לוח ירוק שעליו כתובות בגיר לבן שלוש מילים: שלום. כיתה. א'. 

בין אם אתם הורים לילדים שנכנסו בשנים האחרונות לכיתה א', ובין אם חווית בית הספר היא משהו שבינתיים רק עברתם בעצמכם – אין סיכוי שהמילים האלה לא מדגדגות לכם את בלוטת הנוסטלגיה. הן חלק בלתי נפרד מהחוויה החינוכית של כולנו.  

בתי הספר במתכונת שאנחנו מכירים היום קיימים כבר כמה מאות שנים, אבל המילים האלה – "שלום", "כיתה", והאותיות העבריות שמייצגות את מספר הכיתה – כל אלה לא היו בכלל חלק מהמשחק עד לפני כמה עשרות שנים. 

לעם היהודי ולדוברי העברית יש כנראה את המסורת העתיקה ביותר של בתי ספר ציבוריים. כבר לפני כאלפיים שנה, בתקופת בית המקדש השני, בזמן שבו בשאר העולם שערי מוסדות הלימוד היו סגורים בפני כמעט כל שכבות האוכלוסיה פרט לאליטה השלטת – תיקן בארץ ישראל יהושע בן גמלא, שהיה כהן גדול, "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש או כבן שבע". 

המשמעות הייתה: כולם למדו, וכולם למדו עברית. הילדים למדו לקרוא ולכתוב בשפה העברית, כדי שיוכלו לקרוא בתורה, אבל חלק מהלימוד היה גם בארמית שהייתה השפה השלטת בחיי היום יום. 

מאז התקופה הזאת, כך למדו ילדי היהודים בכל העולם: א' ב' כדי לקרוא בתורה, אבל שאר הלימודים – בשפה אחרת – השפה בה השתמשו בחיי היום יום, כל מקום וכל דור בשפתו הוא: ערבית. צרפתית. לדינו. יידיש. רוסית. אנגלית. פולנית. 

עם תחיית השפה העברית בסוף המאה ה 19, החלו בתי ספר יהודיים בכל העולם וגם בארץ ישראל להכניס את השפה כמקצוע נלמד בבית הספר – כדי שהילדים והילדות יכירו אותה, לא רק בהיבט הדתי. ועדיין, השפה בה נלמדו שאר המקצועות הייתה השפה המקומית, ובארץ ישראל – שפת המקור של מקימי בית הספר (צרפתית, רוסית, יידיש וכד).

אבל ביום אחד של שלהי קיץ תרמ"ו (התאריך העברי רק מתבקש כאן, זאת הייתה שנת 1886), התכנסו בעיר ראשון לציון ילדים וילדות נרגשים יחד עם הוריהם, בפתחו של בית ספר חדש בו הם הולכים ללמוד בשפה שלא הייתה שפת האם שלהם, אבל הייתה שפת העם שלהם – עברית. 

"בית הספר העברי הראשון" לא היה בית הספר הראשון שהוקם כאן בארץ, וגם לא בית הספר הראשון שלמדו בו על ציונות או שהיה מיועד לבני הלאום העברי. לא. זה היה, בפשטות, בית הספר הראשון בעולם בתקופה המודרנית שבו למדו לימודים מלאים בשפה העברית. לא רק מקצועות כמו תנ"ך או ספרות אלא כל המקצועות – גם מתמטיקה, היסטוריה וגאוגרפיה.

לילדים, שעבור רובם המוחלט עברית לא הייתה שפת האם המדוברת בביתם, לא היה בהכרח קל עם הבחירה הזו.

על אותם ימים כתב אחד התלמידים בבית הספר:

"חצאי אילמים היינו, דיברנו בידיים…ולפעמים נפלטה מילה ז'רגונית [ביידיש] או לועזית מהפה… ואף על פי כן גזר המורה על התלמידים והתלמידות: עברית. עברית בבית! עברית בחוץ! הן בבקעה, הן בהר, הן בשדה והן בכפר, עברית בכל מקום".

בית הספר נקרא בתחילה "בית הספר העממי לבנים ולבנות בראשון לציון", ומנהלו הראשון היה מרדכי חביב לובמן. אליו הצטרפו אנשי רוח נוספים על מנת לבנות את תכנית הלימודים החדשה שדרשה גם ספרי לימוד מתורגמים או כתובים מחדש.

אחד מאנשי הרוח שליוו את פיתוח תכנית הלימודים היה אליעזר בן יהודה שהתגייס לכתוב ספר לימוד היסטוריה ("דברי הימים לבני ישראל"), ואף חידש מילים כמו: מגבת, שרוול או גרביים במיוחד עבור תלמידי בית הספר.

מעבר ללימוד המקצועות בשפה העברית, הדגש היה גם על הקנייתה כשפת דיבור. בגליונות הערכה שנשלחו להורים היה סעיף שנקרא "דיבור לשוננו" ונכתבו בו הערות כגון "ידבר בלשוננו גם עם לא תלמידים".

רק בתחילת שנות ה 50 החליטה מועצת ראשון לציון לקרוא לבית הספר בשם שהוא נושא עד היום – "בית ספר חביב" על שמו של דב חביב לובמן, מי שהיה בן דודו של מייסד בית הספר וכיהן במשך שנים רבות בתפקיד כפוי הטובה והמאתגר של יו"ר ועד ההורים. 

בית הספר היה קטן, קומה אחת בלבד בשנותיו הראשונות, אבל הקמתו היוותה צעד עצום בבניית החברה העברית בארץ ישראל.

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון יד יצחק בן צבי הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

יוסי אלפי היה שחקן מתחיל ובמאי צעיר ומלא מרץ, כשהחליט להקדיש את מרצו לתיאטרון הקהילתי. בהמשך, ובזכות הבחירה האומנותית והאידאולוגית הזאת, עלתה לאוויר סדרת ילדים שעשתה מהפכה. "הילדים משכונת חיים" שנוצרה מתוך מוח "מספר הסיפורים" של אלפי, ולפי חזון הליהוק שלו, העלתה על המסך דבר שטרם נראה בטלוויזיה הצעירה לפני כן – ילדים ומבוגרים ממוצא מזרחי, שלא נופלים לבור של סטראוטיפים ונלעגות, ילדות ומבוגרות מזרחיות חכמות, ובעיקר – רגילות. כמוך וכמוני.

ואלפי בכלל לא ידע שהוא כזה.

השנה הודיעה הטלוויזיה החינוכית של "כאן" שמתוכננת גרסה מחודשת לסדרה האיקונית "הילדים משכונת חיים". בספרייה הלאומית שמור עותק דיגיטלי של ארכיונו האישי של יוסי אלפי, התסריטאי של "הילדים משכונת חיים". בארכיון מצאנו שישה תיקים שנוגעים ישירות לסדרה המיתולוגית, כשרובם מכילים תסריטים נושנים של הסדרה. הזדמנות מצוינת לשבת עם יוצר הסדרה, יוסי אלפי, לשוחח על הסדרה ומה שהיא חוללה, לשמוע כמה סודות מאחורי הקלעים ולהבין איך התיאטרון הקהילתי עזר לאלפי לכתוב במילותיו את קולו של דור.

למרות שיוסי אלפי נולד בעיראק וגדל במעברה, הוא מצא את עצמו די מהר בלב הבורגנות התל אביבית. בנו של בעל המכולת למד במגמה לדרמה בבית הספר התל אביבי לאמנויות "רננים", ולאחר מכן בסטודיו למשחק שליד התיאטרון הקאמרי. בצה"ל שרת אלפי בלהקת גייסות השריון ואחרי הצבא נסע לבריטניה כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה. כשחזר לארץ, אחרי מלחמת ששת הימים, היה להוט להשתלב בתיאטרון הישראלי וליישם את כל מה שלמד.

בדרך, ניסו להדביק עליו לא פעם סטיגמות של 'מזרחי' "אבל אני כל הזמן נאבקתי. בקטנות. מצד אחד ראיתי את עצמי מתקדם לכל עניין ודבר. יצאתי ללונדון, ישראלי לגמרי, בזמן מלחמת ששת הימים. בששת הימים היית הכי 'נצרך'. כולם רצו אותך, כולם רצו לקבל אותך. כתבתי שם מחזות והצגתי אותם והייתי בטלוויזיה הבריטית, שיחקתי רוסי. זה הדימוי שהיה בלונדון עלי. וכשאני חוזר לארץ אני מגלה שמשהו לא בסדר. אני בכלל לא רוסי. יש פה משהו דפוק שלא ידעתי להסביר לעצמי עדיין."

"יש לנו חדשות בשבילכם – אנחנו משהו אחר לגמרי."

אחרי כמה נסיונות בתיאטרון הרפרטוארי, שבהם נתקל לעיתים באפליה, שיחת טלפון אחת שינתה את מסלול חייו והפנתה אותו אל התיאטרון הקהילתי: "התחלתי את התיאטרון הקהילתי בכלא מעשיהו, בשנות ה-70. לא ידעתי שמה שאני עושה זה תיאטרון קהילתי. רק הגעתי מלונדון עם אידיאולוגיות ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. אמרתי אני מוכרח לעשות משהו."

מי שהתקשר אליו היה מנהל כלא מעשיהו שביקש ממנו לביים מחזה שכתב בשם 'הד הכלוא'. אלפי הסכים לביים את המחזה למרות שלא התלהב ממנו בתנאי שהאסירים יהיו שותפים מלאים ליצירה, והיא לא תישען רק על המחזה שכתב מנהל הכלא או על התערבות משמעותית של צוות הסוהרים.

"פה בעצם התחיל העניין של לשאוב את הדרמה מהאנשים עצמם. בתיאטרון הקהילתי אין מושג שנקרא 'אודישן'. כולם – אם הם רוצים לשחק – הם שחקנים. בן אדם שרוצה לספר סיפורים הוא מספר סיפורים, אם הוא יודע לספר סיפורים. וברגע שאתה רוצה – אתה יודע. זאת התיאוריה כולה."

זאת הייתה רק ההתחלה.

מבחינתו של אלפי, ללא העבודה שלו עם אוכלוסיות שונות בתיאטרון הקהילתי, ובמיוחד עם ילדים, לא הייתה נוצרת התוכנית "הילדים משכונת חיים": "העבודה על 'הילדים משכונת חיים' התחילה בשנת 1975. אבל לפני כן, בתחילת שנות ה-70, הוא התחיל לעבוד בשכונת התקווה עם ילדים, בלי חומר כתוב מראש. "אמרתי", כך הוא מספר, "שאני רוצה לכתוב איתם את המחזה. אני בא עם טייפ, אני מקליט."

המפגש הבלתי אמצעי עם ילדי שכונת התקווה חשף את אלפי לניכור ולמרחק שהרגישו חלק מהם כלפי התרבות שממנה באו. בין הילדים הייתה ילדה בשם שולה קוויתי, שהתביישה בשמה למרות שהייתה נצר לשושלת מוזיקאים מכובדת מעיראק. אלפי חשף בפני שאר הילדים את הקשר של שולה לסלאח ודאוד אלכוויתי – מגדולי המוזיקאים הקלאסיים שצמחו ליהדות עיראק. שולה, שהייתה בתו של דאוד, הביאה אל הקבוצה תקליט של אביה, ואלפי לימד אותם את השיר וסיפר להם "אתם יודעים, זה כמו אריק איינשטיין של עיראק." אלפי לימד אותם את השיר. לימים, פגש אלפי את בנה של שולה, דודו טסה, ונתן לו עצת זהב – לחזור אל המוזיקה של סבו ודודו.

תהליך העבודה עם הילדים הבהיר לאלפי שדרך הסיפורים מחייהם של הילדים ובשפתם הוא נלחם את מלחמתם לייצוג הולם וניפוץ סטיגמות: "כשעשינו את ההצגה הזו, שנקראה 'הכאלה אנחנו' הייתה הרגשה של מהפך. קרה משהו. ורציתי בעצם שהילדים יספרו מי הם. המנהלת שלהם הייתה מאוד נגד זה כי השפה הייתה לא 'ספרותית', כתבתי מתוך הפה של הילדים. הרעיון אז היה לעשות מהפך בחשיבה של החברה. שידעו ש'אומנם' אנחנו משכונת התקווה, אבל יש לנו המון דברים לספר לכם. יש לנו חדשות בשבילכם – אנחנו משהו אחר לגמרי".

"רציתי להיכנס למעוז האשכנזים."

את ההצגה שיצר יחד עם ילדי שכונת התקווה החליט אלפי להעלות דווקא בצוותא בתל אביב: "למה בצוותא? כי אני רציתי להיכנס למעוז האשכנזים. זה המקום שהיה מעוז האשכנזים בתקופה ההיא."

ואיך הוא יגיע אליו? אלפי מעיד על עצמו: "יש לי שתי תכונות טובות שעוזרות לי בחיים: אלף, אני מטומטם. ובית, אני לא רואה בעיניים. אם זאת התמונה שאני רואה לנגד עיני – היא צריכה להתגשם. אני יודע שאני צריך לעשות הכל 'עכשיו', אחרת לא יתנו לי."

הוא פנה ללא אחר מאשר יצחק ארצי, שהיה אז סגן ראש העיר תל אביב: "באתי אל יצחק ארצי הנהדר, אבא של שלמה ארצי, ואמרתי לו "יש לי קבוצה משכונת התקווה, הם עשו הצגה אתה משתגע ממנה." ארצי הציע אולם אחר, ליד שכונת התקווה. אבל אלפי סירב וארצי נעתר לבקשתו המקורית, וההצגה עלתה ב"צוותא".

שנה לאחר מכן החליט אלפי שהגיע הזמן "לפוצץ את הגטו" של שכונת התקווה. הוא יזם הצגה משותפת עם ילדי בית הספר תל נורדאו, שבלב תל אביב. השנה הייתה 1973, והמלחמה קטעה את הפרויקט המשותף. אחרי המלחמה החליט אלפי לשנות את נושא ההצגה למה שעבר על הילדים באותה שנה וקרא להצגה "ילדים בצל המלחמה": "כשהתחלנו לעבוד על זה הייתה הסכמה בין בתי הספר שפעם אחת באים לשכונת התקווה ופעם אחת לתל נורדאו, אבל בכל פעם שביקשתי מבית הספר תל נורדאו לבוא לשכונת התקווה הם לא רצו לבוא, כלומר הילדים רצו – ההורים לא הסכימו. למה? שכונת התקווה זה מסוכן." בתגובה, אלפי הפסיק את שיתוף הפעולה עם בית הספר ממרכז תל אביב: "חזרתי לשכונת התקווה. הילדים האלה שיחקו את הפחדים שלהם ואת היצרים שלהם. זה היה הפרומו של 'שכונת חיים'."

אחרי אחת ההצגות ניגש אדם אל מאחורי הקלעים וביקש לדבר עם אלפי. זה היה במאי הטלוויזיה חיים שירן, שהתלהב מההצגה מאוד. אחרי שהרעיף על אלפי מחמאות, הוא הכריז "אנחנו רוצים את זה בטלוויזיה!" ההצגה של ילדי שכונת התקווה צולמה לטלוויזיה, שודרה פעמים רבות וזכתה למעמד של קאלט. היא גם הפגישה בינו ובין ד"ר אברהם שטאל שיחד עם שירן, פילסו לבמאי הצעיר את הדרך אל הפקת הטלוויזיה המהפכנית שחיכתה לו: "חיים אמר אני עושה עכשיו אודישנים לכותבי תסריטים לסדרת טלוויזיה. הוא נתן לי כל מיני שמות של גדולי הארץ [שמגישים מבחני כתיבה לתוכנית בחינוכית – ל.ה] ואמר לי 'תגיש הצעה, מה כ'פת לך'".

כשאלפי הגיע למשרדי החינוכית, הוא פגש שם את שטאל. שטאל, איש חינוך ותיק, ששימש יועץ דידקטי לטלוויזיה החינוכית כשמרכז עיסוקו במושג ובאבחון של "טעוני טיפוח". אלפי מסביר איך המושג הבעייתי הזה הפך לחיובי בתורתו החינוכית של שטאל: "הוא הגיע למסקנה שאין מישהו שאיננו טעון טיפוח. כולנו טעוני טיפוח באופן זה או אחר."

יחד עם הסוציולוג החינוכי גבי סלומון, ישבו השלושה וניסו להסביר לאלפי מה הם מחפשים לתוכנית החדשה שלהם: "הם אמרו 'תשמע, היו פה הרבה אנשים שרצו לכתוב לנו תסריטים, אבל הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים.' אז ביקשתי דוגמה."

כשהם נקבו בנושא "עיקר וטפל", אלפי ניגש לעבודה במקום. תוך חמש דקות הוא תקתק במכונת הכתיבה שבמשרדה של מנהלת החינוכית, יוהנה פרנר, את התסריט הראשון למה שהיה אחר כך פרק בתוכנית. אלפי הקריא להם את הסצינה שכתב על אישוני הכבאי, שלא היה אכפת לו אם הבית נשרף, כי המפתח אצלו, ועוד שתי סצנות נוספות. כולם התלהבו, ונתנו לאלפי עוד אתגר כתיבה: הפעם הסבר את המושג 'שלם ופרטים'. אלפי נזכר: "הם אמרו: 'יש אנשים שלא מבינים את ההבדל בין שלם ופרטים – כשהם מביטים בשלם, הם לא רואים את הפרטים שבו, כי החשיבה שלהם מוגבלת. אז החברה חשבה שזאת בעיה של מזרחים."

 

אלפי הלך שוב אל מכונת הכתיבה וחזר עם הסיפור על יוני, הילד שלא אוהב את הקובה שאמו מכינה. יוני גילה שהוא מאוד אוהב כל את כל המצרכים שמכינים מהם קובה, כל אחד בנפרד. אלפי שוב קלע לכוונת המחנכים.

דמויות מזרחיות מוצלחות וחכמות

אחרי אותה פגישה יצירתית  הוחלט לשלב כוחות ולהפיק את הסדרה על פי תסריטיו של אלפי. כשהם הרכיבו את צוות התוכנית, מספר אלפי, הכיוון היה ברור מאוד: "היה שם את המפיק, אריה חגי – עיראקי, הבמאי – מרוקאי, התסריטאי – עיראקי, ולאט לאט התחלנו לחשוב מי יכול להיות בעסק הזה. ואמרנו שכולם יהיו איכשהו מזרחים חכמים, שמלמדים את הילדים באמצעות סיפור."

החלטת הליהוק שלהם הייתה גורפת: כל הילדים בסדרה שהם ממוצא מזרחי יהיו חכמים ונבונים, וכל הילדים "הבלונדינים" יהיו העפרונות הפחות מחודדים בקלמר הסדרה. "אנחנו היינו ממש עד הסוף גזענים בעניין הזה, מתוך רצון." מתוודה אלפי.

אלפי הקפיד להציג את הדמויות המזרחיות כמוצלחות וחכמות, כמו שפרה שהסבירה לילד הבהיר שלצידה מה הפתרון לבעיה, והוא השיב לה: את נורא חכמה! היום אותו ילד הוא מנהל בית החולים שלוותא, מוסיף אלפי, אבל אז תפקידו היה להיות הילד שלא מבין דבר. "אני מוכרח לומר לזכותה של יוהנה פרנר שהיא אפשרה את זה. כך גם היה בהנהלה [של החינוכית – ל.ה]." אומר אלפי.

אלפי וחבריו לתוכנית החליטו ועשו. הם ליהקו לתפקידים הראשיים מבוגרים וילדים שלא נראו כמעט על המסך עד אותה עת. לצד הילדים יוני (אלי מילמן), עוזי (עודד אברהם), ג'נגו (עודד ציון) ושפרה (דפנה בר-לב) שיחקו המדריך ששון גבאי (בתפקידו הראשון בטלוויזיה), רחל אטאס כאמא של יוני, ז'אק כהן כמר כהן השוטר, וכמובן אריה אליאס כיחזקאל בעל המכולת.

"אריה אליאס היה עומד ליד החלון בחדר בו הייתי כותב ואומר לי 'כתבת אותי היום?' עניתי 'לא, אני חושב שהשבוע נעשה קצת שינוי. אתה לא תהיה.'" מספר אלפי על השחקן הגדול. "אז הוא אמר 'טוב, אז אני אעמוד פה עד שאתה תכתוב אותי. הוא לא זז, אז אי אפשר היה לעשות פרק בלעדיו."

לא במקרה בחר אלפי את אליאס לתפקיד בעל המכולת בסדרה. אביו של אלפי היה בעל מכולת ואלפי גדל בין מדפי המצרכים: "מרכז העולם היה המכולת של אבא שלי. וכאן באמת היה אריה. הוא לא שיחק את אבא שלי כי אבא שלי לא היה כזה, אבל הוא נתן לי הרגשה ש"הנה המכולת". מכולת זה ברור שזה מרכז. "

אלפי כתב בחריצות: "כל פעם הייתי מחפש סיפורים, סיפורי עם כאלה ואחרים, והופך אותם לסיפור שמספרת דמותו של אריה אליאס, כאילו הוא המציא את זה עכשיו". דרך הסיפורים האלה, המשלים הללו, שיש בהם קונפליקט דרמטי, הצליח יוסי אלפי להציג את הסוגיות הפדגוגיות שנתבקש להעביר באותו פרק.

שטאל האמין שהסיפור הוא הבסיס לחינוך: "זאת הייתה התיאוריה שלו", מספר אלפי, "ואז עוד לא הבנתי את זה. רק מ'שכונת חיים' זה היה כבר ברור לי מאוד. 'שכונת חיים' היה סוג של תיאטרון קהילתי מצולם ולאומי, כי זה היה של כל הארץ, לא של שכונה ספציפית."

"מה זה הילד המזרחי הזה, שאימא שלו מאכילה אותו כל הזמן?!"

ההשראה לסיפורים הגיעה ממוחו הקודח של אלפי, מסיפורים ששמע ומדרישות המערכת הפדגוגית: "אני ספוג. ההשראה הייתה האנשים עצמם. וחוץ מזה, בכל פעם המומחים היו באים אלי עם בעיה פדגוגית שהייתי צריך לפתור." בעיה אחת שהפכה לסיפור בתוכנית הדגישה את הזרות בין בני העדות השונות, כשאלפי גילה שהצופים בתוכנית שאינם ממוצא מזרחי לא העלו על דעתם שהאמא היהודייה קיימת גם בגרסה ה"פרענקית": "בעבודה על הסדרה, הפרק הראשון היה על 'עיקר וטפל' והשני על 'שלם ופרטים'. עשו מחקר אצל המורים לגבי הסדרה והתשובות שקיבלנו היו איומות. אחת המורות אמרה: 'מה זה הילד המזרחי הזה, שאימא שלו מאכילה אותו כל הזמן?! זה בכלל לא אימא מזרחית. אימא מזרחית לא מאכילה את הילדים שלה. זה אימא פולניה שעושה את זה. הייתם צריכים לקחת אימא פולנייה ולהראות את זה'."

אלפי לא נתן לדברים כאלה להרתיע אותו, להפך: "הצופים לא ראו את ה'מזרחיות', אבל זה חדר." הוא אומר.

כיאה לסדרה ישראלית נטולת תקציב, גם צוות "הילדים משכונת חיים" נאלץ להיות יצירתי ולהתגמש במהלך הצילומים. כשהקיוסק שבנו לתפאורה היה קטן מדי לכך שאדם ממוצע יוכל לעמוד בו, ליהקו לסדרה את השחקן יצחק חלוצי לתפקיד בעל הקיוסק, כי התנשא לגובה של מטר חמישים וחמישה סנטימטרים בלבד. גם מאחורי הופעתה של עפרה חזה בתוכנית יש לאלפי סיפור, אולי זו אפילו עסקת הבארטר השיווקי הראשונה בטלוויזיה: "עפרה חזה הופיעה אצלי פעם אחת ב'שכונת חיים' עם אוברול ג'ינס שאני יצרתי כי עסקתי בתיאטרון קהילתי ולא הייתה לי פרנסה. אשתי ואחי פתחו עסק לאופנה. היא באה לקנות אצלנו ג'ינס ואז נתנו לה את זה מתנה כדי שתופיע עם זה ב'שכונת חיים', שיהיה כתוב עליו "אלפי".

אבל מלבד הגבלות כלכליות, אלפי מתעקש שלא היו עליו הגבלות אחרות: "אני מוכרח להגיד לך, נתנו לי לעבוד, נתנו לי במה, נתנו לי הכל. באמת אני לא יכול לבוא בשום טענה." אולי בכל זאת אחת קטנה, שגילוי בצידה: "אחד הדברים שרציתי זה לכתוב גם את השירים אבל אמרו לי 'תעזוב, יוסי, אתה כותב כבר את כל הסדרה.'" המפיק ביקש מיורם טהרלב לכתוב את שיר הפתיחה לסדרה, אבל טהרלב, לפי אלפי, לא מצא השראה למילות השיר. אלפי מספר שהוא זה שנתן לו את השורה שהפכה לפזמון המוכר כל כך "זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים, כמוך וכמוני." בדיעבד, אלפי אולי היה מתעקש להכניס את הצלילים של המוזיקה המזרחית האותנטית גם לסדרה הזו.

"הילדים משכונת חיים" שודרה בין השנים 1976 ל-1978, ולאחר מכן בשידורים חוזרים על גבי שידורים חוזרים אל תוך שנות השמונים. "זו הייתה הצלחה ענקית." מתגאה אלפי. היא שווקה לעיתונות כתוכנית המיועדת לתלמידים "טעוני טיפוח" שכחלק ממטרותיה "שיפור דרכי התקשורת, שיפור הדימוי העצמי והעדתי של התלמידים טעוני הטיפוח". כבר אז הייתה ביקורת על המיסגור הלא מחמיא לתוכנית: חוה נוסק כתבה בעיתון 'דבר': "כאשר ראיתי תכנית אחת מן הסדרה – לא הבחנתי שאין היא מיועדת לכל ילד".

על סיומה של הסדרה נודע לאלפי בדרך אגב, אחרי 22 פרקים מוצלחים: "היינו באבל כשסיימו את הסדרה. לא הודיעו לנו שהסדרה הסתיימה 'אולי נעשה, אולי לא'."

אלפי לא שמר על קשר עם הדור הצעיר של משתתפי הסדרה, חוץ מג'נגו: "אני כמו סבא לילדים של עודד ציון. יוני הוא עורך דין עם קרחת. עם השאר אני לא בקשר וחבל. אולי בגלל שאני ממשיך הלאה לדבר הבא."

אלפי משתמש גם היום בהצלחה העצומה של הסדרה כדי להקניט מורות ומורים שהיו ילדים בזמן שידור הסדרה: "הייתה תופעה מאוד מעניינת. השידורים היו בבוקר, בהתחלה. מה יצא? ילדים בכל הארץ לא הלכו לבית הספר. כולם היו חולים. כל יום כשהסדרה שודרה. בהתחלה זה שודר פעמיים בשבוע." כיום, כשהוא מגיע למפגשים עם ילדי בית ספר, מורים ומורות רבים אומרים לו שגדלו על שכונת חיים הוא מזכיר להם, ליד תלמידיהם, שהתוכנית שודרה בשעות הבוקר, כשהם היו אמורים להיות בבית הספר.

בזמן אמת, אומר אלפי, הוא לא הבין את גודל המהפכה שחוללה התוכנית: "הבנתי שתיאטרון קהילתי הוא משמעותי מאוד. התחילו להקשיב לי. גם התחלתי להלבין, אז ברגע שאתה מלבין חושבים שאתה גם חכם."

יש בי ערגה לעשות "הילדים משכונת חיים" גרסת 2023

אחרי ש"הילדים משכונת חיים" הסתיימה כתב אלפי תסריטים לעוד תוכניות בחינוכית ואפילו ל"רחוב סומסום" בתחילת דרכה: "זה כבר היה שנות ה-80." הוא אומר, "פתאום נהיה נורמאלי להיות 'פרענק חכם', ילד טוב, חכם. שחרחר. לא מוכר עיתונים כמו ב"חסמב"ה" למשל, או פושע או כאלה דברים. עובדה, כן."

בשנים שלאחר מכן עסק אלפי רבות בכתיבה ובבימוי בתיאטראות הממוסדים, הגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, כתב ספרים וכמובן הקים את המגמה לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. בהמשך ייסד את 'פסטיבל מספרי הסיפורים' אותו הוא מנהל כבר מעל 3 עשורים.

על התוכניות לעשות גרסה חדשה ל"הילדים משכונת חיים" אלפי שמע מהעיתונות. מהטלוויזיה החינוכית לא קיבל הודעה או פניה בנושא. אבל אם היו נותנים לו את ההזדמנות, ברור לו איך היה כותב את "הילדים משכונת חיים – גרסת 2023": "יש בי ערגה לעשות את זה. אני רואה בזה את פרק ב' של חיי. היום יש גם אתיופים, רוסים, אוקראינים, יש בוכרים. צריך לתת קול לדבר הזה, לאגרסיה הזו, שנובעת ממיליון ואחד דברים. זה לא במקרה שאנשים היום אגרסיבים יותר משהיו אי פעם, כי יש חוסר קשב הרבה יותר גרוע ממה שהיה בין המזרחים והאשכנזים של פעם. הרבה יותר מבוסס גם – עם סיבות למה."

אלפי יודע מהם הנושאים עליהם היה כותב עכשיו את הסדרה: "אני רוצה לדבר על 'הכר את השכן' ועל נקודות ראות, הרבה יותר ממה שדיברנו פעם, אני רוצה לעשות את 'שכונת חיים' של היום. אני לא צריך אולפן. נצא החוצה. זה יראה בונבונירה, זה ייראה נכון, זה ייראה אמיתי. זה יהיה שוס מכיוון שסוף סוף אני אגיד את הדברים האמיתיים. אני רוצה לעשות פרק ב' של 'שכונת חיים' כי זאת תהיה השלמה מתוך בגרות. אני רוצה לעשות את זה מושכל, לא אינטואיטיבית. אני יודע היום את כל התיאוריות. אני יודע כל מה שהיה צריך לעשות אז."

אולם חדר האוכל בקיבוץ רביבים היה מלא בקרוביה ומכריה של גולדה מאיר. מארגני האירוע, שגולדה לא הסכימה שיהיה גדול או ראוותני מידי, הזמינו "אנשים אחדים, כל אחד שעשה איזו דרך יחד איתך" כדי להוקיר את ראש הממשלה שעשתה את קיבוצם לבית השני שלה ולציין 50 שנה לעלייתה לארץ. 

בין המשתתפים היה אחד שעשה את כל הדרך הארוכה מתל אביב, למרות גילו המתקדם ובריאותו הרופפת. פעם הם היו ידידים קרובים מאד, אבל בעשור האחרון עבר ביניהם חתול שחור, והם כמעט ולא דיברו. "הזקן" בלט בין הנאספים בקטנות קומתו ובקווצות השיער הלבן שעיטרו את צדעיו. היה זה דוד בן-גוריון. 

מנהיג היישוב היהודי בארץ, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, האיש שהכריז על הקמת המדינה ולא היסס לקבל החלטות קשות מנשוא, היה בערוב ימיו אלמן, חולה וקצת בודד. הוא הגיע לחלוק כבוד לידידתו משכבר הימים ולהתפייס עימה. 

גולדה מאיר ודוד בן-גוריון נפגשו לראשונה ב 1917 במילווקי, ארה"ב. היא הייתה פעילה ציונית – סוציאליסטית צעירה ולהוטה, והוא היה גולה מארץ ישראל שהגיע לארה"ב לאחר שהטורקים גירשו מהארץ את כל מי שהיה קשור לתנועה הציונית. ביקורו במילווקי היה קצר, יום אחד בלבד, אבל משמעותי מאוד עבור תושבי העיר היהודים שראו בצעירים הציוניים מפלשתינה כמו שליחים מעולם אחר. 

המפגש הראשון בין השניים היה חד צדדי – בן-גוריון לא באמת "פגש" באותו יום את גולדה, שהייתה חלק מהקהל שבא לשמוע אותו, אבל היא התרשמה עמוקות מהאיש שהפיץ סביבו הילה של ביטחון נטול ספקות. 

פגישתם השנייה הייתה כבר בתל אביב. גולדה הגיעה לארץ ביולי 1921, יחד עם בעלה הטרי ואחותה, בסופו של מסע רב תלאות שנראה כלקוח מספר הרפתקאות מסעיר. 

בן-גוריון חזר לארץ אחרי גלות של מספר שנים באוגוסט של אותה שנה, בלי פולה והילדים, שנשארו בינתיים בלונדון. הוא גר בחדר ששכר ברחוב לילינבלום, שם הייתה מתכנסת מידי פעם חבורה של מנהיגים ציוניים צעירים לשמוע את דבריו. באחת השבתות הוזמנה למפגש גם גולדה, שאחרי מספר שנות פעילות ב"פועלי ציון" באמריקה, החלה לפלס את דרכה המקצועית והפוליטית בארץ החדשה אליה רק הגיעה, ושבשפתה עדיין לא שלטה. 

"מעט מאד הבינותי ממה שהוא אומר" סיפרה לימים גולדה על המפגש הראשון שלהם בארץ ישראל, "אבל התרשמתי מהאישיות הזאת, ומאיך שאנשים מקשיבים לו". 

מכאן ואילך התנהלו הקריירות הפוליטיות שלהם בנפרד, אבל נקודות ההשקה היו רבות והם נפגשו לא מעט על רקע מקצועי. 

ב-1920 בן-גוריון נמנה על מקימי ההסתדרות הכללית וב-1921 מונה למזכיר הכללי שלה. כבר אז, הוא התבלט כראשון במעלה בין המנהיגים הגדולים של העלייה השניה. 

גולדה באותן שנים חברה למפלגת "אחדות העבודה" (שתהיה חלק ממפא"י לכשזו תקום) והחלה להתבלט בארגוני הנשים הציוניים – תחילה כחברה ב"מועצת הפועלות" ואז כמזכירת המועצה, ובהמשך בנסיעות רבות לגיוס כספים ושתדלנות בארה"ב ובבריטניה, כשהיא מכהנת כצירה בוועידה העולמית של ויצו ואף בקונגרס הציוני העולמי ה 16. 

ב-1930 הוקמה מפא"י – שהייתה מאותו יום והלאה לבית הפוליטי של שניהם. בן-גוריון היה ראש התנועה, ובבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית גולדה קיבלה את המקום ה-20, שהספיק לה כדי להיכנס כחברה באסיפה. 

עם הזמן, גולדה הפכה ממעריצה המביטה מרחוק על המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, לחלק בלתי נפרד מהמעגל הפנימי של ראשי ההנהגה הציונית בארץ. מעבר לעבודתה הרשמית במועצת הפועלות ובהסתדרות, היא פיתחה קשרים הדוקים עם בן-גוריון ושותפיו לדרך (שעם חלקם, אנשים כמו דוד רמז וזלמן שזר, היא ניהלה גם פרשיות אהבים מורכבות וארוכות). 

רק בסוף ימיה, אחרי שהייתה כבר ראש הממשלה לשעבר ואחרי מותו של בן-גוריון, גולדה סיפרה על העומק הרגשי של מערכת היחסים שהייתה להם כבר בשנים המוקדמות האלה. מערכת יחסים שעד אז נרשמה בדפי ההיסטוריה כמערכת יחסים מקצועית של שני אנשים שהיו שותפים באותה תנועה פוליטית. 

כשהיא מדברת על בן-גוריון הצעיר, בראיון לירון לונדון מ – 1974, נשזרת רכות לא אופיינית בקולה. 

היא מספרת על בן-גוריון קצת אחר ממה שהכירו כולם, שכן רק הקרובים לו ביותר חוו את הניגודים באישיותו של "הזקן". הוא היה למעשה נואם כריזמטי בעל חרדה חברתית: על הבמה, בנאומים ציבוריים, תמיד נראה חסר פחד ובטוח בדרכו באופן מעורר קנאה, אבל במעגל הקרוב אליו, או כשהיה צריך לדבר עם איזה אדם ביחידות – התמונה הייתה אחרת לגמרי. הוא היה, למרבה ההפתעה, ביישן, שהמילים הסתבכו לו כשהוא היה צריך לשלוף אותן בטבעיות, במפגשים של אחד על אחד. 

הוא היה קרוב מאד, לדוגמא, לרחל ינאית וליצחק בן צבי. אבל הוא בעצמו סיפר לגולדה שזמן קצר אחרי שהגיע לארץ הוא יצא לטייל עם רחל ינאית, טיול ארוך של מספר שעות שבמהלכן הוא לא הוציא הגה מפיו. "לא ידעתי איך מדברים אז, על מה משוחחים." 

כאשר הציעו לו להיות יו"ר הסוכנות, הוא חשב שאולי הוא יצטרך ללכת לנציב הבריטי ולדבר איתו, והוא שיתף את גולדה בלבטיו: "איך אני אדבר איתו? מה אני אומר לו?"

גולדה לא ראתה בזה מגרעת למנהיגותו, אולי אפילו להיפך.

"זה אופי. הוא היה צריך להתגבר על זה, והוא התגבר. לא היה אדם ששוחח איתו ויצא בהרגשה נו טוב, אז פגשתי עוד בן אדם אחד."

כשהיו לו ספקות, לבן-גוריון, גולדה מספרת שהוא לא חלק אותן עם חברים:

"בן-גוריון בכלל היה אדם שלא היו נחוצים לו אנשים סביבו. כל אחד מאיתנו היה יכול לשבת עם חברים ולדבר על כל מיני דברים, גם ללא כל תכלית, סתם, לשוחח. בן גוריון אף פעם לא היה שותף לזה. כולם ידעו – עם בן-גוריון לא מפטפטים, מדברים לעניין. על דברים שצריך"

היא צייתה לצו הבלתי כתוב הזה: בכל עשרות שנות היכרותה עם בן-גוריון, מעולם לא עלה על דעתה להיכנס לביתו סתם כך כדי לדבר. אם הייתה עושה את זה – זה היה מתקבל כמעשה מוזר, והוא היה מיד שואל אותה מה קרה. 

חוץ מפעם אחת. בשנת 1947, בשעת אחר הצהריים מאוחרת של שבת סתווית אחת, גולדה קיבלה טלפון מוזר. בן-גוריון היה על הקו והוא ביקש ממנה לבוא אליו, בלי תכלית מוגדרת. כשהגיעה לביתו, היא מצאה אותו בקומה השניה, אליה לא הוזמנה קודם לכן. זה היה חדר ענק שקירותיו מכוסים ספרים, ובן-גוריון התהלך בו בחוסר מנוחה. הוא אמר לה דברים שהיו מערערים רבים אחרים באותה נקודת זמן בהיסטוריה של המדינה שכמעט ולא נולדה עדיין: גולדה, אני לא ישן בלילות, אני לא יודע מה יהיה איתנו. תהיה מלחמה, זה ברור, אני יודע עכשיו מה יש בידינו, אבל לא יודע מה יהיה, איך נעמוד בה. 

"אני לא בז לאנשים שמפחדים" הוא המשיך אז, "הנה שפרינצק מפחד, יש לו אומץ לב להגיד שהוא מפחד. לפעמים יש הרבה אומץ לב להגיד שמפחדים. ואפילו שפרינצק עוד לא יודע כמה צריכים לפחד." 

זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לה הרגשה שהוא לא מסתפק בהתחבטויות פנימיות בינו לבין עצמו, אלא נחוץ לו מישהו שהוא יוכל לשפוך את ליבו ולהשיח את דאגותיו בפניו. היא הייתה האדם הזה עבורו. 

בהזדמנות הנדירה הזו הוא אפשר לה להיכנס למקום שאיש כמעט לא זכה להציץ בו. 

את הצד הרך הזה של בן-גוריון זכתה גולדה לראות גם אחרי קום המדינה, בזמן מלחמת השחרור, היא הייתה נכנסת לחדר ורואה אותו חותם על מכתבים להורים שכולים. זה לא היה בן-גוריון שכולם הכירו – המחליט, הדעתן, זה שלא אכפת לו, היה אכפת לו. מאד. והוא אפשר לה לראות את זה. 

האנקדוטות האלה מספרות לא רק על מי היה בן-גוריון כאדם פרטי, אלא על המקום שהיה לגולדה בחייו. ולמרות זאת, ולמרות שבמשך שנים ארוכות מאד הם היו שותפים לדרך, גולדה לא הצליחה לראות בעצמה שוות ערך אליו. "מי הייתי אני? הייתי נערה ממילווקי, והוא? הוא היה בן-גוריון". 

בבית בן-גוריון בתל אביב, הבית בשכונת פועלים א' ששימש כביתם הקבוע של דוד ופולה בן-גוריון משנות השלושים ועד שעברו להתיישב בשדה בוקר, שמורים, לצד ספרייתו העשירה של בן-גוריון, גם אוספי תצלומים ואלבומים המספרים בלי מילים את סיפורו של בן-גוריון המנהיג והאדם ועל קשריו הענפים בכל העולם. בין התמונות נמצאות גם תמונות לא רשמיות ונדירות שלו יחד עם גולדה, בהן אפשר לראות משהו ממערכת היחסים העדינה הזו. 

האלבומים כולם זמינים דיגטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית, וניתן לצפות בהם כאן.  

ב-14 למאי 1948 הם חתמו יחד על הצהרת העצמאות. הוא היה זה שעמד והכריז על הקמת המדינה היהודית, והיא הייתה אחת משתי הנשים היחידות שחתימתן מתנוססת על המסמך ההיסטורי החשוב ההוא. אחרי ההצהרה, מכל החותמים ויושבי החדר, בן-גוריון יצא דווקא איתה לקהל שחיכה להם בכיכר דיזינגוף. הוא דיבר אליהם באיפוק, מנהיג כבד ראש שיודע את גודל המעמד ומוטרד ממה שעומד לפניהם עכשיו ואילו גולדה, שבינתיים למדה היטב את השפה אבל נשארה עם מבטא אמריקאי כבד עד סוף ימיה, היא זו שדיברה בהתלהבות ובלהט. 

מיד אחר כך, עוד באותו יום היא יצאה, על פי בקשתו, למסע איסוף כספים בארה"ב, למרות שהדבר האחרון שרצתה היה להתרחק מהארץ באותם ימים. 

היא האמינה בו ובהחלטותיו בכל ליבה, וישבה כשרה בכל ממשלותיו (הרבות). גם אם היו ביניהם אי הסכמות קטנות, היא נהגה לומר בכל הזדמנות "ביעדים הגדולים, בדרך שהיה עלינו ללכת בה, הוא תמיד צדק." 

כשהיא הייתה נוסעת לחו"ל, הם היו מתכתבים. בכתב היה קל יותר לבן גוריון להביע את רחשי ליבו. 

"את חסרה כאן, בימים אלה, לנו, ובייחוד לי. אבל נדמה לי שהמאבק ההיסטורי הנטוש עכשיו בניו יורק ובוואשינגטון מחייב הישארותך בארה"ב". 

מערכת היחסים המיוחדת בין השניים החזיקה מעמד עד שהגיעה "הפרשה" בשנות השישים וקרעה אותם בדרך שגולדה לא דמיינה שיכולה להיות. "הפרשה" הייתה משבר פוליטי סבוך שתחילתו בכישלון הקולוסלי של פעולת ביון במצרים (פעולה שזכתה לכינוי "עסק הביש"), המשכו בקריעת ופיצול ההנהגה הפוליטית של מפא"י וסופו היה גם סוף דרכו הפוליטית של "הזקן". 

גולדה קראה לזה "הויכוח האומלל, הטרגי, שלא היה צריך להיות", אבל המילים האלה לא מספיקות כדי לתאר את הכאב הגדול שלה על הקרע, שהיא ראתה בו אסון אישי שלה. 

בראיון חשוף מאד לירון לונדון, אחרי מותו של בן-גוריון, היא כמעט לא מוכנה לדבר על התקופה ההיא, שהייתה עבורה איומה ונוראה. "תמיד הבנתי את מניעיו של בן-גוריון, אבל פה לא הבינותי שום דבר, מראשית ועד הסוף". 

לאחר עשרות שנים של היכרות וידידות קרובה, בהן הוא השפיע עמוקות על מחשבתה הפוליטית ועל האקטיביזם שלה, פתאום להיקרע ממנו ולראות בו "מחנה אויב" בפני עצמו, היה קשה מנשוא. 

"בן-גוריון לא היה "צמחוני" במלחמה המפלגתית, או במלחמה על מה שהוא חשב שזה הדבר הנכון, וגם אני לא הייתי", היא אומרת ללונדון בחצי חיוך כואב. 

כשחגגו לבן-גוריון 80, היא לא הגיעה להשתתף באירוע וזה פגע בו קשות. 

אבל היא לא הפסיקה להעריך אותו. באסיפות בחירות שהיו באותם ימים היא דיברה לא מעט על תרומתו העצומה וכינתה אותו "היהודי הגדול ביותר בדורנו". ובכל זאת, הפיוס היה קשה וקרה רק שנים מאוחר יותר. 

ב-1970, כשהיא כבר ראש הממשלה, ביקשה גולדה מבן-גוריון שיסע לייצג את ממשלת ישראל בפריז, יחד עם זלמן שזר, בטקס האשכבה הציבורי שנערך לשארל דה גול. אבל מחוות הפיוס האמיתית הגיעה דווקא מכיוונו של בן-גוריון, כשנה מאוחר יותר. 

בספטמבר 1971 הוא הגיע לחגיגת 50 שנה לבואה של גולדה לארץ. גולדה התרשמה עמוקות מעצם הגעתו, אבל זכתה גם  למתנה: עותק ששמר ממברק שהיא שלחה לו מאמריקה, ליום הולדתו ה-75. 

"שום ויכוח שהיה או שעוד יהיה בינינו" כתבה גולדה במברק ההוא, "לא ימחוק את הכרתי שזכיתי בזכייה יוצאת מן הכלל, לעבוד במחיצתו של אדם שהוא אחראי יותר מכל אחד אחר למה שיש לנו כאן". 

בהמשך החגיגה עלה בן-גוריון על הבמה, וכמו פולני טוב, התקשה למצוא את המילים הפשוטות להביע את רחשי ליבו. אז במקום זה הוא הקריא מכתבים, מכתבים שהוא כתב בעבר, אליה או אודותיה. 

הראשון היה דברים שהוא כתב לאבא אבן: 

"גולדה חשובה לישראל יותר מכמה מיליוני דולארים, ולכן תעשה כמיטב יכולתך שלא תעבוד.. ותנוח קצת בימי שהותה באנגליה" 

השני היה מכתב שהוא שלח לה עצמה, בזמן שהותה בארצות הברית: 

"גולדה היקרה והאהובה, נודע לי סודך. השנה מלאו לך 60 שנה, אם כי אני יודע שאת לא רוצה לחוג את יום הולדתך מפני שאינך אוהבת פרסום וחגיגות אישיות. הרי לא תוכלי למנוע ממני לברך אותך ולהביע לך רחשי ליבי, שיום הולדתך אינו אלא אמתלה נוחה לגלות מקצתם של רחשי ההוקרה והידידות והאהבה… אשת מופת ודמות מחנכת, חברה טובה, קפדנית וסלחנית כאחת.. אני רואה אותך, לא רק אני, במלוא כוחך היוצר, ואיחולי הנאמנים ביותר כי יעמוד לך כוחך זה עוד הרבה שנים, והאמון וההוקרה שרוב העם בישראל ויהדות אמריקה רוחש לך יעמדו לך בקשיים שאת נתקלת בהם ככל אחד מאיתנו. שלך – דוד בן-גוריון".

זה הכל, הוא סיים, וירד מהבמה. 

"אתה לא היית אומר שבן-גוריון יכול להיות סנטימנטלי", סיכמה גולדה ללונדון שנים ספורות אחר כך, "אבל הוא יכול היה להיות מאד סנטימנטלי. גם זה היה." 

עשרה ימים לאחר מותו של דוד בן-גוריון, גולדה נאמה בכנסת, לזכרו. היא הייתה אז ראש הממשלה, וחלק הארי של הנאום עסק בדמותו הציבורית. אבל בסיומו היא חזרה לרגע להיות גולדה האישה שמדברת על אדם קרוב שאיבדה, קיבלה בחזרה, ואיבדה שוב, הפעם לנצח: 

"כבוד היושב-ראש, ברשותך וברשות חברי הכנסת אני רוצה בדקה להגיד מילים אחדות אישיות. נפל בחלקי להכיר את בן-גוריון ב-1917, כאשר הוא וחברו, החבר הטוב והיקר לו, יצחק בן-צבי זיכרונו לברכה, באו לארצות-הברית … ונפל בגורלי במשך כל שנות חיי בארץ, הרבה מאוד מהשנים האלה, הרוב המכריע של השנים האלה, לעבוד במחיצתו… היתה ידידות רבה, היתה תקופה קצרה מרה, ואני מודה לאלוקים שבשנים האחרונות הייתה התפייסות מוחלטת ושלמה. ובין כל הדברים שרשומים בלבי לחסדו של בן-גוריון, אולי בין הדברים הגדולים ביותר, היה שאחרי יריבות מרה לשנינו זכינו לידידות מחודשת וטובה."

–

התצלומים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון בית בן-גוריון בתל אביב וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.