו בית ספר ערב לבני נוער, ללימוד יהדות והשפה העברית. הנהגת הקהילה דרשה ממזרחי, פעיל ציוני, לוודא שהילדים לומדים את ההיסטוריה היהודית והיוונית גם יחד, והדגישה כי היהודים החיים ביוון צריכים להיות בד בבד אזרחים יוונים שומרי חוק וגם יהודים טובים.

מכתב הקמת בית ספר לילה ללימוד עברית בקורפו כתבה חיים מזרחי
אישור הקהילה היהודית בקורפו לחיים מזרחי להקים בית ספר ערב ללימוד יהדות ושפה עברית.21 אפריל 1933. מתוך אוסף חיים מזרחי לציונות רוויזיוניסטית ביוון. האוסף נרשם והונגש באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון. 

בקהילה פעלו גם אגודות שארגנו פעילות חברתית. אחת מהם הייתה "אגודת 'הפניקס' של היהודים היוונים בקורפו", שנוסדה בשנת 1931.

הזמנה לנשף כתבה חיים מזרחי
הזמנה לנשף ריקודים של אגודת "הפניקס" היהודית בקורפו. 4 פברואר 1935. מתוך אוסף חיים מזרחי לציונות רוויזיוניסטית ביוון. האוסף נרשם והונגש באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון.

הייתה כמובן גם פעילות ציונית. מראשית המאה ה-20 פעלו באי כמה ארגונים ציוניים. חיים מזרחי עצמו עסק בארגון פעילות ציונית רוויזיוניסטית. כנער, בשנת 1913, מזרחי הקים בקורפו תנועת נוער ציונית בשם "תקוות ציון", שפעלה במשך כמה שנים, עד שהתפרקה. בשנת 1924 מזרחי הקים תנועה נוספת, בשם "תאודור הרצל", שאותה מיזג מאוחר יותר עם תנועת בית"ר. הוא עמד בקשר רצוף עם הנהגת תנועת בית"ר העולמית, וקיים קשרים הדוקים עם עמיתיו בסלוניקי ובארץ ישראל. חיים מזרחי נפטר בקורפו בשנת 1969.

תמונה חיים מזרחי
חיים מזרחי. התמונה באדיבות גיא רז ו"הבית לצילום" במוזיאון ארץ ישראל.
המכתב של ז'בוטינסקי כתבה חיים מזרחי
מכתבה של ההנהגה הרוויזיוניסטית, בראשות זאב ז'בוטינסקי, לסניפים הרוויזיוניסטים באירופה. 25 יוני 1934. עותק זה נשלח לסניף בית"ר בקורפו. מתוך אוסף חיים מזרחי לציונות רוויזיוניסטית ביוון. האוסף נרשם והונגש באדיבות קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון.

קהילת קורפו חרבה בשואה. במכתבו לכתב העת "הד המזרח", המצוטט בפתח סקירה זו, תיאר חיים מזרחי את רגעיה האחרונים של קהילתו: באפריל 1941, כבש צבא איטליה הפאשיסטית את קורפו, אך האיטלקים לא הבחינו בין יהודים לגויים, ולא נקטו שום פעולה נגד היהודים. התפנית לרעה הגיעה באוקטובר 1943, כאשר האיטלקים עזבו והצבא הנאצי כבש את האי. יחידות הס"ס, בפיקודו של יורגן סטרופ, שקודם לכן שירת בפולין, ודיכא באכזריות נוראה את מרד גטו ורשה, הורו ליהודים להירשם בספר מיוחד, ולהתייצב בפני פקיד בעיריית קורפו שלוש פעמים בשבוע. כמו כן, הוטל על היהודים מס כבד, כדי לממן את צרכיהם של הגרמנים.

German
חיילי הורמאכט, צבא גרמניה הנאצית, בכניסתם לקורפו, אביב 1944. צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני

במאי 1944 הגיעה לקורפו משלחת של ה"גסטאפו", שתפקידה היה לתכנן את גירוש היהודים למחנה המוות בירקנאו. ב-9 ביוני 1944 רוכזו כל היהודים בכיכר העיר, וחיילים נאצים, בסיוע שוטרים יוונים, דחפו אותם באיומי נשק אל המבצר המקומי. במקביל, פורסמו באי כרוזים שהודיעו כי "קורפו השתחררה מהמפלצת היהודית" ודרשו מאלו שמסתירים יהודים או רכוש יהודי, להסגירם מייד, אחרת יוצאו להורג. בעקבות האיום, הוסגרו לנאצים עוד 100 יהודים שהסתתרו אצל תושבים נוצרים.

נטה אוסמו-גטניו העידה כי באותו זמן פלשו היוונים הנוצרים לשכונה היהודית, ובזזו את בתיה. מקורפו גורשו היהודים בספינות למחנה הריכוז חיידרי סמוך לאתונה, ומהר מאד שולחו ברכבות למחנה בירקנאו, שם מרביתם נרצחו. מתוך כ-1,700 יהודים שחיו בקורפו בעת שהנאצים כבשו את האי, רק 200 נותרו בחיים.

לאחר השואה, בינואר 1946, הורתה ממשלת יוון למושל קורפו להחזיר ללא דיחוי לקהילה היהודית ולתושבים היהודים, את מלוא רכושם, לרבות מבני ציבור של הקהילה ורכוש פרטי, כגון בתים וחנויות (ידיעה ביומון "המשקיף", 17.1.1946). אך חלק גדול מהרכוש היה הרוס. ערב השואה פעלו באי ארבעה בתי כנסת, אך לאחר המלחמה, רק בית כנסת אחד נותר על כנו, אם כי המבנה נפגע קשות. בשנות השבעים שיקמו אותו השלטונות המקומיים בשיתוף עם ארגונים יהודיים.

Corfu Syn
בית הכנסת היחידי ששרד בקורפו. צילום: דן לונדברג

גם בית הקברות העתיק ניזוק קשות. חיים מזרחי סיפר שלאחר המלחמה, היוונים הרסו את גדר בית העלמין, חיללו את הקברים והפכו אותו, כדברי מזרחי, "למקום אשפות ושדה הפקר". בשנת 1960 פרסמו כלי תקשורת בארץ ובעולם כי הקהילה היהודית בקורפו מכרה את שטח בית הקברות לשלטונות המקומיים, שהרסו אותו. המועצה המרכזית של יהודי יוון הכחישה את הטענות (ידיעה ביומון "חירות", 24.1.1961), והסבירה כי בשנת 1939, בלחצם של השלטונות המקומיים, נאלצה הנהלת הקהילה לוותר על שליש משטח בית הקברות, כדי להקים שם בית ילדים ובית חולים. בזמן המלחמה ספג האתר נזק כבד, רוב המצבות נהרסו, ורק בקושי ניתן היה להכיר שמדובר בבית עלמין. לאחר המלחמה, הפקיעו השלטונות את השטח, החלו ליישר אותו, ואף השליכו עצמות לים. הקהילה ביקשה מהשלטונות לעצור את העבודות, ובסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמה שהשלטונות יותירו חלק קטן מבית העלמין, ויגדרו אותו.

Corfu Gader
בית העלמין היהודי בקורפו. צילום: ניקודם ניז'קי

בכתבה שפורסמה באפריל 1978, בכתב העת "במערכה", דיווח המחבר, דוד בנבנישתי, על ביקורו בקהילת קורפו. הוא סיפר שבית העלמין העתיק הולך ונהרס, המבנה שבו פעל בעבר בית הספר היהודי עומד שומם, ומעט הילדים היהודים המתגוררים באי אינם מקבלים שום חינוך יהודי. על פי דיווחים עדכניים, בראשית העשור השלישי של המאה ה-21, מתגוררים באי קורפו כמה עשרות יהודים. בית הכנסת ששוקם מהווה אטרקציה לתיירים יהודים, ופעיל בעיקר בסופי שבוע וחגים.

במקום בית העלמין העתיק, הקהילה עושה כיום שימוש בבית קברות אחר, שבו מוצב לוח זיכרון ליהודי קורפו שנרצחו בשואה.

יוצאי קורפו שעלו לישראל הקימו בבית העלמין בחולון מצבה לזכר בני קהילתם שנרצחו בשואה, ומדי שנה, ביום ח' בתמוז, נערך שם טקס זיכרון לקהילת יהודי קורפו העתיקה, שנכחדה.

Corfu Holon
אנדרטה לזכר יהודי קורפו שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון. צילום: דוד שי

אוסף חיים מזרחי בספרייה הלאומית נרשם והונגש הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. ד"ר נמרוד געתון הוא מנהל פרויקט סאמיס, והאחראי על הטיפול באוסף חיים מזרחי. תודה לד"ר שי אשל ולמיטל סלומון על הסיוע ביוונית.

הפנקס שמספר על חיסול הקהילה היהודית ברקוב

בעליית הגג של אביו מצא הסופר אורי פינקל פנקס של 'חברת תלמוד תורה' שפעלה ברקוב, עיר הולדתו. על הדפים הריקים שנותרו בפנקס כתב את סיפור חיסולה של הקהילה היהודית התוססת

פנקס

כתבה: הדסה אסולין

 

דאמ פינקס האב איך געפונענ צווישנ די שוימעס, וואס האבנ זיכ גאוואלגערט אפנ בודיעמ בא מיינ פאטער אינ שטוב. דאס איז דאס איינציקע, וואס עס איז פארבליבנ פונ אלע קולטור-ווערטנ וואס אונדזער יידישע גאמיינדע האט פארמאגט.

"את הפנקס הזה מצאתי בין ה'שמות' [דפים לגניזה] שהתגוללו בעליית הגג של אבי. זהו הדבר היחיד שנשאר מכל ערכי התרבות שהיו בקהילתנו".

 

מלים אלה נכתבו ביידיש סובייטית על ידי הסופר והעיתונאי אורי פינקל בספטמבר 1945 כשחזר לעיירת הולדתו רקוב (כתובה לעתים "ראקאב"). עיירה זו, הנמצאת היום בבלרוס, מאות קילומטרים מדרום מזרח לוולוז'ין, הייתה לפני מלחמת העולם השנייה בתחומי פולין.

הפנקס היה שייך ל'חברת תלמוד תורה' ברקוב, והחברים רשמו בו את תקנות החברה, את שמות החברים בה ואת סיכום ישיבותיה. הרישום הראשון בפנקס הוא מחול המועד סוכות תק"ע – 1809, והאחרון מ-1913. בין החותמים על הפרוטוקול האחרון נמצא מרדכי פינקל – אביו של אורי.

 

הירש שלמה פינקל, אביו של אורי, שהיה השוחט של רקוב. 1936
הירש שלמה פינקל, אביו של אורי, שהיה השוחט של
רקוב. 1936.

 

מאלפי הפנקסים של הקהילות והחברות השונות (גומלי חסדים, לומדי תורה, בעלי מלאכה וכדומה) שתיעדו את חיי היהודים במזרח אירופה, שרדו מעט מאוד את השואה. על כן ערכו ההיסטורי של הפנקס הזה הוא גדול. עשרת העמודים שכתב אורי פינקל בכתב יד צפוף בסוף הפנקס מעלים את ערכו עוד יותר.

 

פנקס
לחצו על התמונה לגודל מלא

 

כאמור, חזר פינקל לעיירת הולדתו בספטמבר 1945. בעיירה, שב-1925 היו רוב תושביה יהודים, לא נותרו לא יהודים ולא עדות לחיים יהודיים, פרט לפנקס שמצא שם. הוא ראיין תושבים מקומיים ורשם את אשר קרה ליהודים מיום כניסת הגרמנים ביוני 1941 ועד חיסולו של הגטו. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש נותרו היהודים בבתיהם, אך חייהם ורכושם כבר היו הפקר.

ביום שבו נכנסו הגרמנים לעיירה נורו למוות 55 יהודים. ביום הכיפורים תש"ב ("יאם-קיפער" 1941 בלשונו של פינקל) העלו הנאצים את כל ספרי היהודים באש, הן ספרי קודש והן ספרי חול בעברית וביידיש. היהודים הוכרחו לשיר ולרקוד מסביב למדורה, ושלושה יהודים נשרפו חיים.

 

אורי פינקל בצעירותו. באדיבות אילת גורדין-לויתן, מתוך אתרה המתעד קהילות יהודיות שחרבו בשואה
אורי פינקל בצעירותו. באדיבות אילת גורדין-לויתן, מתוך אתרה המתעד קהילות יהודיות שחרבו בשואה

 

פינקל ציין בפנקס את שמות משתפי הפעולה ואת מספר ההרוגים היהודים. בין ההרוגים הראשונים היו מאתיים צעירים, הפלח הפעיל ביותר של האוכלוסייה היהודית. פינקל הזכיר שמות של חלק מההרוגים, ובין השאר גם את שמו של אחיו "ייצחאק". בעיירה נשארו חולים וזקנים, נשים חלשות וילדים.

משפחות רבות נספו לאחר שהועברו לגטו מינסק.

 

אנדרטה ברקוב לזכר קרבנות אוקטובר 1941
אנדרטה ברקוב לזכר קרבנות אוקטובר 1941

 

היהודים העשירים הצליחו בחלקם להחזיק מעמד תקופת מה הודות לרכושם. הם היו חברי היודנראט וניהלו את הגטו ביד רמה. הם האמינו לשקרים של הגרמנים שטענו שאמריקה ואנגליה עומדות לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים ובעקבותיו יילקחו היהודים לפלשתינה.

פינקל ציין שמות של יהודים ששרדו, בעיקר כאלה שהצטרפו לפרטיזנים. מן הגטו ברקוב לא שרד איש. אורי פינקל נפטר במינסק ב-1957. הפנקס הועבר לידיו של נציג הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים על ידי בתו.

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 7 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

כתבות נוספות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

 

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

כותב יהודי אנונימי מתאר את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה באמסטרדם. פעם הייתה זו עיר עם מרכז יהודי גדול ותוסס, שהפכה אל מול עיניו לעיר נטושה ובתוכה יהודים ספורים שמנסים בדרך לא דרך לשרוד.

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

 

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

 

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

 

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

 

היומן המלא:

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

 




חשיפה ראשונה: תצלומים של קהילת יהודי מקדוניה שנספתה בשואה

אוסף תצלומים ייחודי שנמסר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מתעד את חייהם של אלפי יהודי העיר מונאסטיר במקדוניה, שנשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת 1943

יהודים מקהילת מקדוניה שנספו בשואה: חנה, אשת יעקב נחמיאס ובתה בואינה

77 שנים לאחר הטרגדיה של אחת הקהילה היהודיות האחרונות של דוברי הלאדינו ברחבי העולם, נחשף בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הפועל במסגרת הספרייה הלאומית, אוסף תצלומים מיוחד במינו הכולל תמונות ופרטי מידע על אלפים מתושבי העיר מונאסטיר שמנתה ערב המלחמה 810 משפחות יהודיות ו -3,351 נפש. הקהילה היהודית-ספרדית הייתה לקהילה תוססת, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם שלטה בחייה התנועה הציונית ורבים ממנה אף שאפו להגיע לארץ ישראל.

איסק מושון ולינה איסק קסורלה

יהדות מקדוניה נחשבת לאחת הקהילות העתיקות באירופה, כאשר ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו למקדוניה כבר במאות ה-3 וה-4. היהודים ישבו אז בערים סקופיה, סטובי, מונאסטיר סטרומיצה ואחרות. ואולם, אותה קהילה מפוארת, שבשיאה כללה כ-8,000 איש, נספתה ברובה המכריע בשואה: במהלך המלחמה סופחה מקדוניה כמחוז של בולגריה, ששיתפה פעולה עם הנאצים. במרץ 1943 נערכו אקציות בכל רחבי מקדוניה בידי שוטרים וחיילים בולגרים ששלחו את היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה שבפולין, שם נרצחו 7,144 מהם. היהודים היחידים ששרדו היו כמה עשרות צעירים שזמן קצר לפני הגירוש ברחו להרים והצטרפו לפרטיזנים שנלחמו בצבא הבולגרי.

דוד בוכור חסון

 

שרה אברם חסון

את האלבומים המסודרים הכינו אנשי השלטון הבולגרי, כהכנה לריכוזם ולשליחתם למחנות. בדרך-לא-דרך, הגיעו התצלומים ארצה אחרי השואה, ועל גביהם התווספו פרטים על קשרי המשפחה, עיסוקים ומשלח יד, כתובות מגורים ועוד. התצלומים ופרטי המידע האישיים, הכתובים בשפה הסרבו-קרואטית ובמקדונית, נותנים פנים ושמות לנספים. הם השתמרו באוסף אבנטוב מיסודה של התאחדות עולי יוגוסלביה לשעבר. כיום, שמורים האלבומים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. בין שמות המשפחות הרבים המתועדים בהם ניתן למצוא את השמות אלבוחר, ארואסטי, אשכנזי, בכר, וורסאנו, חזן, כהן, מורנו, קלדרון, קמחי, רוסו ועוד.

מואיז יעקב עובדיה

 

רפאל רוסו

לדברי מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ד"ר יוחאי בן גדליה, מדובר בתיעוד חשוב ומרגש של קהילה יהודית שכמעט לא נותרו ממנה ניצולים. "לאחרונה נסרקו התצלומים, והועלו באופן מסודר לאתר של דור ההמשך של יוצאי מקדוניה בישראל, בהובלת יעל אונא, עם כל המידע האישי שתורגם לראשונה לעברית על ידי חיים פקוביץ מצוות הארכיון. אנחנו שמחים לסייע לשמר ולהנגיש זיכרון של קהילה יהודית מפוארת וציונית מאוד שנותרו ממנה מעטים בלבד".