גבורתם המוסרית של החיילים החרדים במלחמת העצמאות

במשך שבעה חודשים הוכיחו בני הישיבות החרדים ב"גדוד טוביה" כי אפשר לשלב תורה ושירות בצה"ל. מסמכים נדירים, מספרים את הרהורי נפשם של אילו שראו בשירותם שליחות

832 629 Blog

קבוצת מגויסים חרדים באימונים. צילום: פרד צסניק, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

מתוך 900 התייצבו 370.

זו הסטטיסטיקה של גיוס בחורי הישיבות במדינת ישראל שרק עתה קמה. 270 בחורים קיבלו פטור רפואי. 260 קיבלו פטור רוחני. השאר, בהוראת גדולי התורה, התגייסו להילחם על המדינה הצעירה במלחמת השחרור. הגיוס היה תוצאה של הסכם בין הישיבות בארץ ישראל ללשכות הגיוס: תלמידים מצטיינים ישוחררו, ומתכונת השרות תאפשר למגוייסים בני הישיבות להמשיך ללמוד תורה במקביל לשירותם.

היה זה איש ההגנה לשעבר טוביה ביר שאסף את הצעירים החרדים, ונתן להם בית בגדוד בני הישיבות. עד כדי כך גדולה הייתה מסירותו של ביר, שהגדוד אפילו זכה להיקרא על שמו "גדוד טוביה". במשך שבעה חודשים עסקו תלמידי הישיבות בעבודות ביצורים בירושלים המופגזת, מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היה זמן לאמן אותם כיאות. הם לא אומנו בנשק, ולא נשלחו להילחם ממש, גם בגלל החשש שעולם התורה ייחרב אם הם ימצאו את מותם בקרב.

הם עבדו בין יום ליומיים בשבוע בביצורים, ובשאר הימים למדו תורה. העבודות נעשו על פי רוב בלילה, גם מסיבות של ביטחון, אבל גם מתוך רצון שלא להפריע לסדרי היום הקבועים בישיבות.

שבעה חודשים פעל הגדוד עד שפורק בסופו של דבר. רבים שיבחו את עבודתו, אבל רבים אחרים לעגו ל"קרביות" של עבודת הביצורים. רבים שיבחו את המוכנות להקריב את הנפש למען הגנת המולדת, אך גם היו שתהו האם באמת עבודתם של חיילי גדוד טוביה הצדיקה את ההפוגות בלימוד התורה.

אבל מה עבר בראשם של התלמידים/חיילים עצמם? איך הם ראו את עבודתם? האם האמינו בצדקת דרכם?

המבצר

כמו יחידות צבאיות רבות נוספות, גם בני טוביה הוציאו "ירחון" יחידתי. הם קראו לו "המבצר", שכן הביצורים היו מנת חלקם. בסך הכל הספיק הגדוד להוציא שתי חוברות כאלו. שתי חוברות, ששוכפלו וחולקו בין חברי היחידה, כדי שיהיה להם מקום לקרוא, ללמוד אבל גם להתבטא.

שתי החוברות של "מבצר" נשמרו בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ובזכותם, יש לנו את הזדמנות להבין מה עבר להם בראש, ולא פחות מכך בלב.

Mivzar660
שער גיליון ב' של "מבצר". אלול, תש"ח. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

הדילמה

כמו היום גם אז. החיילים בני הישיבות, התחבטו בשאלת גיוסם. האם נכון להם לשרת בצבא? האם ראוי שתלמידי ישיבות יפסיקו ללמוד לטובת ביצור ירושלים?

בירחון "מבצר" השאלה הזו עולה על הדפוס ברשימתו של הכותב המזדהה שם כ"מ.ש.":

"כך גלו חברי גדוד בני הישיבות את הכנות הטהורה של בן ישיבה. על אף הספקות, על אף השאלות המנסרות במוחו של כל בן ישיבה: אם בכלל זוהי חובתו? אם בכלל חייב הוא באיזה תפקיד שהוא במאמץ המלחמתי מלבד תפקידו הקבוע כבן ישיבה, שאינו פחות חיוני מאשר תפקיד מלחמתי אחר, וגם יותר מזה, אם בכלל מותר לו לעזוב אף לרגע את כותלי בית המדרש, את מבצרי הרוח של תורת ישראל שמגינה עלינו בכל דור?".

ועמוד אחר כך מגיעה התשובה:

"זאת היא חובתו של כל יהודי בכלל, וחובתנו אנו בני הישיבות בפרט. אנו הממשיכים את שלשלת הזהב של חיי תורת ישראל, בפועל ובמעש, אנו המושכים את מרכבת העם הנמצאת במדרון שקצהו בעברי פי שחת אל פסגת הגאולה המקווה. אנו! זאת היא חובתנו העכשווית!"

003
קבוצת מגויסים חרדים באימונים.  צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון

עד כמה המתח הזה הוא מתח כמעט בלתי ניתן לגישור?

לאורך כל הטקסטים ב"מבצר" מדגישים בני הישיבות, כי למרות המשימה שקיבלו עתה, אין הם שוכחים לרגע את משימתם העיקרית – לימוד תורה. וכך נכתב ב"דבר המערכת" של הגיליון הראשון של "מבצר":

"תפקידנו עד כה הוא עבודות הבצורים, ואכן לא דבר קל הוא, פעילות רבה ומסירות מוגברת נדרשים במילוי חובתינו זו, ולפרקים, אף הסתכנות במידה מרובה…. אולם דווקא מתוך חשיבות וערך תפקדינו זה אל לנו לשכוח את העיקר, של תפקיד שיוטל עלינו אסור שבעטיו נבוא לידי התרשלות מתפקידנו העיקר, והוא לימוד וקיום מצוות התורה."

התשובה לדילמה איננה חד משמעית. חלק מהכותבים ראו בשירות שליחות, ואפילו צעד נדרש בגאולת ישראל. חלק מהכותבים מסתפקים בכך שהם עושים מה שצריך לעשות בגלל כורח השעה. חלק עושים את שליחותם בעיקר בגלל ש"הרבנים הורו זאת".

ונסיים פרק זה בדברים המרגשים שכתב הכותב מרדכי תחת הכותרת "שמע ישראל", שרואה בשירות לא רק הכרח זמני, אלא שליחות אמיתית:

"לומדי התורה, חובשי בית המדרש תופסי משוט בים התלמוד, שבט הכהונה של דורנו אשר נדבה רוחם לקחת חלק מלחמת שחרורנו, הם המה הכוהנים המשוחים והם המה אשר צריכים להביא את דבר ה' אל תוך מחנה הצבא הישראלי. אתם חיל ה', עליכם להשמיע את קולכם ברמה, להחזיר את האמונה הטהורה בנצח ישראל אשר לא יכזב, כי עיניכם הרואות את אשר עשה לנו בעומדנו מעטים בפני רבים, רבים בצבא ורבים בנשק, ויראנו את גדולותיו ונפלאותיו, עליכם להאיר באור תורתכם את לבבותיהם של חיילנו המוסרים את נפשם על קדושת העם והמולדת".

ומה הלאה?

במבחן התוצאה על פניו הפיילוט של גדוד טוביה נכשל. מאז האפיזודה הזו הקולות שקראו לא לגיוס החרדים גברו על הקולות האחרים. וגם עשרות שנים אחרי, וגם בימינו אנו, הוויכוח על גיוס בני הישבות חם וסוער. כמו אז.

אבל מצד שני האם הוא באמת נכשל? במידה רבה הרעיונות של גדוד טוביה, שימשו כבסיס גם לישיבות ההסדר וליחידות כמו "נצח יהודה" הפועלות כבר היום. ומי יודע? אולי הפיילוט של הגדוד יכול להיות מיושם בצורה כזו או אחרת גם בתוכניות עתידיות נוספות.

"אבא לא הבין את הרגע ההיסטורי בזמן אמת, הוא פשוט עשה מה שעשה כשליחות", מספר לנו קובי ביר, בנו של טוביה מפקד גדוד בני הישיבות. "אני חושב שעם קצת רצון טוב אפשר לפתור את הוויכוח הגדול על גיוס חרדים בדיוק במודל הזה. לקבוע אחוז מסויים של מצויינים, של עילויים, ולתת להם פטור, ולשאר למצוא את הפתרון שיתאים להם. אני מבין את החשש, אבל כמו עם גדוד טוביה, אפשר למצוא פתרונות. לא צריך לפחד מזה".

001
טוביה ביר. מפקד גדוד בני הישיבות

לקריאה נוספת

משה ארנוולד, החרדים במלחמת העצמאות

אהרן קורנפלד, ההסדרניקים של תש"ח

כשהחזון איש פגש את בן גוריון

את תקציר הוויכוח האידאולוגי שבין היהדות הציונית לחרדית אפשר למצוא בפגישה אחת בבני ברק אי שם באוקטובר 1952

ראש הממשלה דוד בן-גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. צלמי העיתונות לא הורשו להיכנס לחדר הפגישה.

יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?

(מיומנו של דוד בן-גוריון, 20.10.1952)

 

יש קרבות שנדמה שנמשכים מאז ועד עולם: כזה היה המפגש בין שניים מהאישים החשובים ביותר בעם ישראל בדורם. המפגש ב-20 באוקטובר 1952, בין ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ובין מעצב דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (הידוע בכינוי, 'החזון איש').

בדירה הצנועה והסגפנית שבה חי החזון איש בבני ברק נדחסו באותו ערב גורלי, ראש הממשלה, עוזרו (הנשיא לעתיד) יצחק נבון ומנהיג הקהילה החרדית הזעומה במדינת ישראל. ראש הממשלה פתח בשאלה הכה רלוונטית: "איך נוכל לחיות יהודים דתיים ושאינם דתיים, מבלי שנתפוצץ מבפנים. יש לנו השקפות שונות. איך נחיה יחד?"

 

 הרב אברהם ישעיהו קרליץ. אוסף אברהם שבדרון

 

לשאלה הזאת היה לחזון איש תשובה כמו מוכנה מראש. הוא העלה משל תלמודי ידוע על שני גמלים ההולכים בדרך, כאשר האחד נושא משא והשני לא. לפי ההלכה, הסביר הרב, על הגמל חסר המשא לפנות את הדרך לגמל הסוחב. הוא לא השאיר מקום לפרשנות ופירש בעצמו את המשל: אנו, בני הקהילה החרדית נושאים בעול תורה ומצוות. ולכן, על הציונים הכופרים לסור מדרכנו. בן גוריון, לא בדיוק המנהיג שנוטה לבטל את עצמו בפני איש, הגיב מיד: "ומה עם קליטת העלייה, הביטחון, הקמת המדינה, זה לא עול?"

מהר מאוד התברר ששני האישים רואים את הדברים בצורה שונה בתכלית. בן-גוריון אמנם הכיר בחשיבות העצומה שבלימוד התנ"ך, אבל רצה בתרומה ובשילוב הקהילה החרדית בארץ הנבנית. החזון איש הזדעזע מחילול השבת ופריקת עול המצוות על ידי הציונות, והאמין שרק חידוש עולם התורה שנחרב בשואה יאפשר את הצלת עם ישראל.

בסיומה של אותה פגישה הוציאה לשכת ראש הממשלה לעיתונאים את ההודעה הבאה:

ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ביקר אתמול בביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ("החזון איש") בבני-ברק. מטרת הביקור היתה החלפת דעות כללית על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לענינים מדיניים אקטאוליים.

 

מעריב מדווח על מפגש הפסגה, הכתבה התפרסמה בתאריך ה-20 באוקטובר 1952

 

אך בניגוד לאותה הודעה הייתה בפגישה הזו הרבה יותר מאשר "החלפת דעות כללית". ראש הממשלה הלך צעד נוסף לקראת תלמידי הישיבות והסכים להמשיך את הפטור משירות צבאי למספר קצוב של תלמידים חכמים. כבר בפברואר 1948, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, הוסכם על פטור מצומצם לצעירים חרדים מגיוס לצבא הנאבק במלחמת העצמאות. וב-9 בינואר 1951, הורה ראש הממשלה לרמטכ"ל על פטור לבחורי ישיבה משירות סדיר. פגישת בן גוריון והחזון איש לא הייתה הפגישה שמיסדה את הפטור החרדי – אך היא העניקה להסדר שנוי במחלוקת זה דחיפה משמעותית, ולא פחות חשוב מכך – תמיכה סמלית.

 

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"ייתכן שלא נעשה די - עם ישראל עשיר בדם" כך נפלה ירושלים בידי הירדנים.

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

"מה פשר המשלחת עם דגל לבן שעברה ליד בית-החרושת למצות?" היה תוכן המברק הבהול שנשלח ב-28 במאי 1948 ממפקדת מחוז ירושלים אל מפקדת הרובע היהודי הנצור.

"פתחנו במשא ומתן על הוצאת הרוגים כדי להשהות. כתוצאה ראשונה פקדו הערבים על הפסקת-האש. פרטים טרם ידועים" – הייתה תשובת מפקד הרובע, משה רוסנק. שעות ספורות לאחר-מכן נכנע הרובע היהודי כולו: מבני הרובע פוצצו כמעט כולם, החיילים נלקחו בשבי והאוכלוסייה האזרחית הנותרת פונתה אל העיר החדשה.

ב-17 באוגוסט 1948, בעוד קרבות מלחמות העצמאות ניטשים ברחבי ארץ ישראל, מינה מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ועדה שמטרתה לחקור את כניעת העיר העתיקה בפני הלגיון הירדני.

 

העמוד הפותח את דו"ח ועדת החקירה בכתב ידה של מזכירת הוועדה, זהר וילבוש
לחצו למסמך המלא

 

פרוץ קרבות תש"ח

 

ב-14 בפברואר 1947, הכריז ראש ממשלת בריטניה בפני הקבינט שלו על יציאת בריטניה מארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר שפנה לאומות המאוחדות בבקשה להקים ועדה שתבחן את עתידה של הארץ, הגישה הוועדה את מה שנודע תוך זמן קצר ל"תכנית החלוקה" המחלקת את הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, אשר יחיו זו לצד זו.

הסעיף שהיה הקשה ביותר לעיכול עבור שני הצדדים נגע לעתידה של ירושלים: שלא כמו שאר הארץ העתידה להתחלק, ירושלים לא תהיה בירת אף אחת מהמדינות, אלא תהפוך לשטח נאמנות בינלאומי בחסות האו"ם. על אף שדוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הממשלה הציונית של "המדינה שבדרך", הסכים לתכנית, רבים בירושלים הרגישו "שבבת אחת נדרך איזה שריר סמוי, הכל ניבאו מלחמה. החל להסתמך מין מסך בין ירושלים לירושלים" (עמוס עוז, סיפור של אהבה וחושך).

אישורה באו"ם של החלטה 181, היא תכנית החלוקה, ברוב של 33 מדינות, הייתה לגפרור שהצית את קרבות מלחמת העצמאות. כבר באותו הערב זרמו המוני ערבים אל מרכז העיר במטרה לפגוע בכל יהודי שיוכלו להניח עליו את ידם. בתוך שבועיים הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה ותושביו מצאו את עצמם במצור מול הכוחות הערבים העדיפים. ככל שהחריפה הלחימה, השתכנעה הנהלת "המדינה שבדרך" כי אחיזתה בירושלים נחלשת.

 

"ייתכן שלא נעשה די"

תושבי הרובע היהודי ממתינים בתור לחלוקת מזון (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ארבעה אישים נכחו בישיבת ועדת החקירה ב-17 באוגוסט 1948: מפקד בהגנה, אברהם ארסט; המשפטן הצבאי גדעון האוזנר; יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם מדרכי וינגרטן ומזכירת הישיבה זהר וילבוש.

תחילה ביקשו ארסט והאוזנר להבין את ההתפתחויות הצבאיות שקדמו לכניעה. הם שאלו את וינגרטן האם "בין יום הפריצה ובין הכניעה הפסדנו שטח רב?". יום הפריצה עליו דיברו היה (ככל הנראה) ה-17 במאי 1948. באותו היום שיגר מטה מחוז ירושלים הבטחות על פריצת כוח פלמ"ח אל העיר העתיקה, אך בפועל היו אלה הכוחות הערבים שהסתערו על הרובע הנצור והחלו לכבוש עוד ועוד עמדות. רק בזכות עמידה עיקשת ואמיצה הצליחו מגיני הרובע לבלום את ההסתערות הערבית ולדחוק את הפורצים מרחוב שער השמים, אחד המעוזים האחרונים שנותרו בידם.

 

הפסדנו את רוב השטח. עמוד שלישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא

 

וינגרטן מספר כי במקביל להידרדרות המצב הצבאי ספג המורל של הלוחמים מכה קשה: "מצב-הרוח היה רע מאוד, חלק מהבחורים היה בבית-הכנסיות, מעורב בין האוכלוסייה והיה צריך לחפשם." "על כמות הנשק היו שמועות שונות" הוסיף וינגרטן, "הרימונים לא היו" וכל כדור נספר לפני שנורה. היה זה בניגוד גמור להתנהלות של חיילי הלגיון הירדני שהשתמשו במרגמות, תתי-מקלע וחומרים נפץ כדי לכבוש את מבני הרובע, כמו גם את עמדות המגינים.

עם ההתקדמות הערבית, קרסה התקשורת בין מטה הרובע ובין הלוחמים הפזורים בעמדות שנותרו. "פצע כאוב, היה מצב תוהו ובוהו בימים האחרונים. היה זמן שפנקס (הכוונה למרדכי פנקס, אחד מהמפקדים בשטח) השתלט והיה זמן שלא, היה מצב כזה 'כעכבר במלכודת'." הרובע הנצור נותק לא רק מהפסקת מזון חיצונית: מאפיות הרובע נפלו כולן בידי התוקפים, והמזון היחיד שנותר לתושבי הרובע היו פיתות שהכינו בעצמם. "פיתות היו קמח + מלח. וקצת ריבה. כלם ידעו על הכל."

 

תושבי הרובע מבצרים עמדות לקראת הגעת כוחות הלגיון הירדני (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

יומיים לאחר תחילת ההתקפה, נכנס אל העיר העתיקה הגדוד השישי של הלגיון הירדני. 650 לוחמים ערבים התייצבו מול 131 מגנים יהודים. התוקפים הערבים שאבו עידוד מהפער המספרי ומהעדיפות בחימוש. לא נותר עוד ספק באשר לנפילתו הקרבה של הרובע, השאלה הייתה מתי.

הייאוש ברובע התעצם לנוכח העובדה שיום קודם לכן הצליחה חטיבת הראל של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לשער ציון, אך כוחותיה סירבו להישאר במקום ולהגן על הרובע. "השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים" סיפר וינגרטן, "היה ידוע, עוד חצי שעה רבע שעה באה תגבורת – והביא לאכזבה".

 

"השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים." עמוד חמישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא
 

 

ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". רעיון הכניעה במשא ומתן הוצע תחילה על ידי אנשי הלגיון. "הערבים דיברו יום יום ברם-קול בג' שפות, ובקשו משא-ומתן. לא ענינו."

 

חייל ערבי צופה לעבר הרובע היהודי מגגות השווקים. בתי הכנסת החורבה וניסן ב"ק נראים עדיין בשלמותם (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ב-28 במאי היה ברור שאין עוד תקווה להצלה, ואם לא ייכנעו במהרה ישחטו תושבי הרובע על ידי התוקפים. וינגרטן העריך שלא היה לאף אחד מתושבי הרובע האומץ להיכנס בעצמו "למשא ומתן עם הערבים". בשלב זה מספר וינגרטן כי נדמה ש"עצביו" של מפקד הרובע משה רוסנק "נחלשו", אך הוא סירב לדבר על כניעה. כתוצאה מכך התארגנה משלחת רבנים ובראשם וינגרטן, התייצבה בפני רוסנק ודרשה לצאת ולנהל משא ומתן על כניעה לפני שיפרצו כוחות הלגיון את עמדות ההגנה האחרונות. רוסנק סירב לאשר למשלחת לדון בכניעה, אלא דרש שנושא הפגישה יהיה פינוי הפצועים וההרוגים משני הצדדים. התעקשותם השתלמה: "נשלחנו עם בחור אחד עם דגל לבן".

בסביבות 10 בבוקר נפגשה משלחת הרבנים עם מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני, גנרל עבדאללה א-תל, בקפה אלשייך. המפקד הירדני סירב לדון בפינוי הפצועים וההרוגים. במקום זאת, הציב בפני הרבנים אולטימטום: היכנעו או שאמשיך לטבוח בכם. הוא נתן להם שעה ורבע להחזיר לו תשובה.

בשעה אחת בצהריים התכנסו מפקדי ונציגי הרובע לדון בהצעת הכניעה. כל הנוכחים, מלבד נציג אצ"ל שנמנע, הצביעו בעד כניעה. עתה הצטרף רוסנק אל וינגרטן לסיכום הכניעה מול המפקד הירדני. דקות ספורות לפני כן, שלח רוסנק את מברק התשובה למפקדת המחוז כדי להרגיעה, והסביר שמדובר במשא ומתן על העברת פצועים והרוגים, ולא בסיכום תנאי כניעת הרובע. וינגרטן לא מתייחס לנקודה זו, אך ההיסטוריון יצחק לוי מעריך בספרו כי שני הצדדים – מפקד המחוז דוד שאלתיאל ומנהיג הרובע הנצור משה רוסנק – הבינו שלא נותרה לרובע שום אפשרות מלבד כניעה, אך סירבו להודות בכך האחד לשני.

"ייתכן שלא נעשה די", סיכם וינגרטן וסירב להפנות אצבע מאשימה כלפיי הנהלת הרובע או כלפיי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".

 

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

מונופול ששת הימים

חד גדיא של מבצע סיני

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

המצור על ירושלים במלחמת העצמאות – בצבע

כבר בימיה הראשונים של מלחמת השחרור החל המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ולאחר מכן על העיר כולה. כעת, בזכות ארכיונו של הצלם משה לוין, אפשר לראות איך חיו אז תושבי ירושלים - ובצבע.

1

נשים יורדות עם כדים לאסוף מים מן המאגרים בעת המצור. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית.

מיד בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות הוטל מצור על ירושלים. זה לא היה המצור הראשון שראתה העיר: הרי כבר צרו עליה האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הסלג'וקים והממלוכים, ועוד רבים אחרים. אבל בכל זאת היו כמה חידושים בפעם הזאת. ירושלים למשל גדלה וצמחה ויצאה אל מחוץ לחומות. חידוש אחר היה קיומן של מצלמות.

בתחילה התמקד המצור ברובע היהודי בעיר העתיקה, אולם מהר מאוד הבינו הכוחות הערביים כי ירושלים היהודית כולה תלויה בחיבורה התחבורתי עם תל אביב והשפלה, משם הגיעה האספקה לעיר. למעשה, נהוג לציין מתקפה על אוטובוס שעלה לירושלים מנתניה ב-30 בנובמבר 1947 בתור האירוע שפתח את מלחמת העצמאות. מאוחר יותר אף החריף המצור כשאת הפיקוד על המערכה קיבלו הכוחות המאומנים של הלגיון הירדני, לאחר הכרזת המדינה במאי 1948. כידוע, בסוף אותו חודש, נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה לכוחות הירדניים לאחר שהיה נצור משך כמה חודשים – והמצור על הדרך לירושלים כולה עוד נמשך. השיירות שנאבקו לעלות לירושלים (וגם לגוש עציון הסמוך), המבצעים לפריצת הדרך כדוגמת "נחשון" ו"הראל", הקרב על הקסטל, סלילת "דרך בורמה" – כל אלו הם עד היום סמלים מייצגים של המלחמה הזאת.

רצה הגורל ובזמן המצור על ירושלים ב-1947/8, חי בה אדם בשם משה (מרלין) לוין. לוין, שנולד ולמד בארצות הברית, הגיע עם אשתו לארץ ישראל ב-1947. מהר מאוד קיבל משרה כעוזר עורך בעיתון "Palestine Post" (שהפך ברבות הימים ל-"Jerusalem Post"), ומאוחר יותר גם היה כתב העיתון בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות סיקר את המלחמה עבור סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". בהמשך, הקים וניהל את משרדי המגזין טיים-לייף בישראל, ועבד שם עד שנות התשעים, אז פרש לגמלאות.

בעת שהתחוללו הקרבות על השליטה בעיר ובדרכים אליה, המשיכו תושבי ירושלים היהודים – קרוב למאה אלף יהודים חיו בה באותה עת – את חיי היום יום שלהם. לפחות בצורה מסוימת. הרי היה עליהם להמשיך ולהתפרנס. מצלמתו של לוין מספקת לנו הצצה יוצאת דופן לאותם רגעים – ובצבע.

1
דגל הצלב האדום מתנוסס מעל בניין טרה סנטה בירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מרבית התמונות מהסדרה הזו שצילם לוין בזמן המצור הן תמונות אישיות: בתמונות אפשר לראות את אשתו, בתיה (בטי), ואת חבריהם גרשון ואת'ל אגרון, מבצעים פעולות יומיומיות במהלך המלחמה. גרשון אגרון היה עורכו הראשי של ה-Palestine Post בו עבד לוין, ומאוחר יותר ראש עיריית ירושלים. גם אדם כאגרון נדרש למצוא פתרונות כדי להמשיך בחייו בזמן המצור.

1
גרשון ואת'ל אגרון במהלך המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כך למשל באחת התמונות נראית בטי לוין צועדת יחד עם מנהלת משק הבית של משפחת אגרון כדי להביא מים בכדים ובדליים – אספקת המים הסדירה נותקה והיה צריך לקמץ בשימוש במים נקיים. תמונה אחרת מראה את שלוש הנשים נושאות את מיכל המים הגדול הביתה. גם תמונות נוספות מתעדות את תושבי ירושלים מביאים מים בכדים. על הגגות הוצבו מיכלי המים במטרה לאגור מי גשמים.

1
יורדות כדי לקחת מים מן המאגרים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין, את'ל אגרון ומנהלת משק הבית של משפחת אגרון נושאות כד מים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
משה לוין נושא כד מים בזמן המצור על ירושלים. מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
מיכלים לאגירת מים על גגות ירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מחסור במים היה בעיה חמורה בזמן המצור, ותמונה אחת מראה את בטי לוין מחליפה חצי כיכר לחם תמורת מים שקיבלה מנזיר אחד. גם המזון לא היה בשפע, כידוע, ובתמונה אחרת מציגה לוין למצלמה את שק המזון שקיבלה על פי ההקצבה שחולקה לתושבים. ובאיזה תנאים בישלו? משה לוין צילם את אשתו מכינה אוכל על גבי תנור מאולתר בחצר ביתם.

1
חצי כיכר לחם. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
תמורת מים. בטי לוין והנזיר. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין מבשלת בסיר לחץ על גבי תנור מאולתר בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין בזמן חלוקת המזון בעת המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לא תמיד ההקצבה שהוקצתה לתושבים הספיקה ככל הנראה: משה לוין תיעד במצלמתו גם אנשים שחיפשו מזון בפחים, או קבצן שיושב בקרן רחוב ומבקש את חסדי העוברים ושבים.

1
אדם מחפש שאריות מזון בפחים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
תושב נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
קבצן בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ובתוך כל הדבר הזה המשיכו החיים עצמם. בין אם בהפוגות בזמן המלחמה ובין אם בזמנים אחרים, משה לוין תיעד גם סיטואציות יומיומיות לחלוטין. הוא צילם ילדים משחקים ברחובות, את אשתו מטיילת ברחוב יפו, וגם נזירות מטיילות עם שמשיות ברחוב המלך ג'ורג'. למרות הכל החיים המשיכו במסלולם.

1
ילדים משחקים בשכונת נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
ילדים ברחוב בן יהודה בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין מטיילת ברחוב יפו בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
נזירות מטיילות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כל התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון משה (מרלין) לוין, חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. ארכיונו של משה לוין קוטלג לאחרונה וניתן לצפות בתמונות רבות נוספות מתוכו באתר הספרייה הלאומית.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף מידע נוסף על תקופת המצור בירושלים במלחמת השחרור, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.