הראשון בבידור: סיפורו של שאול ביבר

מי מכיר את שאול ביבר, האיש שעיצב את פני הבידור וההווי הישראליים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, מי שנחשב למר הבידור הלאומי, אבי הלהקות הצבאיות ופלמ"חניק עד עמקי נשמתו? למרות שעשייתו אמורה הייתה להשאירו חקוקה בזיכרון הציבורי, רק למעטים שמו עדיין מוכר

שאול ביבר בשנת 2004, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שאול ביבר היה הרבה דברים: הוא היה מיפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח, איש המוסד לעלייה ב', אדם עטור גבורה ומעללים. אבל יותר מכל הוא אמור אולי להיזכר כ"מר בידור" של ישראל. ביבר הוא האיש שהקים את להקת גייסות השריון, כיהן כראש ענף הווי ובידור בצה"ל, ונחשב לאבי הלהקות הצבאיות בישראל. הוא כונה בחיבה "אבא של המורל". אבל מלבד זאת הוא היה גם חברו הקרוב של דן בן-אמוץ (וההשראה לדמותו של עופר מ"ילקוט הכזבים"), כתב להיטים כמו "הוא פשוט שיריונר", ו"אוכל, קדימה, אוכל!" והיה חבר צוות תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת". בשנות ה-60 וה-70, כולם הכירו את שמו בישראל. אלא שהיום, כבר כמעט אין זוכר את אחד מהאנשים שעיצבו את התרבות הפופולרית בארץ.

קשה להכניס את קורותיו של שאול ביבר לתוך כתבה אחת. גם בתוך ספר הם יתקשו להיכנס במלואם. כל רגע שזור בסיפור שאין לדעת מה בו אמת ומה בו פרי הדמיון – וזה ככל הנראה סוד קסמו. אפילו לגבי נסיבות לידתו יש אי וודאות, ומסיבה שכבר לא נשמעת יותר במחוזותינו – שאול ביבר לא נולד בארץ והעובדה הזו הציקה לו מאוד. הוא נהג להסביר שנולד להוריו, שפרה ולייבוש, על האונייה בדרך לישראל. לכאורה נחגג יום הולדתו ב-29.11.1922, אולם נסו להביט בתמונה מתוך ארכיון קריית ענבים: אם נכון הכיתוב, והתמונה צולמה ב-1922, ניתן להסיק די בוודאות כי מדובר כבר בפעוט. אפשר אם כן ששאול ביבר נולד ברוסיה, ליטא, או פולין ועוד לפני שנת 1922. היום זה נראה כמו פרט טריוויה לא רלוונטי, אולם עבור ביבר היה הדבר מהותי, פגם ב"צבריותו", ולכן ניסה לטשטשו. זו הסיבה שבמקומות רבים מצוין שנולד בקריית ענבים, למרות שלא כך היא. 

1
שפרה, שאול וליבוש ביבר בקיבוץ קריית ענבים בשנת 1922. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קרית ענבים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

את שנות ינקותו אכן עשה ביבר בקריית ענבים, עד שבסוף שנות העשרים עברה המשפחה לטבריה בעקבות עבודתו של האב בתנובה. ביבר עבר בין מספר בתי ספר עד שהגיע בשנות לימודיו האחרונות לבית הספר כדורי, שם למד במחזור ד' של יצחק רבין, ישכה שדמי ומשה נצר. הוא היה פעיל בנוער העובד והלומד והתגייס ל"הגנה". היותו בין המתגייסים הראשונים לפלמ"ח לא הפתיעה אף אחד. בפלוגה א' של הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון וסגנו משה כהן, שירת עם חיים גורי, רפי איתן, משה טבנקין, אורי לוברני, זהרירה חריפאי ורבים אחרים. הוא שירת בתפקידים שונים, בין היתר ביחידת המסתערבים, משום שידע ערבית על בוריה. בקורס מ"מים הכיר את חיים בר-לב, חיים גורי, מאיר עמית, עוזי נרקיס וצבי זמיר – חבורה שנשארה מלוכדת כל חייהם.

לשורות המוסד לעלייה ב' הצטרף ב-1946 ולאחר קורס קצר נשלח לצרפת. ב-1947 הצטרף לצוות המלווים של ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" והיה למפקדה. היא התגלתה על ידי הבריטים ולאחר קרב קצר נגררה על ידי הבריטים לנמל חיפה. שם, הועלו המעפילים לאוניות גירוש למחנה מעצר בקפריסין. 

1
כנס פלוגה א' של הפלמ"ח, ככל הנראה 1963, שאול ביבר במרכז. צילום: אליעזר סקלרץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
שאול ביבר בטקס לציון 40 שנה לספינת המעפילים אקסודוס בשנת 1987. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בקפריסין, סיפר ביבר בריאיון מוקלט, אימנו אנשי "ההגנה" את המעפילים לקראת העלייה לארץ מתחת לאפם של השומרים הבריטים. באוגוסט 1947, הוא חזר למרסיי לקבל שם את פניהם של מגורשי אקסודוס.

בסוף יוני 1948 חזר ביבר לארץ וקיבל פיקוד על יחידת הג'יפים של גדוד 9 בחטיבת הנגב. לאחר המלחמה, החליט ביבר להישאר בצה"ל והתמנה לקצין חינוך גייסות השריון: "בר-לב ודדו ארבו לי בקפה כסית. דדו בעיקר דיבר ואמר שלצנחנים מתנדבים, אבל לשריון לא. הם רצו שאצטרף, אעסוק בחינוך ואעלה אותם על המפה. דדו האמין בחשיבות של שירים ומוסיקה למורל".

"בהתחלה הקמנו מקהלה מחיילי השריון עם המנצח משה קפלן – אני הייתי די בטוח שמזה לא יצא כלום", סיפר ביבר. "בכל מקרה הוחלט שההופעה הראשונה תהיה ביום השריון, ה-29.10, אבל זה לא נראה טוב. נסענו לבית של זיקו גרציאני, דדו הביא בקבוק סליבוביץ'. זיקו הקשיב, והציע שניתן לו חודש לעבוד עם החיילים יום יום. כשהגיע מועד ההופעה בהיכל התרבות, התזמורת עמדה לפניהם והם התחילו, להקה של 300 חיילים עם מטפחות קשורות לפנים, שרה 'כאן השריונים' (שירו של חיים חפר – ק"ה), וכשסיימו, אנשים מחאו כפיים בהתלהבות. באמת עשינו היסטוריה עם להקת גברי השריון".

1
גרציאני ומקהלת גברי השריון בתצלום מ"מעריב", 31 באוקטובר 1962

להקת גברי השריון הזאת הורכבה מחיילים בסדיר בניצוחו של זיקו גרציאני, והייתה להקה לא מקצועית ששרה בעיקר לחנים עממיים. היא הורכבה מארבע פלוגות, שכונסו יחד, חולקו לשלושה קולות, קיבלו את המילים לשירים ומיד התחילו באימונים – כל יום שישי אחר הצהריים למשך כמה שעות בלבד. בכתבה ממעריב, שפורסמה ב-31.10.1962, אמר ביבר: "למקהלה כזו יש ערך חינוכי עצום. החיילים למדו לשיר ובמפגשי הגדוד נותנת את הטון הפלוגה שהשתתפה במקהלה. הייתי מציע שגם חיל האוויר, חיל הים והצנחנים יקימו מקהלות כאלו. יש לתת לחייל הזדמנות לשיר. אחרת – הוא סותם את אזנו בטרנזיסטור שלו".

במקביל הקים ביבר את להקת גייסות השריון, אליה הביא את הבמאית נעמי פולני. זה לא הזיק שבין תשעת חברי הלהקה הראשונים הייתה גם תרצה אלתרמן (לימים אתר), שבזכותה קיבלה הלהקה את השיר "אליפלט" שכתב אביה, נתן אלתרמן. תרצה שרה אותו בתוכנית השנה השנייה ללהקה. 

1
חברי להקת השריון, 1958. ביבר עומד בשורה העליונה מימין. מתוך ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

בהרכב הראשוני היו חברים ניסים עזיקרי ועליזה מלול (לימים עזיקרי), נאוה דמארי ושלי טימן ובין הכותבים הייתה גם נעמי שמר. בהמשך כיכבו בלהקה נורית הירש, גבי ברלין, שוקי פורר ועוד. לתוכנית של שנת 1964, הביא ביבר, שבינתיים מונה לראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי, את אפרים קישון וישראל ויסלר לכתיבת המערכונים. 

שיאה של הלהקה – כמו של כל הלהקות הצבאיות – הגיע בסוף שנות ה-60, עם הצטרפותם של עזרא דגן, טליה שפירא, תיקי דיין ואבי טולדנו. ב-1969 הביא שיתוף פעולה בין ביבר ליורם טהרלב לכתיבת הלהיט "הוא פשוט שריונר", אותו הלחין ביבר בעצמו. באותה השנה ביצעה הלהקה גם את השיר "אחי הצעיר יהודה" של אהוד מנור, שהפך לקלאסיקה ישראלית של שירי זיכרון. בשנת 1974 פורקה הלהקה, אך ביבר כבר השתחרר מצה"ל בשנת 1970.

בעיתונות התקופה ביבר ממלא לא מעט מקום בטורי הרכילות. לא פלא – הוא היה פלמ"חניק עטור מעללים ואיש שיחה כריזמטי בעל חוש הומור. בתקופה שבה הצבא היה מרכזי כל כך בחיי האומה, הוא היה "מר בידור", האיש שהביא מוזיקה וצחוק לחיילים ולאזרחים. מעבר לפעילותו הצבאית, הוא השתתף בתוכנית הסאטירה "שלושה בסירה אחת" ברדיו, כתב מערכונים שונים, פרסם את סיפורי "עלילות אבו-ליש", וב-1962 היה בין כותבי התסריט לסרט "חבורה שכזאת". אחר כך גם היה מיוצרי המחזמר "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ".

1
סא"ל שאול ביבר עם יפה ירקוני בתוכנית "אלה הם חייך" של עמוס אטינגר: חברות אישית אמיצה. צילום עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

התמהיל של איש צבא ופלמ"חניק סוער, עם חוג מכרים אגדי, עיניים תכולות עזות מבט ונוסף על הכל גם רווק מושבע – הפך אותו לסלבריטי ארצישראלי-מקומי. לכן, אין להתפלא שהחלטתו להתחתן, מסיבת הרווקים שערך לו חברו הטוב דן בן-אמוץ והחתונה עצמה היו נושא רכילות חם שמצא את דרכו לעיתוני התקופה.

הכל עורר לא מעט יחס תקשורתי: מסיבת הרווקים, ההתערבויות אם "הרווק המושבע" באמת יתחתן, הפרש הגילאים בין החתן בן הארבעים וקצת והכלה היפהפייה בת העשרים ושתיים והחתונה שנערכה בבסיס שריון, עם חופה בכלוב מורם על ידי מנוף משוריין ומסביב ארבעה טנקים. כפי שנכתב בהארץ, בני הנוער אולי לא הבינו על מה המהומה, אך עבור הדורות המבוגרים יותר ביבר היה סמל, לא פחות. ניסחה זאת מירית שם-אור, בכתבה ממעריב: "אם מישהו במדינה הזאתי יכול להגיד על עצמו 'הבידור זה אני' – מלבד מנחם גולן כמובן – אז זה רק שאול ביבר".

1
איך הוא מתחתן? מתוך "מעריב", 8 בפברואר 1963

גם פרישתו מהצבא הייתה סיבה לסיקור. בכתבה ממעריב (13.10.1970) נכתב שבמועדון "כליף" הייתה מגבלת מקום של 500 אנשים ולכן הורה ביבר לנהוג לפי הכלל הבא: "בראשונה תזמינו את אלה היכולים להזיק. אחר כך, את אלה שיכולים לעזור. את ההזמנות הנותרות – תשלחו לידידים". בפתח המסיבה בירך הרמטכ"ל בר-לב את ביבר וסיפר את סיפור "שן החופש" מקורס מ"מים של שנת 1944 – מתברר שלביבר הייתה שן משוחררת שהוא יכול היה להוציא מפיו ולהכניס וכך הצליח לקבל חופשות לביקורים אצל רופא שיניים.  

אחרי פרישתו מהצבא דחה הצעות בתחום הבידור ופנה לניהול מחלקת האירועים של הממשלה, בדגש על עצרות עם חגיגיות לרגל 25 שנות עצמאותה של ישראל. ב-1973 מונה למנהל האומנותי של מוזיאון השעווה הישראלי הראשון. 

1
שאול ביבר ואריק איינשטיין (האמיתי, לא משעווה) בקפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום של ג'ימי סער משנת 1968, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים כל עולם התרבות הישראלי כבר ידע שינויים גדולים ומהירים והתקדם הלאה. הרמטכ"ל רפאל איתן ביטל את הלהקות הצבאיות, פסטיבלי הזמר התחלפו בקדם אירוויזיון, בדרנים חדשים עלו על הבמות ותפסו את זמן המסך בטלוויזיה העברית הצומחת. ביבר עוד סיפק מדי פעם כותרות במדורי הרכילות, אך באופן טבעי אולי, פינה את מקומו לטובת הדורות החדשים אחרי שסלל להם את הדרך.

בשנותיו האחרונות הרבה לצייר ולעסוק באומנות של מתיחת חוטים. תערוכה של עבודותיו הוצגה בצוותא בשנת 2011. לא פעם צייר בקפה תמר האגדי בתל אביב, שם נהג לשבת מדי יום בצהריים. הוא נפטר ב-20 ביולי 2013 והותיר אחריו שלוש בנות ובן.

פרוזה | מהפנימייה החוצה

"היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת." סיפור קצר מאת תמרה חלוצי

אתי צ'כובר, ללא כותרת, מתוך הסדרה "במיטה", שמן על עץ, 30X15 ס"מ, 2021

.

מְסִירוֹת

תמרה חלוצי

.

לקארין לא אכפת. היא מצליחה לשכנע את כולם שלא אכפת לה. מכנים אותה מאחורי הגב "מלכת הקרח", והיא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מזה. היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת. העשב בחצר גבוה משזכרה, ובעצם הכול נראה כל כך אחרת בלילה, והרי את החצר היא רואה לרוב בשעות היום, כשהיא חולפת על פניה בדרכה אל הביתן. לקארין לא אכפת איך היא נראית וגם לא מזה שהיא מדלגת על ארוחות כשאין לה חשק לאכול. היא לובשת בגדים ארוכים אפילו שהקיץ כבר התחיל, לא אוהבת להסתכל על הגוף שלה, ובטח שלא אוהבת שאחרים מסתכלים. הגוף שלה הולך ומתכווץ מאז הגיעה לפנימייה, נעלם בתוך הבגדים הגדולים. אחד הבנים שאיתה בביתן אמר לה פעם שאם לא הייתה כל כך רזה, הייתה יכולה להיות דווקא יפה. זו הייתה הכמעט־מחמאה הכי נחמדה שנאמרה לה.

ללא ספק זה היה אתגר של ממש, איכשהו להתלבש ולנסות בכל מאודה להיות כמו כל נערה אחרת בגילה, או לפחות להיראות כמו אחת, להכריח את עצמה לקחת את פלטת צבעי האיפור ולחבר את הפנים הניבטות מהמראה, לטשטש את המשולשים האפורים תחת העיניים ולכסות בסומק על שדיפותה וגון החולי שדבק בה, ולבסוף להוליך את עצמה אל החצר בדרכה אל השער הראשי, בעודה מרכיבה מחדש פנים וגפיים ובכל זאת הם אינם מונחים במקומם.

היא רואה איך הארנבונים מתרוצצים ורצים אל האופק, מתחפרים במהירות עפעוף. הלוואי שלה הייתה מחילה כזאת. פעם ראתה איך הילדים הקטנים רצים מהביתנים היישר אל האופק הזה, שולחים אל הארנבונים זרועות קטנות, מותירים אחריהם שובלים של התנשפויות וחותמות סוליות.  הארנבונים היו זריזים מהם ותמיד הצליחו לחמוק. זה נראה לה מגוחך: גורי־אדם רצים אחרי גורי־חיות.

היא לא רוצה לגעת בהם. הספיק לה להתבונן מהצד כדי להבין שהמגע הזה, שהילדים כמהו אליו, בעיקר מבהיל את הארנבונים. היא הולכת לעומק החצר וחושבת על מה שגבִּי המדריך אמר לה, את כאן עשרה חודשים וכולנו הרגשנו שאת יודעת רק לקחת. היא הולכת עוד, רחוק יותר מהביתנים, הופכת לנקודה הולכת וקטנה. מדברים עלייך הרבה, גבי הוסיף, ומה שאמר עוד מהדהד בה, והיא חושבת, חבל שמבזבזים עליי מילים. היא מקווה שאם תתרחק תצליח להשיל את המחשבות האלו מעליה, עד שהיא מבחינה בארנבון אחד שלא זז. לרגע היא נחרדת שמא הוא מת, אבל אז רואה איך הבטן של הגוף הקטן מתנפחת ומתכווצת. היא גם יודעת מה גבי אמר עליה פעם, כשחשב שהיא ישנה: קארין פשוט הגיעה לכאן מאוחר מדי. מי שמגיע מאוחר, אבוד.

אבל עכשיו, חודש לפני סיום השהות שלה כאן, היא כבר עייפה מהמשחק הזה. היא לא רוצה להותיר עקבות. בטח לא בכי. באיזשהו שלב באמת הפסיקה להותיר אחריה מסלולים עקומים של בכי לתוך הכרית, אולי מאז שהכירה את אורן, אולי קצת לפני, ברגע שהניחה עיניה על המקום הזה והחליטה, אני לא שייכת לכאן. וכהרגלה, כשהחליטה משהו, עמדה בו, והצליחה להקשיח את ליבה כלפיהם. עכשיו תחושת רעב פילחה לה את הבטן. היא לא אכלה מהבוקר.

אין להם מה להתלונן, היא פוסקת בעודה בוהה במסך הנייד. היא טיפוס מאד נוח לגידול, סך הכול. לא זקוקה להרבה אוכל ומים, מילים או יחס, או אפילו לשמש, ובעיקר, היא שומרת על עצמה ולא נכנסת לצרות. לפחות לא סיבכתי אתכם בצרות, אמרה לגבי, והוא ענה מיד: מי שמסתבך בצרות מסבך את עצמו ויש דברים יותר גרועים מזה. רצתה לשאול כמו מה, והתאפקה. היא תפסה בעצמה מה יותר גרוע: בדיוק מה שהיא עושה, לא משתייכת. עכשיו היא משחקת עם עצמה משחק שהמציאה כשהייתה ילדה ובמשפחת האומנה היו משאירים אותה לבד בבית. זה משחק "מְסִירוֹת־שאלות־משאלות": היא זורקת כדור, מביעה משאלה או שואלת שאלה, ותופסת. אז הפעם, באין כדור, הסתפקה בנייד שלה.

זריקה. אני הולכת לעזוב ולא לחזור. תפיסה. זריקה. אורן ידאג לי. תפיסה. זריקה. ואני לו? תפיסה.

היא מפסיקה לרגע, תולה עיניה במסך, מקליקה עליו והוא מאיר את כף ידה. היא ניצבת בחושך ומחכה שיתקשר אליה. זו לא תהיה שיחה ארוכה. אין להם שיחות ארוכות, אבל הוא, שלא כמו האנשים בפנימייה, לא גורם לה להרגיש רע בקשר לזה, ונותן לה לשתוק כשהיא רוצה. אבל כשהיא כן מדברת, ההקשבה שלו גואה בה, נהיית עדות למילים שלה.

הוא הזמין אותה לשתות איתו כמה פעמים. בחורף, בתקופה שבה הכירו, זה עזר להם להתחמם קצת, בשעות שבהן היו יחד – בפנימייה קבעו שעת חזרה לכל בילוי בחוץ. הם התחילו לשתות יחד ביום הולדתה השישה־עשר, כשהיה קר במיוחד. וכששתתה, הרגישה איך לנפש חיים משלה והיא כבר לא כפופה או אנוסה להיבלע בגוף. והייתה הבּערה הזאת בגרון, והאפקט המשונה שזה חולל בה מבפנים, כאילו העור שלה נמתח ונפרם ומשהו בה רועד, אולי כי כמעט תמיד שתתה על בטן ריקה. בהתחלה היא לא אהבה את הטעם. הוא אמר לה שמתרגלים וזה משתפר. אבל היא לא רצתה להיות כמוהו, לא רצתה להתרגל.

אז כשציוותה על עצמה להפסיק לשתות, היא הפסיקה לשתות. זה לא הפריע למדריכים לנסות להגביל לה עוד יותר את היציאות. אבל היא הייתה מספיק חכמה לאתר פרצות. למרות שהיא לא אהבה לשקר. היא הרגישה שבכל פעם שהיא משקרת, היא מתרחקת עוד קצת מעצמה, ממי שקיוותה להיות.

בפעם האחרונה שהייתה בבית המשפחה המאמצת, הם רצו שתצא איתם לים. היא לא רצתה. לא היה לה מצב רוח. אבל גם לא רצתה להעליב אותם. חמוטל, האם המאמצת, הכניסה מגבות לתיק, לה ולאריה, האב, וסיננה, זאתי לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה. לפני שהספיקה להוסיף על כך, קארין הבחינה באריה מנסה לגונן עליה, אומר, עזבי אותה. דווקא כי עמדו להניח לה – אם כי לא בלי קורטוב של אשם – היא נעתרה. וכשהגיעה לים, מוכנה להתמסר לגלים עד התמזגות, קלטה אותו, את אריה, בוחן את גופה במבט רעב. היא חשבה, אין סיכוי. זה רק בראש שלך. הוא התקרב אליה והניח יד על כתפה. היא ניסתה להתנער, אבל היד שלו שקלה טון, אצבעותיו שיחקו עם כתפיות בגד הים שלה. מאוחר יותר כשנזכרה בזה – הרבה יותר מדי פעמים – לא הבינה איך היד שלו הייתה כל כך כבדה והמגע שהסיר את כתפיותיה – מרפרף וקל. "אני נכנסת למים עכשיו, להצטרף לחמוטל", הצליחה איכשהו לפלוט, בקושי שומעת את עצמה. היא קיוותה שהשם של חמוטל ישפיע עליו, אבל הוא כמו לא שמע, והיד שלו ירדה מטה לאיטה. לכי כבר, היא ציוותה על עצמה. בתערובת של גועל וסקרנות היא ננטעה במקומה. בכל פעם שנזכרה בזה, התערבלו בתוכה הפתעה משתקת וכעס – איך לא לקחה את הרגליים שלה ועפה משם. היה לה את כל הים להימחק בו.

מאז היא לא חזרה לבית. היא מצאה פרצה: בסופי השבוע, אחת לשבועיים, כשכולם נשלחו למשפחות שלהם, היא שילחה את עצמה אל אורן.

בפעם האחרונה שנפגשו הם השתרעו על הספה בסלון שלו, הוא ניגן בגיטרה שיר שלא הכירה, ממלא את החדר במנגינה נעימה. היא הקשיבה, נמוגה לאיטה בתוך הצלילים. באותם רגעים, היה נדמה שרק שניהם קיימים בעולם, ולרגע כיווצה את עפעפיה ודמיינה אותו בגילה.

כשהתחיל להיות מאוחר והייתה צריכה לחזור, היא אמרה, אני לא רוצה ללכת, והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. הוא שיחק לה בשיער וזה הצחיק אותה. כששמעה פתאום את הקול של הצחוק שלה, התפלאה שעוד יש לה את היכולת לצחוק. הוא פינה את כוסות היין לכיור. הוא התנדנד קלות, מלווה אותה אל תחנת האוטובוס, ולפני שנפרדו כל אחד לדרכו, הם התחבקו ארוכות. הלחי שלה קצת נדקרה מהזיפים שלו, ריח האפטר־שייב חדר לנחיריה, חזק יותר מריח היין שוודאי עוד נכח בפיו. זרועו הייתה חמה ונכרכה סביב השכמות שלה, וזה הזכיר לה את אבא שלה. את אביה האמיתי, זה שלא ראתה מאז הייתה בת ארבע. הוא היה רוצה רבע מהמשמעת העצמית שלה, היא הייתה רוצה רבע מהעצמאות שלו. כי גם כשהייתה עצמאית, זה תמיד היה כרוך בשקרים. כמו עכשיו, כשהיא עוד מעט תצא לדרך אליו, וגבי חושב שהיא בדרכה למשפחת האומנה.

הרעב שוב דפק על דופנות קיבתה.

היא כותבת לאורן הודעה: כמה זמן עוד אחכה לך?

היא מחקה את ההודעה מיד. אות אחר אות היא ראתה איך קולה נאלם שוב. לו רק הייתה יכולה להתכתב עם העולם, היה לה קל יותר.

הארנבון שנעמד במקומו מבחין בה כעת ובוטש נמרצות בקרקע ברגלו האחורית. היא קופאת על עומדה, מקווה שאם לא תנוע, יפסיק לפחד. הוא מסתכל בה ישר לתוך העיניים ואז מתחפר במחילה ונעלם. היא ממשיכה ללכת, ודאי כבר הפכה לנקודה קטנה כל כך בעיניהם. חוזרת לשחק עם עצמה בעודה מתקרבת אל השער הראשי של הפנימייה, מדמיינת איך תעשה את דרכה החוצה, קדימה והלאה. זריקה. האם למישהו בכלל אכפת. תפיסה. זריקה. האם לרעב הזה יש סוף. תפיסה. זריקה. האם אורן יכול להציל אותי.

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. מחזאית ההצגה "עת לטעת", שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2015–2017.

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "אליס", סיפור מאת זהבה כלפה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | קיצור תולדות הדיסטופיה

"מעולם לא היו בידי האנושות כלים חזקים כל כך ליצור דיסטופיות רבות כל כך". יוסי מנדלוביץ על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד

מיכל בלייר, שלוש מרכבות, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2019

.

קיצור תולדות הדיסטופיה

יוסי מנדלוביץ

.

"זוֹ הַדֶּרֶךְ בָּהְ נִגְמָר הָעוֹלָם / לֹא בְּמַפָּץ אֶלָּא בִּיבָבָה" (ת"ס אליוט, מתוך: כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום, מבוא והערות: אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 92)

בשנים האחרונות נדמה שיותר ויותר יצירות, מאמנות וספרות, דרך קולנוע וטלוויזיה ועד משחקי מחשב, מבקשות להתהדר בתואר "דיסטופיה", מילה בעלת הילה המוסיפה נופך קודר ורציני, יחד עם שמץ נבואה וראיית הנולד. לאחרונה גם גובר העיסוק המקומי בדיסטופיה, למשל במאמר "הדרך לעין חרוד וממנה: מדריך לדיסטופיות בספרות העברית", שפרסמה עלית קרפ בעיתון הארץ בדצמבר האחרון. אך האם כל יצירה קודרת היא גם דיסטופיה? ובכלל: מהי ספרות דיסטופית? אין תשובה אחת לשאלה הזו, משום שמאוד מסובך וגם לא פופולרי לומר מדוע דבר מסוים הוא זה ולא אחר. מקובל לומר שכאשר אנחנו מדברות על ספרות דיסטופית, אנחנו מדברות על יצירת ספרות המתארת חברה אשר נמצאת במצב קיומי שהקוראת אמורה להבין כגרוע יותר מזה של החברה שבה היא חיה.

המגמה הזו נגזרת כנראה מהזיקה החזקה בין הספרות הדיסטופית לבין הספרות האוטופית, המתקיימת מאז תחילת המאה ה־16 (ויש שיקדימו את זמנה לימי אפלטון והמקרא) ומתארת על פי רוב חברות מופתיות במקומות מרוחקים, ששוררת בהן יציבות אידאלית. עם ההתקדמות המדעית והטכנולוגית, שרתמה לרשות האדם כוחות אדירים לשנות ולעצב את החברה כראות עיניו, הופיעו יותר ויותר אוטופיות "מעשיות", שהיוו תוכניות פעולה של ממש לשינוי מצבה של האנושות (או של קבוצות בה) לעבר הטוב המוחלט. שינוי זה, כמו המיפוי המתקדם של העולם, הוביל לשינוי בסוגת האוטופיה: במקום אי בודד ולא ידוע, עלילות האוטופיות החדשות התרחשו במקומות מוכרים וידועים, אך בתקופה כלשהי בעתיד, כך שיתאפשר פרק זמן סביר שבו יתחולל השינוי הרצוי. דוגמה מוכרת לכך היא אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל, אוטופיה אחת מני רבות שנכתבו באותה תקופה. כתיבת אוטופיות כמעט נעלמה לחלוטין מהמרחב הספרותי בתקופה שבין מלחמות העולם ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, להוציא אוטופיות שנחשבו נישתיות או מגזריות, כמו גל האוטופיות הפמיניסטיות בשנות ה־60 וה־70. יש חוקרים שטענו כי מקור ההידלדלות הוא בחשש רציני לדמיין עתיד אופטימי או לתכנן תוכניות אוטופיות, על רקע התוכניות האוטופיסטיות הנאציות והקומוניסטיות ותוצאותיהן, כאילו מדובר באסון ידוע מראש. דווקא בשנים האחרונות נראה שיש ניסיון "להרים את הכפפה" ולכתוב תוכניות אוטופיות של ממש לשינוי המציאות, בעיקר לאור המשברים הכלכליים של סוף העשור הראשון והעשור השני של המאה ה־21.

ספרות דיסטופית מובהקת, לעומת זאת, לא הופיעה לפני המאה ה־20 (או שלהי המאה ה־19), ביצירות כמו מכונת הזמן (1895) של ה"ג ולס, המכונה נעצרת (1909) של א"מ פורסטר או אנחנו (1921) של יבגני זמיאטין. שתי יצירות דיסטופיות נעשו מכוננות, ונחשבות למודלים למרבית הספרות הדיסטופית שנכתבה אחריהן: עולם חדש מופלא (1932) מאת אלדוס האקסלי ו־1984 (1949) מאת ג'ורג' אורוול. השפעת היצירות גדולה עד כדי כך ששמות היצירות נעשו סינונימיות למושג הדיסטופיה ומושגים רבים מתוכן נהפכו לביטויים רווחים בתרבות. המשותף לכל היצירות הוא שעלילתן מתרחשת בעתיד ביחס למועד כתיבתן, והן מגיבות לתהליכים ומגמות חברתיות שהתרחשו בעת חיבורן. אולם בעוד שלרוב נטו להתייחס לתהליכים של עיצוב החברה באור חיובי ולראות בהם קִדמה שעתידה להתגבר על הרעות החולות הפוקדות את החברה, מחברי דיסטופיות נטו להדגיש את ההשלכות השליליות שעשויות להתרחש אם מגמות אלה יימשכו ללא הפרעה ואף יקצינו. אפשר לומר שבמידה רבה היצירות הדיסטופיות מתארות "אוטופיה משובשת". כיוון שכך, בדיסטופיות (ואולי גם באוטופיות, בקריאה אירונית) נוכחת תמיד ביקורת חברתית קונקרטית, גלויה יותר או פחות.

לעיתים מסווגים ספרות דיסטופית כספרות מדע בדיוני, או כתת־סוגה של ספרות זו. ייתכן שהגורם לכך הוא העובדה שבשתי הסוגות העלילות נוטות להתרחש בעתיד, או השימוש שעושה סוגת הדיסטופיה באלמנטים של מד"ב, אך למעשה שתי הסוגות שייכות לז'אנר הספרות הספקולטיבית. מרגרט אטווד מבחינה הבחנה חשובה בין השתיים: ספרות מד"ב משתמשת באופן מהותי, ובכן, באמצעי מדעי או טכנולוגי שהוא בגדר בדיוני נכון לשעת חיבור היצירה, כלומר מתארת מציאות שלאחר פריצת דרך מדעית: מסעות בין־גלקטיים, מסעות בזמן, טלפורטציה, חידושים בולטים בתחומי הקיברנטיקה, הרובוטיקה והבינה המלאכותית, הם אלמנטים מרכזיים בספרות מד"ב; ואילו ספרות דיסטופית רבה נכתבת על חברות שבהן המצב המדעי־טכנולוגי זהה או אפילו נסוג לאחור במובנים רבים בהשוואה לזמן חיבור היצירה. כמו כן, יצירה יכולה להשתמש ברקע דיסטופי גם אם היא אינה יצירה דיסטופית במהותה. למשל, יצירות רבות שעניינן הוא מסע הגיבור או רומן חניכה משתמשות ברקע דיסטופי לעלילה, אולי כדי להעצים את האפקט העלילתי: קל לראות שמצבו.ה ההתחלתי של גיבור.ה בדיסטופיה נחות בהשוואה לגיבור.ה ברומן ריאליסטי, ולכן האפקט של הצלחתה.ו כנגד כל הסיכויים חזק יותר.

מטבע הדברים, יצירות רבות מוצאות את עצמן בתחום האפור שבין הסוגות האמורות, ולכן כלל אצבע אפשרי הוא לבדוק היכן הדגש ביצירה: אם החברה הדיסטופית מתוארת בהרחבה והגיבור.ה משמש.ת סוג של מתווך בעבור הקורא.ת, כנראה מדובר ביצירה דיסטופית, ואילו כאשר העניין אינו ממוקד בחברה אלא בנושא אחר, כמו סיפור אהבה, כנראה מדובר בסוגה אחרת. יש יצירות שמצליחות למצוא איזון עדין בין המרכיבים השונים, כמו לעולם אל תיתן לי ללכת (2005) של קאזואו אישיגורו, שאפשר לראות בו רומן חניכה דיסטופי, שכן הדיסטופיה לא נותרת ברקע העלילה שלו, אלא מהווה חלק מהותי ממנה.

אף על פי שעלילתן מתרחשת בעתיד, דיסטופיות לא עוסקות בעתיד אלא בהווה ובעבר. האניה ינגיהארה, שפרסמה לאחרונה את אל גן העדן (2022), מצטטת פתגם שמקורו בשפה ההוואית: "מי שמדבר על העתיד, מדבר על ההווה; מי שמדבר על ההווה, מדבר על העבר." כך למשל הדיסטופיה המצליחה של מרגרט אטווד סיפורה של שפחה (1985) אינה עוסקת בשאלת עתידן של נשים, כפי שביקשו מבקרים אחדים לטעון, אלא בשאלה מדוע נשים מוצאות את עצמן שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה. כמו בניסוי המחשבתי של וירג'יניה וולף על אחותו של שייקספיר, שאלה אטווד את עצמה: מה אם וינסטון סמית' היה אישה? איזו חברה הייתה משתקפת לנו מבעד לעיניה? "ההיסטוריה אינה חוזרת", כותבת אטווד, "אבל היא מתחרזת". הדיסטופיות מבקשות להאיר את ההווה שלנו (על מטעני העבר שבו) ממרחק הזמן, כאשר האפקט שנוצר מכונה לעיתים "הזרה", באופן שיאפשר לנו לחשוב עליהן בצורה אחרת. הצורך למקם את עצמנו בעולם שהוא גם דומה במידת־מה וגם שונה במידת־מה מאלץ אותנו לעצור שוב ושוב, לזהות ולאפיין גורמים שונים, לעיתים גורמים מוכרים בתוך הקשר חדש, לעיתים גורמים חדשים בתוך הקשר מוכר – ובקיצור, להיות קצת חשדניות, דרוכות, או לפחות לא־נינוחות, ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לא ביצירה הדיסטופית, ולא בעולם שלנו.

לכן חשוב לזכור שדיסטופיה אינה תחזית, והמדד להצלחתה הוא לא התגשמותה הנבואית. מדובר בתרגיל מחשבתי אקסטרפולטיבי. לעיתים אומרים שדיסטופיות נועדו לשמש "קנרית בכלוב", מבט דחוס לעבר אופק קיומי־חברתי אפשרי שהמחבר.ת סבור.ה שיש להימנע ממנו, ולכן משמיע.ה קול אזהרה נוקבת עבורנו (קנרית ממשית בכלוב פועלת בצורה שונה). זו הסיבה שקריאה של דיסטופיה עכשווית טובה היא תרגיל מוצלח בהצצה לבעיות ההווה: מה קורה בדיסטופיות שנכתבות כיום? האם קיים עדיין מודל עריצות אימפריאליסטי כמו זה של 1984, כאשר באירופה רוסיה תוקפת את אוקראינה, מגובה בטכנולוגיות שתיאר אורוול? או אולי הנוחות והקלות החובקת־כול של החברה הצרכנית המודרנית מוליכות אותנו, ערות למחצה ומבטנו במסך האייפון, לפתחו של עולם חדש מופלא? ואיך ייראה מודל היברידי, שבו חלקים מסוימים במציאות מפוקחים ומהונדסים בסגנון האח הגדול, בד בבד עם מנגנונים של כלכלה קפיטליסטית ושאיפות התרחבות גלובליות – מודל דומה למה שמתרחש בסין? ואיך האיום הגדול שיעסיק אותנו במאה הקרובה, משבר האקלים וההתחממות הגלובלית, יטרוף את הקלפים? מעולם לא היו בידי האנושות כלים חזקים כל כך ליצור דיסטופיות רבות כל כך, והדעיכה לעבר הדיסטופיה היא, כפי שכתב ת"ס אליוט, תיאור היבבה המתמשכת של העולם.

.

יוסי מנדלוביץ, סטודנט לתואר שלישי בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית ובדיסטופיות.

.

» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון על "הקול והזעם" לוויליאם פוקנר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | קמתי לתחייה רק שמונה פעמים

שירים מאת אקיקו יוסאנו, בתרגומה של אירית ויינברג

גלי לוצקי, ממלכת הקיפודים, שמן על פשתן, 135X110 ס"מ, 2017

.

שלושה שירים מאת אקיקו יוסאנו

מיפנית: אירית ויינברג

.

*

בּוֹא יַלְדִּי הַיָּקָר

חֲיֵה וֶהֱיֵה מְאֻשָּׁר.

רֵאשִׁית אֶשְׁטֹף

אוֹתְךָ בַּדָּם הֶחָדָשׁ

מִגּוּפִי הַמְּפֻלָּח

.

שחר בחדר לידה

הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַזְּכוּכִית

נִרְאֶה כְּמוֹ פְּקַעַת חִוֶּרֶת…

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ זוֹחֵל חֲרִישִׁית

עַל קִירוֹ שֶׁל חֲדַר הַלֵּדָה שֶׁבּוֹ אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו חוּט קָלוּשׁ שֶׁל אוֹר אַלְמֻגִּי

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת, וּשְׂמֵחָה,

לִקְרַאת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל תְּחִלַּת חֹרֶף

הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כַּנְפֵי הַפַּרְפַּר הַשַּׁבְרִירִיּוֹת שֶׁלָּהּ

.

נִמְצָאִים כָּאן

אִשָּׁה שֶׁחָמְקָה מֵהַמָּוֶת שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים וְשָׁבָה לְכָאן –

הָאִשָּׁה הַחִוֶּרֶת, הֲלֹא הִיא אֲנִי;

כָּאן גַּם בִּתִּי הֵלֶן

בְּיוֹם חֲמִישִׁי לְחַיֶּיהָ

נִצָּן קָשֶׁה שֶׁל קָמֶלְיָה;

כָּאן גַּם אֲגַרְטָל עִם וְרָדִים;

וְכָאן גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – פַּרְפַּר אֲפַרְסֵקִי בָּהִיר –

בַּיְשָׁנִית כְּמוֹ אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה…

זְרִיחָה כֹּה שְׁקֵטָה וְזַכָּה!

שֶׁמֶשׁ אֲצִילִית וַאֲהוּבָה, אֲנִי

כְּמוֹ חַיָּל שֶׁנִּפְצַע בַּקְּרָב

שׁוֹכֶבֶת כָּאן מֻתֶּשֶׁת, מֻסְתֶּרֶת מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת

אַךְ הָרֶגֶשׁ הֶעָמֹק הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּתוֹכִי

דּוֹמֶה לָזֶה שֶׁל עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ

קַבְּלִי נָא אֶת שְׁתֵּי יָדַי הַנְּשׂוּאוֹת אֵלַיִךְ

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! מַלְכַּת הַזְּרִיחָה!

.

הוֹ, שֶׁמֶשׁ! יָדַעְתְּ הֵן לַיְלָה הֵן חֹרֶף

מֵאָז עִדָּן וְעִדָּנִים אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים

חָוִית אֶת יִסּוּרֵי הַמָּוֶת וְשַׁבְתְּ לִתְחִיָּה

כַּמָּה הֵרוֹאִי הוּא כּוֹחָהּ שֶׁל הַלֶּהָבָה הַשְּׁמֵימִית!

וַאֲנִי, בְּנִסָּיוֹן לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכֵּךְ,

קַמְתִּי לִתְחִיָּה רַק שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים,

אֶת הַצְּרָחוֹת, אֶת הַדָּם, אֶת חֶשְׁכַת הַמָּוֶת

עָבַרְתִּי שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים בִּלְבַד.

.

.חבלי לידה ראשונים

הַיּוֹם אֲנִי סוֹבֶלֶת

בְּגוּפִי סוֹבֶלֶת

בִּדְמָמָה פּוֹקַחַת עֵינַי

שְׁכוּבָה עַל מִטַּת הַלֵּדָה

.

מַדּוּעַ, אֲנִי, הָאִשָּׁה

שֶׁפַּעַם אַחַר פַּעַם עוֹמֶדֶת עַל סַף כְּלָיָה

רְגִילָה לִכְאֵב, לְדָם, לִזְעָקָה,

בְּכָל זֹאת רוֹעֶדֶת מִפַּחַד וַחֲרָדָה, בְּלִי שְׁלִיטָה

.

רוֹפֵא צָעִיר מְנַסֶּה לְעוֹדֵד אוֹתִי

הוּא מְסַפֵּר עַל שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר שֶׁלֵּדָה מְבִיאָה לָאֵם

זֶה דַּוְקָא מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

וּבְמָה זֶה בְּדִיּוּק מוֹעִיל לִי כָּעֵת?

.

יֶדַע אֵינֶנּוּ הַמְּצִיאוּת

נִסָּיוֹן הִנּוֹ נַחֲלַת הֶעָבָר

אָנָּא אַל תִּפְצוּ פֶּה

אָנָּא הֱיוּ רַק הַצּוֹפִים מִן הַצַּד

.

אֲנִי כָּאן לְבַד

לְבַד בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

אֶנְשֹׁךְ אֶת שְׂפָתַי

וְאַמְתִּין לְכוֹחִי הָעֶלְיוֹן

.

לָלֶדֶת – זוֹ לְמַעֲשֶׂה

בְּרִיאַת הָאֱמֶת הַיְּחִידָה

הַמִּתְפָּרֶצֶת מִתּוֹךְ קְרָבַי

בִּלְתִּי נִמְנַעַת וְאֵין בִּלְתָּהּ

.

חֶבְלֵי לֵדָה רִאשׁוֹנִים…

הַשֶּׁמֶשׁ פִּתְאוֹם מַחְוִירָה

שׁוֹקֵט בִּקְרִירוּת הָעוֹלָם

וַאֲנִי כָּאן לְגַמְרֵי לְבַד…

.

אקיקו יוסאנו נולדה בשנת 1878 למשפחת סוחרים אמידה. היא פרצה אל עולם השירה עם אוסף השירים "שיער סתור" ועוררה שערורייה עם שיריה המלאים בחושניות, תשוקה ותיאורים בוטים של עירום וגוף, ארוזים בתוך אחת הצורות המסורתיות ביותר של שירת טנקה. לאורך השנים היא ילדה שלושה־עשר ילדים, ומתוכם שרדו אחד־עשר עד לבגרותם. אקיקו האמינה בעצמאות כלכלית של נשים, הייתה נחושה בדעתה להרוויח ממשלח ידה, ולאורך שנים הייתה המפרנסת העיקרית של משפחתה הגדולה. היא הייתה חלק מהתנועה הפמיניסטית שהחלה להתהוות ביפן בראשית המאה ה־20, הייתה פעילה חברתית, הקימה בית ספר לנערות והייתה ידועה גם בעמדה הפציפיסטית שלה בתחילת דרכה, אף כי בהמשך נכנעה לפרופגנדה המיליטריסטית והלאומנית של יפן. היא הלכה לעולמה בשנת 1942 בשיאה של המלחמה, בגיל 63.

.

אירית ויינברג היא חוקרת ספרות יפנית ומתרגמת. תרגומיה התפרסמו בין היתר בגרנטה ובמעבורת – פרויקט הסיפור הקצר. ערכה ותרגמה את "מפגשים: חמישה סיפורים מיפן" (אינדיבוק, 2014) ואת "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה (הכורסא, 2021). לאחרונה ראה אור אוסף מסיפוריו של ריונוסוקה אקוטגווה בתרגומה (הוצאת נהר ספרים).

.

*

いでわが児幸あれと先づ洗ふ母が身を裂く新しき血に

.

産屋の夜明

硝子の外のあけぼのは

青白き繭のここち……

今一すぢ仄かに

音せぬ枝珊瑚の光を引きて、

わが産室の壁を匍ふものあり。

と見れば、嬉し、

初冬のかよわなる

日の蝶の出づるなり。

.

ここに在るは、

八たび死より逃れて還れる女――

青ざめし女われと、

生れて五日目なる

我が藪椿の堅き蕾なす娘エレンヌと

一瓶の薔薇と、

さて初恋の如く含羞める

うす桃色の日の蝶と……

静かに清清しき曙かな。

尊くなつかしき日よ、われは今、

戦ひに傷つきたる者の如く

疲れて低く横たはりぬ。

されど、わが新しき感激は

拝日教徒の信の如し、

わがさしのぶる諸手を受けよ、

日よ、曙の女王よ。

.

日よ、君にも夜と冬の悩みあり、

千万年の昔より幾億たび、

死の苦に堪へて若返る

天つ焔の力の雄雄しきかな。

われは猶君に従はん、

わが生きて返れるは纔に八たびのみ

纔に八たび絶叫と、血と、

死の闇とを超えしのみ。

.

第一の陣痛

わたしは今日病んでゐる、

生理的に病んでゐる。

わたしは黙つて目を開いて

産前の床に横になつてゐる。

.

なぜだらう、わたしは

度度死ぬ目に遭つてゐながら、

痛みと、血と、叫びに慣れて居ながら、

制しきれない不安と恐怖とに慄へてゐる。

.

若いお医者がわたしを慰めて、

生むことの幸福を述べて下された。

そんな事ならわたしの方が余計に知つてゐる。

それが今なんの役に立たう。

.

知識も現実で無い、

経験も過去のものである。

みんな黙つて居て下さい、

みんな傍観者の位置を越えずに居て下さい。

.

わたしは唯だ一人、

天にも地にも唯だ一人、

じつと唇を噛みしめて

わたし自身の不可抗力を待ちませう。

.

生むことは、現に

わたしの内から爆ぜる

唯だ一つの真実創造、

もう是非の隙も無い。

.

今、第一の陣痛……

太陽は俄かに青白くなり、

世界は冷やかに鎮まる。

さうして、わたしは唯だ一人………

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת איימי לואל, בתרגומה של אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן