האם אפשר לנהל בית ספר בשפה שאינה שפת האם של התלמידים? סיפורו של "בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון" שהחליט לאמץ את השפה העברית כשפה רשמית ללימודים עם קצת עזרה מאליעזר בן יהודה
לוח ירוק שעליו כתובות בגיר לבן שלוש מילים: שלום. כיתה. א'.
בין אם אתם הורים לילדים שנכנסו בשנים האחרונות לכיתה א', ובין אם חווית בית הספר היא משהו שבינתיים רק עברתם בעצמכם – אין סיכוי שהמילים האלה לא מדגדגות לכם את בלוטת הנוסטלגיה. הן חלק בלתי נפרד מהחוויה החינוכית של כולנו.
בתי הספר במתכונת שאנחנו מכירים היום קיימים כבר כמה מאות שנים, אבל המילים האלה – "שלום", "כיתה", והאותיות העבריות שמייצגות את מספר הכיתה – כל אלה לא היו בכלל חלק מהמשחק עד לפני כמה עשרות שנים.
לעם היהודי ולדוברי העברית יש כנראה את המסורת העתיקה ביותר של בתי ספר ציבוריים. כבר לפני כאלפיים שנה, בתקופת בית המקדש השני, בזמן שבו בשאר העולם שערי מוסדות הלימוד היו סגורים בפני כמעט כל שכבות האוכלוסיה פרט לאליטה השלטת – תיקן בארץ ישראל יהושע בן גמלא, שהיה כהן גדול, "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש או כבן שבע".
המשמעות הייתה: כולם למדו, וכולם למדו עברית. הילדים למדו לקרוא ולכתוב בשפה העברית, כדי שיוכלו לקרוא בתורה, אבל חלק מהלימוד היה גם בארמית שהייתה השפה השלטת בחיי היום יום.
מאז התקופה הזאת, כך למדו ילדי היהודים בכל העולם: א' ב' כדי לקרוא בתורה, אבל שאר הלימודים – בשפה אחרת – השפה בה השתמשו בחיי היום יום, כל מקום וכל דור בשפתו הוא: ערבית. צרפתית. לדינו. יידיש. רוסית. אנגלית. פולנית.
עם תחיית השפה העברית בסוף המאה ה 19, החלו בתי ספר יהודיים בכל העולם וגם בארץ ישראל להכניס את השפה כמקצוע נלמד בבית הספר – כדי שהילדים והילדות יכירו אותה, לא רק בהיבט הדתי. ועדיין, השפה בה נלמדו שאר המקצועות הייתה השפה המקומית, ובארץ ישראל – שפת המקור של מקימי בית הספר (צרפתית, רוסית, יידיש וכד).
אבל ביום אחד של שלהי קיץ תרמ"ו (התאריך העברי רק מתבקש כאן, זאת הייתה שנת 1886), התכנסו בעיר ראשון לציון ילדים וילדות נרגשים יחד עם הוריהם, בפתחו של בית ספר חדש בו הם הולכים ללמוד בשפה שלא הייתה שפת האם שלהם, אבל הייתה שפת העם שלהם – עברית.
"בית הספר העברי הראשון" לא היה בית הספר הראשון שהוקם כאן בארץ, וגם לא בית הספר הראשון שלמדו בו על ציונות או שהיה מיועד לבני הלאום העברי. לא. זה היה, בפשטות, בית הספר הראשון בעולם בתקופה המודרנית שבו למדו לימודים מלאים בשפה העברית. לא רק מקצועות כמו תנ"ך או ספרות אלא כל המקצועות – גם מתמטיקה, היסטוריה וגאוגרפיה.
לילדים, שעבור רובם המוחלט עברית לא הייתה שפת האם המדוברת בביתם, לא היה בהכרח קל עם הבחירה הזו.
על אותם ימים כתב אחד התלמידים בבית הספר:
"חצאי אילמים היינו, דיברנו בידיים…ולפעמים נפלטה מילה ז'רגונית [ביידיש] או לועזית מהפה… ואף על פי כן גזר המורה על התלמידים והתלמידות: עברית. עברית בבית! עברית בחוץ! הן בבקעה, הן בהר, הן בשדה והן בכפר, עברית בכל מקום".
בית הספר נקרא בתחילה "בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון", ומנהלו הראשון היה מרדכי חביב לובמן. אליו הצטרפו אנשי רוח נוספים על מנת לבנות את תכנית הלימודים החדשה שדרשה גם ספרי לימוד מתורגמים או כתובים מחדש.
אחד מאנשי הרוח שליוו את פיתוח תכנית הלימודים היה אליעזר בן יהודה שהתגייס לכתוב ספר לימוד היסטוריה ("דברי הימים לבני ישראל"), ואף חידש מילים כמו: מגבת, שרוול או גרביים במיוחד עבור תלמידי בית הספר.
מעבר ללימוד המקצועות בשפה העברית, הדגש היה גם על הקנייתה כשפת דיבור. בגליונות הערכה שנשלחו להורים היה סעיף שנקרא "דיבור לשוננו" ונכתבו בו הערות כגון "ידבר בלשוננו גם עם לא תלמידים".
רק בתחילת שנות ה 50 החליטה מועצת ראשון לציון לקרוא לבית הספר בשם שהוא נושא עד היום – "בית ספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן, מי שהיה בן דודו של מייסד בית הספר וכיהן במשך שנים רבות בתפקיד כפוי הטובה והמאתגר של יו"ר ועד ההורים.
בית הספר היה קטן, קומה אחת בלבד בשנותיו הראשונות, אבל הקמתו היוותה צעד עצום בבניית החברה העברית בארץ ישראל.
התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון יד יצחק בן צבי הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
תגובות על כתבה זו