הראשון בבידור: סיפורו של שאול ביבר

מי מכיר את שאול ביבר, האיש שעיצב את פני הבידור וההווי הישראליים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, מי שנחשב למר הבידור הלאומי, אבי הלהקות הצבאיות ופלמ"חניק עד עמקי נשמתו? למרות שעשייתו אמורה הייתה להשאירו חקוקה בזיכרון הציבורי, רק למעטים שמו עדיין מוכר

קרן הבר
10.01.2023
1
שאול ביבר בשנת 2004, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שאול ביבר היה הרבה דברים: הוא היה מיפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח, איש המוסד לעלייה ב', אדם עטור גבורה ומעללים. אבל יותר מכל הוא אמור אולי להיזכר כ"מר בידור" של ישראל. ביבר הוא האיש שהקים את להקת גייסות השריון, כיהן כראש ענף הווי ובידור בצה"ל, ונחשב לאבי הלהקות הצבאיות בישראל. הוא כונה בחיבה "אבא של המורל". אבל מלבד זאת הוא היה גם חברו הקרוב של דן בן-אמוץ (וההשראה לדמותו של עופר מ"ילקוט הכזבים"), כתב להיטים כמו "הוא פשוט שיריונר", ו"אוכל, קדימה, אוכל!" והיה חבר צוות תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת". בשנות ה-60 וה-70, כולם הכירו את שמו בישראל. אלא שהיום, כבר כמעט אין זוכר את אחד מהאנשים שעיצבו את התרבות הפופולרית בארץ.

קשה להכניס את קורותיו של שאול ביבר לתוך כתבה אחת. גם בתוך ספר הם יתקשו להיכנס במלואם. כל רגע שזור בסיפור שאין לדעת מה בו אמת ומה בו פרי הדמיון – וזה ככל הנראה סוד קסמו. אפילו לגבי נסיבות לידתו יש אי וודאות, ומסיבה שכבר לא נשמעת יותר במחוזותינו – שאול ביבר לא נולד בארץ והעובדה הזו הציקה לו מאוד. הוא נהג להסביר שנולד להוריו, שפרה ולייבוש, על האונייה בדרך לישראל. לכאורה נחגג יום הולדתו ב-29.11.1922, אולם נסו להביט בתמונה מתוך ארכיון קריית ענבים: אם נכון הכיתוב, והתמונה צולמה ב-1922, ניתן להסיק די בוודאות כי מדובר כבר בפעוט. אפשר אם כן ששאול ביבר נולד ברוסיה, ליטא, או פולין ועוד לפני שנת 1922. היום זה נראה כמו פרט טריוויה לא רלוונטי, אולם עבור ביבר היה הדבר מהותי, פגם ב"צבריותו", ולכן ניסה לטשטשו. זו הסיבה שבמקומות רבים מצוין שנולד בקריית ענבים, למרות שלא כך היא. 

1
שפרה, שאול וליבוש ביבר בקיבוץ קריית ענבים בשנת 1922. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קרית ענבים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

את שנות ינקותו אכן עשה ביבר בקריית ענבים, עד שבסוף שנות העשרים עברה המשפחה לטבריה בעקבות עבודתו של האב בתנובה. ביבר עבר בין מספר בתי ספר עד שהגיע בשנות לימודיו האחרונות לבית הספר כדורי, שם למד במחזור ד' של יצחק רבין, ישכה שדמי ומשה נצר. הוא היה פעיל בנוער העובד והלומד והתגייס ל"הגנה". היותו בין המתגייסים הראשונים לפלמ"ח לא הפתיעה אף אחד. בפלוגה א' של הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון וסגנו משה כהן, שירת עם חיים גורי, רפי איתן, משה טבנקין, אורי לוברני, זהרירה חריפאי ורבים אחרים. הוא שירת בתפקידים שונים, בין היתר ביחידת המסתערבים, משום שידע ערבית על בוריה. בקורס מ"מים הכיר את חיים בר-לב, חיים גורי, מאיר עמית, עוזי נרקיס וצבי זמיר – חבורה שנשארה מלוכדת כל חייהם.

לשורות המוסד לעלייה ב' הצטרף ב-1946 ולאחר קורס קצר נשלח לצרפת. ב-1947 הצטרף לצוות המלווים של ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" והיה למפקדה. היא התגלתה על ידי הבריטים ולאחר קרב קצר נגררה על ידי הבריטים לנמל חיפה. שם, הועלו המעפילים לאוניות גירוש למחנה מעצר בקפריסין. 

1
כנס פלוגה א' של הפלמ"ח, ככל הנראה 1963, שאול ביבר במרכז. צילום: אליעזר סקלרץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
שאול ביבר בטקס לציון 40 שנה לספינת המעפילים אקסודוס בשנת 1987. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בקפריסין, סיפר ביבר בריאיון מוקלט, אימנו אנשי "ההגנה" את המעפילים לקראת העלייה לארץ מתחת לאפם של השומרים הבריטים. באוגוסט 1947, הוא חזר למרסיי לקבל שם את פניהם של מגורשי אקסודוס.

בסוף יוני 1948 חזר ביבר לארץ וקיבל פיקוד על יחידת הג'יפים של גדוד 9 בחטיבת הנגב. לאחר המלחמה, החליט ביבר להישאר בצה"ל והתמנה לקצין חינוך גייסות השריון: "בר-לב ודדו ארבו לי בקפה כסית. דדו בעיקר דיבר ואמר שלצנחנים מתנדבים, אבל לשריון לא. הם רצו שאצטרף, אעסוק בחינוך ואעלה אותם על המפה. דדו האמין בחשיבות של שירים ומוסיקה למורל".

"בהתחלה הקמנו מקהלה מחיילי השריון עם המנצח משה קפלן – אני הייתי די בטוח שמזה לא יצא כלום", סיפר ביבר. "בכל מקרה הוחלט שההופעה הראשונה תהיה ביום השריון, ה-29.10, אבל זה לא נראה טוב. נסענו לבית של זיקו גרציאני, דדו הביא בקבוק סליבוביץ'. זיקו הקשיב, והציע שניתן לו חודש לעבוד עם החיילים יום יום. כשהגיע מועד ההופעה בהיכל התרבות, התזמורת עמדה לפניהם והם התחילו, להקה של 300 חיילים עם מטפחות קשורות לפנים, שרה 'כאן השריונים' (שירו של חיים חפר – ק"ה), וכשסיימו, אנשים מחאו כפיים בהתלהבות. באמת עשינו היסטוריה עם להקת גברי השריון".

1
גרציאני ומקהלת גברי השריון בתצלום מ"מעריב", 31 באוקטובר 1962

להקת גברי השריון הזאת הורכבה מחיילים בסדיר בניצוחו של זיקו גרציאני, והייתה להקה לא מקצועית ששרה בעיקר לחנים עממיים. היא הורכבה מארבע פלוגות, שכונסו יחד, חולקו לשלושה קולות, קיבלו את המילים לשירים ומיד התחילו באימונים – כל יום שישי אחר הצהריים למשך כמה שעות בלבד. בכתבה ממעריב, שפורסמה ב-31.10.1962, אמר ביבר: "למקהלה כזו יש ערך חינוכי עצום. החיילים למדו לשיר ובמפגשי הגדוד נותנת את הטון הפלוגה שהשתתפה במקהלה. הייתי מציע שגם חיל האוויר, חיל הים והצנחנים יקימו מקהלות כאלו. יש לתת לחייל הזדמנות לשיר. אחרת – הוא סותם את אזנו בטרנזיסטור שלו".

במקביל הקים ביבר את להקת גייסות השריון, אליה הביא את הבמאית נעמי פולני. זה לא הזיק שבין תשעת חברי הלהקה הראשונים הייתה גם תרצה אלתרמן (לימים אתר), שבזכותה קיבלה הלהקה את השיר "אליפלט" שכתב אביה, נתן אלתרמן. תרצה שרה אותו בתוכנית השנה השנייה ללהקה. 

1
חברי להקת השריון, 1958. ביבר עומד בשורה העליונה מימין. מתוך ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

בהרכב הראשוני היו חברים ניסים עזיקרי ועליזה מלול (לימים עזיקרי), נאוה דמארי ושלי טימן ובין הכותבים הייתה גם נעמי שמר. בהמשך כיכבו בלהקה נורית הירש, גבי ברלין, שוקי פורר ועוד. לתוכנית של שנת 1964, הביא ביבר, שבינתיים מונה לראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי, את אפרים קישון וישראל ויסלר לכתיבת המערכונים. 

שיאה של הלהקה – כמו של כל הלהקות הצבאיות – הגיע בסוף שנות ה-60, עם הצטרפותם של עזרא דגן, טליה שפירא, תיקי דיין ואבי טולדנו. ב-1969 הביא שיתוף פעולה בין ביבר ליורם טהרלב לכתיבת הלהיט "הוא פשוט שריונר", אותו הלחין ביבר בעצמו. באותה השנה ביצעה הלהקה גם את השיר "אחי הצעיר יהודה" של אהוד מנור, שהפך לקלאסיקה ישראלית של שירי זיכרון. בשנת 1974 פורקה הלהקה, אך ביבר כבר השתחרר מצה"ל בשנת 1970.

בעיתונות התקופה ביבר ממלא לא מעט מקום בטורי הרכילות. לא פלא – הוא היה פלמ"חניק עטור מעללים ואיש שיחה כריזמטי בעל חוש הומור. בתקופה שבה הצבא היה מרכזי כל כך בחיי האומה, הוא היה "מר בידור", האיש שהביא מוזיקה וצחוק לחיילים ולאזרחים. מעבר לפעילותו הצבאית, הוא השתתף בתוכנית הסאטירה "שלושה בסירה אחת" ברדיו, כתב מערכונים שונים, פרסם את סיפורי "עלילות אבו-ליש", וב-1962 היה בין כותבי התסריט לסרט "חבורה שכזאת". אחר כך גם היה מיוצרי המחזמר "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ".

1
סא"ל שאול ביבר עם יפה ירקוני בתוכנית "אלה הם חייך" של עמוס אטינגר: חברות אישית אמיצה. צילום עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

התמהיל של איש צבא ופלמ"חניק סוער, עם חוג מכרים אגדי, עיניים תכולות עזות מבט ונוסף על הכל גם רווק מושבע – הפך אותו לסלבריטי ארצישראלי-מקומי. לכן, אין להתפלא שהחלטתו להתחתן, מסיבת הרווקים שערך לו חברו הטוב דן בן-אמוץ והחתונה עצמה היו נושא רכילות חם שמצא את דרכו לעיתוני התקופה.

הכל עורר לא מעט יחס תקשורתי: מסיבת הרווקים, ההתערבויות אם "הרווק המושבע" באמת יתחתן, הפרש הגילאים בין החתן בן הארבעים וקצת והכלה היפהפייה בת העשרים ושתיים והחתונה שנערכה בבסיס שריון, עם חופה בכלוב מורם על ידי מנוף משוריין ומסביב ארבעה טנקים. כפי שנכתב בהארץ, בני הנוער אולי לא הבינו על מה המהומה, אך עבור הדורות המבוגרים יותר ביבר היה סמל, לא פחות. ניסחה זאת מירית שם-אור, בכתבה ממעריב: "אם מישהו במדינה הזאתי יכול להגיד על עצמו 'הבידור זה אני' – מלבד מנחם גולן כמובן – אז זה רק שאול ביבר".

1
איך הוא מתחתן? מתוך "מעריב", 8 בפברואר 1963

גם פרישתו מהצבא הייתה סיבה לסיקור. בכתבה ממעריב (13.10.1970) נכתב שבמועדון "כליף" הייתה מגבלת מקום של 500 אנשים ולכן הורה ביבר לנהוג לפי הכלל הבא: "בראשונה תזמינו את אלה היכולים להזיק. אחר כך, את אלה שיכולים לעזור. את ההזמנות הנותרות – תשלחו לידידים". בפתח המסיבה בירך הרמטכ"ל בר-לב את ביבר וסיפר את סיפור "שן החופש" מקורס מ"מים של שנת 1944 – מתברר שלביבר הייתה שן משוחררת שהוא יכול היה להוציא מפיו ולהכניס וכך הצליח לקבל חופשות לביקורים אצל רופא שיניים.  

אחרי פרישתו מהצבא דחה הצעות בתחום הבידור ופנה לניהול מחלקת האירועים של הממשלה, בדגש על עצרות עם חגיגיות לרגל 25 שנות עצמאותה של ישראל. ב-1973 מונה למנהל האומנותי של מוזיאון השעווה הישראלי הראשון. 

1
שאול ביבר ואריק איינשטיין (האמיתי, לא משעווה) בקפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום של ג'ימי סער משנת 1968, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים כל עולם התרבות הישראלי כבר ידע שינויים גדולים ומהירים והתקדם הלאה. הרמטכ"ל רפאל איתן ביטל את הלהקות הצבאיות, פסטיבלי הזמר התחלפו בקדם אירוויזיון, בדרנים חדשים עלו על הבמות ותפסו את זמן המסך בטלוויזיה העברית הצומחת. ביבר עוד סיפק מדי פעם כותרות במדורי הרכילות, אך באופן טבעי אולי, פינה את מקומו לטובת הדורות החדשים אחרי שסלל להם את הדרך.

בשנותיו האחרונות הרבה לצייר ולעסוק באומנות של מתיחת חוטים. תערוכה של עבודותיו הוצגה בצוותא בשנת 2011. לא פעם צייר בקפה תמר האגדי בתל אביב, שם נהג לשבת מדי יום בצהריים. הוא נפטר ב-20 ביולי 2013 והותיר אחריו שלוש בנות ובן.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation